אין כותבין פרשיות - סוד האריגה השלמה של התורה

היחידה משתמשת בדין שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות כדי לפתח רעיון של תורה וחיים כחטיבה שלמה ולא כאוסף חלקים מנותקים.

האדם .הוא מבאר שמי שמרחיק את התורה מחייו ,פוגע בעצם חיותו הרוחנית ,שכן הנשמה אינה יכולה להתקיים ללא המזון האלוקי המוענק לה דרך המצוות וההגות. האור החיים הקדוש (דברים ל"ב ,מ"ג) ביאר הרנינו גויים עמו – כי בסוף הדרך יתגלה כבוד שמיים לעיני כל העולם ,וכל ההיסטוריה תתלכד לשיר אחד גדול של הודאה .הוא מחדש שכל הניסיונות והייסורים שהאומה עוברת הם רק שלבים בדרך אל השלמות ,שבה יכירו כל באי עולם בטובו של ה' ובצדקתו ,והשירה תהפוך לנחלת הכלל. בסיום עיוננו בפרשת האזינו ,אנו למדים כי השירה היא הדרך היחידה שבה אנו יכולים לבטא את הקשר שמעבר למילים עם בורא עולם .השירה היא הפשרה של המציאות ,היא המקום שבו האדם הופך את כאביו ,תקוותיו וחלומותיו לתפילה .האזינו מלמדת אותנו שהחיים הם האזנה בלתי פוסקת לקול האלוקי ,ושהתפקיד שלנו הוא להדהד את הקול הזה בעולם דרך מעשינו ,דיבורנו ושאיפותינו .בברית הזו ,החקוקה בשמיים ובארץ ,אנו מוצאים את הכוח להמשיך ,להאמין ולשיר ,מתוך הבנה מלאה שהצור תמים פעלו ,ושאנו חלק בלתי נפרד מהיצירה הנצחית הזו שנועדה להאיר את כל העולם כולו באור האמת והחסד.

אין כותבין פרשיות -סוד האריגה השלמה של התורה יש רגעים שמילים אחרונות נחרטות בלבבות לנצח .משה רבנו ,ערב מיתתו ,רגע לפני שהוא נפרד מעם ישראל ,מוסר להם את הציווי האחרון .השמש נוטה מערבה ,מאירה באור זהוב- עמוק את יריעות המשכן ,והרוח הלוהטת של המדבר שותקת כלא הייתה .משה רבנו עומד בלב המחנה ,ידו מונחת על מגילת הספר שנחתמת ברגעים אלו ממש ,ודמעותיו מרטיבות את הקלף .הוא אינו מוסר עוד מצווה פרטית ,עוד הלכה הנידונה בבית דין ,אלא ציווי מהדהד ,חותם של נצח :ועתה כתבו לכם את השירה הזאת .האוויר טעון ציפייה ,רעד עובר בין העומדים ,שכן הם מרגישים שאין זו כתיבה טכנית של דיו על גבי עור ,אלא אריגה של נשמת ישראל לתוך נצחיות התורה .השירה הזאת – שירת האזינו – היא עדות ,היא חותמת הברית בין ישראל ובין אביהם שבשמים .אך דוקא מתוך הדרמטיות של רגע זה ,מתוך ההוד והנורא של הפרידה ,מתעוררת השאלה הגדולה המנקבת את הלב :מדוע השירה הזאת? הרי התורה שלמה היא! ואם הכתוב מדבר על שירה אחת ,מדוע הרמב"ם וחז"ל ,מתוך עומק ההלכה ,פירשו שהמצווה כוללת את כתיבת כל התורה כולה? האם שירת האזינו היא השער שנפתח אל תוך כל המרחב כולו? האם אנו נושאים בלבנו שירה ,או שמא את האריג כולו? השאלה הזו מלווה דורות ,מחפשת מנוח בתוך המילים ,מבקשת לדעת :מהו סוד האריגה שבה לא ניתן לכתוב פרשיות פרשיות ,אלא רק את התורה כולה ,חטיבה אחת של אור? נבוא כעת לבירור היסוד המקראי המונח בבסיס הסוגיה ,אל המילים הקדושות שמהן אנו למדים את מצוות הכתיבה ,ומתוך עיון בפסוקים נראה כיצד הם פותחים לפנינו את השער אל עומק ההלכה והבנת היחס בין השירה לבין התורה השלמה.

וניזאה תשרפ

הפסוק המרכזי שסביבו נסובה הסוגיה מופיע בפרשתנו :ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל (דברים לא, יט) .הפסוק מציב בפנינו ציווי ישיר לכתוב את השירה ,אך בבואנו לעמוד על פשר המצווה, מתגלה לעינינו כי השירה איננה עומדת לעצמה ,אלא היא ארוגה בתוך התורה כולה ,ומכאן אנו למדים כי הציווי כולל את כל התורה. רש"י (דברים לא ,יט) כתבו לכם את השירה הזאת – מלמד שמצוה על כל אחד ואחד מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו ,שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות .רש"י מבאר בדבריו את יסוד המצווה ,ומדגיש כי השירה היא אמתלת המצווה לכתיבת הספר כולו ,שכן אי אפשר לחלק את התורה לקטעים ,אלא היא חייבת להיכתב כחטיבה אחת שלימה ,וזהו שורש הדין שאין כותבין אותה פרשיות פרשיות. רבי אברהם אבן עזרא (דברים לא ,יט) ביאר :השירה הזאת – היא שירת האזינו ,והיא תהיה לעד על ישראל לדעת כי השם עשה את כל הרעות האלה עליהם .הוא מדגיש בדבריו את תפקידה של השירה כעדות נצחית להשגחת השם ,ובכך הוא מניח את היסוד להבנה שהכתיבה אינה פעולה טכנית אלא יצירת עדות חיה בתוך הבית היהודי. הרמב"ן (דברים לא ,יט) ביאר :כי אמת הוא שהכתוב מדבר בשירת האזינו ,אבל הכתובים נדרשים שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות ,והשירה הזאת הכתובה בתורה היא, וממנה למדו רבותינו מצות כתיבת ספר תורה שלם .הרמב"ן עומד על האיזון המופלא שבין הפשט המצביע על השירה לבין הדרש הלמדני ,ומלמדנו כי התורה אינה נחלקת ,וכל חלק שבה מחייב את קבלת השלם. הספורנו (דברים לא ,יט) ביאר :שתהיה השירה הזאת לעד – שתהיה עדות מוכנת שתזכירם בצר להם לשוב אל ה' ,והיא תהיה סיבה שישובו .הוא מדגיש את כוחה של השירה לעורר את הנפש בתקופות של משבר וגלות ,ולכן חובת הכתיבה נועדה להבטיח שהתורה והעדות הזו יהיו מצויות ביד כל יהודי ויהודי ,נגישות וקרובות ללב. הכלי יקר (דברים לא ,יט) ביאר :מה שאמר כתבו לכם את השירה הזאת ,רצה לומר שתכתבו את כל התורה ,שהיא שירה ,על דרך שנאמר שיר ידידי לכרמו .הוא מוסיף עומק פנימי בכך שהתורה כולה נקראת שירה ,ועל כן הציווי לכתוב את השירה הוא ציווי על יופי התורה ושלמותה ,שאינה נפרטת לחלקים שונים אלא היא מנגינה אחת גדולה של קדושה. תרגום אונקלוס (דברים לא ,יט) תרגם :וכען כתובו לכון ית שירתא הדא .התרגום שומר על לשון הפסוק ,ומתוך כך אנו למדים שגם במעבר לארמית ,השירה נשארת כגרעין המרכזי שממנו נבנית המצווה הגדולה של הכתיבה ,המחברת את העם אל דבר השם. תרגום יונתן (דברים לא ,יט) הוסיף :וכען כתובו לכון ית שירתא הדא ותלפון יתהון לבני ישראל תאלפון יתהון בפומהון בדיל דתהוי לי שירתא הדא לסהדו בבני ישראל .הוא מדגיש את חובת הלימוד וההנחלה ,שמצוות הכתיבה היא רק תחילתה של הדרך ,והמשכה הוא בשימה בפי הילדים ,כדי שהתורה תהיה חיה וקיימת בפי העם.

נראה לבאר כי כל המפרשים הללו סוללים לפנינו נתיב אחד :הכתיבה אינה מטרה בפני עצמה ,אלא היא הכלי המאפשר את החיבור הבלתי אמצעי של כל יחיד אל התורה ,כשהאיסור לכתוב פרשיות פרשיות הוא הביטוי המוחשי לכך שאין בתורה חלקים מיותרים או חלקים משניים ,אלא היא אריג אחד שכל אות בו מחזיקה את רעותה. נבוא בשערי הגמרא והתלמוד ,המקורות שמהם יונקים אנו את עומק ההבנה של תורה שבעל פה ,המאירים לנו את הדרך שבה התורה צריכה להיכתב ולהימסר ,ומתוך דברי חכמים נראה כיצד הדין של כתיבת התורה כולה ללא חלוקה אינו רק דין טכני בספר סופרים ,אלא יסוד רוחני המלמד על שלמותה הבלתי ניתנת לפירוק של תורתנו הקדושה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף כ"א ע"ב) ביארו :וכתבו להם את השירה הזאת – מלמד שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות .הגמרא לומדת מן הפסוק בפרשתנו שכשם שהשירה היא חלק מהתורה ,כך כל התורה כולה צריכה להיכתב כחטיבה אחת ללא קיטוע ,והדברים עמוקים שהרי השירה הזו הכתובה בתורה היא ,וממנה למדנו שספר תורה אינו אוסף של פרשיות המחוברות זו לזו ,אלא יחידה אחת שלימה של דבר ה' ,ואין אנו יכולים לפרק את המכלול לחלקים. רש"י (שם) ביאר :אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות – שמא יבוא לטעות ולעשותה כספר מדרשות שאין בו קדושת ספר תורה ,או שמא יחסרו בה אותיות .הוא מלמדנו שגדר הכתיבה אינו רק בתוכן ,אלא בקדושת הצורה ובשלמות המסגרת ,כדי שלא יפחת ערכה של התורה בעיני הלומד ויראה בה ספר מדרשים בלבד ולא את דבר ה' החקוק על הקלף, וממילא כל הנהגת הספר תורה תשתנה ותפגע בקדושתה המיוחדת. תוספות (שם) חידשו :שמה שאמרו אין כותבין פרשיות פרשיות ,היינו אפילו אם כותב את כולן ,דחייב לכתוב את כולן בבת אחת על סדר הפרשיות ,שלא יכתוב פרשה אחת ואחר כך יחזור לכתוב פרשה אחרת .הם מבארים כי השלמות נדרשת לא רק בכמות אלא ברצף ובסדר המקודש ,כי התורה היא חטיבה אחת שלמה שאין בה מוקדם ומאוחר ,אלא סדר אלוהי שצריך להישמר בכתיבה ,ואין לערער את מבנה הרצף הזה. בתלמוד ירושלמי במסכת מגילה (פרק ג הלכה א) הובא :כתבו לכם ,מכאן אמרו מצוה על כל אחד ואחד לכתוב ספר תורה .התלמוד מבאר את חובת הכתיבה כמצווה אישית המוטלת על כל יהודי ,ומתוך כך אנו למדים שכשם שהתורה ניתנה לכלל ישראל ,כך היא מונחת גם על כתפיו של כל יחיד ויחיד ,וכל אחד מחויב להוציא אל הפועל את קיומה בעולם על ידי כתיבת הספר ,המבטא את שייכותו האישית לתורה ,ואין הפרט יכול להשתחרר מהחובה הזו על ידי כך שסומך על ספרי הציבור. נבוא אל היכלם של הראשונים ,עמודי התווך של תורתנו ,אלו אשר בכוח תבונתם האדירה עיצבו את מסגרות ההלכה והעניקו לנו את הדרך בה נצעד ,מתוך התבוננות חודרת בכל תג ותג ובכל מילה שנכתבה על ידי גדולי הדורות ההם. מרן רבנו משה בן מימון כתב בספרו משנה תורה (הלכות ספר תורה פרק ז הלכה א) :מצות עשה

וניזאה תשרפ

על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה לעצמו ,שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ,כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו .הוא מעמיד את הלכת הכתיבה כחיוב אישי מוחלט על כל יחיד ,ומדגיש כי הכתיבה חייבת להיות של כל התורה ,שהרי אין כותבים אותה פרשיות פרשיות ,והחיוב הזה הוא הוכחה לכך שהתורה איננה פיקדון ציבורי בלבד אלא נחלה אישית שכל אחד צריך לרכוש במו ידיו. רבי יעקב בעל הטורים ביאר בספרו טור (יורה דעה סימן רע) :מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו ,ואפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה ,מצוה לכתוב משלו ,כדי שיהיה לכל אחד ספר תורה מוכן לפניו ללמוד בו ,שאין עיקר המצוה רק הנחת הספר אלא הקריאה בו .הוא מוסיף רובד מעשי לדין ,ומלמד ששלמות הספר תלויה בנגישותו ללומד ,שכן ספר שאין הוגים בו אינו ממלא את תכלית הכתיבה כראוי ,והצורך בכתיבה אישית נובע מהשאיפה להפנים את התורה כקניין פרטי של האדם. בעל ספר החינוך חידש במצוותו (מצוה תרי) :משרשי המצוה כדי שתהיה לכל איש מישראל ספר תורה מוכן בביתו ,כי ברוב הבית יהיו לו ספרים ויהיה רגיל לקרות בהם ,ועל ידי כך יבוא ללמוד תורה ויראת שמים .הוא מעמיק את הטעם לכתיבה ככלי חינוכי ,המבטיח שהתורה תהיה נוכחת בבית ,זמינה וקרובה ,ומתוך כך שהאדם ירבה לעסוק בה בטבעיות ,וזהו סוד החיבור העמוק בין הכתיבה המעשית לבין בניין האישיות של הלומד. רבי שלמה בן אדרת ביאר בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן שכ"ד) :כי אין האדם יוצא ידי חובת המצוה במה שמשתתף בכתיבת ספר תורה לבית הכנסת בלבד ,אלא צריך ספר לעצמו ,כדי שתהיה התורה מונחת בביתו כנר תמיד .הוא קובע כי ההתמסרות הציבורית אינה מחליפה את האחריות הפרטית ,אלא על האדם ליצור לעצמו מרחב של תורה בתוך דל"ת אמותיו, וזוהי הדרך שבה התורה הופכת להיות חלק מנשמתו של האדם באופן בלתי נפרד. נבוא אל אוצרותיהם של גדולי האחרונים ,אשר פרסו בפנינו את משנתם העמוקה ואת הכרעותיהם ההלכתיות ,מתוך התבוננות דקה בכל פרט ופרט מדיני כתיבת ספר התורה והשלכותיהם לדורות. הט"ז (יו"ד סימן רע ס"ק ב) כתב :שהמצוה נמשכת גם כאשר אדם משתתף בהדפסת ספרי תורה או לומד מספרים שנכתבו על ידו ,כי עיקר המצוה היא שתהיה התורה בידו ללמוד בה ,וכל שכן אם משתדל בלימודו ומתוך כך הספר נכתב .הוא מלמדנו כי דגש המצווה אינו מצטמצם אך ורק למעשה היד הטכני של הסופר ,אלא למטרה הנעלה של עיסוק בתורה ,וכל פעולה המקרבת את התורה אל שולחנו של הלומד הופכת לחלק מקיום הציווי המקודש. הש"ך (יו"ד סימן רע ס"ק א) חידד :שהחיוב הוא דווקא בכתיבה ממש של ספר תורה כשר ,ולא די בלימוד מתוך ספרים מודפסים .אולם עם זאת ,אם עוסק בכתיבת חומשים או ספרים אחרים כדי ללמוד בהם ,יש בכך תוספת מצוה ,אף שאין זה פוטר את עצם החיוב של ספר תורה .הוא מבחין בחדות בין קיום המצווה המהותי בספר תורה כשר לבין הערך העצום של ספרי הלימוד הנלווים ,ומציב גבול ברור בין השניים כדי שלא תתבטל חובת התורה כפי שנמסרה לנו מדורי דורות.

החתם סופר (יו"ד סימן רע) ביאר :את מצות כתיבת ספר תורה בדורו ,כאשר כמעט כל ספרי התורה עומדים בארון ואין היחיד לומד בהם .הוא העלה את שיטת הרא"ש שהמצוה היא למעשה גם כתיבת ספרי הלימוד הנדרשים לאדם ,ולכן כאשר אדם קונה ספרי הלכה ותלמוד ופירושים הרי הוא מקיים מצות עשה זו .הוא פורץ גדר בראייתו המעשית ,ומורה לנו כי התורה אינה נועדה להפאר ולהדר בארון בלבד ,אלא להיות כלי עבודה חי ונושם בידי כל איש מישראל ,וכל פעולה המביאה תורה זו ללימוד היא גולת הכותרת של המצווה. הפרי מגדים (משבצות זהב יו"ד סימן רע ס"ק א) הדגיש :שהמצוה כוללת גם את בנו של אדם, שנאמר ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם .המצוה נועדה להבטיח את מסירת התורה מדור לדור ,ולכן כאשר אדם כותב ספר תורה או דואג להדפסת ספרי לימוד לבניו ,הרי זה בכלל המצוה .הוא רואה בחיוב הכתיבה אחריות הורית רחבה ,שבה האדם אינו דואג רק לעצמו ,אלא בונה את התשתית הרוחנית עבור הדור הבא ,מתוך הבנה שהמשכיות התורה היא התכלית האמיתית של הכתיבה. בשו"ת בנין ציון (חלק א סימן ט) כתב :שמכיוון שבזמננו הדפסת הספרים מרובה ,וכל אחד יכול לקנות ספרי קודש ללימודו ,עיקר המצוה היא לדאוג לכך שיהיו ספרים מצויים לכל אחד ,וזהו תחליף לכתיבת ספר תורה אישי .הוא נותן לנו הדרכה ישרה כיצד לקיים את המצווה בעולם המודרני ,שבו הנגישות לספרים השתנתה ,ומנחה אותנו להעדיף את מה שמביא תועלת מוחשית ללימוד התורה בפועל על פני היצמדות טכנית למסורת כתיבה שאינה משיגה את מטרתה כיום. נבוא בשערי היכלם של גדולי הדורות האחרונים ,אשר תורתם כמים קרים על נפש עייפה, והם המאירים לנו את נתיבות התורה בדורנו ,מתוך מבט רחב ומעמיק בדרכי העבודה ובחלוקת התפקידים המקודשת ,מבלי לעשות סלקציות אלא מתוך אחדות התורה. החזון אי"ש (יורה דעה סימן קס"ג) ביאר :כי מצות כתיבת ספר תורה תלויה בהיותו ספר תורה כשר לכתחילה ,ואף שבזמננו עיקר הלימוד הוא בספרים מודפסים ,אין בזה הפקעה של מצות כתיבת ספר תורה ,אלא זו מצוה שנוספה לכלל ישראל .הוא הדגיש שאין בזה סתירה ,אלא הרחבה של יריעת הקדושה – חובת הכתיבה קיימת ,והתועלת של ספרי הלימוד קיימת אף היא ,והאדם צריך לשאוף לאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט יו"ד סימן כ"ד) חידש :כי בזמננו אנו ,מצות כתיבת ספר תורה כוללת בתוכה גם השתתפות בהוצאות הדפסת ספרי תורה וספרי קודש עבור הציבור ,שכן זהו כלי מלחמה של תורה להפצתה ברבים ,ומתוך כך אדם יוצא ידי חובת המצווה בשותפות אמת .הוא האיר את עינינו בכך שהמצווה מתפתחת עם הדורות, ואינה קופאת על שמריה ,אלא הופכת להיות מנוע של הפצת אור התורה לכלל ישראל ,כאשר כל יהודי לוקח חלק בנשיאת המשא הקדוש הזה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן קמ"ט) חידש :כי גם מי שאינו בר הכי בכתיבת ספר תורה ממש ,יכול לצאת ידי חובת המצווה על ידי קניית ספרי לימוד והחזקת

וניזאה תשרפ

תלמידי חכמים ,שכן תכלית כתיבת הספר היא עסק התורה ,וכל המביא לידי עסק התורה הרי הוא כאילו כותב את התורה עצמה .הוא הרחיב את המושג כתיבה לכל פעולה של הקמת תורה בעולם ,ובכך הוא פתח את המצווה לכל יהודי באשר הוא ,שכן העיקר הוא שהתורה תהיה חקוקה בלב ומצויה ביד. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א סימן ל"א) ביאר :כי עומק העניין בכתיבת ספר תורה אינו רק בתוצאה הסופית של ספר מונח ,אלא בתהליך שבו התורה נקנית בלב האדם. הכתיבה יוצרת קשר חי וקיים שבין הלומד לבין דברי השם ,ובזה הוא הסביר מדוע אי אפשר לצאת ידי חובה בירושה בלבד ,שהרי כל אחד חייב לעבור את תהליך הקניין הזה בעצמו, כדי שהתורה לא תהיה נחלת אבות בלבד אלא נחלה פרטית של כל בן ובן. נבוא כעת לתרגם את עומק הסוגיה למציאות חיינו ,אל הנפקא מינות המעשיות העולות מתוך מצוות כתיבת ספר תורה ,ואת האופן שבו אנו צריכים לנהוג ביום-יום. נפקא מינה ראשונה היא ביחס לעצם קיום המצוה בדורנו .אדם שואל את עצמו :האם עליי לכתוב ספר תורה כשר על ידי סופר סת"ם ,או שמא רכישת ספרי לימוד מספקת? למדנו כי לדעת השולחן ערוך והפוסקים המכריעים ,מצוות כתיבת ספר תורה היא כתיבת ספר תורה כשר .אולם ,בדורנו ,רבים מן האחרונים מורים שגם רכישת ספרי לימוד וגמרא נחשבת לקיום המצווה ,שכן התכלית היא הלימוד .לפי זה ,אדם שאין בידו ממון לכתוב ספר תורה שלם ,יעשה ככל יכולתו לרכוש ספרים שילמד בהם עם בניו ,ובכך יקיים את יסוד המצווה בזמננו. נפקא מינה שניה היא האם מצות כתיבת ספר תורה היא מצוה אישית על כל יחיד ויחיד או שמא אפשר לקיימה בשותפות .אף שחיוב הכתיבה מוטל על כל אחד ,הרי שבדורנו ,כאשר כתיבת ספר תורה כרוכה בהוצאות מרובות ,נהגו רבים להשתתף בכתיבת ספר תורה ציבורי. יש להעיר כי לדעת רוב הפוסקים החיוב הוא על כל אחד בפני עצמו ,ולכן גם אם יש לו חלק בספר תורה שנכתב בציבור ,אין זה פוטר אותו לגמרי .עם זאת ,מי שתורם ומשתתף באופן משמעותי ,הרי יש בכך קיום מסוים של המצווה ,אך ראוי לכל אדם לשאוף שתהיה לו גם ספרייה פרטית של ספרי קודש שיוכל להגות בהם בכל עת. נפקא מינה שלישית היא בשאלה האם מי שירש ספר תורה מאבותיו מקיים בזה את המצוה או שחייב לכתוב משלו .הגמרא במסכת סנהדרין (כ"א ע"ב) קובעת במפורש :אפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה ,מצוה לכתוב משלו .נפקא מינה זו נוגעת בלב ליבו של האדם; אל לו להסתמך על מה שקיבל בירושה .הכתיבה האישית היא שיוצרת את הקשר החי והבלתי אמצעי בין האדם לתורה ,ולכן גם מי שזכה לספר תורה בירושה ,מצווה עליו להוסיף ,לחדש, או לרכוש ספרים נוספים שיהיו מיוחדים לקניינו האישי. נפקא מינה רביעית נוגעת לבעלי ממון התומכים בהדפסת ספרים ובהקמת בתי מדרש. לדעת גדולי הפוסקים שהובאו ,תמיכה זו היא חלק מהותי ממצוות כתיבת ספר תורה בזמננו. כאשר אדם דואג שהספרים יהיו נגישים לתלמידי חכמים ,הרי הוא כותב אותם בידיו ממש,

שכן בלעדי תמיכתו ,הספרים לא היו באים לעולם .זוהי נפקא מינה עצומה לכל אדם שמחזיק מוסדות תורה ,כי במעשיו אלו הוא מקיים את מצוות הכתיבה באופן הנעלה ביותר. נפקא מינה חמישית היא ביחס לנשים .אף על פי שמצות כתיבת ספר תורה נאמרה בלשון כתבו לכם ,הרי שגם נשים שותפות בחיוב זה .לפי דברי הפוסקים שראו בכתיבה דרך להפצת התורה ולימודה ,גם אישה העוסקת בהדפסת ספרי קודש או בקנייתם לביתה ולבניה ,הרי היא בכלל מצוה זו ,שכן היא מביאה לידי כך שהתורה תהיה נוכחת בבית. נצלול אל עומק הרובד הרעיוני ,אל המקום שבו המעשה הטכני של כתיבת האותיות מתפוגג ומתגלה לפנינו הסוד הגדול של התורה .השאלה מדוע אין כותבים את התורה פרשיות פרשיות אינה נוגעת רק לדיני סופר סת"ם ,אלא נוגעת לשורש הקיומי של התורה כחטיבה אחת שאינה ניתנת לחלוקה .כאן אנו מגלים שהתורה איננה אוסף של ציוויים ומצוות ,אלא יצור חי ,שלם ואורגני ,שכל חלק בו תלוי במשנהו וכל אות שבו מחזיקה את הבניין כולו. נראה לבאר כי העומק הטמון באיסור כתיבת התורה פרשיות פרשיות הוא ההכרה שהתורה היא שמו של הקב"ה .כשם ששמו של אדם אינו ניתן לחלוקה – הרי אם נכתוב רק חלק מהשם ,לא רק שהשם לא יהיה שלם ,אלא שהוא יאבד את משמעותו ואת זהותו – כך גם התורה .כל פרשה ופרשה ,כל סיפור וכל הלכה ,אינם עומדים לעצמם .הם חלקים בתוך מהות אחת אינסופית .ברגע שהתורה נכתבת כספר שלם ,היא הופכת להיות כלי קיבול לשכינה. לו היינו כותבים אותה פרשיות ,היינו יוצרים פיצול בתודעתנו ,היינו מתייחסים אליה כאל ספר חוכמה חיצוני ,כאל ידע שניתן לקחת ממנו מה שרוצים ולהניח את השאר .אך התורה כולה ,כספר אחד ,תובעת מאיתנו התמסרות מלאה לכל הווייתה. מהר"ל מפראג ביאר בספרו תפארת ישראל (פרק נ"ב) כי התורה היא צורת הנשמה של ישראל ,וכשם שהנשמה אינה ניתנת לחלוקה וכל איבר בגוף חי מכוחה ,כך התורה כולה היא נשמה אחת .הביאור הוא שהאחדות של התורה היא שמעניקה לה את כוח החיות שלה .אם האדם היה יכול לכתוב את התורה חלקים חלקים ,הוא היה מפרק את הקדושה האלוהית שנמצאת בתוכה .הכתיבה השלמה היא הצהרה שהתורה היא מעל הזמן והמקום ,והיא מקיפה את כל מציאות האדם ,מן הראשית ועד האחרית. ועוד עומק יש בדבר ,כי הנשיאה האישית של הספר ("כתבו לכם") יחד עם האיסור לחלקו, מלמדת אותנו סוד גדול על הקשר בין היחיד לכלל .כל אחד מישראל נושא את התורה כולה ,ולא רק חלק ממנה .כאשר יהודי כותב ספר תורה ,הוא מעיד על כך שהתורה כולה שייכת לו ,ושהוא שייך לכל התורה .אין אדם שיכול לומר "אני שייך רק לחלק הזה של התורה" .השלמות של הספר היא המראה המדויקת לנשמתו של האדם ,שגם היא צריכה להיות שלמה ומתוקנת ,ללא פגם ,ללא חסרון ,וללא העדפות אישיות שגורמות לו להתעלם מחלקים אחרים של דבר ה’. נמצא שסוד האריגה הוא בהבנה שהפרטים כולם – סיפורי האבות ,דיני הנזיקין ,הלכות השבת, שירת האזינו – כולם משתלבים למנגינה אחת .כמו בכלי נגינה ,אם יחסר צליל אחד ,המנגינה

וניזאה תשרפ

תישבר .לכן ,הדין המקפיד על שלמות הכתיבה הוא תזכורת תמידית לכך שהעבודה שלנו לפני ה' צריכה להיות שלמה ,ללא פיצולים ,ללא "פרשיות פרשיות" בלב ובנפש ,אלא בביטול גמור לרצון ה' כפי שהוא מתגלה בכל רבדי התורה .זהו המסר המוסרי העמוק ביותר :מי שרוצה להתחבר לתורה ,חייב לקבל אותה כחבילה אחת ,כעולם אחד ,כשלמות שאין בה שום סדק. נבוא כעת אל המעבדה הפנימית של הנפש ,למקום שבו השאלה ההלכתית על כתיבת התורה כחטיבה אחת הופכת למראה המשתקפת בנשמתו של האדם ,ומתוך כך נבין כי כשם שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות ,כך אין עובדים את ה' פרשיות פרשיות ,אלא בלב שלם ובנפש אחת המחוברת כולה לבוראה. השפת אמת (דברים ,שנת תרל"א) חידש :כי כשם שהתורה היא אריג אחד שאינו ניתן לפירוק, כך גם נשמת ישראל צריכה להיות שלמה ובלתי מפוצלת בעבודתה .הוא מבאר כי הפגם הגדול שעלול להידבק באדם הוא היכולת להפריד בין חייו ,לעבוד את ה' בבית המדרש ולהשאיר את הקדושה מאחור בעת יציאתו לשוק ,או לקיים מצוות מסוימות תוך התעלמות מאחרות .התורה מלמדת אותנו בכתיבתה השלמה שאין חלק בחיים שהוא מחוץ לתחום הקדושה ,וכל רגע ורגע חייב להיות משולב בתוך רצף אחד של יראת שמים. רבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים (שער א) ביאר :כי האדם הוא עולם קטן ,וכל מה שיש בעולמות העליונים ובתורה הקדושה ,הכל נמצא בתוך נשמתו .המסקנה המוסרית העולה מכאן היא שהאדם צריך לשאוף לאחדות פנימית; כשם שהתורה נכתבת באותיות שכולן מחוברות ומקושרות ,כך על האדם לחבר את כל כוחות נפשו – את השכל ,את הרגש ,את המעשה ואת המחשבה – לנקודה אחת של אמת .אדם המפוצל בדעתו ובליבו ,שחלקים מנפשו אינם מחוברים לתורה ,הרי הוא כספר תורה שנכתב פרשיות פרשיות ,חסר את השלמות הנדרשת כדי להפוך למשכן לשכינה. רבי צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק (אות כ"ה) ביאר :כי אדם צריך להרגיש בקרבו את כל התורה כולה ,ואין הוא יכול לומר שחלק מסוים מהתורה אינו שייך לו .הביאור הוא שהתורה היא ברית שנחתמה עם נשמת ישראל ,וכל יהודי נושא בקרבו ניצוץ מכל תרי"ג המצוות. כאשר אדם בוחר להתעלם מחלק מסוים בתורה ,הוא למעשה יוצר חור בנשמתו שלו ,הוא מנתק את השרשרת המחברת אותו אל הקדושה השלמה .השלמות של ספר התורה היא הקריאה לאדם להגיע לשלמות עם עצמו ,להשלים את החסר ולהיות אדם שכולו אומר תורה. המהר"ל מפראג בתפארת ישראל (פרק נ"ב) ביאר :כי התורה היא צורת הנשמה של ישראל, וכשם שהנשמה אינה ניתנת לחלוקה ,כך התורה כולה היא נשמה אחת .הוא מוסיף ומעמיק כי האדם שמכניס את התורה לתוך חייו ,הופך בעצמו לחלק מהתורה .זהו הסוד הגדול של הקשר בין האדם לתורה; אין זה קשר בין גוף חיצוני לבין ספר לימוד ,אלא קשר שבו האדם הופך לספר תורה חי .כשאדם מבין זאת ,הוא מפסיק לחלק את חייו לפרשיות ,והוא מתחיל לראות כל צעד וכל פעולה כחלק ממצווה אחת גדולה ושלמה. נמצא שההנהגה המעשית הנובעת מכאן היא פשוטה וחדה :חיים של תורה אינם חיים שיש בהם הפסקות או ימי חול שאינם מקודשים .כשם שהסופר נזהר שלא להרים את קולמוסו

בצורה שמנתקת את הרצף של האותיות והמילים ,כך עלינו להיזהר מליצור הפסקות בין עבודת ה' שלנו לבין חיי היום יום .האדם השלם הוא זה שמצליח להוביל את תודעת הקדושה של הלימוד אל תוך המשא ומתן שלו ,אל תוך שיחותיו עם בריות ,ואל תוך עולמו הפנימי, ובכך הוא כותב את התורה שלו בלבבות ובעולם כולו. נבוא כעת אל רובד המצפן הפנימי ,אל המקום שבו התורה איננה עוד חוק חיצוני הכתוב על הקלף ,אלא הופכת למערכת ניווט פנימית המכוונת את האדם בנבכי החיים ,בבחירותיו, ובשיקול דעתו ,מתוך הכרה שכל אדם הוא משכן מהלך שצריך לשמור על שלמותו הפנימית. רבי ירוחם ליבוביץ בספרו דעת חכמה ומוסר (מאמרים ,חלק ג) ביאר :כי אדם שאינו פועל בשלמות בעבודת ה' ,הרי הוא כמי שכותב את התורה פרשיות פרשיות ,והפגם אינו רק במעשה הטכני אלא בפיצול האישיות שנוצר בקרבו .הוא מלמדנו כי המצפן המוסרי של האדם דורש ממנו רצף ועקביות ,שכן הנפש היא יחידה אחת ,וכל ניסיון להפריד בין חלקי החיים – בין הקודש לחול ,בין הלימוד לבין ההתנהגות – יוצר סדקים בבניין הנפש שאי אפשר לאחותם אלא על ידי שיבה אל השלמות. רבי שלמה וולבה בספרו עלי שור (חלק א) ביאר :כי כתיבת התורה צריכה להיחקק לא רק על הקלף אלא על הלב ,ומי שזוכה לכך הופך בעצמו לספר תורה מהלך ,שאין בו שום חלק שאינו מוקדש לעבודת ה' .הוא מוסיף ומחדד כי המצפן הפנימי של האדם נבנה מתוך אותה הכרה שהתורה היא חטיבה אחת ,ומי שמקבל על עצמו את עול התורה במלואו ,ללא חיסור וללא קיטוע ,זוכה שהקדושה חודרת אל כל אבריו וגידיו ,עד שכל תנועה שלו הופכת למעשה של תורה. המצפן המוסרי הנבנה כאן הוא הבנה שחיי האדם צריכים להיות בנויים כספר תורה כשר, שבו כל אות ואות תלויה בחברתה ,וכל חלק מהווה נדבך הכרחי לבניין השלם .אדם שמרגיש את האחריות הזו ,אינו זקוק להטפה חיצונית ,כי המצפן שלו – אותה שאיפה לשלמות ואחדות – הוא שמנחה אותו בכל צומת דרכים .הוא מבין שכל רגע שבו הוא בוחר בטוב ,בכל תחום ובכל הקשר ,הוא רגע שבו הוא מוסיף אות לספר חייו ,וכל נסיגה או פיצול בנפשו הם בגדר "פרשיות פרשיות" שפוגמות בשלמותו המקודשת. זהו המצפן המאפשר לאדם להלך בביטחון גם כשסערות החיים מאיימות לטלטל את דרכו, שכן הוא מחובר לאמת שאינה תלויה בדבר ,אמת המבקשת את אחדות הנפש והתורה כאחד. ומכאן אנו לוקחים עמנו תובנות מעשיות לתוך מרקם החיים ,כדי שהידיעה כי התורה נכתבת כחטיבה אחת תהפוך לכלי עבודה יומיומי המלווה אותנו בכל שעות היממה. ראשית ,בכל בוקר כאשר האדם קם ,הוא יכול לומר לעצמו בתודעה בהירה :היום אני כותב פרק נוסף בספר חיי .כשם שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות ,כך אין לעצב את החיים בצורה מקוטעת .אין רגע שאינו קודש ,ואין תחום בחיים שאינו שייך לתורה .השאיפה לשלמות דורשת מאיתנו לראות את רצף היום כשרשרת אחת של קדושה ,מהתפילה בבוקר ועד המנוחה בלילה ,כשהכל ארוג יחד בספר הזיכרון הפרטי שלנו.