מדוע היו אנשים שנמנעו מלומר ברוך הוא וברוך שמו?

בירור מקור המנהג לענות "ברוך הוא וברוך שמו", הסיבות להימנעות אצל חלק מהקהילות והיחס בין מנהג, הקשבה לברכה וחזרת הש"ץ.

הסדר הזה הוא מגדלור לכל מחנך ולהורה .לפני שפותחים שערים לנעימות ,לפני שמזמינים את הלב לרוות מטל התורה ,חובה להציב את מסגרת המטר .חובה לוודא שהכלי נקי ,שהכוונות טהורות ,שהיסודות איתנים .הסרת הפסולת ,ביעור הרע ,והכנעת היצר – הם אלו המאפשרים לטל התורה לרדת ולחולל שינוי אמיתי .כל מי שמדלג על המטר ,כל מי שמבקש קיצורי דרך אל הטל ,מסכן את תורתו ואת נשמתו .תורתנו היא תורה של עמל ,ורק מתוך העמל הזה מפציע אור הנועם ,טל החיים המפרה כל שדה רוחני .בזה נשלם המעגל ונעשה האדם כלי ראוי לשפע האלוקי. כשאנו מבקשים להפנים את סוד המטר והטל בחיינו ,אנו מגלים כי המציאות שלנו אינה מקרית .התובנה הראשונה היא ההכרה בכך שכל קושי ,כל אתגר וכל רגע של "גשם" כבד בחיינו ,אינו אלא תהליך הכשרה של הנפש .אין אנו צריכים להיבהל מהקושי ,אלא לראות בו כלי קיבול המכין אותנו לקראת הברכה העתידה לבוא .התובנה השנייה היא שאסור לנו לדלג על השלבים; מי שמחפש רק את הטל ,את הנעימות והקלות ,לעולם לא יזכה בשורשים עמוקים שרק המטר יכול להצמיח .החיים דורשים מאיתנו להסכים לעמל ,להסכים להכנעה, ורק מתוך כך ,באופן פלאי ,הופכת החומרה לנעימות.

עיקר העניין: התורה נמשלת למטר ולטל ,ללמד כי דבר ה' יורד לעולמנו כמים חיים ,אלא שאיכות ההשפעה שלהם תלויה בלב הקולט אותם .אם הלומד הגון ,תורתו כטל נעים ,מחיה ומרווה ,ואם אינו הגון ,תורתו כמטר כבד המעריף ומזיק .רבותינו עמדו על כך שהפסוק הקדים את המטר לטל ,ואחרונים רבים ביארו כי הקדמה זו נועדה להזהירנו תחילה מפני הסכנה ,פן יהפוך הלימוד לרועץ ,ורק לאחר מכן לפתוח לנו את שער הברכה .נמצא כי לא מקרה של סגנון יש כאן ,אלא סדר חיים ,סדר חינוכי ותורני המורה לכל יהודי :תחילה עלינו לסלק את המכשול ,את ההשפעה הפסולה ,את חטא הלב ואת המידות שאינן הגונות ,ורק לאחר מכן זוכה האדם לטל התורה המחיה .הסוד הגדול הוא שהמטר והטל אינם שני דברים נפרדים ,אלא הם פנים שונות של אותה אהבת ה' המבקשת לטהר את האדם לפני שהיא מרווה אותו במתיקותה .הקושי שפוגש אותנו בחיים אינו אלא המטר המכין את הקרקע לטל הברכה החבוי בתוכו .מי שבורח מהגשם לא יזכה לטל ,ומי שצולח את סופת הדין ימצא בסופה את עומק החסד.

מדוע היו אנשים שנמנעו מלומר ברוך הוא וברוך שמו? כי שם ה' אקרא" – השורש והמנהג לאמירת ברוך הוא וברוך שמו במרחבי התפילה ,בין מילות הקדושה הנשגבות ,נשמעת קריאה המבקשת להאדיר את שם ה' בכל עת ובכל מקום .הפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו" (דברים לב ,ג) משמש

וניזאה תשרפ

כבסיס איתן למנהג ישראל קדושים לענות "ברוך הוא וברוך שמו" על כל ברכה הנשמעת מפי השליח ציבור .אין זו רק תוספת טכנית ,אלא ביטוי של התבטלות ,הערצה והכרת תודה שופעת שאינה יכולה להישאר כלואה בלב ,אלא חייבת להתפרץ בשבח והודיה. אולם ,דווקא סביב מנהג זה ,המיוסד על דברי הראשונים כגון הטור ומרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך ,נתגלעו מחלוקות וחששות .ישנם מנהגים שונים שנדמה כי הם מתרחקים מהאמירה הזו ,ולעיתים אף נמנעים ממנה במפגיע .האם ייתכן שמנהג המבוסס על קריאת משה רבנו יהפוך לשנוי במחלוקת? מדוע גדולי עולם כדוגמת הגר"א בחרו לעיתים שלא להקפיד על כך ,ומהו הסוד האפל שטמנו בחובם שמועות על שימוש פסול בביטוי זה בימי השבתאות? נצלול אל נבכי המנהג ,נבין את טעמי ההימנעות ,ונחשוף כיצד גם בפרט הקטן ביותר של תפילתנו טמונות השקפות עולם עמוקות וזהירות רוחנית מפני עיוותים מסוכנים. נבוא אל המקורות הראשונים שייסדו את המנהג הקדוש הזה ,המעניק לכל ברכה תוספת של דבקות ושבח: הטור (או"ח סימן קכד) ביאר :שמעתי מאבא מורי ,הרא"ש ז"ל ,שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ,ברוך הוא וברוך שמו .הוא מבסס את המנהג על דברי משה רבנו ,כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ,ומלמדנו שכל שמיעת ברכה היא הזדמנות לתת גדולה וכבוד לשם שמים. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קכד ,סעיף כה) פסק :עונה ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה שהשליח ציבור מברך .הלכה זו הפכה למנהג רווח בקהילות ישראל ,שכן היא מביעה את השתתפותו הפעילה של כל יחיד בציבור בשבח האלוקי הנשמע בבית הכנסת. היסוד העולה מדבריהם הוא שהאמירה אינה מפריעה לברכה ,אלא היא מהווה השלמה שלה .כאשר אדם שומע ברכה ,הוא אינו רק מאזין פסיבי ,אלא הוא נדרש להוסיף את שבחו שלו ,ובכך הוא הופך לשותף מלא בהמלכת הקדוש ברוך הוא על העולם בכל רגע ורגע. נבוא אל מנהגו של הגאון מווילנה ,אשר עורר תמיהה רבה בקרב לומדי ההלכה ,ונבין כיצד שיקול הלכתי צרוף יכול להוביל להימנעות ממנהג רווח: בספר מעשה רב (הלכות תפילה) הובא מנהג הגר"א שלא להקפיד על אמירת ברוך הוא וברוך שמו .הטעם לכך מונח בזהירות מופלגת שלא לפספס את חזרת התפילה .מאחר שהשליח ציבור אינו ממתין עד שתכלה מפי הציבור האמירה הזו ,הרי שהאומר אותה עלול להפסיד את הריכוז בחזרת התפילה או להפריע לרצף השמיעה הנדרש ,ולכן העדיף הגר"א לוותר על התוספת למען העיקר. בספר מעשה רב השלם (אות י') הובא מכתב יד סינסינטי תיקון חשוב למנהג זה .שם הובהר שכאשר השליח ציבור אכן ממתין כראוי בחתימת הברכה ,גם הגר"א סבר שיש לומר ברוך הוא וברוך שמו ,כפי שמוכח מדברי הטור בשם הרא"ש. מדברים אלו אנו למדים יסוד עצום בהלכה :אין מדובר בזלזול במנהג חלילה ,אלא בהערכה

מחדש של סדרי העדיפויות .כאשר המנהג הופך למכשול שעלול לפגוע בחיובים המרכזיים יותר ,כגון חזרת הש"ץ ,הרי שהגר"א העדיף את הזהירות המופלגת על פני ההידור .יחד עם זאת ,כאשר התנאים מאפשרים זאת ללא הפסד – הרי שהמנהג המקורי והנשגב חוזר למקומו. נבוא אל התחנה המרתקת בסוגייתנו ,אשר חושפת בפנינו כיצד מאורעות היסטוריים טראומטיים עלולים להשפיע על המנהג הקדוש ולהטיל עליו צללים כבדים: בספר ברוך שאמר (עמ' קי"ד) ,שחיבר הכהן הגדול מאחיו רבי ברוך אפשטיין ,הובאה השערה נוקבת מדוע היו שהשתדלו להימנע מאמירת ברוך הוא וברוך שמו .הוא מביא מסורת מקובלת מגדולי ישראל ,כי בימי שבתי צבי ימ"ש ,אותה תנועה שהסעירה את העולם היהודי והובילה למשבר רוחני עמוק ,דקדקו תומכיו לומר ברוך הוא ברוך שמו בצורה מסוימת. הסיבה לכך הייתה נעוצה בכך שהביטוי ,כפי שאמרוהו בשיבוש ובהיעדר הוי"ו ,מכוון בגימטריא לשמו של מנהיגם ,הלא הוא שבתי צבי ,שערכו המספרי הוא .418מתוך חרדה קדושה מפני השימוש בשם ה' לצורך עבודה זרה או האדרת דמות אנושית שקרית ,העדיפו חלק מגדולי ישראל להימנע מן האמירה הזו ,כדי שלא להישמע כמי שמצטרפים ,ולו בטעות ,לאותו קו מחשבה מסוכן. עם זאת ,מבאר רבי ברוך אפשטיין כי בטור מוזכר המנהג בתוספת ו' – ברוך הוא וברוך שמו .על פי הבנה זו ,מי שדקדק לומר זאת עם הוי"ו ,התחמק ממילא מן החשבון הגימטריא הנ"ל ,שכן הערך המספרי משתנה והקצב אינו מהיר כפי שהיה אצל אותם תועים .בכך הראה כי המנהג המקורי כפי שהובא בטור הוא נקי וטהור ,וההימנעות הייתה רק כגדר מפני הסכנה של אותה תקופה ,ולא משום פגם במנהג עצמו. נבוא אל עומק הדיון בטעמי ההימנעות ,ונבחן כיצד מנהג תמים יכול להפוך לזירת מאבק על טוהר האמונה וקדושת התפילה: נראה להסביר כי ההימנעות של אותם גדולי ישראל לא נבעה חלילה מתוך חוסר הערכה למנהג ,אלא מתוך רגישות רוחנית עליונה – היכולת לזהות כיצד כלי קודש עלול להפוך לכלי של חילול ה' .כאשר הציבור מבין כי ביטוי מסוים ,קדוש ככל שיהיה ,מנוכס על ידי קבוצה המבקשת להטות את הלבבות למקום פסול ,הרי שזהירותם של גדולי הדור להתרחק ממנו הופכת למצווה של ממש .זו אינה בריחה ,אלא הצבת גבול ברור בין האמת לבין התחפושת שלה. נראה להוסיף כי ההבדל הדק בין ברוך הוא ברוך שמו לבין ברוך הוא וברוך שמו הוא ביטוי למתח שבין המהות לבין הטכניקה .ההשמטה של אות הו' יצרה קצב מהיר ,כמעט מכני, שאפשר לאותם תומכי שבתי צבי להכניס לתוך המילים את הכוונה הכופרת שלהם .המנהג המדויק בתוספת הו' ,כפי שמופיע בטור ,מורה לנו כי העיכוב הקטן הזה בתוך הדיבור אינו רק דקדוק לשוני ,אלא הוא מהווה חציצה רוחנית המונעת מהמילים להיבלע לתוך חשבונות זרים. נראה לבאר כי הלקח המוסרי העמוק מכאן הוא שהתפילה דורשת ערנות .תפילה אינה רק אמירת מילים מתוך הרגל ,אלא היא עבודה עקבית של הלב .כשם שגדולי הדור השכילו

וניזאה תשרפ

לשנות את מנהגם כדי להגן על כבוד שמים מפני סכנת השבתאות ,כך גם עלינו לבחון את המילים שאנו מוציאים מפינו ,ולוודא שהן נקיות מכל כוונה זרה .היראה מפני עיוות השם היא ביטוי ליראת שמים טהורה ,המוכיחה כי האדם באמת מתכוון למי שאמר והיה העולם, ולא לכל בריה אחרת. נבוא אל דברי הפוסקים ,אשר העמיקו בפרטי המנהג וביקשו להבהיר כיצד יש לומר את הדברים נכוחה כדי לזכות בתיקון ולא להגיע לידי חשש: מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קכד ,סעיף כה) כתב :עונה ברוך הוא וברוך שמו. פוסקים רבים עמדו על כך שהדיוק באמירת הוי"ו הוא לב המנהג .כאשר הטור והשולחן ערוך כותבים ברוך הוא וברוך שמו ,הם מורים לציבור כי המילים מחוברות אך נפרדות ,מה שמונע את הטשטוש שנוצר באמירה מהירה וחסרה. המשנה ברורה (סימן קכד ,ס"ק פז) ביאר :בשם האחרונים ,שיש להקפיד לומר ברוך הוא וברוך שמו בוי"ו ,משום שכך הוא הנוסח שנתקבל בישראל מדורי דורות על פי דברי הטור .הוא מדגיש כי לא זו בלבד שהנוסח עם הוי"ו הוא המדויק על פי המקורות ,אלא שיש בו גם את השלמות הלשונית והרוחנית המבטאת את ההכרה הכפולה בברכת הקדוש ברוך הוא וברכת שמו הקדוש. הראשל"צ הגר"י בילקוט יוסף (הלכות תפילה) ביאר :כי על הציבור להקפיד לומר את המילים במתינות ובכוונה ,ברוך הוא וברוך שמו ,תוך השמעת הוי"ו בצורה ברורה .הוא מוסיף כי מנהג זה ,כאשר הוא נעשה כפי שנוסח בספרי הראשונים ,הוא מנהג יסוד שאין לזלזל בו, וכל חשש שנוצר בעבר בשל גורמים חיצוניים בטל ומבוטל מול המסורה הברורה והטהורה של גדולי ישראל. הדברים מעלים כי הדיוק בלשון הוא החומה המגנה על האמונה .הפוסקים מלמדים אותנו כי לא רק הכוונה חשובה ,אלא גם הדיוק במנהג ובנוסח .השמירה על הוי"ו אינה עניין של מה בכך ,אלא היא הערובה לכך שהתפילה נשארת טהורה ,מופנית אך ורק כלפי מעלה ,ונקייה מכל כוונה זרה שעלולה הייתה להידבק בה. נבוא אל התרגום של הסוגיה אל מציאות החיים בבית הכנסת ,כדי לעמוד על ההשלכות המעשיות העולות מן השילוב בין מנהג ישראל המקודש לבין הזהירות והדקדוק הנדרש: הקפדה על הוי"ו :מתוך דברי הפוסקים עולה כי נפקא מינה מפורשת לכל אדם היא החובה לומר ברוך הוא וברוך שמו עם הוי"ו .אין לומר זאת במהירות שמשמיטה את הוי"ו ,לא רק משום שזהו הנוסח המדויק ,אלא כדי להתרחק מכל דמיון לשיבושים שאירעו בעבר .הדיבור המדויק הוא חלק מהזהירות הנדרשת בתפילה. סדר עדיפויות בתפילה :כפי שהבאנו ממנהג הגר"א ,נפקא מינה מעשית היא שכאשר ישנה התנגשות בין אמירת ברוך הוא וברוך שמו לבין חזרת הש"ץ ,יש להעדיף את הריכוז בחזרה. אם הש"ץ ממשיך בברכותיו ואין לו לציבור אפשרות לענות בנחת מבלי להפסיד שמיעה או ריכוז ,הרי שהגר"א העדיף לוותר על המנהג .משכך ,כל לומד צריך לבחון אם בקהילתו הש"ץ ממתין ,ואם לא – עדיף להקשיב לחזרה ולא לענות.

השתתפות אקטיבית בברכות :כפי שלימד הטור ,המנהג נועד להפוך את היחיד לשותף בהמלכת ה' .נפקא מינה שמי שנמצא בבית הכנסת ושומע ברכה ,לא ינהג פסיביות .גם אם ישנו קושי או חשש ,הפתרון אינו התעלמות אלא השתתפות מושכלת ומדויקת .אם הציבור נוהג לומר ,עלינו להצטרף אליהם ביראת כבוד ,תוך הקפדה על הנוסח המקובל כדי לשוות לברכה את מלוא התוקף הרוחני שלה. חינוך לערנות :ההיסטוריה של ההימנעות מלמדת אותנו נפקא מינה חינוכית – אין לקבל שום מנהג או ביטוי מתוך עיוורון .עלינו להיות מודעים למה שאנו אומרים .אם מתעורר חשש שביטוי מסוים קיבל משמעות זרה ,התגובה הנכונה היא בירור דקדקני ולא פרישה מוחלטת מהמסורה .הדיוק בוי"ו הוא דוגמה לאופן שבו תיקון קטן יכול לטהר מנהג שלם ולהשיב אותו למסלולו הנכון והקדוש. נבוא אל עומק המחשבה ,אל הקשר שבין המילה הנאמרת בבית הכנסת לבין המרחב הרוחני שהיא מייצרת ,כדי להבין מדוע דקדוק במנהג הוא תנאי ליצירת קדושה. נראה לבאר כי הביטוי ברוך הוא וברוך שמו הוא למעשה הגדרה של היחס שלנו לקב"ה: הברכה חלה על העצמיות ,על ברוך הוא ,ועל ההתגלות בעולם ,על ברוך שמו .השילוב הזה הוא המבנה של האמונה היהודית – הכרה בבורא הנשגב מכל השגה ,והכרה בהופעת כבודו בתוך המציאות שלנו .כאשר השתבשו הדברים בימי השבתאות ,ניסו הכופרים לנתק את השם מהעצם ,ליצור האדרה למנהיג אנושי דרך הלחשת מילים קדושות .התיקון שביקשו גדולי ישראל הוא דווקא בחיבור ,בוי"ו המגשרת ,המחברת בין הדרגות ומבהירה שאין כאן אלא אחדות מוחלטת שאין בה מקום לזרים. נראה להוסיף כי השתיקה או ההימנעות של חלק מגדולי הדור אל מול שיבושים אינה חולשה ,אלא היא עוצמה של שומר חומות .המציאות הרוחנית רגישה להפליא ,וכפי שהחשמל זורם רק בנתיב הנכון ,כך הקדושה זורמת רק בדרכי המסורה .ברגע שזיהו חכמים שנוצר זיהום בנתיב ,הם העדיפו לעצור את הזרימה כדי לא לאפשר למים עכורים להיכנס אל תוך הצינורות הקדושים .זוהי רמת מודעות שאין בה פשרות ,שכן היא מבינה שהתפילה היא הצינור שדרכו שואב העולם את חיותו ,ואם הצינור פגום ,החיות נפגעת. נראה ליישב כי הדקדוק בוי"ו הוא למעשה ביטוי לאהבה יתרה .אדם שאוהב אינו מדבר בחטף .אדם שמוקיר את המלך אינו משמיט אותיות כדי לסיים את דבריו מהר .הטור והרא"ש מלמדים אותנו שמנהג ישראל הוא מנהג של עומק ,של השהיה שמאפשרת ללב לעכל את גודל המעמד .הוי"ו אינה רק עיצור לשוני ,היא צומת של מחשבה שבה הלומד עוצר ,מהרהר, ומחבר את המילים לבורא. נראה להסביר כי ההשערה של בעל התורה תמימה מלמדת אותנו על החוסן של המסורה. הנהגה של דור אחד ,שנולדה כגדר לצורך שעה ,לא הפכה לנורמה כללית ,אלא חזרה למקומה עם המסורה המקורית של הטור .זהו כוחו של בית המדרש :לדעת מתי להשתמש בכלים

וניזאה תשרפ

של זהירות ,ומתי לחזור ולהשתמש בכלי המקורי ,הטהור והנקי .הלקח הוא שהיהדות אינה נבהלת מהתמודדויות ,אלא מתחשלת מהן ,ומתוך המאבק בשיבושים – היא יוצאת מדויקת, צלולה ושלמה יותר. נבוא אל נבכי הנפש ,אל המקום שבו האדם פוגש את התפילה ואת המנהגים המלווים אותה, ונבין כיצד הזהירות בדקדוקי המילים בונה את עולמו הפנימי של הלומד. נראה להסביר כי החיבור לאדם בנקודה זו הוא החיבור אל האחריות שעל הלב .כאשר אדם מתפלל ,הוא יוצא מהעולם החיצוני ונכנס אל מרחב שבו אין מקום לקיצורי דרך .המאבק ההיסטורי על אמירת ברוך הוא וברוך שמו מלמד אותנו שכל הברה שאנו מוציאים מהפה היא בחירה .האדם המודרני ,החי בתוך עולם של מילים רבות ושטחיות ,נדרש ללמוד מחדש את כוח הדיבור המדויק .החיבור לאדם הוא בידיעה שהדיוק בוי"ו הוא אימון ביכולת שלנו להיות נוכחים ,להיות ערניים ,ולא לתת לעצמנו להיסחף אחרי עיוותים או קצבים חיצוניים שאינם שייכים לאמת הפנימית שלנו. נראה להוסיף כי החיבור לאדם מתבטא ביכולת להתבונן בצללים מבלי להישאב אליהם. גדולי ישראל שלימדו אותנו להיזהר מהשבתאות ,לא אמרו לנו להפסיק לדבר ,אלא אמרו לנו לדייק .זהו שיעור לכל אחד מאיתנו :גם כשיש בחוץ רעשים ,גם כשיש הטיות או כוונות זרות ,אנחנו לא צריכים להימלט מהמציאות ,אלא להתחזק בדרכנו .החיבור הזה לאדם הוא חיבור של עמידה איתנה :לדעת את המקור ,להכיר את המסורה ,ולדבוק בה בדיוק, בזהירות ובאהבה. נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת הלב הקשוב .אדם הופך את תפילתו למשמעותית כאשר הוא מבין שכל פרט בה הוא מגן .הזהירות מפני שיבושים שנוצרו על ידי זרמים רחוקים היא ביטוי לרגישות של נשמה המבקשת לדבוק בבוראה .החיבור לאדם הוא בהבנה שהאמונה שלנו אינה תלויה בזרמים חולפים ,אלא היא מושרשת בדברי הראשונים והפוסקים .מי שחי כך ,בתוך עולם של דיוק וזהירות ,אינו מוצא את עצמו אבוד או מבולבל ,אלא הוא מנווט את חייו על פי מצפן ברור וטהור. המשמעות העמוקה היא שהאדם לומד לקחת אחריות על הקשר שלו עם בוראו .הוא אינו מניח שהכל מובן מאליו ,אלא הוא בודק ,הוא שואל ,והוא מדייק .הוא מבין שגם אם סביבו אנשים נוהגים בדרך מסוימת ,הוא מחויב לאמת שלו ולמסורה של גדולי הדורות .המעבר מהרגשת מבוכה מול המנהגים למציאות של הבנה עמוקה הוא המעבר לבגרות רוחנית ,שבה האדם מבין שהדיוק בתפילה הוא הדיוק בחייו כולם. נבוא אל עומק המוסר הנלמד מן הידיעה כיצד זהירות בביטויים קדושים מגנה על טוהר האמונה ,ונבחן כיצד הבנה זו מחייבת אותנו לאחריות אישית ומוסרית בכל שלב של העבודה הרוחנית. נראה להסביר כי המוסר של התפילה אינו מסתכם רק בטקסט שאנו אומרים ,אלא ביושרה

הפנימית שבה אנו ניגשים לקדושה .כאשר אנו למדים כי מנהג ישראל נוצל לרעה על ידי תנועות כופרות ,אנו מבינים שהמוסר מחייב אותנו להיות שומרים על מה שמופקד בידינו. אדם מוסרי אינו יכול להיות אדיש לדרך שבה הוא מבטא את אמונתו; הוא מבין שהמילים שהוא משמיע משקפות לא רק את תוכנו הפנימי ,אלא גם את מחויבותו לקהילה ולדורות הקודמים .המוסר הזה תובע מאיתנו לשמור על הטהרה של מנהגי התפילה מכל כוונה זרה, מתוך הכרה שדבר ה' אינו הפקר ואינו נועד לשירותם של אינטרסים אנושיים או כתתיים. נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי עצום בנוגע לענווה והתבטלות .ההימנעות של גדולי ישראל במצבים מסוימים ,או הדקדוק שלהם בנוסח המקורי ,מלמדים אותנו שהמוסר האמיתי הוא היכולת לומר איני יודע או איני עושה דבר מה אם הוא עלול להוביל לערעור האמונה .אנו מפתחים רגישות לכך שאין לנו בעלות על הקודש; אנו מקבלים אותו כפי שעבר במסורת ,מתוך ענווה המכירה בכך שהדרך הנכונה היא הדרך שנסללה על ידי רבותינו .זהו מוסר התובע מאיתנו להימנע מהתחכמויות ומשינויים שרירותיים ,ולדבוק באמת הפשוטה והנאמנה של הפוסקים. נראה לבאר כי האחריות המוסרית הזו מתבטאת בנאמנות לפרטים הקטנים ביותר של הליכות התפילה .המוסר של התפילה מלמד אותנו שלא לזלזל בכלום – לא בוי"ו ,לא במתינות ,ולא בהמתנה לשליח ציבור .מי שמפתח רגישות לפרטים הללו ,מפתח רגישות גם ליושר מוסרי בחיים הכלליים .הוא מבין שמי שאינו מדייק בדברים שנראים טכניים בעבודת ה' ,עלול למצוא את עצמו מזלזל גם ביושר שבין אדם לחברו .הדיוק הוא הביטוי החיצוני למשמעת פנימית ,ומשמעת זו היא יסוד המוסר האנושי. המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של נאמנות למסורה אל מול רעשי הרקע .כאשר אדם בוחר לחיות מתוך ידיעה שהמנהג הוא גדר המגן על האמונה ,הוא הופך לאדם יציב שאינו נסחף אחרי אופנות או טעויות .המוסר הזה אינו מחפש את הנוחות של השינוי ,אלא את העומק של ההמשכיות .אדם כזה ,שחי בתודעה שתפילתו היא שיחה נקייה וטהורה עם הבורא ,משדר לסביבתו שמוסר חיים אמיתי מתחיל מהמקומות הקטנים ביותר ,בדרך שבה אנו מבטאים את הערצתנו לאלוקים. נבוא אל סיום עיוננו בסוגיית אמירת ברוך הוא וברוך שמו ,ונלקט את התובנות המעשיות שיאירו לנו את הדרך להתנהלות נכונה וטהורה בבית הכנסת: ראשית ,נלמד כי דקדוק בלשון התפילה אינו עניין טכני בלבד ,אלא הוא החומה המגנה על האמונה מפני עיוותים ושיבושים .שנית ,נדע כי כאשר מתעורר קונפליקט בין מנהג לבין ריכוז בחזרת הש"ץ ,ההכרעה המוסרית וההלכתית של גדולי ישראל מורה לנו להעדיף את העיקר וההקשבה .שלישית ,נזכור כי כל שימוש בביטויים קדושים צריך להיעשות מתוך נאמנות מלאה למסורה ,כפי שנוסחה בדברי הטור והפוסקים ,כדי לשמור על הקשר הטהור שבין הלב לבין בוראו.