הסוד הנסתר במילים ברוך הוא וברוך שמו
הסוד הנסתר במילים ברוך הוא וברוך שמו יש בתפילה רגעים דקים ,עדינים ,כמעט בלתי נראים לעין – אך הם נוגעים בנקודת הלב. החזן מברך בשם ה' ,והציבור ,כזרם אחד ,עונה ברוך הוא וברוך שמו .מילים קצרות ,פשוטות, אך יש בהן הודיה ,יש בהן שירה ,יש בהן הכרה שכל מה שיש לנו מאיתנו איננו ,אלא הכל מאתו יתברך .לכאורה ,מה יכול להיות טהור יותר מלשבח את שם ה' ברגע שנשמע בפינו? אך…
הסוד הנסתר במילים ברוך הוא וברוך שמו יש בתפילה רגעים דקים ,עדינים ,כמעט בלתי נראים לעין – אך הם נוגעים בנקודת הלב. החזן מברך בשם ה' ,והציבור ,כזרם אחד ,עונה ברוך הוא וברוך שמו .מילים קצרות ,פשוטות, אך יש בהן הודיה ,יש בהן שירה ,יש בהן הכרה שכל מה שיש לנו מאיתנו איננו ,אלא הכל מאתו יתברך .לכאורה ,מה יכול להיות טהור יותר מלשבח את שם ה' ברגע שנשמע בפינו? אך דוקא שם ,במקום הכי זך והכי טהור ,קמה מחלוקת .היו גדולים שהנהיגו את תלמידיהם להרגיל לשונם באמירת ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה וברכה ,לראות בכך קיום הציווי כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו .ומאידך ,היו מגדולי ישראל שנזהרו מלהוציא את הביטוי הזה בפיהם – אם מפני חשש הפסק ,אם מפני סיבה היסטורית ,ואם משום דקדוקי כוונה שלא יופרדו מן הברכה עצמה .מה פשר הדבר? כיצד ייתכן ששבח לשם ה' יהפוך למוקד מחלוקת? האם יכול להיות שמילים כה טהורות יובילו לחשש של פגם בתפילה? וכי מה עומד מאחורי ההימנעות הזאת? השאלה הזו חושפת בפנינו מתח עדין בין ההלכה לבין רגשי הלב, בין הצורך לדייק בנוסח לבין התשוקה לשבח ולפאר. נבוא אל הפסוקים המהווים את המקור האיתן למנהגנו ,פסוקים שנאמרו בשירת האזינו בעת פרידתו של משה רבנו מעם ישראל:
כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו (דברים לב ,ג). נראה לבאר כי פסוק זה הוא הבסיס לכל עניית שבח ציבורית בעת הזכרת שם שמים .משה רבנו מלמד את ישראל שכאשר קוראים בשם ה' ,אין הקהל יכול לעמוד מנגד ,אלא עליו להשיב בהגדלה ובשבח ,וזהו היסוד המקשר את השומעים לברכה הנאמרת. רש"י (דברים לב ,ג) ביאר :כי שם ה' אקרא אני אברך ואתם תגדלו לאלוהינו וענו אחריי ברוך ה' המבורך. רבי אברהם אבן עזרא (דברים לב ,ג) ביאר :כי שם ה' אקרא ,אקרא בשמו ואגדלהו ,ואתם הבו גודל לאלוהינו. הרמב"ן (דברים לב ,ג) ביאר :כי שם ה' אקרא הודיע כי כל אזכור שמו של מקום דורש מהנוכחים להוסיף שבח והודיה ,והזכירה אינה שלמה בלא תגובת השבח. הרד"ק (ספר השורשים ,ערך גדל) ביאר :עניית השבח היא השלמת הקריאה בשם ה' ,וכאשר משה קורא בשם ,עליכם להגדיל את שמו ולהוסיף לו שבח. הרלב"ג (דברים לב ,ג) ביאר :כשאקרא בשם ה' ,אתם תיתנו גודל והדר לאלוהינו ,וזהו תפקיד הקהל להשתתף בהגדלת השם. החזקוני (דברים לב ,ג) ביאר :תנו גודל לאלוהינו כשאתם שומעים אותי קורא בשם ה' ,כי זוהי חובתכם להשיב לה' על קריאתו. הספורנו (דברים לב ,ג) ביאר :כי שם ה' אקרא כאשר אני אקרא בשמו הגדול והנורא אתם הבו גדל לאלוהינו ,הודו והגדילו את שמו כי הוא ראוי לכך. תרגום אונקלוס (דברים לב ,ג) תרגם :ארי בשום ה' אקרא הבו רבותא לאלהנא. תרגום יונתן (דברים לב ,ג) תרגם :ארי בשום ה' אקרא אנון הבו רבותא ואיקרא לאלהנא. הכלי יקר (דברים לב ,ג) ביאר :כי שם ה' אקרא ,הנה המזכיר שם שמים יתברך ,עליו להוסיף גודל ושבח ,והציבור שומע ומשיב ,וזוהי השלמת השירה. נראה לבאר מכל המפרשים שאין כאן פעולה טכנית ,אלא יסוד קדוש :השם נקרא ,ומהתגובה של השומע נבנה גודל השם יתברך בעולם ,ומכאן שהתגובה היא חלק מהותי מהזכרת השם. נבוא אל דברי חז"ל ,המבארים את כוחו של המענה לאחר שמיעת השם ,מתוך מבועי הש"ס: בגמרא במסכת יומא (דף לז ע"א) נאמר :תניא רבי אומר מנין שעונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אחר הזכרת השם תלמוד לומר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלוהינו. רש"י (שם ,ד"ה מנין) ביאר :מנין אנו למדים לענות ענייה זו ,הרי שהפסוק מלמדנו שאין להסתפק בשמיעת השם לבדו אלא יש להוסיף עליו שבח. בגמרא במסכת סוטה (דף מא ע"א) נאמר :ואמר רבי חנינא בר פפא מנין שאין עונין אמן יתומה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלוהינו.
תוספות (מסכת סוטה דף מא ע"א ,ד"ה מנין) ביאר :הלימוד הוא שהפסוק מחייב את השומע להגיב לברכה ,ולא להשאיר אותה יתומה ללא מענה ,ועל כן הענייה היא המשלמת את המצווה. בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ו הלכה א) מבואר :בשעה שאדם מברך ,כל העונה ברוך הוא וברוך שמו ,הרי הוא משתתף בברכה ,ומכאן שהתגובה אינה הפרעה אלא שותפות גמורה. נראה להסביר כי חז"ל ראו בפסוק הזה לא רק הוראה לדור המדבר ,אלא יסוד לכל תפילה ותפילה .בכל עת ששם ה' נשמע בפי אדם ,נוצר חלל רוחני שחייב להתמלא במענה של שבח .הגמרא מלמדת אותנו ששם שמים אינו דבר שנשמע ונסגר בתוכו ,אלא הוא קריאה שמעוררת תגובה ,והתגובה היא שמגלה את גודל השם בעולם .מתוך הדברים נראה לחדש כי עניית הציבור היא הכוח שמאפשר לברכה להפוך לשלמה ,שכן ללא המענה היא נותרת כביכול קריאה בודדת ,ואילו במענה היא הופכת לשירה ציבורית המפארת את השם יתברך. נבוא אל דברי הראשונים ,אשר העמיקו בביאור מנהג ישראל לענות "ברוך הוא וברוך שמו" ,וביססו את ההלכה על גבי דברי חז"ל מתוך ירידה לעומקם של דינים: הטור (או"ח סימן קכ"ד) כתב :שמעתי מאבא מורי הרא"ש שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו וזה שאמר משה רבינו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו. נראה לבאר כי הטור מביא את מנהג אביו הרא"ש לא רק כמנהג חסידות ,אלא כביטוי להבנה יסודית של הפסוק .לא מדובר בתוספת חיצונית ,אלא בהשלמת הברכה .כאשר שם ה' מוזכר ,נוצרת שעה של קדושה המחייבת תגובה ,והטור למדנו כי הדרך הנכונה להגיב היא בשבח והודיה מפורש ,ובכך הוא הופך את הקריאה בשם ה' להזדמנות של כלל ישראל להוסיף כבוד לשם יתברך. המרדכי (מסכת ברכות פרק ו ,רמז קל) כתב :וכששומע הברכה עונה ברוך הוא וברוך שמו ,דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו ,וזהו שבח לה' ששמו הגדול מתקדש על ידי הענייה. המרדכי מדגיש כאן נקודה עמוקה :עניית הציבור איננה רק פעולה טכנית ,אלא היא המנגנון שבו שם ה' מקבל את גדלו בעולם .השבח המתווסף על ידי הציבור הוא שנותן את החותמת הסופית לברכה .הוא מבאר שזהו צורך פנימי של הברכה להישמע ולהיענות ,ובכך הוא קושר את מנהג האמירה לרצון העמוק של השומעים להשתתף בקדושה. הראבי"ה (מסכת ברכות ,סימן סה) ביאר :כשמברך הלה ,עונה ברוך הוא וברוך שמו ,כדי לקיים מה שכתוב הבו גודל לאלוהינו ,ואין בזה משום הפסק. נראה להסביר כי הראבי"ה מתייחס לנקודה המכרעת של הפסק .הוא מבין ששאלה זו עלולה לעלות ,שכן תפילה היא מערכת מדויקת ,אך הוא קובע בבירור :עניית שבח אינה נחשבת להפסק ,אלא להיפך – היא חלק ממהות השבח .כאשר אדם עונה שבח לבוראו ,הוא איננו מפסיק את הקדושה ,אלא מרחיב אותה .זהו ביאור מרכזי המאפשר לנו להבין מדוע המנהג השתרש כל כך בבתי הכנסיות ,למרות הזהירות הרבה שנוהגים בהלכות הפסק.
נבוא אל דברי האחרונים ,אשר פרסו את גדרי ההלכה למעשה ,תוך שהם מאזנים בין השאיפה הטבעית להוסיף שבח ,לבין הצורך לשמור על רצף התפילה ודיני ההפסק: מרן רבי יוסף קארו פסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קכ"ד סעיף כה) :כששומע שם ה' בברכה יאמר ברוך הוא וברוך שמו .נראה לבאר כי לשון חיוב זו מלמדת שאין מדובר רק במנהג טוב, אלא בתגובה הנדרשת מכל שומע ,כחלק מהשלמת הברכה. המגן אברהם (או"ח סימן קכ"ד ס"ק ח) ביאר :כששומע ברכה מפי חברו יאמר ברוך הוא וברוך שמו ואף באמצע ברכה קצרה יכול לומר כן דלא הוי הפסק .נראה להסביר כי המגן אברהם רואה באמירה זו חלק בלתי נפרד ממעשה השבח ,ועל כן היא אינה נחשבת לניתוק בין חלקי הברכה ,אלא להרחבתה. הפרי מגדים ביאר במשבצות זהב (שם ,ס"ק ח) כי הוא מקבל את דברי המגן אברהם ,אך מדייק גדר חשוב :המדד הוא תמיד האם אמירת השבח תגרום לפגיעה בכוונת הברכה או בחיוב השומע .במקום שיש חשש שהאמירה תפגום ברצף ,עדיף להבליג. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן כתב במשנה ברורה (או"ח סימן קכ"ד ס"ק מא): טוב לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה ששומע ,אלא שלא יאמר כן בשעת שמיעת ברכה שהוא מחויב בה בעצמו ,כגון בקידוש ובהמוציא ,דעל ידי ענייתו מפסיק בין הברכה לאכילה ואינו יוצא ידי חובתו בשמיעה .נראה לבאר כי המשנה ברורה מציב גבול מוחלט: מקום שבו השומע נשען על שמיעת חברו כדי לצאת ידי חובתו ,ענייתו הופכת להפסק גמור ועל כן אסורה. ערוך השולחן (או"ח סימן קכ"ד סעיפים כב ע"א -כד ע"ב) כתב כי המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו פשוט ורווח בכל בתי הכנסיות ,ומבאר שכבוד השם מחייב זאת .יחד עם זאת ,הוא מסייג את הדברים במקום שבו נדרש השומע לצאת בברכת חברו ,כדי שלא ייווצר הפסק בין הברכה לבין קיום המצווה. נראה להסביר כי האחרונים כולם מסכימים לערך העצום שיש בשבח זה ,אך הם מבקשים להעמיד את האש המקדשת של ההתלהבות בתוך כלי ההלכה .הם מורים לנו כי השבח אינו פורץ גבולות באופן חסר דעת ,אלא הוא בעל משמעת עצמית ,היודע מתי לומר שבח ומתי לשתוק כדי לשמור על שלמות המצווה. נבוא אל דברי גדולי הפוסקים בדורות האחרונים ,אשר העמיקו בבירור המנהג וגבולותיו בתוך עולם התפילה המודרני ,תוך שמירה על רצף המסורת ההלכתית: הגאון רבי חיים פאלג'י ביאר בכף החיים (או"ח סימן קכ"ד) כי אמירת ברוך הוא וברוך שמו היא מנהג ישראל קדום ומושרש שיש בו מעלה גדולה ,שכן בכל עת שמזכירים שם שמים, ראוי לענות שבח .יחד עם זאת ,הוא מדגיש כי במקום שהשומע נזקק לצאת בברכת חברו, אסור לו לומר כדי שלא יהא הפסק ,ומוסיף שיש להקפיד לומר זאת מתוך כוונה פנימית ויראה ולא מתוך הרגל שפתיים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף הורה בספרו חזון עובדיה (הלכות תפילה) כי יש לענות ברוך
הוא וברוך שמו על כל ברכה ששומע ,וזאת מתוך הבנה שהשבח הוא חלק מהכבוד הראוי להזכרת השם .הוא מסייג זאת רק במקומות שבהם האמירה תקטע יציאה ידי חובה או תפגע בשמיעת החזרה ,כגון בקידוש ובהבדלה ,ומציין שכאשר השליח ציבור ממתין בחתימה ,יש הידור רב באמירה זו.
הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ביאר בספרו ילקוט יוסף (הלכות תפילה) את דיני העניות בבית הכנסת ,וסיכם כי מנהג נכון הוא לענות ברוך הוא וברוך שמו בכל מקום שאין בו חשש הפסק הלכתי .הוא מדגיש במיוחד את הזהירות הנדרשת במקום שהשומע נשען על שמיעתו לצאת ידי חובה ,או כאשר האמירה עלולה לגרום לפגיעה בסדר חזרת הש"ץ ,ובכך הוא מתווה מסלול ברור לציבור התפילה.
הגאון רבי ברוך אפשטיין כתב בספרו ברוך שאמר (עמוד קיד) על רקע היסטורי של רגישות ציבורית שעלתה בתקופות מסוימות ,אך הבהיר כי אין בכך כדי לבטל את המנהג .לדבריו, כאשר מקפידים לומר את הנוסח במלואו כפי שמופיע בטור ,אין כל מניעה היסטורית או הלכתית לקיים את השבח ,והחששות שהיו בעבר נעלמו עם הזמן.
נראה להסביר מדברי גדולי הדור הללו ,כי השאיפה לענות ברוך הוא וברוך שמו היא ביטוי לרצון יהודי עמוק להיות חלק מכל הזכרת שם שמים .הם מלמדים אותנו שהתלהבות דתית צריכה להיות מכוונת על ידי גדרי ההלכה ,כך שבכל מקום שבו אין פגיעה בחיוב השמיעה או בסדר התפילה ,השבח הזה הוא לא רק מותר אלא רצוי ,והוא הופך את התפילה למעמד חי של הודיה משותפת.
נבוא אל תרגום הסוגיה למציאות החיים וההלכה ,כדי לעמוד על הגבולות המעשיים שבין חובת השבח לבין זהירות ההלכה:
א .בברכות שמוציאים בהן את הציבור ידי חובה :כגון קידוש בליל שבת ,ברכת המוציא בסעודת שבת ,ברכת המילה וכיוצא בזה .נראה ליישב כי מאחר שהשומעים חייבים בעצמם בברכה ונשענים על דין שומע כעונה ,אם יענו ברוך הוא וברוך שמו ייחשב הדבר כהפסק בין הברכה למעשה המצווה או בין הברכה לשמיעה .לכן אין לענות כלל .כך פסק הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (או"ח סימן קכ"ד ס"ק מא) ,וכן בערוך השולחן (שם, סעיפים כב ע"א -כד ע"ב) ובכף החיים (שם).
ב .בחזרת הש"ץ :כאשר השליח ציבור אינו ממתין ,עלול הציבור להפסיד מילים מן החזרה, ולכן חשש הגאון רבי אליהו מווילנא במעשה רב (אות מו) והורה שלא להקפיד על אמירת ברוך הוא וברוך שמו .אולם אם השליח ציבור ממתין ,כמו שנכתב במעשה רב השלם (אות י) ,נכון לענות .בזה מתמזגים דברי הראשונים עם הזהירות המעשית.
ג .בברכות של אחרים שאין יוצאים בהן ידי חובה :כגון אדם ששומע חבר מברך ברכת שהכל על כוס מים ,או מברך ברכת האילנות ,או מברך שהחיינו .נראה לבאר כי בזה אין לאדם
שמיעה מחייבת אלא הוא רק שומע ברכת שבח ,ובזה טוב ונכון לענות ברוך הוא וברוך שמו. כך כתב המגן אברהם (או"ח סימן קכ"ד ס"ק ח) ,וכן פסקו שאר האחרונים. ד .בברכות באמצע ברכה אחרת :המגן אברהם והפרי מגדים כתבו שגם אם אדם נמצא באמצע ברכה קצרה רשאי לומר ברוך הוא וברוך שמו כי אין זו נחשבת הפסק .אולם האחרונים מורים שהדבר נכון רק במקום שאין בכך חשש לקטיעת חובת הברכה עצמה. ה .חינוך הקטנים והציבור הרחב :בקהילות רבות נוהגים להרגיל את הקטנים לענות ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה כדי להחדיר בלבם את תחושת השבח .אולם במקום ברכות שהם עצמם חייבים בהן ,יש ללמד אותם לא לענות כדי שידעו את הגבולות ההלכתיים. מכאן אנו רואים שהמנהג מקובל ורצוי ,אך הוא מסויג מאוד :טוב בכל מקום שאין בו חשש הפסק ,ומנגד אסור היכן שהדבר פוגע בעצם קיום הברכה. נבוא אל עומק הרעיון העולה מן הסוגיה ,כדי להבין מהו פשר המנהג הזה המבקש לפרוץ את מסגרת הברכה האישית ולהפוך אותה לשירת רבים. נראה לבאר כי הברכה ,בבסיסה ,היא קריאה מן האדם אל הבורא .האדם המברך ניצב במקום של חוסר ,של צורך ,של הכרה בטובה ,והוא משיב לה' את התודה על כך .אלא שהענייה ברוך הוא וברוך שמו מעבירה את הברכה לממד אחר .היא הופכת את הקריאה האישית למעמד של קידוש השם בציבור .כאשר השומע עונה ברוך הוא וברוך שמו ,הוא אינו רק מגיב למילים של חברו ,הוא מעיד ששם ה' שנשמע עתה בחלל האוויר הוא אמת .הוא מצהיר כי הקדושה שחלה בברכה אינה מוגבלת למברך בלבד ,אלא היא שייכת לכל מי ששומע אותה. עומק הרעיון טמון בהבנה שהשבח אינו רק פעולה של השלמת הברכה ,אלא פעולה של הגדלת השם .הרי זה הפירוש הפשוט של הפסוק כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו .הגודל אינו תכונה ששייכת לה' מצד עצמו ,אלא הוא הגדלה שאנחנו ,ברואי כפיו ,מעניקים לו בתגובתנו .כאילו אומרים אנו :הברכה הזו ששמענו היא גילוי של הקדושה ,ועלינו להעצים את הגילוי הזה .התגובה הזו הופכת את הברכה לדיאלוג חי .היא כבר אינה קול בודד של אדם מול בוראו ,אלא רשת של אנשים המשתתפים יחד בהכרה במציאות ה’. נראה להוסיף כי יש כאן גם מימד של שותפות .בעולם של פירוד ,שבו כל אחד חי בתוך הברכות שלו ,התפילה שלו וההכרות שלו ,בא המנהג הזה ומחבר אותנו .כשאני עונה ברוך הוא וברוך שמו על ברכת חברי ,אני אומר לו :אני שומע אותך ,אני מחזיק יחד איתך את הקדושה של הרגע הזה .הברכה שלך היא גם הברכה שלי .אני לוקח חלק בנשיאת שם ה' שאתה עכשיו מזכיר .הדינמיקה הזו שבין המברך לבין העונה יוצרת מעגל של קדושה שאין לו סוף .השבח הזה הוא הדרך שלנו לומר שאנחנו לא רק צופים בברכה ,אלא אנחנו חיים אותה ,נושמים אותה ,ונותנים לה תוקף בתוך המציאות היומיומית שלנו. נראה ליישב כי זו הסיבה שהפוסקים כה הקפידו על גבולות המנהג .משום שהכוח הזה, כוח החיבור ,כוח ההגדלה ,כוח השותפות ,הוא כוח עצום .אם הוא מופעל במקום הלא נכון,
אם הוא מפרק את הברכה הבסיסית או קוטע את המחויבות האישית ,הוא מחמיץ את ייעודו. הקדושה דורשת סדר ,והסדר הוא השומר על התוכן .לכן האיזון שבין הרצון לפרוץ ולהוסיף שבח לבין המשמעת ההלכתית המצווה עלינו לשתוק במקומות מסוימים ,הוא הוא עבודת השם האמיתית .הוא מלמד אותנו להפעיל את הכוח הזה בחוכמה ,לתת לו להתפרץ במקום שבו הוא בונה ,ולעצור אותו במקום שבו הוא עלול להרוס את השלמות.
נבוא אל עומק נפש האדם המבקש להתחבר אל בוראו מתוך מילות השבח ,ונראה לבאר כיצד עניית ברוך הוא וברוך שמו מעצבת את עולמו הפנימי של המאמין ומחברת אותו אל הנהגת העולם.
נראה להסביר כי השתיקה מול הזכרת שם שמים היא לעיתים עדות לניכור ,ואילו היכולת לענות שבח היא עדות ליקיצה .האדם השומע ברכה נמצא בתוך מהלך חייו ,בתוך דאגותיו וטרדותיו ,ולפתע נשמע שם ה' באוזניו .אם יעבור על כך בשתיקה ,הוא עלול להמשיך בשגרתו כאילו לא קרה דבר .אך ברגע שהוא משיב ברוך הוא וברוך שמו ,הוא עוצר .הוא מכריז בתוך תוכו כי העולם הזה אינו אקראי ,כי כל הטוב שאנו חווים מקורו בברכה ,וכי השם שנקרא עתה הוא המקור לכל החיות כולה .האמירה הזו היא פעולה של אמונה שנוטעת באדם הכרה עמוקה בכך שהבורא נמצא כאן ,נוכח ,משפיע וקרוב.
נראה להוסיף כי החיבור לנפש בא לידי ביטוי ביכולת של האדם לצאת מעצמו אל הזולת. בתפילה אישית ,האדם פונה לבוראו בבדידות .אך בענייה זו ,האדם לומד להקשיב .הוא לומד שברכתו של חברו אינה פחות קדושה מברכתו שלו .היכולת לענות על ברכת הזולת בלב שלם מלמדת את האדם ענווה :ההכרה בכך שגם דרכו של האחר אל הבורא היא דרך של קדושה .החיבור הזה אל האדם שמולי ,הופך את התפילה מחוויה אינדיבידואלית לחוויה של עם ,של ציבור שנושא יחד את שם ה' על שפתותיו.
נראה לבאר כי ההנהגה הנפשית הנלמדת מכאן היא הנהגת הערנות .האדם נקרא להיות ער לקדושה המתרחשת סביבו ,לא רק לזו שהוא יוצר בעצמו .לעיתים אנו שקועים בחיפוש אחר משמעות אישית ,ושוכחים שהמשמעות נמצאת גם בהכרה בטוב שבורא עולם מעניק לאחרים .כאשר אני עונה שבח על ברכת חברי ,אני מאמן את ליבי לשמוח בטובתו של השני, להעריך את השפע שחברי מקבל ,ולראות את יד ה' בכל פרט ופרט שקורה סביבי .זוהי הנהגה של אמונה פעילה ,אמונה שלא מסתגרת בד' אמותיו של האדם אלא מתפשטת אל כל פינה בחיים.
המשמעות העמוקה של המנהג היא שהאדם הוא שותף להגדלת שם ה' .אין זה תפקיד שמור לשליח ציבור בלבד ,אלא לכל אדם .האמונה שכל קול של שבח ,קטן ככל שיהיה, מוסיף אור בבריאה ,מעניקה לאדם משמעות רבה .האדם הופך להיות כלי שדרכו הקדושה עוברת מהשמיים אל הארץ ,והופכת למציאות חיה .זהו מצפן פנימי המזכיר לאדם כי הוא אינו צופה מן הצד בעבודת ה' ,אלא הוא חלק מהמהלך הגדול של השראת השכינה בעולם.
נבוא אל עומק המוסר הפנימי הנבנה מתוך הדיוק שבמנהג זה ,ונראה לבאר כיצד עניית השבח מחנכת את האדם לאחריות אישית ולמודעות לכל הגה היוצא מפיו. נראה לבאר כי המוסר של עניית ברוך הוא וברוך שמו מתחיל בהכרה בכוחו של הדיבור. האדם המורגל לענות שבח לכל ברכה ,מפתח רגישות עליונה למילים שנשמעות סביבו .הוא אינו מניח למילים של קדושה לחלוף על פניו מבלי לתת להן משקל .הרגישות הזו מתרגמת את המוסר הפנימי לערנות תמידית :האדם מבין שסביבתו אינה אדישה ,וכי כל קול המזכיר את השם יתברך הוא הזדמנות עבורו להוסיף טוב וקדושה .המוסר כאן אינו מסתכם בשלילה של דבר רע ,אלא בחיוב של דבר טוב – היכולת להבחין באור ולתת לו תהודה. נראה להוסיף כי יש כאן שיעור מוסרי בכיבוד הזולת .כאשר אדם עונה שבח על ברכת חברו ,הוא מעניק לו הכרה .הוא מאשר את המעשה הטוב שחברו עושה ,את ההודיה שהחבר מביע כלפי שמיא .המוסר כאן הוא מוסר של שותפות ,של רצון כן להעצים את האחר .אדם אינו עומד לבדו ,אלא הוא חלק מרקמה אנושית שבה כל אחד מעצים את רעהו .השבח המשותף מלמד את האדם שאין עליונות בשירות השם ,אלא עבודת צוות שבה כל קול תורם להשלמת המקהלה הגדולה של העם המודה לה’. נראה להסביר כי ההימנעות מענייה במקומות שבהם היא עלולה להוות הפסק ,מלמדת אותנו מוסר של גבולות ושל עיתוי .החוכמה המוסרית אינה רק לדעת מה טוב לעשות ,אלא לדעת מתי ואיך לעשותו .המוסר האמיתי דורש מאיתנו להבין שיש רגעים שבהם דווקא השתיקה היא ההקשבה הנכונה ביותר ,ודווקא הריסון העצמי הוא הביטוי הגבוה ביותר של יראת שמיים .אדם שלומד לא לענות במקום שבו ענייתו עלולה לפגוע בשלמות הברכה, הוא אדם שלומד לרסן את דחפיו למען טובת הכלל ולמען האמת ההלכתית. המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא מצפן של איזון בין התלהבות לבין שיקול דעת .אנו נדרשים להיות נלהבים לעבודת ה' ,אך בו בזמן להישאר מחוברים לאמת ולסדר .השבח הנכון הוא זה שבא מתוך הכרה ,מתוך רצון להיטיב ,ומתוך נכונות להציב גבולות היכן שהם נדרשים .זהו מוסר של עבודה פנימית מאומצת ,שמטרתה להפוך את האדם ליצור מדויק ,רגיש ואחראי, המבין שכל מילה שלו היא חלק ממסע ארוך של קידוש השם בעולם. נבוא אל סיום עיוננו ,ונלקט את התובנות המעשיות והנפשיות שנוכל לאמץ אל ליבנו מתוך הדיון בסוגיית עניית "ברוך הוא וברוך שמו”: הראשונה היא לפתח אוזן קשבת לכל הזכרת שם שמים בחיינו ,ולזהות בה הזדמנות לשותפות .התובנה היא שהעולם אינו חולין ,וכל ברכה שאנו שומעים היא הזמנה להצטרף להודיה .השנייה היא ההבנה שיראת שמיים נבחנת גם ביכולת שלנו לשתוק .כמו שלמדנו שהענייה היא שבח ,כך למדנו שההימנעות ממנה במקום שבו היא מהווה הפסק היא שיא היראה והדיוק בעבודת ה' .השלישית היא לימוד הענווה והשותפות ,בכך שאנו מוקירים את ברכת חברינו כקדושה וכראויה להגדלה.
עיקר העניין: עיקר העניין בחיבור שבין ההלכה לרגש המלווה את עניית ברוך הוא וברוך שמו ,הוא ההכרה בכך שכל קריאה בשם ה' אינה אירוע פרטי שנסגר בין האדם לבוראו ,אלא נקודת מפגש של קדושה במרחב הציבורי המזמינה את השומעים להוסיף אור .כאשר אנו עונים ,אנו הופכים להיות חוליה בשרשרת השבחים המגדלת את שמו יתברך ,אך גבולות ההלכה המורים לנו מתי לעצור ,מלמדים אותנו שגם השבח הגדול ביותר חייב להישמע לקצב התפילה ולחובת הקשב המוחלטת .השילוב הזה – התלהבות של אש לצד משמעת של מים – הוא המפתח לחיים רוחניים מאוזנים ,שבהם הלב פועם בעוצמה אך הרגליים צועדות בדרך הסלולה והמדויקת של המסורה. כשהשם נקרא באוויר העולם ,הלב משיב בערגה ובהכנעה ,כי שם ה' אינו רק מילה הנאמרת בפינו ,אלא קריאה המבקשת מאתנו להפוך את כל חיינו להגדלה אחת גדולה של כבוד שמים .היכולת שלנו לדעת מתי לענות ברוך הוא וברוך שמו ומתי להקשיב בשתיקה דרוכה ,היא המדד האמיתי ליכולתנו לחיות בתוך הקדושה מבלי לאבד את הסדר והדיוק הנדרשים בכל פסיעה ופסיעה.