גזל הגר שאין לו יורשים – האם חובת התשלום לכהנים שרירה וקיימת גם בחשכת הגלות?

עומד לו אדם המבקש לתקן את אשר עיוות ,לבו נוקפו על שגזל ממון מגר צדק שנסתלק מן העולם מבלי להשאיר אחריו יורש וגואל .הוא אוחז בידו את כספי הגזילה ,הקרן והחומש, ומבקש להשיבם כדי לזכות בכפרה ,אך המציאות של חורבן הבית ניצבת לנגדו כחומה

גזל הגר שאין לו יורשים – האם חובת התשלום לכהנים שרירה וקיימת גם בחשכת הגלות? עומד לו אדם המבקש לתקן את אשר עיוות ,לבו נוקפו על שגזל ממון מגר צדק שנסתלק מן העולם מבלי להשאיר אחריו יורש וגואל .הוא אוחז בידו את כספי הגזילה ,הקרן והחומש, ומבקש להשיבם כדי לזכות בכפרה ,אך המציאות של חורבן הבית ניצבת לנגדו כחומה בצורה .הוא יודע כי התורה ציוותה להשיב את ה"אשם" לכהן ,אך האם בזמן שאין מזבח ואין משמרות כהונה ,עדיין נחשבים הכהנים כמי שזוכים בממון זה משולחן גבוה? האם הכסף הזה מיועד לידיהם של צאצאי אהרן גם בימינו ,או שמא בהיעדר הקרבן פקעה זכותם והממון הופך לממון צדקה עבור עניי עולם?

אנו יוצאים לברר את גדרי המצווה הייחודית של גזל הגר ,ואת המחלוקת המרתקת בין גדולי האחרונים האם דין זה תלוי בקיומו של המקדש או שמא הוא חיוב ממוני הנצחי לכהנים. נפנה אל דפי פרשת נשא ,המאירים את הדרך לתיקון חטא הגזל ומגלים לנו דין מיוחד במינו השייך לממון שאין לו תובעים ארציים ,ממון שהופך להיות קודש להשם ולמשרתיו. "ואם אין לאיש גאל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו עליו" (במדבר ה ,ח). רבי שלמה יצחקי ,רש"י (במדבר ה ,ח) ,מבאר ומפרש את זהותו של אותו אדם שאין לו גואל. הוא כתב :אמרו רבותינו וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים ,או בן או בת או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב ,אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים .הוא מחדש לנו שהתורה מדברת על מקרה חריג במציאות האנושית – אדם שניתק את קשריו המשפחתיים הקודמים על ידי הגיור וטרם הקים משפחה חדשה בישראל .המחשבה המנחה כאן היא שהתורה דואגת לכך שגזל הגר לא יישאר "יתום" וללא תיקון ,וממנה יורש רוחני לממונו. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (במדבר ה ,ח) ,מבאר ומפרש את סדר השבת הגזילה .הוא כתב כי השבת האשם לכהן היא חלק מתהליך הכפרה הכולל גם את הבאת האיל למזבח .הוא מחדש לנו שהממון עצמו מקבל מעמד של "אשם" – כלומר קדושה מסוימת המועברת מהגזלן אל הקודש .המחשבה העולה מכאן היא שהשבת הגזילה לגר שמת אינה רק פעולה ממונית של החזרת חוב ,אלא אקט דתי של ריצוי וכפרה מול בורא עולם. רבי עובדיה ספורנו (במדבר ה ,ח) מבאר ומפרש את הביטוי "האשם המושב לה' לכהן" .הוא כתב שהממון מושב להשם מפני שאין לו יורש בשר ודם ,והשם נותנו לכהן המשרת לפניו. הוא מחדש לנו שהכהן זוכה בממון זה כנציגו של הקדוש ברוך הוא בעולם .המחשבה המנחה היא שהגזילה הופכת ל"מתנת כהונה" המבטאת את בעלותו של השם על כל המציאות, ובמקום שבו אין יורש טבעי ,הירושה חוזרת לאדון הכל. בספר החינוך (מצווה שסד) מבאר ומפרש את שורש המצווה .הוא כתב וביאר שרצתה התורה לזכות את הגר ולתת לממונו גואל נכבד ככהן ,כדי לחזק את ליבם של הגרים ולתת להם מעמד מיוחד בתוך עם ישראל .הוא מחדש לנו שהמצווה נועדה גם לטובת הגזלן ,שיימצא לו דרך לתקן את חטאו גם כשהנגזל איננו. המחשבה המנחה העולה מדברי מפרשי התורה היא שגזל הגר הוא חוב שאינו פוקע לעולם .התורה יצרה מנגנון שבו הממון עובר לרשות הגבוה כביטוי של צדק אלוקי .השאלה הגדולה שתעמוד לפנינו בשלבים הבאים היא האם הזיקה הזו שבין הגזילה לכהונה קיימת רק כשהמקדש על מכונו ,או שהיא חובה עצמאית המלווה את הכהן בכל דור ודור. נפנה כעת אל היכלה של תורה שבעל פה ,שם אנו מוצאים את גדרי הדין המדויקים ואת סדר העבודה והתשלומים המוטלים על מי שמבקש לשוב בתשובה על גזל הגר. במשנה במסכת בבא קמא (דף קט עמוד א) מבארים ומפרשים את עיקר הדין .הם כתבו

וביארו :הגוזל את הגר ונשבע לו ומת ,הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח, שנאמר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן .המחשבה המנחה כאן היא שמותו של הגר אינו פוטר את הגזלן מן התשלום ,אלא רק משנה את הכתובת אליה מועבר הממון .המשנה מחדשת לנו שהתשלום לכהן הוא תנאי הכרחי בתהליך הכפרה. בגמרא (שם דף קט עמוד ב) מבארים ומפרשים את סדר הפעולות הנדרש .הם כתבו וביארו שאם גזל את הגר שאין לו יורשים ונשבע לו ומת הגר ,הרי זה חייב לשלם הקרן וחומש לכהנים של אותו משמר ומביא אשמו ואחר כך יתכפר בו .הם מחדשים לנו שהכסף אינו ניתן לכל כהן שיחפוץ ,אלא דווקא לכהנים הנמצאים באותו זמן בעבודת המקדש .המחשבה העולה מכאן היא שהממון נקשר קשר הדוק לעבודת המשמרות ולשירות בקודש. עוד מבארים ומפרשים בגמרא את המקור לדין זה .הם כתבו וביארו שהפסוק "האשם המושב לה'" מלמד שהממון הופך להיות כחלק מקדשי שמיים .הם מחדשים לנו שהכהנים אינם יורשים את הגר מצד דיני ירושה רגילים ,אלא הם זוכים בו "משולחן גבוה" .המחשבה המנחה היא שמאחר שלגר אין יורשים בארץ ,רכושו חוזר לבעליו המקוריים של העולם, והקדוש ברוך הוא הוא המעניק את הירושה למשרתיו הכהנים. חכמי הגמרא (שם דף קי עמוד א) מבארים ומפרשים גם את מקרה הגזלן שהוא כהן בעצמו .הם מחדשים לנו שאפילו כהן שגזל גר ומת הגר ,אינו יכול לומר "מאחר שהממון מגיע לכהנים, אעכב אותו אצלי" ,אלא עליו להוציא את הגזילה מידו ולתתה לאחיו הכהנים שבמשמר. המחשבה העולה מכאן היא שהוצאת הממון היא חלק בלתי נפרד ממעשה התשובה והכפרה של הגזלן. המחשבה המנחה העולה מדברי חז"ל היא שדין גזל הגר הוא שילוב של השבת ממון ועבודת קודש .התלות באותו "משמר" מעלה את השאלה הגדולה שתעסיק את האחרונים: מה דינו של הממון הזה בימינו ,כאשר המשמרות בטלות ואין אנו יכולים להביא את איל הכפרים למזבח? נפנה כעת אל היכלם של רבותינו הראשונים ,מעמודי ההוראה ,אשר שרטטו עבורנו את גדרי הדין לדורות והגדירו את מהות התשלום כחלק בלתי נפרד מחובת ההשבה והכפרה. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ח הלכה ה) ,מבאר ומפרש את פסק ההלכה לדורות .הוא כתב וביאר :הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר ,הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים שבאותו משמר ומביא אשמו למזבח ,שנאמר "האשם המושב לה' לכהן" .הוא מחדש לנו שהחיוב חל מרגע שהגר מת ,והממון עובר לרשות הכהנים כחלק ממצוות העשה של השבת הגזילה .המחשבה המנחה כאן היא שהתורה יצרה מסלול עוקף ירושה רגילה ,והפכה את הכהנים ליורשיו החוקיים של הגר מטעם גבוה. עוד מבאר ומפרש הרמב"ם (שם הלכה ח) את העיכוב בכפרה .הוא כתב וביאר שאין אשמו של הגזלן מתכפר לו עד שישיב את הקרן והחומש לכהנים .הוא מחדש לנו שהשבת הממון לכהנים היא תנאי מוקדם ומעכב להבאת הקרבן .המחשבה העולה מכאן היא שהקדוש ברוך הוא אינו חפץ בקרבן כל עוד הממון שנגזל מהגר (שכעת שייך לנציגי השם בעולם) נמצא בידי הגזלן.

רבנו אשר ,הרא"ש (בבא קמא פרק ט) ,מבאר ומפרש את מהות הזכייה של הכהנים .הוא כתב וביאר שהכהנים זוכים בממון זה לא כיורשים בשר ודם ,אלא כמתנה שנתן להם הקדוש ברוך הוא מתוך מה ששייך לו .הוא מחדש לנו שזכות הכהנים היא "משולחן גבוה" ,ולכן אין הגזלן יכול למחול לעצמו או לתת למי שירצה .המחשבה המנחה היא שהגזילה יצאה מרשות הנגזל ועברה לרשות הקדש ,ורק דרך הכהן היא חוזרת למסלול התיקון. רבותינו הראשונים בתוספות (בבא קמא דף קי עמוד א) מבארים ומפרשים את דין הממון כשאין כהנים זמינים .הם דנים בשאלה מה קורה אם הגזילה אבדה בדרך לכהנים ,ומחדשים שחובת האחריות של הגזלן נמשכת עד שהממון מגיע לידי הכהן ממש .המחשבה העולה מכאן היא שהקשר שבין הגזלן לכהן הוא קשר אישי של השבה ,ולא רק חוב ממוני כללי. המחשבה המנחה העולה מדברי הראשונים היא שגזל הגר הוא חוב קדוש המשלב ממונות וקרבנות .אולם ,דבריהם נכתבו מתוך הנחה שיש מקדש ומשמרות כהונה .כעת עלינו לברר כיצד פוסקים אלו משפיעים על פסיקת ההלכה בימינו אנו ,כשאין מזבח ואין אשם. נפנה כעת אל שולחן מלכים של גדולי האחרונים ,אשר עמלו לברר כיצד מתקיים דין תורה זה במציאות של גלות ,כאשר כסא הכבוד שרוי בחורבנו ואין משמרות כהונה המשרתים בקודש. רבי יהושע פלק כץ ,בעל הסמ"ע (חו"מ סימן שס"ז סעיף קטן יח) ,מבאר ומפרש את המציאות ההלכתית בזמן הזה .הוא כתב וביאר שבזמן הזה ,מכיוון שאין את משמרות הכהונה ,חייב הגזלן ליתן את הממון לצדקה .הוא מחדש לנו שזכות הכהנים בממון הגר הייתה תלויה ועומדת בכך שהם "זכו בהן משולחן גבוה" ,כפי שנאמר "האשם המושב לה' לכהן" .המחשבה המנחה של הסמ"ע היא שמאחר ובזמן הזה אין קרבן אשם שעוסקין בו הכהנים ,וממילא אין שייך המושג של "שולחן גבוה" במובנו המקורי ,פקעה זכותם האישית של הכהנים בממון זה. על כן ,הוא פסק שנותנו לארנקי של צדקה ,וחולקים ממנו לכל עניים בשווה. לעומתו ,הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין ,הנצי"ב מוולוז'ין ,בספרו עמק שאלה (על

השאילתות ,שאילתה קי"ט סעיף קטן ב) ,מבאר ומפרש את שיטת השאילתות באופן שונה .הוא כתב וביאר שגם בזמן הזה צריך להביא את הממון לידי הכהנים ממש .הוא מחדש לנו שהזכות של הכהנים בממון הגר אינה "פרס" על עבודת הקרבנות בלבד ,אלא היא ירושה גמורה שהתורה זיכתה להם במקום שאין לגר יורשים .המחשבה העולה מדבריו היא שקדושת הכהונה וזכויותיה הממוניות אינן בטלות גם כשבית המקדש חרב. המחשבה המנחה במחלוקת זו נעוצה בשאלה האם התשלום לכהן הוא "נספח" לקרבן האשם ,או שמא זו מצווה עצמאית של השבת גזילה ליורש שהתורה קבעה .הסמ"ע רואה בכך חלק ממערכת הקרבנות ,ולכן בהיעדרם הממון חוזר להיות "ממון שאין לו תובעין" המיועד לצדקה .הנצי"ב ,לעומת זאת ,רואה בכהנים את היורשים הנצחיים של הגר ,ללא קשר להקרבת האיל. רבי אברהם דנציג ,בעל חיי אדם (כלל קמג) ,מבאר ומפרש את הדין למעשה ונוטה לדברי

הסמ"ע ,אך מדגיש את חובת הגזלן לעשות תשובה שלמה .הוא מחדש שאף שנותן לצדקה ,עליו לזכור שהכפרה אינה שלמה ללא הקרבן ,ולכן עליו להרבות בתחנונים לפני השם .המחשבה העולה מכאן היא שהממון הולך לצדקה כדי לעשות בו "נחת רוח" לבורא ,כתחליף לשולחן גבוה. המחשבה המנחה העולה מדברי האחרונים היא המתח שבין קדושת הכהונה לבין חסרון המקדש .השאלה האם הכהן מייצג את "שולחן גבוה" גם בגלות ,או שמא רק בעבודתו ,היא המפתח להבנת הדין למעשה. נפנה כעת אל הכרעותיהם של גדולי ההוראה בדורות האחרונים ,אשר דנו ביישומו של דין גזל הגר הלכה למעשה ,תוך התחשבות במעמדו של הכהן ובחובת התיקון של הגזלן בימינו. רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין ,בעל ערוך השולחן (חו"מ סימן שס"ז סעיף ג) ,מבאר ומפרש את המחלוקת בין הסמ"ע לנצי"ב .הוא כתב וביאר שעיקר הטעם שהממון ניתן לכהנים הוא משום שהם נחשבים כמי שזוכים מהשמיים בירושת הגר .הוא מחדש לנו שלפי דעת הסמ"ע ,בזמן שאין אנו יכולים לקיים את הציווי "האשם המושב לה'" ,הרי שהזכות האישית של הכהנים בטלה .המחשבה המנחה כאן היא שזכיית הכהנים היא "זכות נלווית" לעבודת הקודש ,ומשפסקה העבודה – פקעה הזכות. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף ,בשו"ת יחוה דעת (חלק ו סימן סג) ,מבאר ומפרש את חובת השבת הגזילה לגר בזמן הזה .הוא כתב וביאר שאף על פי שיש מחלוקת אם לתת לכהן או לצדקה ,הרי שלכל הדעות אין הגזלן יכול להשאיר את הממון תחת ידו .הוא מחדש לנו שראוי לחוש לדעת הנצי"ב והשאילתות ולתת את הממון לכהן שהוא גם עני או תלמיד חכם, ובכך לצאת ידי חובת כל הדעות – שהרי גם אם הדין הוא לתת לצדקה ,הכהן העני בכלל צדקה הוא .המחשבה העולה מכאן היא השאיפה לצאת ידי חמישים שערי בינה של פסיקה, תוך שמירה על כבוד הכהונה. עוד מבאר ומפרש מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר את גדר תשלום החומש בזמן הזה. הוא כתב וביאר שמאחר ואין לנו מזבח ואין אנו מביאים אשם ,יש לדון האם החומש ,שהוא חלק מתהליך הכפרה ,עדיין מחויב .הוא מחדש לנו שחובת התשלומין לכהנים (או לצדקה) כוללת גם את החומש ,שכן התורה קבעה שזהו מחיר הכפרה על השבועה לשקר .המחשבה המנחה היא שחומרת השבועה והגזל מחייבת את הגזלן להוציא מידו את התוספת שקבעה התורה ,כדי שיהיה לו פתחון פה לבקש סליחה מאת השם. בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יח סימן סב) מבאר ומפרש את הדין במקרה שהגזלן עצמו אינו יודע מי הכהנים הראויים .הוא מחדש לנו שבימינו ,כשאנו מסופקים בייחוסם המדויק של הכהנים (כהני חזקה) ,יש בכך טעם נוסף לדברי הסמ"ע להעדיף את קופת הצדקה הכללית. המחשבה העולה מכאן היא שבמקום של ספק במקבל ,אנו חוזרים אל המטרה המקורית של "השבת האשם לה'" ,שהיא עשיית טוב וחסד בממון שאין לו בעלים. המחשבה המנחה העולה מדברי גדולי דורנו היא דרך הפשרה והזהירות .הנטייה המעשית היא לשלב בין דעת הסמ"ע לנצי"ב על ידי נתינה לכהן הנצרך לצדקה ,ובכך להבטיח שגם אם הירושה שייכת לכהונה וגם אם היא שייכת לעניים ,הממון הגיע אל ייעודו הראוי ביותר.

נפנה כעת אל שדה המעשה ,שבו המתח שבין קדושת הכהונה לצרכי הצדקה פושט צורה ולובש פנים של הכרעות הלכתיות ברורות המשפיעות על דרך תיקונו של הגזלן. הנפקא מינה הראשונה עוסקת בשאלת זהות המקבל .הנפקא מינה למעשה היא שלפי דברי הסמ"ע ,הגזלן רשאי לתת את הממון לכל עני שיחפוץ או לקופת צדקה כללית ,בעוד שלפי הנצי"ב עליו לחפש כהן דווקא .המחשבה המנחה היא שאם נפסוק כנצי"ב ,אין הממון יוצא מידי "מתנת כהונה" גם בגלות .הנפקא מינה היא שבימינו ,הדרך המובחרת לצאת ידי חובת שתי הדעות היא לתת את הקרן והחומש לכהן עני ,ובכך לקיים גם את דין ההשבה לכהונה וגם את דין הצדקה. הנפקא מינה השנייה נוגעת לדין כהן שגזל גר ומת הגר .הנפקא מינה למעשה היא שבזמן הבית ,הכהן הגזלן היה חייב להוציא את הממון מידו ולתתו לאחיו הכהנים שבאותו משמר. בזמן הזה ,לפי הסמ"ע שהממון הולך לצדקה ,הכהן ודאי חייב לתת לאחרים .אולם לפי הנצי"ב שהממון הוא ירושת הכהנים ,עלתה השאלה האם יכול הכהן לומר "אני עצמי כהן וזכיתי בממון" .המחשבה העולה מכאן היא שההלכה נשארת כפי שהייתה – על הגזלן להוציא את הממון מידו כדי לקיים "השבה" ,שהרי אין אדם משיב לעצמו. הנפקא מינה השלישית עוסקת בדין החומש .הנפקא מינה למעשה היא האם החומש מעכב את הכפרה בזמן הזה כשאין אשם .לפי דברי רבותינו ,גם כשאין קרבן ,חובת התשלומין לכהנים (או לצדקה) היא חלק מהשבת הגזילה .הנפקא מינה היא שאין הגזלן יכול להסתפק בהשבת הקרן בלבד ,ועליו להוסיף את החומש כדי שיוכל לומר "השבתי את האשם" כפי שציוותה התורה בפרשתנו .המחשבה המנחה היא שחובת הממון כלפי שמיים אינה פוקעת מחמת חורבן הבית. הנפקא מינה הרביעית מתייחסת לשימוש בממון למטרות אחרות ,כגון החזקת מוסדות תורה .הנפקא מינה למעשה היא שלפי הסמ"ע שהממון הולך לצדקה ,ניתן להשתמש בו לכל צורך של מצווה וחסד .אך לפי הנצי"ב שהממון שייך לכהנים כמתנת כהונה ,אין לשנות את ייעודו .הנפקא מינה היא שיש להעדיף נתינה לכהנים עמלי תורה ,ובכך אנו מחברים את זכות הכהונה עם זכות לימוד התורה ,ומבטיחים שהממון שחזר "לה' לכהן" ימשיך להאיר בתוך מחנה ישראל. מתוך בירור הדין והמחלוקת ,אנו נפתחים להבנה עמוקה של המושג "האשם המושב לה' לכהן" .המילים הללו אינן רק הגדרה משפטית של ירושה ,אלא חשיפת מהות עמוקה של הבעלות על הממון בעולם. המחשבה המנחה היא שבעולם מתוקן ,לכל ממון יש כתובת .כאשר אדם גוזל ,הוא מנתק את הממון מהכתובת הראויה לו .הרעיון הוא שבמקרה של גר שמת ללא יורשים ,נוצר לכאורה "חלל" בבעלות .כאן מתגלה התורה ומלמדת אותנו שהבעלות האמיתית על הכל היא של בורא עולם .המחשבה העולה מכאן היא שהממון אינו הופך ל"הפקר" שכל הקודם זוכה בו ,אלא הוא "חוזר למקורו" – להשם יתברך .הכהן אינו פועל כאן כאדם פרטי ,אלא

כידו הארוכה של הקדוש ברוך הוא ,כמי שיושב אל שולחן גבוה ומקבל את מה ששייך לריבון העולמים. רעיון נוסף טמון במושג ה"אשם" .המחשבה המנחה היא שהממון עצמו הופך להיות חפץ של כפרה .הרעיון הוא שחטא הגזל והשבועה יצר פגם בנפש הגזלן ובסדר העולם ,ותיקון הפגם נעשה על ידי הפיכת הממון הגזול לקודש .המחשבה היא שכאשר הממון עובר לידי הכהן ,הוא מפסיק להיות "ממון גזול" והופך להיות "ממון של מצווה" .הכהן ,בתפקידו כמכפר, מקבל את הממון ומעלה אותו למדרגה של קרבן ,ובכך הוא משלים את מעגל התשובה של הגזלן. עוד מתברר לנו עומק הקשר שבין הכהונה לבין עם ישראל גם בזמן החורבן .המחשבה היא שהמחלוקת בין הסמ"ע לנצי"ב היא בעצם שאלה על חיותה של הכהונה בגלות .הרעיון הוא האם הכהן הוא רק "פונקציה" של עבודה במקדש ,או שהוא נושא קדושה עצמית המזכה אותו במתנותיו בכל מקום ובכל זמן .המחשבה המנחה היא שלפי הנצי"ב ,הכהן הוא נציג השם בעולם גם כשאין מזבח ,ולכן הזיקה שבין "לה'" לבין "לכהן" היא נצחית ואינה תלויה בבניין הבית. לבסוף ,הרעיון המהדהד הוא האחריות המוחלטת על היושר .המחשבה היא שהתורה מחמירה בגזל הגר יותר מבגזל רגיל ,דווקא בגלל שאין לו תובעים .הרעיון הוא שהשם יתברך הופך להיות ה"תובע" של הגר .המחשבה המנחה היא שמידת הצדק האלוקי אינה מוותרת על פרוטה ,והיא מבטיחה שגם הממון הנידח ביותר ימצא את דרכו חזרה אל הקדושה ,ובכך היא מלמדת אותנו שאין דבר שנעלם מעיני המשגיח ,ואין עוול שאין לו תיקון במערכת האלוקית. נפנה כעת להתבונן בנבכי הנפש ,ונראה כיצד דיני גזל הגר והשבת הממון לכהן משתקפים בעולמו הפנימי של האדם ,בבניין אמונתו ובתהליך זיכוך מידותיו. במישור הנפש והאדם המחשבה המנחה היא שחובת ההשבה לכהן מלמדת אותנו על ערך התיקון העצמי .החיבור לנפש הוא ההבנה שחטא הגזל יוצר "חור" בנפשו של הגוזל ,תחושה של משהו שאינו שייך לו המעיק על מצפונו .כאשר הגר מת ואין לו יורשים ,לכאורה נסתם הגולל על האפשרות לתקן .באה התורה ומלמדת שאין יאוש בעולם כלל ,ותמיד יש לאן להשיב .החיבור לנפש הוא הידיעה שבורא עולם יצר עבורנו "כתובת של קדושה" – הכהן או הצדקה – כדי לאפשר לנפש להשתחרר מהמשא הכבד של הגזילה ולמצוא מנוח וכפרה. בתחום האמונה והנהגת השם אנו לומדים על נוכחות השם כמגן לגרים וליתומים .המחשבה המנחה היא שגזל הגר הוא מבחן לאמונה בהשגחה פרטית .החיבור לאמונה הוא ההכרה בכך שגם אדם שאין לו גואל וקרוב בעולם הזה ,יש לו "גואל חזק" בשמיים .המחשבה היא שהשבת האשם "לה' לכהן" היא הצהרת אמונה שהעולם אינו הפקר ,וכי הקדוש ברוך הוא פורש את חסותו על החלשים והבודדים ביותר .החיבור לאמונה הוא הידיעה שכל פרוטה שאנו מוציאים מידנו לכהן או לצדקה היא הכרה בבעלות המוחלטת של השם על הממון ועל הצדק. במבט על נפש המנהיג וההנהגה מתגלה האחריות הציבורית כלפי ה"אחר" שבתוך החברה.

החיבור להנהגה הוא ההבנה שמנהיג נמדד ביחסו למי שאין לו פה ואין לו יורשים .המחשבה המנחה היא שהכהנים ,כמנהיגיו הרוחניים של העם ,הם המופקדים על קבלת הממון הזה כדי להפוך עוול חברתי לקדושה אלוקית .החיבור להנהגה הוא היכולת לראות בכל יהודי, ובפרט בגר הצדק ,חלק בלתי נפרד מהמרקם המקודש של האומה ,ולהבטיח שזכויותיו יישמרו גם לאחר מותו בדרך של התעלות רוחנית. לבסוף ,קיים כאן חיבור עמוק לתיקון המידות דרך מידת היושרה והכנות .המחשבה היא שגזלן המבקש להשיב את הגזילה לכהן נדרש למידת ענווה גדולה .החיבור לנפש הוא הלמידה להודות בטעות ,לעמוד מול הכהן ולומר "חטאתי" ,ולהוציא מהכיס את הממון שבטעות חשבנו שהוא שלנו .המחשבה המנחה היא שתיקון המידות מתרחש ברגע של "השבת האשם" – כשהאדם מוותר על הנגיעה האישית שלו בממון ומעבירו לרשות הגבוה .זהו המעבר מ"אנוכיות" ל"אלוקיות" ,מתפיסת העולם כמקום של לקיחה למקום של נתינה ותיקון. מתוך בירור דין גזל הגר והאחריות המוטלת על הגזלן להשיב את האשם לה' לכהן ,אנו מעצבים מצפן מוסרי המכוון את האדם אל עבר יושרה פנימית עמוקה ,שאינה תלויה בנוכחותו של תובע בשר ודם. הנדבך הראשון במצפן המוסרי הוא חובת הנאמנות המוחלטת לאמת .המוסר הנלמד מדין זה מורה לנו כי אדם מוסרי אינו מחפש פרצות בחוק כדי להיפטר מחובותיו .המצפן מכוון אותנו להבין שאם הגר מת ואין לו יורשים ,אין זו הזדמנות "להרוויח" את הממון מן ההפקר, אלא זו קריאה ליושרה עילאית .המחשבה המנחה היא שהמוסר האמיתי נבחן ברגע שבו איש אינו רואה ואיש אינו תובע ,מלבד מצפונו של האדם אל מול בוראו .האדם המוסרי שואל את עצמו :האם הממון הזה שייך לי ביושר ,או שמא הוא זר בביתי. הנדבך השני עוסק בערך המוסרי של התיקון .המצפן המוסרי מציב בפנינו יסוד גדול :לכל עוול יש דרך לתיקון ,ולכל חוב יש כתובת .המחשבה המנחה היא שאדם מוסרי אינו משלים עם קיומו של עוול בעברו ,גם אם הנגזל כבר אינו בין החיים .המצפן מנחה אותנו להבין שהשבת הגזילה לכהן או לצדקה היא פעולה של צדק מאוחר ,המוכיחה כי המוסר האנושי והאלוקי חזק מהמוות .המוסר כאן הוא ההכרה בכך שמעשינו בעולם הזה הם נצחיים, והשפעתם נמשכת גם מעבר למחיצות הזמן. הנדבך השלישי במצפן הוא המוסר של כבוד הגר והחלש .המצפן המכוון אותנו לדיון על ירושת הגר מלמדנו על החובה המוסרית להגן על זכויותיהם של אלו שאין להם משענת משפחתית .המחשבה המנחה היא שחברה מוסרית נמדדת ביכולתה ליצור "גואל" למי שנתפס כבודד .המוסר כאן הוא פיתוח של תודעת אחריות חברתית ,שבה אנו מבינים כי רכושו של הגר הוא קודש ,וכי התורה העמידה את הכהן כשומר הסף של צדק זה ,כדי להבטיח שזכרו וממונו של הגר לא יימחקו מן העולם. הנדבך הרביעי הוא המוסר של הוויתור על הנגיעה האישית .המצפן המוסרי המכוון אותנו להכרעה בין מתנה לכהן לבין נתינה לצדקה מלמד אותנו על גבורת הנתינה ללא

אינטרס .המחשבה המנחה היא שהיכולת המוסרית הגבוהה ביותר היא להוציא ממון מן היד מבלי לקבל עליו תמורה ארצית ,אלא אך ורק כדי לקיים את רצון השם ולתקן את הנפש .המצפן מורה לנו שהשלמות המוסרית נבנית מתוך הפיכת הממון האישי לכלי של חסד וקדושה כללית. מתוך בירור דיני גזל הגר והאחריות על השבת האשם ,אנו שבים אל עמל יומנו כשהלב נושא עמו תודעת יושר מוחלטת והבנה כי אין חוב שאין לו מענה ואין עוול שאין לו תיקון. היושרה ברגע של בדידות – המחשבה המנחה היא שאדם נבחן במקום שבו אין תובע. התובנה ליום יום היא לבחון את חובותינו הממוניים והמוסריים גם כלפי אלו שאינם יכולים לעמוד על שלהם ,או כאלו שכבר אינם עמנו .כפי שלמדנו שהתורה העמידה יורש לגר שמת, כך עלינו לזכור שכל פרוטה שאינה שלנו ביושר מעכבת את שלוות נפשנו ,והשבתה היא הדרך היחידה למצוא כפרה אמיתית. הפיכת החוב למצווה – המחשבה על השבת האשם לה' לכהן מלמדת אותנו על היכולת להעלות את הממון הארצי למדרגה של קדושה .התובנה ליום יום היא שבכל פעולה של צדק והגינות ,אנו הופכים להיות שותפים במעשה בראשית ובתיקון העולם .כאשר אנו מוציאים ממון מידנו כדי לתקן טעות ,אנו הופכים את ה"אשם" ל"מושב לה'" ,ומקדשים את שם שמיים במעשינו.

עיקר העניין: השאלה המרכזית שבה עסקנו היא מה דינו של הגוזל את הגר שאין לו יורשים ומת הגר ,האם בזמן הזה ,כשאין בית מקדש ואין אשם כפרה ,עדיין קיימת חובה להשיב את הקרן והחומש לכהנים .המחשבה המנחה היא לברר האם זכיית הכהנים בממון הגר היא ירושה עצמאית או שהיא תלויה בעבודת הקרבנות במקדש. מתוך בירור המקורות בפרשתנו (במדבר ה ,ח) נאמר" :ואם אין לאיש גאל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן" .רש"י (במדבר ה ,ח) מבאר ומפרש שזהו הגר שמת ואין לו יורשים .רבנו הרמב"ם פסק (הלכות גזלה פ"ח ה"ה) כדברי המשנה והגמרא במסכת בבא קמא (ק"ט) ,שחובה לשלם את הקרן והחומש לכהנים של אותו משמר, וזהו תנאי מעכב לכפרה. בזמן הזה ,נחלקו גדולי האחרונים ביישומו של דין זה .רבי יהושע פלק כץ ,בעל הסמ"ע (חו"מ סי' שס"ז סקי"ח) ,כתב וחידש כי מאחר שאין כיום משמרות כהונה ואין "שולחן גבוה" של קרבנות ,פקעה זכות הכהנים בממון הגר ,ועל כן יש ליתנו לצדקה עבור כלל העניים .המחשבה המנחה בדבריו היא שהממון הופך לממון שאין לו בעלים המיועד לצרכי מצווה כלליים.

עיקר העניין -המשך: לעומתו ,הנצי"ב מוולוז'ין בעמק שאלה (שאילתה קי"ט סק"ב) כתב וביאר בדעת השאילתות שגם בזמן הזה החובה קיימת להביא את הממון לידי הכהנים ממש .הוא מחדש שהכהנים הם היורשים שהתורה קבעה לגר ,וקדושתם וזכויותיהם הממוניות אינן תלויות בקיומו של המקדש .המחשבה העולה מדבריו היא שהכהן נותר נציגו של השם לירושה זו בכל זמן. לפיכך ,המסקנה העולה היא שבזמן הזה הדרך המובחרת ביותר לצאת ידי חובת כל הדעות היא לתת את הממון לכהן שהוא גם עני או תלמיד חכם .בכך מקיים הגזלן גם את דעת הסמ"ע שהממון מיועד לצדקה ,וגם את דעת הנצי"ב שהממון שייך לכהנים .השבת הממון בתוספת החומש היא הדרך להשיב את האשם לה' ולזכות בטהרת הלב ובתיקון המידות.