מצוות עשיית הארון – האם היא הלב של המקדש או חלק מהבניין? מבט מעמיק לשיטת הרמב"ן

מבט מעמיק לשיטת הרמב"ן האם הארון הוא רק רהיט במקדש או שמא הוא המטרה שלשמה נבנה הבית כולו? דרך עיון מעמיק במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן ,אנו מגלים כי הארון נושא בתוכו את סוד הנצחיות

מצוות עשיית הארון – האם היא הלב של המקדש או חלק מהבניין? מבט מעמיק לשיטת הרמב"ן האם הארון הוא רק רהיט במקדש או שמא הוא המטרה שלשמה נבנה הבית כולו? דרך עיון מעמיק במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן ,אנו מגלים כי הארון נושא בתוכו את סוד הנצחיות היהודית .בעוד שמצוות בניין המקדש היא מצווה כללית ,עשיית הארון מתייחדת בלשון רבים – "ועשו" – ללמדנו שהתורה היא נחלת הכלל ושותפות הכל .הפרק מלבן את מעמדם המיוחד של המוטות שאינם מוסרים לעולם ,המבטאים את יכולתנו לשאת את הקדושה לכל מקום ,ואת המשמעות המוסרית של הנחת הלוחות השבורים לצד השלמים. אנו ניגשים בחרדת קודש אל הקודש פנימה ,אל המקום שבו האדמה והשמיים נושקים זה לזה בנקודה אחת – ארון העדות .כאן ,בתוך הדממה של קודש הקודשים ,מתברר היסוד העמוק של כל משכן השכינה עלי אדמות .בפרשתנו ,לאחר הציווי הכללי של "ועשו לי

576 המורת תשרפ

מקדש" ,פותחת התורה בפירוט הכלים דווקא מהארון" :ועשו ארון עצי שטים" .הסדר הזה אינו מקרי; הוא מעורר את השאלה המהותית ביותר במבנה המקדש :מהו העיקר? האם הארון הוא כלי בתוך הבית ,חשוב ככל שיהיה ,או שמא הוא מהות בפני עצמה ,עד כדי כך שיש למנות את עשייתו כמצווה נפרדת לחלוטין ממצוות בניין המקדש? הדרמה ההלכתית והמחשבתית מתעצמת כאשר אנו מעמיקים במחלוקתם של ענקי העולם, הרמב"ם והרמב"ן .בעוד הרמב"ם רואה במקדש יחידה אורגנית אחת שבה הכלים הם חלק בלתי נפרד מהמבנה ,בא הרמב"ן ומלמדנו כי הארון נושא בתוכו תכלית אחרת לגמרי – נשיאת התורה. אנו עומדים לשאול :האם ייתכן ארון ללא בית? והאם בית ללא ארון נחשב למקדש? מתוך בירור זה נבין לא רק את הלכות המשכן ,אלא את מבנה הנפש של האדם – האם ה"כלים" והערכים שלנו הם רק חלק ממעטפת החיים ,או שהם המהות הפנימית שעבורה נבנה הבית כולו. מתוך כניסה אל פרטי הבניין והכלים ,אנו מתבוננים בפסוקי המקרא המייחדים את הארון ומלמדים על מעמדו המיוחד מול שאר כלי המקדש. "ועשו ארון עצי שטים ...וצפית אותו זהב טהור ...ועשית עליו זר זהב סביב" (שמות כה ,י-יא). התבוננות דקה בלשון הכתוב מגלה שינוי מפתיע :בעוד שבכל שאר הכלים נאמר "ועשית" בלשון יחיד המופנית למשה רבנו ,בארון נאמר "ועשו" בלשון רבים .שינוי זה עומד במוקד דברי המפרשים. רבי שלמה יצחקי ,רש"י (שמות כה ,י) כתב וביאר על המילה ועשו" :מפני שכתוב בכל הכלים 'ועשית' ,ובארון כתוב 'ועשו' ,למדו מכאן שיבואו כל ישראל ויעסקו בארון" .רש"י מלמדנו שהארון אינו עוד כלי ,אלא חפץ השייך לכלל האומה באופן ישיר ,ושותפות הכל בבנייתו היא תנאי למהותו. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות כה ,י) כתב ופירש על דרך הפשט והסוד את הטעם לציווי המוקדם של הארון .הוא ביאר שהארון הוא "עיקר הבית" ,וכי המשכן כולו אינו אלא אכסניה לכבוד השוכן בתוך הארון .הרמב"ן חידש שסדר הכתוב מ"בפנים לחוץ" מלמד שהארון הוא המקור שממנו מתפשטת הקדושה לכל עבר ,ועל כן זכה למצווה מיוחדת. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כה ,י) כתב וביאר שהארון נזכר ראשון מפני שהוא הנכבד מכל הכלים .הוא פירש שהמילה "ועשו" מורה על כך שכל אחד מישראל ייתן מחצית השקל או תרומה מיוחדת לצורך בנייתו ,כדי שיהיה לכולם חלק שווה בלוחות הברית המונחים בו. רבי אפרים לונטשיץ בספרו כלי יקר (שמות כה ,י) כתב וחידש ביאור נפלא :הוא פירש שלשון הרבים "ועשו" באה לומר שכתר תורה מונח ועומד לכל ישראל .בניגוד לכלים אחרים שמסמלים כהונה או מלכות ,הארון הוא נחלת הכל ,ועל כן כל יהודי צריך לראות את עצמו כאילו הוא שותף בבנייתו ובעשייתו. רבי עובדיה ספורנו (שמות כה ,י) כתב וביאר ש"ועשו" מלמד על הצורך בחיבור ושלום בין ישראל .הוא פירש שהארון ,המייצג את השכינה ,יכול להיבנות רק כאשר עם ישראל נמצא באחדות גמורה ,ולכן הציווי הופנה לכולם כאיש אחד בלב אחד.

577

גם לנשמה מגיע אוכל

חזינן מפסוקי הפרשה והמפרשים כי הארון מקבל יחס חריג – הן בסדר הציווי והן בלשון העשייה – מה שמניח את התשתית למחלוקת ההלכתית הכבירה על מהות המצווה. מתוך יסודות המקרא המייחדים את הארון בלשון רבים ,אנו פונים אל ים התלמוד ,שם מתבררת השאלה האם הארון הוא תנאי לעצם הגדרת הבית כ"מקדש" ,או שמא הוא כלי שניתן להסתדר בלעדיו. בגמרא במסכת יומא (דף כא ע"א) כתבו ודנו בחמישה דברים שהיו חסרים בבית המקדש השני לעומת הבית הראשון ,ובראשם – "ארון וכפורת וכרובים" .חזינן מכאן כי בית המקדש השני ,על אף תהילתו ,התקיים ללא הארון הגשמי בקודש הקודשים .הגמרא (שם דף נב ע"ב) כתבה וביארה שבמקום הארון הייתה שם "אבן שתייה" עליה הניח הכהן הגדול את המחתה ביום הכיפורים .מכאן עולה פסק הלכתי ברור :המקדש יכול לעמוד בקדושתו ולהיקרא "בית לה'" גם כשאין הארון בתוכו. מנגד ,בגמרא במסכת מנחות (דף כח ע"א) כתבו וביארו את עיכוב הכלים זה בזה .חכמים למדו כי הכלים מעכבים זה את זה בבניית המקדש הראשוני .רבי חנינא סגן הכהנים (במנחות שם) כתב וחידש כי חסרון הכלים פוגם בשלמות השראת השכינה .אנו רואים סתירה פנימית לכאורה :מצד אחד הבית קיים בבית שני ללא ארון ,ומצד שני הארון הוא "עיקר הבית" כפי שלמדנו מהפסוקים. בגמרא במסכת יומא (דף נג ע"ב) כתבו ודנו בשאלה לאן נגנז הארון .רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו האם הארון גלה לבבל או שמא נגנז תחת המקדש .המהרש"א (שם) כתב וביאר שאף בבית שני ,למרות שלא נראה הארון בעין ,קדושתו הייתה בוקעת מתחת לפני הקרקע .הוא פירש שהמקדש זקוק לנוכחות הארון ,בין אם בגלוי ובין אם בנסתר ,כדי להפוך מחלל פיזי למקום שכינה. בגמרא במסכת סוטה (דף מב ע"א) כתבו וביארו שהארון היה יוצא עם ישראל למלחמה .חזינן מכאן כוחו המיוחד של הארון ככלי העומד בזכות עצמו ,מחוץ לגבולות המבנה .הגמרא שם כתבה וחידשה ש"שברי לוחות מונחים בארון" ,ומכאן שהארון הוא "שומר התורה" העליון של האומה .היכולת של הארון לפעול מחוץ לבית המקדש מדגישה את מעמדו הייחודי כמצווה העומדת בפני עצמה ,כפי שנראה בהרחבה בדברי הראשונים. מתוך בירור המקורות בחז"ל ,אנו ניצבים כעת מול אחת המחלוקות העמוקות והיסודיות ביותר בדברי הראשונים והאחרונים ,המגדירה את עצם מהותם של המשכן והתורה. רבי משה בן מיימון ,הרמב"ם (ספר המצוות ,מצוות עשה כ) כתב וביאר כי מצוות בניין המקדש היא מצווה אחת כוללת ,המאגדת בתוכה את כל הכלים .הוא פירש שהמנורה ,השולחן, המזבחות והארון אינם אלא "חלקי הבית" ,וכפי שאין למנות בניית גג ובניית קירות כשתי מצוות נפרדות ,כך אין למנות את הכלים בנפרד .הרמב"ם ביאר שבית ללא כלים אינו "בית עבודה" מושלם ,וממילא כל הציוויים על עשיית הכלים הם פרטים בתוך המצווה הכללית של "ועשו לי מקדש".

578

המורת תשרפ

רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (השגות לספר המצוות ,עשה לג) כתב וחלק על הרמב"ם בחריפות .הוא חידש שאמנם הכלים המשמשים לעבודת הקרבנות – כגון המזבח והשולחן – אכן כלולים במצוות בניין המקדש ,אך בניית הארון היא מצווה נפרדת לחלוטין .הרמב"ן ביאר שהארון אינו משמש לעבודה או להקרבה ,אלא הוא "כלי לתורה" ומושב ללוחות הברית .הוא פירש שהתורה קדמה למקדש ואינה תלויה בו ,ולכן המצווה ליצור כלי שישמור על דבר ה' בקרבנו היא חובה העומדת בזכות עצמה ,ללא קשר לשאלה האם קיים מבנה פיזי של בית סביבו. רבינו מאיר הלוי אבולעפיה ,הרמ"ה (בחידושיו למסכת יומא) כתב וביאר את דברי הרמב"ם בדרך עמוקה .הוא פירש שהמקדש אינו סתם בניין ,אלא "משכן לשכינה" ,והשכינה שורה דווקא על גבי הכלים .לשיטתו ,הכלים הם ה"לב" שמפעיל את ה"גוף" של המבנה ,ועל כן אי אפשר להפריד ביניהם במניין המצוות. רבי יצחק אברבנאל (שמות כה ,י) כתב וחידש בפירושו לתורה כי טעם הקדמת הארון לשאר הכלים הוא כדי לחזק את שיטת הרמב"ן .הוא פירש שהתורה היא התכלית ,והמקדש הוא רק האמצעי לשמור עליה בתוכנו .הארון הוא "מלך" הכלים ,וכמלך הוא ראוי למצווה וייחוד בפני עצמו ,בשונה משאר הכלים שהם "עבדים" המשמשים את עבודת הבית. רבי אברהם בן הרמב"ם (שמות כה ,י) כתב ופירש את דברי אביו ,והסביר שהארון נמנה כחלק מהמצווה הכללית מפני שקדושתו היא המקדשת את הבית כולו .הוא חידש שלמרות החשיבות העצומה של הארון ,מבחינה הלכתית הוא נחשב ל"רהיט" הקבוע של המקום ,ואין "בית בחירה" ללא "מקום ארון" ,ולכן אין לחלק ביניהם במניין המצוות. רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצווה צה) כתב וביאר את חקירת הרמב"ם והרמב"ן .הוא חידש כי השאלה היא האם הארון מוגדר כ"מכשירי מצווה" של בניין הבית ,או כ"חפץ מצווה" בפני עצמו .הוא פירש שלפי הרמב"ם ,הארון הוא חלק מתיקון הבית ,וממילא קדושתו נובעת מקדושת המקום .אולם לפי הרמב"ן ,הארון הוא "חפץ של תורה" ,וקדושתו היא קדושה עצמית שאינה יונקת מהקירות הסובבים אותו .מכאן ביאר המנחת חינוך את הנפקא מינא – האם ניתן לעשות ארון גם כשאין בית מקדש קיים ,שאלה הנוגעת ליסודות עבודתנו בגלות. רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק בחידושיו על הרמב"ם (הלכות בית הבחירה) כתב וחידש יסוד עצום בהגדרת הכלים .הוא ביאר שישנם שני סוגי כלים" :כלי שרת" שנועדו לאפשר את העבודה ,כגון המזבח ,ו"כלי הבית" שהם חלק מעצם הגדרת הבית כמשכן .הוא פירש שלפי הרמב"ם ,הארון הוא "כלי הבית" המהותי ביותר ,ולכן הוא חלק בלתי נפרד ממצוות הבנייה. הגר"ח ביאר שבית ללא ארון חסר ב"חלות השם" של מקדש ,בעוד שהרמב"ן סובר שהארון הוא מהות נפרדת לחלוטין של "כבוד התורה". רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק בספרו משך חכמה (שמות כה ,י) כתב וביאר את טעם שיטת הרמב"ן על פי הפסוק "ועשו ארון" .הוא חידש שהארון מייצג את עם ישראל כנושאי התורה .הוא פירש שהמקדש יכול להיחרב ,אך הארון – גם כשנגנז – נשאר בתוקפו ובמצוותו, כי התורה היא נצחית .לכן ,לשיטת הרמב"ן ,המצווה לעשות ארון היא מצווה לדורות שאינה תלויה בבניין הפיזי ,שכן התורה זקוקה ל"ארון" בלב כל אחד מישראל תמיד.

579

גם לנשמה מגיע אוכל

רבי נפתלי צבי יהודה ברלין ,הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר (שמות כה ,י) כתב וביאר את לשון הרבים "ועשו" .הוא חידש שהמצווה המיוחדת של הארון נועדה ללמד שהתורה צריכה להיות מונחת בכלי שנעשה על ידי כלל ישראל באחדות .הוא פירש שהרמב"ן ראה באחדות זו ובנשיאת התורה מצווה נפרדת מהחובה להקריב קורבנות ,שכן הלימוד והעמל בתורה הם עבודה שבלב העומדת בפני עצמה. מרן שר התורה הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו ליקוטי הלכות (יומה) כתב וביאר את חסרון הארון בבית שני .הוא פירש שעל אף שהבית היה קיים ,חסרון הארון גרם לכך שחסרה ההתגלות הישירה של דבר ה' מבין הכרובים .הוא חידש שדווקא משום שהארון הוא "חפץ של תורה" ,הרי שכל יהודי העמל בתורה בגלות בונה בנפשו תחליף לאותו ארון שנגנז ,ובכך הוא מקיים מעין מצוות "ועשו ארון" הרוחנית. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (תעניות) כתב וביאר את דברי הרמב"ם שפסק כי מלך המשיח יבנה את המקדש וישיב את הכלים למקומם .הוא חידש שהחזרת הארון למקומו היא היא שיא הגאולה ,שכן היא מסמלת את חזרת השכינה למנוחתה .הוא פירש שלמרות שבבית שני לא היה ארון ,בבית השלישי יתגלה הארון שנגנז על ידי יאשיהו המלך ,ובכך תושלם מצוות "ועשו לי מקדש" באופן המפואר ביותר ,כפי שדרש הרמב"ם שהכלים הם חלק מהשלמת הבית. מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי בספרו טעמא דקרא כתב וחידש יסוד מרטיט בעניין הארון .הוא ביאר שלפי שיטת הרמב"ן ,המצווה לעשות ארון חלה על כל דור ודור בבחינת הציפייה והנכונות להכיל את התורה .הוא פירש שגם אם בימינו אין לנו רשות לבנות את הארון מחמת גניזתו ,עצם הלימוד על תבניתו ומידותיו נחשב לנו כאילו עסקנו במצוות עשייתו .הוא חידש שבדורנו ,שבו התורה חוזרת לאכסניה שלה ,ישנה חובה יתירה להתחזק ב"כתר תורה" המיוצג על ידי זר הזהב שעל הארון. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת תרומה) כתב וביאר את חשיבות הארון כמצווה עצמאית .הוא פירש שאפילו אם הבית חרב ,המצווה של "ועשו ארון" – דהיינו השמירה על התורה והלוחות – לעולם לא פקעה .הוא חידש שהארון הוא הכלי היחיד שמוטותיו אינם מוסרים ממנו לעולם" ,לא יסורו ממנו" ,ללמדנו שהתורה היא "ניידת" ועוברת עם עם ישראל לכל מקום .מדבריו עולה כי הארון הוא הערובה לנצחיות האומה גם ללא מקדש פיזי. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק כתב וביאר שהלכה כהרמב"ם שהארון הוא חלק ממצוות המקדש הכללית .הוא פירש שבבניין הבית העתידי ,לא נקיים שתי מצוות נפרדות ,אלא נבנה היכל אחד שבו הארון הוא המרכז .הוא חידש שדווקא משום שהארון כה נעלה ,הוא אינו יכול לעמוד לבדו במנותק מהמקדש ,שכן התורה זקוקה ל"בית" – למסגרת של חיים שלמים של קדושה ועבודה כדי להתגלות בעולם. מתוך בירור שיטותיהם של גדולי הדורות המגדירים את הארון כליבת המקדש או כמצווה העומדת בפני עצמה ,אנו באים לגזור את הנפקא מינות למעשה המשפיעות על הנהגתנו בתורה ובבניין מעטפתה.

580

המורת תשרפ

הנפקא מינא הראשונה נוגעת לחובת עשיית הארון בזמן שאין מקדש קיים .אם כשיטת הרמב"ן עשיית הארון היא מצווה נפרדת של כבוד התורה שאינה תלויה בבניין הבית ,הרי שגם בימינו ,לו הייתה לנו רשות ויכולת ,היה עניין מצד עצם המצווה להכין ארון ללוחות הברית .למעשה ,יש המבארים כי מצוות בניית ארון הקודש בבתי כנסיות וההשקעה בייפויו, יונקת משורש מצוות עשיית הארון לשיטת הרמב"ן .מאידך ,לשיטת הרמב"ם ,כל עוד אין בית מקדש בנוי ,אין כל משמעות לעשיית ארון בנפרד ,שכן הוא אינו אלא חלק ממבנה המקדש הכולל. נפקא מינא נוספת עולה בעניין "מוטות הארון" .התורה מצווה" :בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (שמות כה ,טו) .למעשה ,האיסור להסיר את המוטות קיים רק בארון ולא בשאר הכלים .לשיטת הרמב"ן ,הדבר מוכיח שהארון הוא "מצווה ניידת" – התורה צריכה להיות מוכנה לצאת עם ישראל לכל מקום ,גם מחוץ לכתלי המקדש .הנפקא מינא למעשה היא בהתייחסות למוסדות תורה בגלות :האם הם "דיעבד" של חורבן ,או שהם המשך ישיר של מצוות הארון שמוטותיו תמיד בו ,מוכן לשאת את התורה לכל קצה תבל. עוד נפקא מינא למעשה עולה בהלכות כתיבת ספר תורה והחזקתו .יש שחידשו כי לשיטת הרמב"ן ,המצווה של "ועשו ארון" מטילה חובה על הציבור לא רק לכתוב ספר תורה ,אלא גם לדאוג לו לכלי מכובד (ארון) המגן עליו .למעשה ,הנהגתנו לכבד את ארון הקודש בבית הכנסת ,לעמוד בפניו ולהדר בעיטוריו ,היא קיום מעשי של שיטת הרמב"ן הרואה בשיכון התורה מצווה עצמאית של כבוד שמיים ,שאינה פוקעת גם כשמזבח הקורבנות אינו עומד על תילו. הנפקא מינא האחרונה נוגעת לסדר הקדימויות בבנייה ובשיקום .אם נזכה לבנות את המקדש ,לשיטת הרמב"ם נתחיל בבניין הבית ורק אז נכניס את הכלים כחלק מהשלמתו. אולם לשיטת הרמב"ן ,ייתכן שיש להקדים את עשיית הארון עוד לפני השלמת הכתלים, כדי להצהיר שהבית נבנה עבור התורה ,ולא שהתורה מוכנסת לבית כבדרך אגב .למעשה, הבנה זו משפיעה על סדר העדיפויות של הקהילה :האם קודם בונים את ה"מוסד" (הבית) או קודם מבססים את ה"תוכן" (התורה והארון). מתוך בירור הנפקא מינות המעמידות את הארון כחפץ של תורה העומד בפני עצמו ,אנו עולים אל הביאור הרעיוני העמוק הטמון בתוך חללו של הארון – המקום שבו השלמות והשבר דרים בכפיפה אחת. הביאור הרעיוני המרכזי בעשיית הארון נובע מהעובדה המדהימה שהובאה בחז"ל ,כי בתוך הארון הונחו לא רק הלוחות השלמים ,אלא גם "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון" .רעיון זה מגלה לנו את מהותו של הארון ככלי המכיל את ההיסטוריה היהודית כולה .האמונה היא שהתורה אינה רק אידיאל תיאורטי של שלמות (הלוחות השלמים) ,אלא היא תורה שיודעת להכיל גם את הכישלונות ,את השברים ואת התיקון (הלוחות השבורים) .הארון הוא ה"תבנית" המוסרית המלמדת שגם מי שנשבר ,גם מי שחטא ועשה תשובה ,עדיין יש לו מקום בתוך קודש הקודשים .הארון אינו פולט את השברים ,אלא מקדש אותם.

581

גם לנשמה מגיע אוכל

מחשבה עמוקה נוספת עולה משיטת הרמב"ן ,המדגיש שהארון הוא "מושב השכינה" בזכות התורה שבו .הרעיון כאן הוא שהקשר בין הקדוש ברוך הוא לישראל אינו תלוי במבנה אבנים מפואר ,אלא בברית המונחת בארון .לכן ,המצווה לעשות ארון היא מצווה של "יצירת קשר" .בעוד שהמקדש מסמל את נוכחות ה' בעולם הגשמי ,הארון מסמל את נוכחות ה' בתוך המחשבה והדיבור האנושי .ה"זר" שעל הארון מייצג את כתר תורה ,וכתר זה ,כפי שביאר הכלי יקר ,הוא כתר שכל אדם יכול לזכות בו אם רק יבנה בתוך לבו "ארון" ראוי להכיל את האור האלוקי. יתרה מכך ,המוטות שאינם מוסרים מן הארון מבטאים את רעיון ה"נצחיות בתנועה". האמונה היהודית מלמדת שהתורה אינה קפואה במקום אחד .התבנית המחשבתית של הארון היא שהוא תמיד מוכן למסע .זהו המצפן המוסרי של האומה :גם כשאנו נודדים ,גם כשאנו נמצאים במצבי מעבר ,ה"ארון" שלנו – הערכים והתורה – צריכים להיות איתנו ,זמינים ומוכנים .הידיעה שהארון הוא מצווה נפרדת לשיטת הרמב"ן ,מחזקת את התפיסה שהזהות היהודית אינה תלויה בטריטוריה אלא ב"כלי" הפנימי שאנו נושאים איתנו לכל מקום. לבסוף ,השילוב של עצי השיטים (חומר פשוט) עם ציפוי הזהב (חומר יקר) בתוך הארון ,מלמד על היחס שבין האדם לתורה .האדם הוא כעץ השדה ,פשוט וגשמי ,אך כאשר הוא הופך להיות "ארון" לתורה ,הוא מצופה זהב מבית ומחוץ .הרעיון הוא שהתורה מזככת את החומר האנושי והופכת אותו לקדוש .המחשבה הזו מעניקה לכל יחיד את התקווה שגם הוא ,על אף פשטותו, יכול להפוך למשכן לשכינה אם רק יקבל על עצמו את עול המצווה של "ועשו ארון". מתוך הביאור הרעיוני על הארון המאחד בתוכו את השלמות והשבר ,אנו יורדים אל היכל הנפש פנימה ,להבין כיצד הציווי "ועשו ארון" הופך למשימת חיים של כל יהודי בבניין אישיותו ומידותיו. ההרחבה המחשבתית בנקודה זו מלמדת אותנו שכל אדם נדרש להיות בבחינת "ארון" לתורה .כשם שהארון היה מצופה זהב מבית ומחוץ ,כך כתבו חז"ל במסכת יומא (דף עב ע"ב) שכל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם .האמונה היא שהארון אינו רק מבנה חיצוני של כבוד ,אלא דרישה ליושרה פנימית מוחלטת .בבניית הארון הפרטי שלנו, אנו נדרשים שה"זהב" של מעשינו הגלויים יהיה תואם ל"זהב" של מחשבותינו הנסתרות. המחשבה המלווה אותנו כאן היא שהתורה זקוקה לכלי נקי וטהור כדי לשכון בו ,וכל עבודה על מידות הנפש היא למעשה בניין הכתלים של אותו ארון פנימי. יתרה מכך ,סוד "לוחות ושברי לוחות" המונחים בארון מעניק נחמה עמוקה לנפש האדם. פעמים רבות האדם מרגיש שחייו רצופים שברים ,טעויות וכישלונות ,והוא חושש שאין לו מקום בקודש .באה התורה ומלמדת :הארון מכיל את השברים .המחשבה הזו משנה את הגישה שלנו לעצמנו ולאחרים – המוסר המלווה אותנו הוא שגם השברים הם קדושים ,וגם מתוך השברים ניתן לבנות כלי לשכינה .האמונה היא שהקב"ה אינו חפץ רק בלוחות השלמים והנוצצים ,אלא הוא מוצא משכן גם בלב נשבר ונדכה ,ובלבד שהשבר הזה מונח בתוך ה"ארון" של המחויבות לתורה.

582

המורת תשרפ

בנוסף ,המוטות שאינם מוסרים מן הארון ,כפי שביאר מו"ר הגר"א וייס ,מלמדים על הניידות של הנפש היהודית .האדם אינו תמיד נמצא ב"מקדש" – ברגעים של התעלות וביטחון .לעיתים הוא בדרכים ,בטלטלות החיים ובניסיונות הגלות .התובנה הנפשית כאן היא שעל האדם לדאוג שמוטות הארון שלו יהיו מוכנים תמיד .כלומר ,שהערכים שלו לא יהיו תלויים בנסיבות חיצוניות או במקום מסוים ,אלא יהיו חלק בלתי נפרד ממנו ,מוכנים לנשיאה לכל מקום שאליו ייזרק. לבסוף ,השותפות של כל ישראל בבניין הארון ("ועשו" בלשון רבים) מלמדת על הצורך בחיבור חברתי כבסיס להשראת שכינה .בנפש ,זהו הביטוי של הענווה – הידיעה שאינני יכול לבנות את ארון התורה לבדי .אני זקוק לקהילה ,לחברים ולרבנים כדי להשלים את התבנית .האמונה היא שרק כאשר ה"אני" הפרטי הופך לחלק מה"אנחנו" הכללי ,נוצר הכלי המסוגל להכיל את דבר ה' .כך הופכת מצוות עשיית הארון ממלאכת נגרות וצורפות עתיקה למלאכת מחשבת של בניין הנפש והחברה בכל דור ודור. מתוך הבנת הקשר הבלתי ניתן להפרדה שבין כלי התורה לבין נפש האדם ,אנו מזקקים את המצפן המוסרי המנחה אותנו בחובה להעמיד את התורה בלב חיינו ,כפי שעמד הארון בלב המקדש. המצפן המוסרי העולה מתוך "ועשו ארון" הוא מוסר של אחריות משותפת .כפי שביאר הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,לשון הרבים מלמדת כי התורה אינה רכושם של בודדים או של אליטה רוחנית ,אלא היא שייכת לכל אחד ואחד מישראל .המוסר כאן הוא שהחובה להחזיק את התורה ,לכבד אותה ולבנות לה "ארון" – דהיינו מסגרת קיומית מכובדת – מוטלת על הכתפיים של כולנו כאחד .אדם אינו יכול לומר "שלום עלי נפשי" כל עוד כבוד התורה מונח בקרן זווית ,שכן הציווי הוא "ועשו" – כולכם יחד. עוד מורה לנו המצפן המוסרי על חובת התוך והבר .המצווה לצפות את הארון בזהב "מבית ומחוץ" מהווה דרישה מוסרית בלתי מתפשרת ליושרה (אינטגריטי) .בעולם שבו לעיתים החיצוניות הנוצצת מחפה על ריקנות פנימית ,בא הארון ומלמד כי קדושה אמתית מחייבת התאמה מלאה בין המעטפת הגלויה לבין המהות הנסתרת .המוסר הוא שאין ערך ל"זהב" החיצוני אם ה"בית" פנימה אינו מצופה באותה מידה של טוהר ויראת שמים. יתרה מכך ,שיטת הרמב"ן הרואה בארון מצווה נפרדת מציבה מצפן של סדרי עדיפויות. המוסר כאן הוא שהערכים (התורה) קודמים לממסד (המקדש) .עלינו להשקיע בבניית ה"כלי" לערכים שלנו עוד לפני שאנו עוסקים בפאר המבנה הסובב אותם .אדם מוסרי יודע כי התוכן הוא המצדיק את הקיום של המסגרת ,ולא להפך .הנכונות של הארון להיות תמיד עם מוטות מוכנים למסע מלמדת על מוסר של נאמנות :הערכים שלנו חייבים ללוות אותנו גם כשהתנאים החיצוניים משתנים ,בבחינת "לא יסורו ממנו". לבסוף ,המצפן המוסרי של הלוחות השבורים המונחים בארון מלמדנו על חמלה וכבוד למי שנשבר .אם קודש הקודשים מסוגל להכיל את השברים לצד השלמות ,הרי שעלינו ,כחברה

583

גם לנשמה מגיע אוכל

מוסרית ,לדעת לכבד את עמלם של אלו שנשברו בדרך ,של אלו שחוו כישלונות אך עדיין נושאים בקרבם את ברית התורה .זהו מוסר של הכלה והערכה ליגיעה ולתשובה ,המזכיר לנו שגם בשברים שוכן אור אלוקי הגנוז בארון. מתוך המסע המרטיט אל תוך קודש הקודשים ,אל מקום משכן הלוחות ושבריהם ,אנו אוספים את פניני ההנהגה לחיינו ומזקקים את תמצית הסוגיה העומדת ביסוד הקשר שבין ישראל לתורה. התובנות שאנו לוקחים עמנו לחיי היום יום מורות לנו כי עשיית ה"ארון" הפרטי שלנו אינה פרויקט חד-פעמי ,אלא דרך חיים .אנו למדנו כי חובת ה"מבית ומחוץ" דורשת מאיתנו כנות ויושרה בכל תחומי החיים – שיהיה דיבורנו כפי מחשבתנו ומעשינו כפי אמונתנו .עלינו להבין כי המוטות ש"לא יסורו" מהארון הם הקריאה עבורנו לשאת את ערכי התורה לכל מקום: לעבודה ,לבית ולרחוב ,מתוך ידיעה שהתורה אינה מוגבלת לכותלי בית המדרש .התובנה המרכזית היא שגם ברגעים של שבר וכישלון ,אנו עדיין נושאים בתוכנו קדושה ,ועלינו להתייחס לעצמנו ולאחרים בכבוד השמור ל"לוחות ושברי לוחות" המונחים בלב הקודש.

עיקר העניין: סוד מצוות הארון מגלה לנו את סדר העדיפויות הנכון של הקדושה בעולם .כפי שביארו הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ומו"ר הגר"א וייס ,הארון הוא המגדיר את המקדש ולא להפך .עיקר העניין הוא שהתורה היא "עצמאית" – היא קדמה למקדש והיא זו שנותנת לו את משמעותו .בעוד הרמב"ם מדגיש את הארון כחלק משלמות הבית ,הרמב"ן מזכיר לנו שהתורה היא מהות העומדת בזכות עצמה .עיקר הדבר הוא ש"כתר תורה" שעל הארון פתוח לכל אחד ,כפי שלמדנו מהציווי "ועשו" בלשון רבים; כל יהודי ,בעמלו ובזיכוכו ,הופך להיות הארון שבו שוכנת השכינה ,ובכך הוא הופך את חייו למקדש חי וקיים.