מהו עיקרו של המשכן

בלב ליבה של עבודת ה' עומד הציר המרכזי שסביבו חגים כל חיי האומה ,הלא הוא בית מקדשנו ותפארתנו .כשאנו באים להתבונן במהותו של אותו בית קדוש ,עומדים אנו משתוממים ותוהים :מהו באמת סודו של המשכן? האם כל תכליתו אינה אלא להיות בית

מהו עיקרו של המשכן? בלב ליבה של עבודת ה' עומד הציר המרכזי שסביבו חגים כל חיי האומה ,הלא הוא בית מקדשנו ותפארתנו .כשאנו באים להתבונן במהותו של אותו בית קדוש ,עומדים אנו משתוממים ותוהים :מהו באמת סודו של המשכן? האם כל תכליתו אינה אלא להיות בית מטבחיים גדול לעבודת הקרבנות ,מקום בו עולה עשן המערכה ודם הפרים נזרק על היסוד, או שמא כל אלו אינם אלא לבושים חיצוניים למטרה נשגבת ועמוקה בהרבה – להיות דירה ומשכן לשכינה הקדושה בעולמנו התחתון? זהו פלא עמוק המרעיד את נימי הנפש :מחד ,התורה מאריכה בפרטי פרטים של כלי השרת והקרבנות ,ומאידך ,זעקת הנביאים וכיסופי הדורות היו תמיד אל השראת השכינה ,אל אותו גילוי אלוקי שבו "עין בעין יראו בשוב ה' ציון" .כשאנו מעמיקים בשאלה זו ,אנו מוצאים עצמנו עומדים מול סתירה לכאורה בדברי רבותינו ,המעוררת בנו רצון עז להבין :מהו העיקר ומהו הטפל? האם הקרבנות הם האמצעי להשראת השכינה ,או שמא המשכן כולו נבנה רק כדי לאפשר את עבודת הקרבנות? השאלה הזו אינה רק מחקר תיאורטי בדפי הספרים ,אלא היא נוגעת בשורש הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים – האם הקשר מבוסס על "עבודה" ומעשים ,או על "השראה" ודבקות פנימית? פרשת תרומה פותחת בצו האלוקי המכונן את יחסי הבורא ועמו" :ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ,ח) .ובהמשך הפרשה ,כשהתורה מפרטת את סדר בניית הכלים ,היא פותחת בארון" :ועשו ארון עצי שטים אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו" (שמות כה ,י) .פסוקים אלו הם היסוד עליו נשענת כל הבנת מהות הבית. רש"י (בראשית כב ,יד) כתב" :ה' יראה -פשוטו כתרגומו ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות" .הרי לנו שכבר בראשית הבריאה ,במעמד העקידה ,נקבעו שני הייעודים הללו ככרך אחד – השראת השכינה ועבודת הקרבנות כאחד. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כה ,ז) פירש" :ודע כי כל משכן שעשה משה היה בעבור הארון". הרי שרואה הוא בכל המבנה החיצוני רק מעטפת לכלי האחד שבו שורה השכינה. הרמב"ן (שמות כה ,ב) חידש" :עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות וגו' ,על כן הקדים הארון והכפורת בכאן כי הוא מוקדם במעלה" .לפי דבריו הנוראים, אין המשכן אלא המשך ישיר למעמד הר סיני ,מקום שנועד לשמר את הקשר הבלתי אמצעי ואת הדיבור האלוקי עם משה ,ולכן הארון הוא ראש וראשון לכל הכלים. רבינו בחיי (שמות כה ,י) ביאר" :המשכן כולו לא נעשה אלא בשביל הארון בלבד שהשכינה שרויה בתוכו" .הוא מדגיש כי הארון אינו רק 'עוד כלי' ,אלא הוא סיבת קיומו של המבנה כולו ,ובלעדיו אין הבית נחשב לבית ה'. הספורנו (שמות כה ,ח) כתב" :ועשו לי מקדש -שיהיה בית תפילה וקרבנות ,ושכנתי בתוכם

367 גם לנשמה מגיע אוכל

-להשרות שכינתי בישראל" .כאן אנו רואים חלוקה ברורה :המעשה של האדם הוא בניית בית לתפילה וקרבנות ,והתוצאה האלוקית היא השראת השכינה בתוך האומה. הכלי יקר (שמות כה ,ח) פירש" :ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם -בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, לומר שכל אחד מישראל יהיה מקדש להשם" .בדברים אלו הוא פותח צוהר להבנה שהמשכן הגשמי אינו אלא שיקוף למשכן הרוחני שאמור להיבנות בלב כל אחד מישראל. תרגום אונקלוס (שמות כה ,ח) ביאר" :ויעבדון קדמי מקדשא ואשרי שכינתי ביניהון" .התרגום מדגיש כי השראת השכינה היא "ביניהם" ,דהיינו בתוך הקיבוץ של כלל ישראל ,הנוצר מכוח עשיית המקדש. מתוך יסודות המקראות ומפרשי התורה ,אנו פונים אל ים התלמוד ,שם מגלים חז"ל את עומק המחלוקת וההבנה בדרכי הנהגת השכינה ובמטרת הבית. בתלמוד ירושלמי (מסכת ראש השנה פרק א הלכה א) חידש" :אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד, שלמה בנך בונה בית המקדש אלא להקריב קרבנות ,חביב עלי משפט וצדקה שלך יותר מכל הקרבנות" .הרי לנו מקור מפורש המגדיר את תכלית בניין שלמה כמקום המיועד להקרבת קרבנות ,עד כדי כך שהקב"ה מעמיד מול עבודה זו את צדקתו של דוד. בגמרא במסכת מכות (דף י עמוד א) כתב" :אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד ,טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח" .גם כאן מודגש כי המבט על בית המקדש העתידי היה ממוקד בעבודת הקרבנות ,שהיא העבודה המעשית התופסת מקום מרכזי בתיאור הבית. בגמרא במסכת יומא (דף כא עמוד ב) ביאר" :חמשה דברים היו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן :ארון וכפורת וכרובים ,אש ,ושכינה ,ורוח הקודש ,ואורים ותומים" .הגמרא מלמדת אותנו כי במקדש שני חסרו המרכיבים המובהקים של השראת השכינה הגלויה ,ובכל זאת עמד הבית על תילו ועבודתו התקיימה ,מה שמעורר את השאלה האם השראת השכינה היא תנאי הכרחי לעצם הגדרת המקדש. רש"י (שם ,ד"ה ושכינה) פירש" :ושכינה -לא שרתה בו" .לפי פשוטם של דברים ,במקדש שני לא הייתה השראת שכינה כבמקדש ראשון ,ואף על פי כן היה זה בית ה' לכל דבר ועניין מכוח עבודת הקרבנות שבו. בגמרא במסכת מגילה (דף כט עמוד א) ביאר" :תניא ,רבי שמעון בן יוחאי אומר ,בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא ,שבכל מקום שגלו שכינה עמהן ...גלו לבבל שכינה עמהם ...שכינה בבבל היכא שריא? אמר אביי :בבי כנישתא דהוצל ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא" .כאן חז"ל מגלים לנו שהשראת השכינה אינה מוגבלת רק לכתלי המקדש בירושלים ,אלא היא נודדת עם ישראל לגלותם ומוצאת לה "מקדש מעט" בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

368

המורת תשרפ

במדרש רבה (שמות פרשה נ פסקה ב) כתב" :בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה המשכן ,בא ואמר לבצלאל ,אמר לו בצלאל מהו המשכן הזה ,והשיב לו משה :שישרה הקדוש ברוך הוא שכינתו בתוכו ומלמד לישראל תורה" .משה רבינו ,בהבנתו את עומק הציווי ,רואה במשכן בראש ובראשונה כלי להשראת שכינה ולהמשכת התורה ,ולא רק מקום זביחה. מתוך דברי חז"ל והמדרשים ,אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר העמידו את היסודות להבנת מהות המקדש לדורות. הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק א הלכה א) כתב :מצוה עשה לעשות בית להשם מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגים אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש .הנה כי כן, הנשר הגדול מגדיר את עצם מהותה של מצוות בניין המקדש דרך עבודת הקרבנות והעלייה לרגל ,ואינו מזכיר בהגדרת המצווה את עניין השראת השכינה. הרמב"ם (ספר המצוות ,עשה כ) חידש :שציונו לבנות בית עבודה בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ,ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקיבוץ בכל שנה ,והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש .גם כאן מדגיש הרמב"ם כי המוקד הוא "בית עבודה" ,מקום המיועד למעשי האדם בעבודת השם. הרמב"ן (שמות כה ,א) פירש :ועיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון... כי הוא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים .בשיטתו הידועה חולק הרמב"ן על הרמב"ם וסובר שאין המשכן נועד בראש ובראשונה לקרבנות ,אלא להיות המשך למעמד הר סיני – מקום שבו ימשיך הדיבור האלוקי לשכון בתוך ישראל. הרמב"ן (דברים י ,א) ביאר :והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שיטים ,כי הוא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים .לשיטתו ,סדר הציווי מוכיח על המעלה; כיוון שהארון הוא כלי השכינה ,הוא קודם לכל כלי העבודה האחרים. הרמב"ן (וזאת הברכה לג ,יב) כתב :יאמר במקדש ראשון 'ישכון לבטח עליו' כענין שנאמר וכבוד ה' מלא את הבית ,ואמר על בית שני 'חופף עליו כל היום' ,שלא שרתה בו השכינה רק היתה מכסה ומגינה עליו .בדברים אלו מיישב הרמב"ן את קושיית חסרון השכינה במקדש שני ,ומבחין בין דרגות שונות של גילוי שכינה. רבינו בחיי (בראשית מו ,כז) פירש :ואין הכוונה לומר שלא שרתה שכינה בבית שני כלל ,שהרי מצינו שכינה שורה בשתי ריבוא .הוא מבאר שאף כשחז"ל אמרו "שכינה לא שרתה" ,הכוונה היא לגילוי הנבואי והמוחשי ,אך עצם השכינה שורה בכל מקום שיש בו קדושת ישראל. האלשיך הקדוש (שמות כה ,ח) חידש :שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת השכינה באדם הוא ולא בבית ,מאומרו בתוכם .האלשיך מביא דעה רווחת בקרב הקדמונים ,לפיה המבנה הפיזי אינו אלא כלי עזר להשכנת האור האלוקי בנפשות הניצבים בו. השל"ה הקדוש (שער האותיות ,אות ל ,ב) כתב :כי עיקר המשכן הוא האדם ,וזהו שנאמר ועשו

369

גם לנשמה מגיע אוכל

לי מקדש ושכנתי בתוכם ,בתוך כל אחד ואחד מישראל ,שהאדם בעבודתו ובזיכוכו נעשה מרכבה לשכינה .השל"ה הקדוש מדגיש כי המקדש החיצוני אינו אלא השתקפות של עבודת הלב של הפרט. האור החיים הקדוש (בראשית מו ,ד) חידש :אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים הם ...צא ולמד השראת השכינה בהר סיני ,ולמטה ממנו השראתו בבית המקדש ,ולמטה ממנו השראת השכינה על הנביא ,ובית הכנסת ובית המדרש .בדבריו הוא מיישב את הסתירה לכאורה בין מקומות שונים בהם נאמר ששורה שכינה ,ומבאר שאין מדובר במושג אחד אלא בסולם של דרגות והארות שונות. הגאון רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים (שער א פרק ד) ביאר :שעיקר ענין המקדש והמשכן הוא שעל ידי מעשיהם של ישראל למטה נפתחים צינורות השפע והקדושה ,ועיקר שכינתו יתברך היא בנפש האדם העושה עצמו משכן לה' .הוא מסביר כי המבנה הפיזי נצרך רק כדי לתת כוח ואפשרות לאדם הפרטי להגיע למדרגה זו. רבנו יוסף חיים בספרו בן יהוידע (יומה כא ,ב) כתב :בהשראת אור שכינה יש כמה מדרגות, ואותה המדרגה שהיתה בבית ראשון לא היתה בבית שני .בכך הוא מסביר כיצד התקיימה עבודת המקדש השני אף בלא "שכינה" ,שכן המדרגה הבסיסית הנצרכת לקיום העבודה הייתה קיימת ,ורק האור העליון והמופלא הוא שנסתלק. הגאון רבי עקיבא איגר (גליון הש"ס יומא כא ,ב) העיר :שבמדרש רבה בפרשת בהעלותך נמנו חמישה דברים שחסרו במקדש שני ,ושם נקט המדרש 'מנורה' ולא נקט 'שכינה' .הערה זו פותחת פתח להבנה שישנן מסורות שונות בחז"ל לגבי מהות החיסרון במקדש השני ,ויתכן שלשיטה זו השכינה שרתה גם בבית שני. המלבי"ם (שמות כה ,ח) פירש :כי המקדש ותבניתו הם כדמות אדם ,והכלים הם כנגד איבריו, וכל זה כדי להורות שעיקר השכינה היא באדם המקדש עצמו ואיבריו לעבודת הבורא. המלבי"ם מחבר את המבנה האדריכלי של המשכן למבנה הנפשי והגופני של האדם ,כעין הדרכה מעשית להשראת שכינה בלב. הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק (חידושי המרן רי"ז הלוי על הרמב"ם ,הלכות בית הבחירה) ביאר :ישנה חקירה יסודית בדברי הרמב"ם ,האם מה שהגדיר את המצווה כ"בית להקריב בו קרבנות" פירושו שעצם בניין הבית הוא המצווה ,או שמא הבניין הוא רק הכשר מצווה לצורך עבודת הקרבנות .ומדייק בדברי הרמב"ם שהבניין עצמו הוא מצוות עשה דאורייתא, אלא שתכליתו והגדרתו היסודית היא להיות מקום מוכן לעבודה. הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק (עין איה ,מסכת ברכות) חידש :השראת השכינה במקדש אינה עומדת בסתירה לעבודת הקרבנות ,אלא שהקרבנות הם הכלי שדרכו מתעלה החומר ונעשה ראוי להשראת שכינה .המקדש הוא הנקודה שבה נפגשים השמים והארץ ,והקרבן הוא המעלה את הארץ אל השמים ,בעוד השכינה היא היורדת מהשמים אל הארץ.

370

המורת תשרפ

הגאון רבי מנחם מנדל שניאורסון האדמו"ר מליבוביץ' (ליקוטי שיחות ,כרך כו ,פרשת תרומה) כתב :על פי הכלל "מעלין בקודש" ,יש לומר שגם הרמב"ם מודה שעיקר תכלית המקדש היא השראת השכינה ,אלא שבהלכותיו הוא מגדיר את "חובת הגברא" – מה מוטל על האדם לעשות .האדם אינו יכול "לעשות" שכינה ,הוא יכול רק לבנות בית מוכן לעבודה ,והשראת השכינה היא מתנת שמיים הבאה בעקבות מעשיו. הגאון רבי משה פיינשטיין (דברות משה ,מסכת שבת) ביאר :הטעם שאין אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לבנות בית המקדש" הוא משום שעיקר המצווה אינה בבניין העצים והאבנים ,אלא בהשראת השכינה שתבוא לאחר מכן ,ודבר המסור בידי שמיים אין מברכים עליו. הגאון רבי יונתן זקס (שיג ושיח ,פרשת תרומה) כתב :בניית המשכן הייתה המענה לחטא העגל. בחטא העגל ביקשו בני ישראל אלוהים שילך לפניהם – דבר מוחשי .הקדוש ברוך הוא נתן להם את המשכן כדרך "לאלף" את הצורך במוחשיות ,ולהפוך את העשייה האנושית למקום שבו שוכנת השכינה ,לא כפסל אלא כנוכחות. מו"ר הגאון רבי אשר וייס (מנחת אשר ,פרשת תרומה) חידש :יש להבחין בין "מקדש" לבין "משכן" .המשכן ,שהיה במדבר ,עיקרו היה השראת השכינה והדיבור עם משה ,ולכן הארון היה מרכזו .לעומת זאת ,בית עולמים בירושלמי ,עיקרו הוא מקום העבודה לדורות ,ולכן שם מודגש יותר עניין הקרבנות והמזבח. מתוך בירור שיטות הראשונים והאחרונים במחלוקת היסודית שבין השראת השכינה לעבודת הקרבנות ,עלינו לבחון כיצד משליכה חקירה זו על עולם המעשה ועל גדרי ההלכה הנוהגים בנו למעשה. הנפקא מינא הראשונה והמרכזית עולה בשאלת בניין הבית בזמן הזה .אם עיקר המצווה הוא עבודת הקרבנות ,הרי שגם אם אין לנו גילוי שכינה גלוי ,ואפילו אם חסר הארון (כפי שהיה בבית שני) ,קיימת חובה גמורה לבנות את הבית כדי לקיים את עבודת התמיד .לעומת זאת, אם עיקר המצווה הוא השראת השכינה ,ייתכן שכל עוד אין לנו נבואה או גילוי אלוקי המורה כי השכינה חפצה לשכון בבית ,חסר בעיקר המצווה. נפקא מינא נוספת נוגעת לדין הקרבה בבמות .אם המקדש הוא רק "מקום לעבודה" ,הרי שבזמן שהיה היתר במות ,לא היה חסרון מהותי בהקרבה מחוץ למשכן .אך אם המקדש הוא "מכון לשבתו" ,הרי שהקרבה בבמה ,אף שהיא כשרה ,חסרה את המרכיב היסודי של עמידה לפני ה' במקום שכינתו. כמו כן ,הדבר משליך על דיני קדושת המקום בזמן הזה .אם המקדש הוא "בית הקרבנות", ייתכן שמשחרב הבית ובטלה העבודה ,פקעה הקדושה (כשיטת חלק מהראשונים) .אך אם המקדש הוא מקום "השראת השכינה" ,הרי ש"שכינה לא זזה מהכותל המערבי" ,והקדושה היא נצחית ואינה תלויה בקיומו של בניין פיזי או בעבודה פעילה ,שכן השכינה שורה במקום מצד עצמו.

371

גם לנשמה מגיע אוכל

זאת ועוד ,ישנה נפקא מינא בתפילותינו .כאשר אנו מבקשים "והשב את העבודה לדביר ביתך" ,אנו מכוונים לשיטתו של הרמב"ם על החלק המעשי של הקרבנות .אך כשאנו מוסיפים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" ,אנו מבקשים את שיטתו של הרמב"ן – את הגילוי הרוחני והשבת השכינה למקומה .ההבנה ששני המרכיבים הללו נחוצים ,מלמדת אותנו שגם בחיי המעשה שלנו ,אין להסתפק בעשייה חיצונית (קרבנות) ללא תוכן פנימי (שכינה) ,ואין לצפות להארה רוחנית ללא כלי מעשי של קיום מצוות. מתוך בירור הנפקא מינות ההלכתיות ,אנו עולים לקומה נוספת של התבוננות ,להבין את העומק הרעיוני הטמון במחלוקת זו שבין "בית עבודה" ל"מכון לשבתך". ביסוד הדברים מונחת השאלה הנצחית של המפגש בין האדם לבוראו :מהו המניע ומהי התכלית? אם המקדש הוא בעיקרו "בית עבודה" כשיטת הרמב"ם ,הרי שהדגש הוא על התנועה של האדם מלמטה למעלה .האדם נדרש להקריב ,לתת משלו ,לפעול בעולם החומר ולזכך אותו עד שיעלה לריח ניחוח .במבט זה ,המקדש הוא שיא העשייה האנושית ,המקום שבו האדם מתבטל ומתמסר לעבודת השם. לעומת זאת ,אם המקדש הוא בעיקרו "מקום מנוחת השכינה" כשיטת הרמב"ן ,הרי שהדגש הוא על התנועה מלמעלה למטה .המקדש הוא "חלון" בעולם דרכו חודר האור האלוקי האינסופי אל תוך המציאות המוגבלת .כאן ,המוקד אינו מה האדם נותן ,אלא מה האדם מקבל – את ההתגלות ,את הדיבור ,את הנוכחות המלטפת של השכינה. אולם ,בירור עומק הרעיון מגלה שאין אלו שתי שיטות המבטלות זו את זו ,אלא שני חלקי שלם .הקרבנות הם ה"כלי" ,והשכינה היא ה"אור" .בלי כלי של עבודה ומעשים ,השכינה נותרת מופשטת ורחוקה מהישג ידנו; ובלי שכינה ,העבודה נותרת כטקס יבש וחסר נשמה. המקדש מלמד אותנו שרק כאשר האדם בונה "בית" ממעשיו הטובים ומעבודתו הסיזיפית, נוצר החלל שבו הבורא יכול "לצמצם" את שכינתו ולשכון בתוכנו. זהו סודו של הבית – המקום שבו המעשה האנושי והרצון האלוקי מתנשקים .המזבח והארון אינם שני קטבים מנוגדים ,אלא הם פעימות הלב של האומה :הנשיפה של הקרבן העולה מעלה ,והשאיפה של השכינה היורדת מטה. מתוך בירור עומק הרעיון של המפגש בין האדם לבוראו ,אנו עולים אל היכל המחשבה, לבחון כיצד משתקפת מחלוקת המשכן בתוך עולמו הפנימי של המאמין ובנפתולי אמונתו. הקביעה כי עיקר השראת השכינה באדם הוא ,אינה רק אמרה חסידית או הגותית ,אלא היא יסוד קיומי בעבודת השם .כאשר אדם מתבונן במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן ,עליו להעמיק בשאלה :מהו המקדש הפרטי שלי? האם עבודת השם שלי מתמצה רק בקרבנות – דהיינו במעשים המכניים ,במטלות הדתיות ובקיום הטכני – או שמא אני עמל לבנות בתוכי ארון שבו יוכל הדיבור האלוקי לשכון? ההרחבה המחשבתית כאן מלמדת אותנו שיעור עמוק באמונה :האמונה אינה רק עשייה

372

המורת תשרפ

ופעולה ,אלא היא בראש ובראשונה מהות והוויה .הרמב"ם מלמד אותנו שאי אפשר להגיע לקדושה בלי עמל המעשה ,בלי הקרבת היצר והחומריות שבאדם על גבי המזבח של חיי היום-יום .אולם הרמב"ן מזכיר לנו שהמטרה הסופית אינה המזבח כשלעצמו ,אלא השקט שאחריו ,המוכנות הנפשית לשמוע את קול השם המדבר מבין הכרובים. כשאדם מרגיש ריקנות רוחנית ,עליו לבדוק איזה חלק חסר במשכנו האישי .לעיתים הוא עוסק בקרבנות אך שוכח שהם אמורים להביא להשראת שכינה ,ואז עבודתו הופכת לעול כבד ונטול חיות .לעיתים הוא מחפש התעלות והשראה רוחנית ,אך שוכח לבנות את הבית – את המסגרת ההלכתית והמעשית שבלעדיה האור מתפזר ואינו נתפס בכלי הנפש .המחשבה היהודית מחברת בין השניים :אנו בונים מקדש גשמי של מעשים ,כדי שהנשמה תהפוך למקדש רוחני של נוכחות אלוקית תמידית .זוהי האמונה הצרופה – לדעת שהקדוש ברוך הוא נתאוה להיות לו דירה בתחתונים ,ודירה זו נבנית מהשילוב שבין מסירות הנפש המעשית לבין פתיחות הלב לקבלת השכינה. מתוך בירור יסודות המחשבה והאמונה ,אנו באים אל שער המוסר ,לבנות מתוך הדברים מצפן פנימי המנחה את האדם בנתיבות חייו. ההרחבה המוסרית העולה מסוגיית המשכן מלמדת אותנו כי אין בחיים שטח שהוא "ריק" מחובת השראת השכינה .אם המשכן כולו ,על כל כליו ופרטיו ,נועד להיות כלי להשכנת אור השם בעולם ,הרי שהאדם – המקדש החי המהלך על הארץ – מחויב בזיכוך המידות כדי להיות ראוי למשימה זו .המוסר העולה כאן הוא שאין די בעשייה חיצונית מרשימה .אדם יכול להקריב "קרבנות" רבים – להשקיע זמן ,ממון ואנרגיה במצוות – אך אם לבו נותר גס ומידותיו אינן מתוקנות ,הרי הוא כמי שבונה היכל מפואר אך נועל את דלתותיו בפני בעל הבית. המצפן הפנימי מורה לנו כי בכל רגע עלינו לשאול :האם אני בונה כעת מקום לשכינה, או שמא אני בונה מקום לעצמי? הגאווה ,הכעס והקנאה הם "זרים" בתוך המקדש הנפשי, והם אלו שדוחקים את רגלי השכינה .חובתו המוסרית של האדם היא להפוך את חייו לבית בחירה ,שבו הרצון הפרטי מתבטל בפני הרצון האלוקי. זאת ועוד ,עניין השראת השכינה בתוך כל אחד מישראל מטיל עלינו אחריות מוסרית כבדה כלפי הזולת .אם כל אדם הוא משכן לשכינה ,הרי שכל פגיעה בחבר ,כל זלזול בכבודו של אדם אחר ,הם פגיעה ישירה במקדש השם .המוסר של המשכן מחנך אותנו לראות את הקדושה השוכנת בלב כל יהודי ,ולנהוג ביראת כבוד ובאהבה בכל אדם ,מתוך הכרה שהוא נושא בקרבו את אור השכינה .כך הופכת תורת המשכן מתורה של קרבנות וכלים ,לתורה של חיים ,של רגישות ושל תיקון המידות. מכל האמור בסוגיית מהות המשכן ,אנו לוקחים עמנו שלוש תובנות יסודיות לחיים :האדם הוא המרכז :בכל יום ובכל שעה ,עלינו לזכור שעיקר השכינה אינה במבנים של אבן ועץ, אלא בתוך הלב של כל אחד מאיתנו .כשאדם קם בבוקר ועוסק בתורה ובגמילות חסדים,

373

גם לנשמה מגיע אוכל

הוא מקים את המשכן מחדש .כל מעשה קטן של התגברות על היצר הוא בבחינת "הקרבת קרבן" ,וכל רגע של דבקות ומחשבה טהורה הוא בבחינת "השראת שכינה". שילוב של מעשה ורוח :למדנו שאי אפשר להסתפק ברגשות רוחניים ללא מסגרת של מצוות מעשיות (קרבנות) ,ואי אפשר להסתפק במצוות ללא נשמה (שכינה) .בחיי היום-יום, עלינו להקפיד על קלה כבחמורה מתוך חיות ושמחה ,ולא כמצוות אנשים מלומדה. השראת שכינה בתוך הגלות :גם כשבית המקדש חרב בעוונותינו ,למדנו שהשכינה עמנו בכל מקום .בבתי הכנסת ובבתי המדרש ,ואפילו בתוך הבית הפרטי של כל יהודי ,ניתן להשרות שכינה על ידי הנהגה בדרך התורה וקידוש השם.

עיקר העניין: בסיכומם של דברים ,נראה כי אף שנחלקו רבותינו מהו העיקר – האם העבודה או ההשראה – הרי שבאמת שניהם כאחד טובים ומשלימים .המקדש הוא המקום שבו האדם נותן את כל כולו להשם ,ובתמורה השם נותן את שכינתו לאדם .זהו סוד הקשר הנצחי שבין כנסת ישראל לאביה שבשמים :אנו בונים לו "מקדש" במעשינו, והוא שוכן "בתוכנו" באהבתו .שנזכה במהרה לראות בעינינו את השילוב המושלם הזה בבניין בית המקדש השלישי ,שם יעלו הקרבנות לרצון ותשרה השכינה בגילוי גמור ,כפי שהבטיחנו" :והשבתי את העבודה לדביר ביתך ,ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".