האם לצורך המקדש היה מותר ליטול צדקה מהנשים כפי שהם ירצו לנדוב?

לנדוב? ניצבים אנו בפתחה של פרשת תרומה ,בשעה שבה נפתחו שערי שמיים ושערי נדיבות הלב, וכל ישראל כאיש אחד בלב אחד נקראו להרים תרומה למשכן ה' .והנה ,כאן מתעוררת

האם לצורך המקדש היה מותר ליטול צדקה מהנשים כפי שהם ירצו לנדוב? ניצבים אנו בפתחה של פרשת תרומה ,בשעה שבה נפתחו שערי שמיים ושערי נדיבות הלב, וכל ישראל כאיש אחד בלב אחד נקראו להרים תרומה למשכן ה' .והנה ,כאן מתעוררת תמיהה עצומה המרעידה את אמות הסיפים של הלכות צדקה וגזל .הרי קיימא לן להלכה ולמעשה ,כפי שפסק מרן בשולחן ערוך ,שאין מקבלים מן הנשים אלא דבר מועט ,מחשש שמא ממון זה אינו שלהן אלא גנוב הוא תחת ידן מנכסי הבית ללא דעת הבעל .ואם כן ,איך נפתחו שערי המשכן לרווחה בפני נדבת הנשים? האם בשעה שבאו הנשים להביא את נזמיהן, את זהבן ואת האבנים הטובות והמרגליות שבידן ,נדחו הן מלפני גבאי המשכן? הלב משתוקק להבין :האם קדושת המקדש ובניין הבית דוחים את החשש הממוני של "חזקתה גנוב"? כיצד ייתכן שהבית שכל כולו אומר טהרה ויושר ,נבנה לכאורה מחשש גזל של נשים שנדב לבן אותן להביא סכומים עצומים? האם יש כאן דין מיוחד במלאכת המשכן, או שמא סוד עמוק טמון בעשירותן המופלגת של נשות המדבר או בכפרת העוון המוטלת

374 המורת תשרפ

על הכלל? השאלה הזו אינה רק חקירה בדיני ממונות ,אלא היא נוגעת בשורש השתתפותן של נשות ישראל לדורותיהן בבניין הקודש ובכוח נדבתן המופלאה. פרשת תרומה פותחת בקריאה לכלל האומה להשתתף בבניין מעון השכינה ,וכך נאמר בכתוב" :דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה ,ב) .והנה ,בעת המעשה עצמו ,בפרשת ויקהל ,מעיד הכתוב על ההיענות המופלאה: "ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'" (שמות לה ,כב). רש"י (שמות לה ,כב) פירש" :ויבאו האנשים על הנשים -עם הנשים וסמוכים עליהם" .רש"י מדגיש את השותפות והקירוב שבין האנשים לנשים בעת הבאת הנדבה ,דבר המלמד על ההסכמה והאחדות שהייתה באותה שעה. האור החיים הקדוש (שמות כה ,ב) חידש" :מאת כל איש אשר ידבנו לבו -הוצרך לומר אשר ידבנו לבו ,לומר כי אף הנשים יתנו דבר גדול ...והטעם ,לפי שזה הוא כפרה על מעשה העגל, וכל שהמתנה היא לכפרת נפש -אין כאן חשש גזל" .האור החיים הקדוש מבאר שגם דבר גדול ומרובה קיבלו מהנשים במשכן ,משום שחובת הכפרה פוטרת את החשש הרגיל שמא הבעל מקפיד. הספורנו (שמות לה ,כב) פירש" :ויבאו האנשים על הנשים -באו האנשים עם הנשים שיתנו גם הן הנזמים אשר להן" .הספורנו מדגיש כי הנשים היו אלו שהביאו את תכשיטיהן האישיים, ובכך הוא רומז אולי שאין כאן חשש גזל כי הממון היה שייך להן מצד עצמן. המשך חכמה (שמות כה ,ב) כתב" :מאת כל איש -אבל לא מאשה ,דאין מקבלין מתנה גדולה מן הנשים" .המשך חכמה נוקט בשיטה הפוכה ,וסובר שגם בבניין המשכן נשמרו גדרי ההלכה ולא קיבלו מהנשים דבר מרובה אלא רק דבר מועט ,והכתוב "ויבואו האנשים על הנשים" מלמד שהנשים באו יחד עם בעליהן כדי שהנתינה תהיה בדעת הבעל. הפנים יפות (שמות לה ,כב) ביאר" :ויבאו האנשים על הנשים -מפני שלא היו יכולים הגזברים לקבל מן הנשים דבר מרובה בלא דעת הבעלים ,לכן הוצרכו לבוא האנשים עמהן" .הוא מחזק את הדעה שדיני השולחן ערוך היו נוהגים גם שם ,והפתרון היה נתינה משותפת. הכלי יקר (שמות כה ,ב) פירש" :ויקחו לי תרומה -בשלושה מקומות תרומה זו אמורה ...כנגד שלוש תרומות" .הכלי יקר עומד על חשיבות הנדבה הבאה מהלב ,ומבאר כי עיקר הקבלה תלוי ב"נדיבות הלב" ,שהיא המנקה את הממון מכל שמץ של פסול. מתוך יסודות המקראות ומפרשי התורה ,אנו פונים אל בירור הדברים בתלמוד ובדברי חז"ל ,המגלים לנו את שורשי הדין ואת סוד נדיבותן של הנשים. בתלמוד ירושלמי (מסכת שקלים פרק א הלכה ה) ביאר :אמר רבי אבא בשם רבי לוי ,לפי שהמשכן היה כפרה על מעשה העגל ,ובמעשה העגל אמרו 'ויפרקו כל העם את נזמי הזהב

375

גם לנשמה מגיע אוכל

אשר באזני נשיהם' ,לפיכך באו הנשים והתנדבו למשכן כדי לכפר על אותו זהב .הרי לנו יסוד עצום ,שהצורך בכפרה הוא המניע המרכזי שמתיר ואף מחייב את קבלת התרומה מהנשים, שכן במילי דכפרה אין האדם מקפיד על ממון ביתו. בתלמוד בבלי (מסכת בבא קמא דף קיט עמוד א) כתב :תנו רבנן ,אין מקבלין מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות אלא דבר מועט ,אבל מקבלין מהן דבר מרובה מבעלי בתים .ובגמרא שם ביארו שהטעם הוא משום שחזקתו גנוב ,דהיינו שנותנים משל בעליהם ללא רשות מפורשת .מכאן עולה השאלה הגדולה כיצד נהגו במשכן בניגוד לכלל זה המובא בברייתא. במדרש רבה (שמות פרשה לג פסקה א) חידש :אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא ,וכי ישראל יכולים לבנות משכן? אמר לו הקדוש ברוך הוא ,מהקטן שבהן .המדרש מבאר שהעשירות במדבר הייתה מופלגת ,ומה שנחשב אצלנו לדבר מרובה ,אצלם נחשב לדבר מועט. רש"י (מסכת בבא קמא דף קיט עמוד א) פירש :דבר מועט -שאין הבעל מקפיד עליו .הרי שגדר הקבלה תלוי בדעת הבעל ,ובשעת בניין המשכן ,כאשר כל ישראל היו בשמחה של מצווה, ודאי לא היה שום בעל שמקפיד על נדבת אשתו לקודש. במדרש רבה (שמות פרשה לה פסקה ב) ביאר :כשבאו ישראל לתרום למשכן ,הקדימו נשים לאנשים ,שנאמר 'ויבאו האנשים על הנשים' – שהיו הנשים כבר שם .חז"ל משבחים את זריזותן של הנשים בנדבה ,ומכאן שהייתה פשיטות גמורה שנדבתן מתקבלת ללא פקפוק. מתוך דברי חז"ל במדרש ובתלמוד ,אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים, אשר העמיקו בגדרי האיסור לקבל צדקה מן הנשים אל מול המעשה הנשגב בבניין המשכן. הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה יב) כתב :אשה שנתנה דבר מועט לצדקה או שהבטיחה דבר מועט ,מקבלין ממנה; אבל דבר מרובה ,אין מקבלין ממנה אלא אם כן היה בעלה מאותן שנותנין ולא יקפיד .הנה כי כן ,הנשר הגדול מעמיד את ההלכה על דעת הבעל ,ומכאן שבמשכן ,שהיה "יום חתונתו ויום שמחת ליבו" ,חזקה על הבעלים שלא הקפידו כלל. הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק י סימן מ) ביאר :וכל אשה לפי עושרה ,שיש אשה שנותנת זהוב אחד והוא מועט אצלה ,ויש אשה שאפילו מעה אחת מרובה אצלה .בדבריו הוא מניח יסוד גדול ,שהגדרת "דבר מועט" היא יחסית למצב הכלכלי ,ומכאן חיזוק לדברי המדרש שהנשים במדבר היו עשירות מופלגות וכל תכשיטיהן היו כדבר מועט בעיניהן. הרשב"א (בתשובה ,חלק א סימן תתל"ב) חידש :שאם האשה היא נושאת ונותנת בתוך הבית ,וכל עסקי הבית על פיה ,מותר לקבל ממנה אף דבר מרובה ,שחזקה שברשות בעלה היא עושה. לפי זה ,ייתכן שבמדבר ,שם היו הנשים דומיננטיות בשימור הקדושה (כפי שראינו שלא חטאו בעגל) ,היה להן מעמד של נושאות ונותנות בנכסי הבית. רבינו יונה (בפירושו למשלי) פירש :כי נדבת הנשים במשכן הייתה חביבה לפני המקום ביותר, לפי שהן הקדימו את האנשים .הוא מדגיש כי עצם העובדה שהתורה הנציחה את נדבתן, מלמדת שהייתה זו נתינה כשרה וראויה ללא שמץ של חשש גזל.

376

המורת תשרפ

הראב"ד (בהשגותיו על הרמב"ם שם) כתב :והוא שיהיה הממון שלה או שידע הבעל וישתוק .כאן פותח הראב"ד פתח להבין שבמעמד המשכן ,כאשר הכל נעשה בפרסום ובשמחה ,השתיקה של האנשים נחשבה כהסכמה גמורה ומפורשת. מרן בשולחן ערוך (יו"ד סימן רמ''ח סעיף ד') כתב :אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות אלא דבר מועט ,אבל לא דבר גדול ,שחזקתו גנוב או גזול מאחרים .וכתבו הפוסקים במקום שהכל תלוי באומדן הדעת של גבאי הצדקה ,האם הבעל מקפיד על כך אם לאו. האור החיים הקדוש (שמות כה ,ב) חידש :כי במשכן קיבלו מהנשים אף דבר גדול משני טעמים .הטעם הראשון הוא משום שהמשכן היה כפרה על חטא העגל ,ובמקום שיש כפרת נפש ,חזקה על האדם שאינו מקפיד על ממון ביתו ואף שמח בנתינת אשתו .הטעם השני שביאר הוא מצד עושרן המופלג של נשות המדבר ,שנטלו מביזת מצרים ומביזת הים סכומים עצומים ,ומה שנחשב אצלנו לדבר מרובה ,אצלן היה נחשב כדבר מועט שאין הבעל משגיח בו. רבנו יוסף חיים בספרו שו''ת רב פעלים (חלק ג' חו"מ סימן ד') ביאר :באשה שחטאה בשוגג ומבקשת לתת לצדקה סכום גדול עבור כפרתה ,שמותר לגבאי לקבל ממנה ,כיון דבמילי דכפרה הבעל נוח לו בכך כדי שתתכפר אשתו .ומכאן הוא למד לנדבת המשכן שהייתה כפרה על הכלל. הגאון בעל פנים יפות (שמות לה ,כב) כתב :ויבאו האנשים על הנשים – פירושו שהיו האנשים באים יחד עם הנשים ,כדי להראות שדעתם נוחה בנתינה זו ,ובכך הוסר החשש של חזקתה גנוב .לשיטתו ,גדרי ההלכה לא השתנו ,אלא שהמציאות במדבר הייתה של נתינה גלויה בהסכמת הבעלים. הגאון בעל קצות החושן (סימן רמ"ח) חידש :שאם הממון הוא תחת יד האשה ומוחזקת בו כחלק מנכסיה האישיים (כגון מתנה שניתנה לה על מנת שאין לבעלה רשות בה) ,הרי שהיא נאמנת עליו ומותר לקבל ממנה אף דבר מרובה .ולפי זה יש לומר שתכשיטי הנשים במדבר היו שייכים להן בדרגה כזו שמותר היה להן לתתם לכתחילה. הגאון רבי יעקב קנייבסקי בספרו קהלות יעקב (בבא קמא) ביאר :שגדר "דבר מועט" אינו שיעור קצוב ,אלא הוא תלוי בנדיבות הלב הכללית של אותו הדור .ובדור המדבר ,שבו השרתה שכינה בגלוי והיו נדיבי לב ביותר ,הפך "דבר מרובה" לשיעור הדומה ל"דבר מועט" של דורות אחרים. הראשל"מ מרן הגאון רבי עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (תרומות ומעשרות) ביאר :כי עיקר האיסור לקבל דבר מרובה הוא במקום שיש חשש אמיתי למריבה או להקפדה בין איש לאשתו .אולם ,כאשר ברור לכל כי הבעל שמח במעשי אשתו ,או שמדובר במשפחה הידועה בנדיבותה ,הרי שגם דבר גדול נחשב כדבר מועט לעניין קבלתו .הוא תלה זאת ביסוד של "ניחא ליה לאיניש דתתעבד מצווה בממוניה".

377

גם לנשמה מגיע אוכל

מו"ר הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר (בשו"ת שבט הלוי) כתב :שיש לחלק בין צדקה לעניים, שבה אולי יש להחמיר יותר ,לבין בניין בית כנסת או מוסד תורה .בבניין המקדש או "מקדש מעט" ,הנשים מרגישות שייכות מיוחדת ,וכיוון שהתורה העידה על זריזותן במשכן ,למדנו שבהקדש ובבניין הבית דעת הבעלים נוחה יותר ואין לחשוש לגזל.

הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק (במאמרי הראי"ה) חידש :כי בנדבת המשכן התעלה כלל ישראל למדרגה של "לב אחד" ,ובמדרגה זו בטלה המחיצה של בעלות פרטית אל מול רצון השם .לכן ,הנשים יכלו לתת ככל אשר נדבן לבן ,כי באותה שעה עילאית היה ברור שהממון שייך לבורא יתברך ,והאנשים והנשים היו רק שליחים להעבירו למקומו.

הגאון רבי משה לוי בספרו מלווה ה' (הלכות צדקה) חידש :כי בימינו ,שדרכן של נשים להיות שותפות מלאות בניהול נכסי הבית ופעמים רבות הן אלו המנהלות את חשבונות הממון, השתנה גדר "דבר מרובה" .לשיטתו ,במציאות חברתית כזו ,חזקת "גנוב" נחלשת מאוד ,שכן הבעלים סומכים את דעתם על נשותיהם בניהול כספי הצדקה ,וממילא מותר לקבל מהן סכומים גדולים יותר מאשר בעבר.

הגאון רבי מאיר מזוז (בשיעוריו על פרשת תרומה) ביאר :כי אבנים טובות ומרגליות שהיו ביד הנשים במדבר ,הגיעו אליהן בזכותן האישית בביזת מצרים ,וכיוון שלא באו לידן מכוח הבעל אלא כמתנה ישירה מהשמיים ,לא חל עליהן כלל הדין של "אין מקבלין מן הנשים".

מתוך בירור שיטות הפוסקים וגדולי הדורות ,עלינו לבחון כעת את ההשלכות המעשיות העולות מחקירה זו ,וכיצד מתרגמת הסוגיה של נדבת הנשים למציאות ימינו ולגדרי ההלכה הנוהגים למעשה.

נפקא מינא ראשונה ומרכזית היא בדין גבאי צדקה ומוסדות תורה .אם אנו פוסקים כדעת האור החיים הקדוש ,שבמקום של כפרה או בנדבה למוסד קדוש (כעין המשכן) דעת הבעל נוחה יותר ,הרי שגבאי צדקה רשאים לקבל מן הנשים סכומים נכבדים יותר מאשר בצדקה רגילה .הדבר נחוץ במיוחד כאשר מדובר בתרומה עבור "מקדש מעט" – בניית בית כנסת או קניית ספרי תורה ,שם הנשים מרגישות שותפות מלאה והחזקה היא שהבעל אינו מקפיד.

נפקא מינא נוספת נוגעת לשיעור "דבר מרובה" בזמננו .כפי שראינו בטעמו השני של האור החיים הקדוש ובדברי הקהלות יעקב ,השיעור אינו קבוע אלא תלוי במצב הכלכלי ובעשירות הדור .בימינו ,ברוך השם ,שרמת החיים עלתה וסכומי הכסף המוחלפים בשוק הם גדולים יותר ,גם השיעור שמותר לגבאי לקבל מהאשה ללא רשות מפורשת מהבעל גדל בהתאם. גבאי צריך להפעיל את שיקול דעתו לפי אומדן העושר של אותה משפחה.

עוד השלכה הלכתית חשובה היא בממון שהוא בבעלות משותפת או עצמאית .בימינו, שנשים רבות עובדות ומשתכרות בעצמן ,או שיש להן חשבון בנק משותף עם בעליהן בו הן פועלות כבעלות דבר ,נחלשת מאוד חזקת הגניבה .במקרים כאלו ,פוסקי זמננו נוטים

378

המורת תשרפ

לומר שמותר לקבל מהן אף סכומים גדולים ,שכן הבעל נתן להן רשות מראש לפעול בממון כרצונן ,וכל שכן לצורכי מצווה. כמו כן ,עולה כאן יסוד חשוב בעניין כפרת עוונות .כפי שכתב רבנו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים ,אם אשה מבקשת לתת צדקה מרובה עבור כפרת נפשה (כגון שחללה שבת בשוגג או כל עניין של תיקון הנפש) ,יש היתר גמור לקבל ממנה ,שכן ברור לכל שגם הבעל חפץ בכפרתה ומוחל על הממון לצורך זה .תובנה זו משמשת מורי דרך ורבנים המייעצים לנשים בדרכי תשובה ותיקון. מתוך בירור הנפקא מינות ההלכתיות ,אנו עולים לקומה של מחשבה והגות ,להתבונן בעומק הפנימי של נדבת הנשים למשכן ,וביחס שבין בעלות האדם על ממונו לבין שותפותו בבניין הקודש. ביסוד הדברים מונחת השאלה :מה הופך ממון להיות "של האדם"? ההלכה המגבילה קבלת צדקה מהנשים מחשש גזל ,נובעת מההבנה שהממון הוא כלי שניתן לאדם כדי לנהל בו את עולמו .אולם ,פרשת תרומה מלמדת אותנו שישנה מציאות שבה הממון מתעלה מעל הבעלות הפרטית .כאשר האור החיים הקדוש מבאר שדין הכפרה מתיר קבלת מתנה מרובה, הוא מגלה לנו סוד :כאשר האדם פועל למען תיקון נפשו והתקרבות לבוראו ,ה"אני" שלו מתבטל ,וממילא גם ה"שלי" שלו מתרחב. העומק הרעיוני כאן הוא שנדבת הנשים לא הייתה רק פעולה כלכלית ,אלא ביטוי של מסירות נפש שקדמה לאנשים .נשים אלו ,שלא חטאו בעגל ,שמרו בקרבן על נקודת אמונה טהורה שלא נפגמה .לכן ,כאשר הגיע רגע בניין המשכן ,נדבתן לא הייתה חשודה כ"גנובה", משום שהן היו המקור הרוחני של הבית .האדם אינו מקפיד על ממון שאשתו נותנת למקום שבו היא עצמה שוכנת – אל הבית האלוקי שהוא השתקפות של הבית היהודי. בירור זה מגלה לנו כי המשכן לא נבנה רק מזהב וכסף ,אלא מ"נדיבות הלב" .נדיבות זו היא הכוח המפקיע את הממון מחזקת הגזל ומעלה אותו למדרגת קדושה .זהו השיעור הגדול :הקדושה אינה שורה במקום שיש בו חשש גזל או הקפדה ,ודווקא העובדה שתרומתן התקבלה מלמדת שבאותה שעה שררה אחדות עילאית בין האנשים לנשים ,אחדות שביטלה את חשבונות הממון הפרטיים מול השכינה שביקשה לשכון בתוכם. ההתבוננות בנדבת הנשים למשכן מעוררת בנפש המאמין שאלה יסודית :מדוע דווקא בפרשה זו הדגישה התורה את נדיבותן של הנשים עד כדי כך שהוצרכנו לחדש דינים מיוחדים עבורן? התשובה טמונה בכוחה של האמונה הפשוטה והתמימה .בעוד האנשים נכשלו בחטא העגל וביקשו מוחשיות זרה ,הנשים נותרו איתנות באמונתן ולא הסכימו לתת את נזמיהן לעבודה זרה. כאן אנו למדים שיעור מחשבתי כביר :האמונה בלב האשה אינה רק "ידיעה" אלא היא "חיים" .כאשר הגיעה השעה לבנות את המשכן ,הנשים לא מדדו את תרומתן במאזניים של

379

גם לנשמה מגיע אוכל

חוק ומשפט – האם מותר לתת דבר מרובה או מועט – אלא הן פעלו מתוך דחף פנימי של השתוקקות לשכינה .האמונה שלהן הייתה כה חזקה ,שהן הפכו את הממון הגשמי לחלק בלתי נפרד ממהותן הרוחנית. החיבור לנפש מלמד אותנו שכל אדם נושא בקרבו את הניצוץ הזה .לעיתים השכל (האנשים) מעלה ספקות ,שואל שאלות הלכתיות וטכניות ,ומחשב חשבונות של הפסד ורווח .אך הנפש פנימה (הנשים) יודעת שהתחברות לקדושה היא מעל לכל חשבון .נדבת הנשים מלמדת אותנו את סוד ה"למעלה מן הטעם ודעת" :כאשר יהודי ניגש לעבודת השם מתוך מסירות שכזו ,כל החששות של "חזקתו גנוב" מתבטלים ,שכן כל הווייתו הופכת להיות קודש לה'. זוהי התובנה העמוקה של האמונה – לדעת שהרכוש והממון אינם אלא פיקדון שנועד לשרת את המטרה הנעלה של השראת שכינה .כשהלב פתוח לרווחה בנדיבות ,המחסומים ההלכתיים של "בעלות" פרטית נסוגים מפני האור הגדול של השותפות בבניין בית השם. אמונתן של הנשים היא שהקימה את המשכן ,והיא זו שמחזיקה את "מקדש המעט" שבכל דור ודור. מתוך בירור כוחות הנפש והאמונה ,אנו באים אל שער המוסר ,לבנות מתוך נדיבותן של נשות המדבר מצפן פנימי המנחה את האדם בדרכו ההלכתית והמוסרית. הלקח המוסרי העצום העולה מסוגיה זו הוא היושר והזהירות בממון הזולת ,גם כאשר מדובר במטרות נשגבות ביותר .התורה והפוסקים אינם מוותרים על דקדוקי הדין של "חזקתה גנוב" אפילו עבור בניין המשכן .המוסר היהודי מלמדנו שאי אפשר לבנות היכל להשם על גבי ספק גזל או הקפדה של אדם אחר .קדושה הבאה דרך עוול ממוני אינה קדושה, אלא מצווה הבאה בעבירה. אולם ,הצד השני של המטבע המוסרי הוא הלימוד על "נוח לו לאדם" .המוסר כאן מחנך אותנו לעין טובה ולרוחב לב בתוך הבית .הסיבה שהותר לקבל מהנשים דבר מרובה במשכן היא הידיעה שבין איש לאשתו שררה הרמוניה כזו ,שבה רצון האחד הוא רצון השני .המצפן המוסרי מורה לנו לבנות את בתינו באופן כזה שבו הממון אינו הופך לסלע מחלוקת ,אלא לכלי משותף לעשיית חסד וקדושה. עוד לימוד מוסרי כביר יש כאן בעניין הכפרה :כאשר אדם רואה את בן זוגו או את חברו מבקש תיקון וכפרה ,עליו להיות מוכן לוותר על ממונו ועל נוחותו כדי לסייע לו בכך .העובדה שהבעלים לא הקפידו על נדבת הנשים למרות הסכומים הגדולים ,מלמדת על ערך ה"ערבות" – האחריות ההדדית לצמיחה הרוחנית של כל בני הבית .המוסר של המשכן הוא מוסר של נתינה ללא חשבונות של "שלי ושלו" ,במקום שבו התיקון והקדושה עומדים על הפרק. מתוך בירור יסודות המוסר והמידות העולים מנדיבות הלב של נשות ישראל ,אנו באים אל חתימת הדברים – אל המעשה אשר נעשה ואל התובנות המלוות אותנו בנתיבות החיים. אנו לוקחים עמנו שלוש תובנות יסודיות לחיים מתוך בירור סוגיית נדבת הנשים :זהירות

380

המורת תשרפ

בממון לצד נדיבות :גם במעשי קודש נעלים ,התורה אינה פוטרת אותנו מן האחריות ליושר ממוני .עלינו לוודא תמיד כי נתינתנו לצדקה נעשית בלב שלם ובתיאום עם בני הבית ,כדי שהמצווה תהיה נקייה מכל שמץ של הקפדה או מריבה. כוחה של הכפרה :למדנו כי כאשר המטרה היא תיקון הנפש וכפרה על טעויות העבר ,שערי הנתינה נפתחים לרווחה .עלינו לעודד ולתמוך בבני משפחתנו בדרכם אל הקודש ,ולדעת כי ממון המושקע בתיקון רוחני הוא ההשקעה הטובה והבטוחה ביותר. הערכת נדיבותן של נשים :עלינו להכיר ולהוקיר את התפקיד המכריע של הנשים בשימור הקדושה בבית ובקהילה .כפי שהן הקדימו את האנשים במשכן ,כך גם היום – פעמים רבות הלב היהודי הפועם והזריז למצוות נמצא דווקא אצלן ,ויש לתת לכך את המקום הראוי בבניין "מקדש המעט" הפרטי שלנו.

עיקר העניין: ביסוד בירורנו למדנו כי אף שמן הדין אין מקבלים מן הנשים דבר מרובה מחשש "חזקתה גנוב" ,הרי שבבניין המשכן הותרה הרצועה והתקבלה נדבתן בשמחה. האור החיים הקדוש ורבותינו האחרונים ביארו כי בשעת כפרה (על חטא העגל) ובזמן של עושר מופלג ונדיבות לב כללית ,פוקע חשש הגזל ומתגלה רצון הבעלים המוחלט בשותפותן של הנשים .מצאנו כי בעוד המשך חכמה סבר שהנשים באו יחד עם האנשים כדי לקיים את גדרי ההלכה כפשוטם ,האור החיים הקדוש חידש שיש כאן גדר מיוחד של "כפרת נפש" המשנה את פני המציאות ההלכתית .השילוב שבין הדין המוקפד לבין הלב המתנדב הוא שבנה את משכן השם.