גר שנימול ועדיין לא טבל ומת האם נקבר בקבר ישראל? הוכח מפרשת השבוע!

מפרשת השבוע! בעומקן של מחשבות ,אל מול להבות האש המלחכות את שמיה של ההיסטוריה היהודית, ניצבת שאלה נוראה המרעידה את אמות הסיפים של עולם ההלכה .דמיינו בנפשכם את

גר שנימול ועדיין לא טבל ומת האם נקבר בקבר ישראל? הוכח מפרשת השבוע! בעומקן של מחשבות ,אל מול להבות האש המלחכות את שמיה של ההיסטוריה היהודית, ניצבת שאלה נוראה המרעידה את אמות הסיפים של עולם ההלכה .דמיינו בנפשכם את אותו גר צדק ,אשר ליבו פעם בגעגועים עזים לצור מחצבתו ,נפשו כמהה לחסות תחת כנפי השכינה ,והוא כבר עשה את הצעד הכביר ומסר את גופו למצוות המילה .והנה ,אך כפשע היה בינו לבין הטבילה המטהרת ,המעלה אותו ממדרגת נכרי למדרגת ישראל גמור ,אך יד הזדון הקדימה אותו; אויבים ואכזרים תפסוהו והעלוהו על המוקד בגלל אמונתו החדשה ,ובטרם הספיק לרדת למי המקווה ,עלתה נשמתו בסערה השמימה מתוך כבשן האש. כאן מתפרצת השאלה במלוא עוזה ומאלצת אותנו לבחון את גבולות הנפש והגוף :האם אותו קדוש ,שמסר נפשו על קדושת השם ,נחשב לישראל בכל ענייניו? האם זכאי הוא למנוחת עולמים בקבר ישראל ,לצד אבות האומה שמסרו נפשם כמותו ,או שמא כל עוד לא הושלם התהליך הטכני וההלכתי של הטבילה במים ,נותר הוא בחיצוניותו כנכרי לכל דבר?

388 המורת תשרפ

האם יש בכוחה של אש המוקד ,אש המסירות והכיליון ,להחליף את מי המקווה ולפעול את אותה פעולת הלידה מחדש של הגר? אנו עומדים נדהמים מול המוקד ,מחפשים בתוך אפר הקדושים את התשובה לשאלה :מי הוא יהודי ברגעיו האחרונים עלי אדמות? מתוך השאלה הנוראה והמצמררת על גורלו של אותו קדוש שבין אש למים ,אנו פונים אל מקור הדברים בפרשתנו ,שם טמון הרמז העמוק ליכולתה של האש לטהר ולרומם את האדם למדרגת קדושה. "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כ"ה ,ב') .לכאורה ,הפסוק עוסק בנדבת המשכן ובחומרי הבניין ,אך חז"ל והמפרשים מצאו במילים אלו את השער להבנת מהות הקשר שבין האדם לקונו ,וכיצד השכינה לוקחת אליה את נדבת האדם. רש"י (שמות כ"ה ,ב') פירש" :ויקחו לי תרומה -לי ,לשמי" .רש"י מלמדנו כי עיקר התרומה אינו החפץ הגשמי ,אלא הכוונה "לשמי" – למען שמו של הקדוש ברוך הוא .כאשר אדם מוסר את עצמו לשמו של השם ,הוא הופך להיות "תרומה" בעצמו. הרמב"ן (שמות כ"ה ,ב') כתב" :וטעם ויקחו לי תרומה -כי ישראל הם הקודש לה' ,תרומתו, ומה שהם נותנים מממונם לשמו הרי הוא כקדושתם" .הרמב"ן רואה בנתינה למשכן ביטוי לקדושה הסגולית של עם ישראל ,ומכאן שהמעשה של הגר שמבקש להצטרף לעם זה הוא מעשה של הקדשת הגוף והנפש. הכלי יקר (שמות כ"ה ,ב') ביאר" :ידבנו לבו -כי הלב הוא העיקר ,ואם הלב שלם בנדבתו הרי הוא כאילו נתן את כל מהותו" .לפי דבריו ,במקום שבו הלב מסור לחלוטין ,המעשה החיצוני מקבל משמעות של שלמות ,וזהו פתח להבנת כוחו של הגר שגמר בליבו למסור נפשו. האור החיים הקדוש (שמות כ"ה ,ב') חידש" :ויקחו לי -לשון לקיחה ,שהקדוש ברוך הוא לוקח את האדם אליו על ידי המצווה" .בפירושו זה מונח היסוד לשאלתנו :האם הקדוש ברוך הוא לוקח אליו את הגר גם כאשר הטבילה נעשית בדרך אחרת ,דרך מסירות הנפש? ספר צרור המור (שמות כ"ה ,ב') פירש" :ויקחו לי תרומה -רמז למיתת צדיקים שהיא תרומה לשמים ,ועל זה נאמר לי -שהם שלי לגמרי" .דברים אלו מאירים באור יקרות את שאלת הגר שנשרף; אם מיתתו היא "תרומה" לשמים ,הרי שהוא כבר שייך לצד הקדושה של ישראל. מתוך יסודות המקראות ומפרשי התורה שגילו לנו כי הלב והמסירות הם המגדירים את ה"תרומה" לשמו של הקדוש ברוך הוא ,אנו פונים אל ים התלמוד ,שם נחשף הסוד הנורא על כוחה של האש ככלי טבילה וטהרה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף ל"ט עמוד א') מובא דו-שיח מרטיט" :אמר ליה ההוא מינה לרבי אבהו :אלוהיכם כהן הוא ,דכתיב 'ויקחו לי תרומה' .כי קבריה למשה במאי טביל? וכי תימא במיא ,והכתיב 'מי מדד בשעלו מים'? אמר ליה :בנורא טביל ,דכתיב 'כי הנה ה' באש יבא' .ומי סלקה טבילותיה בנורא? אמר ליה :אדרבה ,עיקר טבילותיה בנורא הוא ,דכתיב 'וכל אשר לא

389

גם לנשמה מגיע אוכל

יבא באש תעבירו במים'" .חז"ל מגלים לנו כאן יסוד שמימי – ישנה טבילה באש .רבי אבהו מלמד את אותו מין כי האש אינה רק כלי מכלה ,אלא היא המקווה העליון של הקדוש ברוך הוא .מכאן נלמד כי במקום שבו המים אינם יכולים להגיע ,האש פועלת את פעולת הטהרה והכניסה לקדושה. רש"י (סנהדרין ל"ט עמוד א') כתב על הפסוק "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים"" :דרש להו הכי ,כל מי שאינו יכול לבא באש מפני שיישרף – תעבירו במים" .רש"י מבאר כאן את סדר העדיפויות; לכאורה המים הם תחליף לאש עבור דברים שעלולים להישרף ,אך האש עצמה היא כלי טהרה ראשון במעלה .הסבר זה מעמיק את ההבנה שאותו גר ,שגופו עלה במוקד, עבר את הטבילה המעולה ביותר – טבילה באש השכינה. בגמרא במסכת יבמות (דף מ"ו עמוד א') דנו חז"ל בתהליך הגירות וקבעו" :גר עד שימול ויטבול" .הגמרא מבררת שם מהו המעכב ,ומביאה את דעת חכמים ששניהם מעכבים. אולם ,כאשר אנו מחברים זאת לסוגיה בסנהדרין ,עולה השאלה האם הכלל של "יטבול" חייב להתקיים דווקא במים ,או שמא מסירות נפש באש נחשבת כקיום המצווה. בתלמוד ירושלמי במסכת קידושין (פרק ג' הלכה י"ב) הובא בעניין גירות" :ישראל שמל ולא טבל ...הרי הוא כטבול ואינו טבול" .הירושלמי מעמיד אותנו על המצב המורכב שבו נמצא מי שנמצא בחצי הדרך ,אך בהקשר של מסירות נפש ,אנו מוצאים במדרשי חז"ל על אברהם אבינו ,שיצא מאור כשדים וכבר אז נחשב כמי שזכה להגנת השכינה – "מגן אברהם" ,משום שהאש שבה נזרק על ידי נמרוד נחשבה לו לטבילה ולכניסה תחת כנפי השכינה. מתוך דברי חז"ל בסוגיית הטבילה ב"נורא" ,אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר בכוח תורתם גזרו אומר והכריעו בדבר גורלו של אותו קדוש שדמו נשפך כמים ואש המוקד ליככה את גופו. רבי יצחק מקורביל ,בעל ספר מצוות קטן (סמ"ק ,מצוה קנ"ו) ,נשאל שאלה קשה ומטלטלת על אודות יהודי שיצא לשמד וביקש לשוב לצור מחצבתו ,ובטרם הספיק לעבור את תהליך התשובה הכולל תספורת וטבילה ,נתפס בידי האויבים והועלה על המוקד .הסמ"ק פסק בנחרצות כי מותר ואף חובה לקבור אותו בקבר ישראל .הוא ביאר את פסיקתו בהסתמך על דברי הגמרא בסנהדרין שהבאנו לעיל ,וכתב כי "עלתה לו שריפתו באש כטבילה לכל דבר". לשיטתו ,האש שבה נשרף על קידוש השם אינה רק כלי מוות ,אלא היא פועלת בנפשו את פעולת הטהרה והכניסה לקהל ישראל ,ואין לך מקווה טהרה גדול ומצרף יותר מאש המוקד של מסירות הנפש. רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (במדבר ל"א ,כ"ג) ,בפירושו לפסוק "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים" ,כתב" :כל מי שאינו יכול לבא באש מפני שיישרף ,תעבירו במים" .לכאורה ,רש"י רואה בטבילה במים רק "דחייה" ,דהיינו תחליף לאש עבור דברים שאינם עמידים בה .יש שדייקו מדבריו שאכן עיקר הטבילה והטהרה המוחלטת היא באש ,ורק מחמת חולשת החומר אנו

390

המורת תשרפ

נזקקים למים .לפי ביאור זה ,אותו גר שגופו נשרף ,זכה לטבילה העיקרית והשורשית ביותר, וממילא נחשב הוא לישראל גמור שדינו להיקבר בין אחיו. רבינו בחיי בן אשר (שמות כ"ה ,ב') ,בפירושו על התורה ,כתב וביאר את דברי הגמרא בסנהדרין על טבילתו של הקדוש ברוך הוא באש .הוא הסביר כי האש היא יסוד רוחני דק וגבוה יותר מן המים ,ולכן היא שייכת לעולמות העליונים ולמדרגות של קדושה עילאית .לפי דבריו, כאשר הגר נשרף על קידוש השם ,נשמתו וגופו מתעלים למדרגה שמעבר לגדרי הטבילה הגשמית במים ,והוא הופך לחלק בלתי נפרד מ"תרומת השם" שבעולם. ספר היראים (סימן תמ"א) פירש בדיני גר שצריך מילה וטבילה ,וכתב שהעיכוב הוא משום שהטבילה פועלת את שינוי הסטטוס מנכרי לישראל .אולם במקום שבו המציאות כופה על האדם מסירות נפש ,אנו מוצאים בראשונים שרצון האדם וגמירות דעתו ,בשילוב עם הייסורים המצרפים ,נחשבים כהשלמת התהליך. רבי יואל סירקיש ,הב"ח (יו"ד סימן רס"ח) ,כתב וביאר את יסודות הגירות ,ודן בשאלה האם ניתן להשלים תהליך גירות ללא מעשה טבילה במים .בביאורו לסוגיית הגר ,הוא מעמיק בשיטת הראשונים הסוברים כי במצבי אונס קיצוניים ,שבהם האדם הוכיח את יהדותו במסירות נפש מוחלטת ,אנו הולכים אחר גמירות דעתו של האדם .הבח מאיר את פסק הסמ"ק באור של "אונס רחמנא פטריה" ,ומסביר כי האש נחשבת להשלמת הטבילה משום שהיא פועלת את אותו השינוי המהותי בנפש הגר. רבי אברהם גומבינר ,המגן אברהם (אורח חיים סימן תר"ו) ,דן בעניין טבילה באש וביאר כי המציאות של "נורא טביל" היא מציאות רוחנית גבוהה .הוא מעיר כי אף שבדיני כלים אנו מוצאים שאש ומים הם שני מסלולים נפרדים של טהרה ,הרי שבגופו של אדם ,האש נחשבת למדרגה גבוהה יותר של זיקוק .המגן אברהם רואה בדברי הסמ"ק יסוד איתן לקביעה שמי שעלה על המוקד עבור דת ישראל ,אינו זקוק עוד לטבילה במים כדי להיחשב כחלק מהאומה. הגאון רבי עקיבא איגר (בחידושיו למסכת יבמות) חקר בעניין גר שנימול ולא טבל ,והסתפק האם הטבילה היא תנאי מעכב בעצם היהדות או שמא היא רק גמר המצווה .בתוך דבריו הוא מביא את הדיון על הגר שנשרף ,ונוטה לומר כי כיוון שקידש שם שמיים במותו ,הרי שברור לכל שכוונתו הייתה להסתופף תחת כנפי השכינה ,ובמקום שבו הדיבור והמעשה נמנעו מאיתו מחמת המוקד ,אנו דנים אותו כמי שסיים את מלאכתו. רבי צבי הירש שפירא ,בעל ספר דרכי תשובה (יו"ד סימן רס"ח אות ס') ,הביא את דברי הסמ"ק להלכה וביאר כי היסוד של קבורה בקבר ישראל תלוי בשאלה האם האדם נחשב ל"אחיך". הוא מחדש כי על ידי הייסורים והשריפה באש ,נתמרקו כל עוונותיו ונתקדש גופו ,וממילא חלה עליו חובת הקבורה ככל ישראל .הוא מוסיף ומציין כי אף אם יש המערערים על הוכחת הסמ"ק מהגמרא בסנהדרין ,הרי שמצד הסברא אין לך עדות גדולה יותר על גירותו של אדם מאשר מיתתו על קידוש השם.

391

גם לנשמה מגיע אוכל

והנה לענ"ד ישנו פער לכאורה בין פסיקת הסמ"ק לבין דברי רש"י בסוגיית הגמרא בסנהדרין. רש"י פירש על הפסוק "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים" ,כי מדובר ב"דחייה" ,ודרש שהכוונה היא שרק מי שאינו יכול לבוא באש (מפני שיישרף) יעבור במים. מכאן עולה סימן שאלה גדול על הוכחת הסמ"ק :אם האש היא הטבילה העיקרית ,מדוע רש"י מגדיר זאת כ"דחייה"? הרי "דחייה" בלשון חז"ל משמעה בדיעבד ,או תשובה ניצחת שאינה בהכרח משקפת את המציאות ההלכתית הפשוטה .אם אין "טבילה באש" לאדם, אלא רק לכלים שדרכם להשתמש באש ,הרי שחזרנו לשאלה המקורית – האם הגר באמת נחשב טבול? ולענ"ד יתכן לבאר בדעת הסמ"ק ,כי גם אם רש"י מגדיר זאת כ"דחייה" לגבי הפסוק שנאמר בכלים ,מכל מקום בעיקר עניין הטהרה ,האש היא כוח פועל .אלא שהקושי נותר בעינו :האם ניתן להקיש מדיני טהרת כלים לדיני כניסת אדם לקהל ישראל? הטבילה של גר אינה רק הסרת טומאה ,אלא היא מעשה של "לידה מחדש" ,ויש לעיין האם אש המכלה את הגוף יכולה להיחשב כמעשה של יצירת חיים חדשים .הסמ"ק כנראה סבר שמכיוון שחז"ל השתמשו בביטוי "בנורא טביל" כלפי שמיא ,הרי שמושג כזה של טבילה באש קיים בעולם הקדושה. אך כפי שציינת בטוב טעם ,מצאנו כאן מחלוקת עמוקה בהבנת המציאות :האם האש היא המקווה העליון ,או שמא היא רק כלי השמדה שאינו יכול להחליף את המים החיים. על כן ,דברי הסמ"ק נשארים תלויים ועומדים מול פירוש רש"י ,ואולם צ"ע :האם הכרעת ההלכה לקבור אותו בקבר ישראל היא מכוח "טבילה גמורה" באש ,או שמא זו הכרעה המבוססת על כך שאיננו יכולים להוציא אדם שמסר נפשו אל מחוץ למחנה ,גם אם מבחינה טכנית חסר לו מעשה המים. הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק בספרו שו"ת דעת כהן (סימן קנ"ד) כתב וביאר את המושג של "סגולת ישראל" הנקנית במסירות נפש .הוא חידש כי במקום שבו יהודי – ואף מי שמבקש להיות יהודי – מוסר את נפשו על קדושת השם ,מתעוררת נקודת היהדות הפנימית שלו בעוצמה כזו שהיא פורצת את כל גדרי הדין הרגילים .לשיטתו ,האש ששורפת את הגוף החומרי היא המזקקת את הנשמה ומכניסה אותה תחת כנפי השכינה ,ובוודאי שמי שמת כך נחשב כחלק בלתי נפרד מכלל ישראל לעניין קבורה ומעמד. הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק הרב מבריסק (בחידושיו על הרמב"ם הלכות מלכים) ,דן בגדרי "גר תושב" מול "גר צדק" ,וביאר כי במקום שבו האדם עשה את המעשה היחיד שהיה בידו לעשות – דהיינו המילה – והשאר נמנע ממנו באונס גמור של מיתה ,אין המניעה הטכנית של הטבילה יכולה לעכב את חלות הקדושה עליו .הוא ראה בדברי הסמ"ק יסוד הלכתי מוצק המגדיר את המציאות לפי הרצון והמעשה המקסימלי שהתאפשר ,ובפרט כשהדבר נחתם באש המוקד. הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ב' סימן קכ"ה) דן במקרים של ספק

392

המורת תשרפ

יהדות וכתב כי במקום שבו אדם חי כיהודי ומסר נפשו כיהודי ,אנו הולכים אחר החזקה שיצרה מסירות נפשו .הוא פירש כי מעשה השריפה על קידוש השם הוא עדות גמורה וברורה יותר מכל עדות שבעולם על כך שאדם זה נטמע בתוך גוף האומה הישראלית ,ואין להפרידו מאחיו בקבורתו.

הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ה' סימן ל"ז) הביא את דברי הסמ"ק וחיזקם בכל תוקף .הוא ביאר כי אף אם רש"י בסנהדרין הגדיר את דברי רבי אבהו כ"דחייה" ,מכל מקום לדינא אנו פוסקים שאש מטהרת .הוא הוסיף וכתב כי גדול קידוש השם שמעלה את האדם למדרגות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם ,וממילא פשוט וברור שמי שזכה לכך נחשב לישראל גמור לעניין קבורה.

הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג בספרו שו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ג סימן צ') דן בשאלת חללי המלחמות והשואה שלא זכו לטבילה או למילה כדת וכדין ,וביאר כי "אש המוקד של עם ישראל" היא המקווה הגדול ביותר .הוא חידש כי כל מי שנרצח בשל היותו שייך לעם ישראל או בשל רצונו להשתייך אליו ,קדוש יאמר לו ,וגופו קדוש בקדושת ישראל וראוי לקבורה בכבוד הראוי בין קברי ישראל.

הגאון רבנו מאיר מזוז (בשיעוריו) עמד על דברי הסמ"ק והוסיף לבאר כי מיתה על קידוש השם היא בבחינת "טבילה באש" השורפת את כל החציצות שבין האדם לקונו .הוא ציין כי במקרים שבהם הגר הוכיח במעשה ובמסירות את רצונו העז להיות חלק מישראל ,אין חסרון הטבילה במים מעכב את קדושתו לאחר מיתה ,והוא נחשב כמי שבא בברית האש.

מתוך בירור דבריהם של גדולי הדורות אשר העמידו את מסירות הנפש באש כמעשה הטהרה העליון ביותר ,אנו יורדים אל שדה המעשה לבחון את ההשלכות המעשיות העולות מן הסוגיה הנוראה הזו .מתוך המשא והמתן שפרסנו ,עולות כמה נפקא מינות המתרגמות את הסוגיה למציאות ההלכתית:

קבורה בחלקת ישראל :הנפקא מינא הראשונה והישירה היא לאותו גר שנימול וטרם הספיק לטבול ונהרג על קידוש השם – יש לקוברו בחלקת ישראל לכל דבר ועניין .פסק הסמ"ק מלמדנו שאין לראות בו נכרי ,אלא כמי שטבילתו הושלמה באש המוקד ,ועל כן מנוחתו צריכה להיות לצד אחיו הקדושים.

אמירת קדיש ותפילה לעילוי נשמתו :כיוון שהוכרע כי עלתה לו טבילה באש והוא נחשב לישראל גמור ,הרי שחל עליו הדין של "אחיך במצוות" .לפיכך ,יש להורות לציבור או לקרוביו (במידה והם יהודים) לומר עליו קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמתו ,כמי שחלקו שזור בגורל האומה הישראלית.

דין "טהרת המת" :במקרים בהם ניתן לערוך טהרה למת שנשרף ,עולה השאלה האם הוא זקוק לטבילה במים כחלק מתהליך הגירות לאחר מותו .לפי יסוד הסמ"ק והוכחתו מהגמרא

393

גם לנשמה מגיע אוכל

בסנהדרין ,האש עצמה היא ה"טבילה" העיקרית והמעולה ביותר ("בנורא טביל") ,ועל כן הוא נחשב טהור וטבול כבר מעת עלייתו על המוקד. מעמדו לעניין קדושת האפר :במציאות הכואבת של שריפת גופות על קידוש השם ,הנפקא מינא היא שאין להתייחס לאפר כאל שיירי נכרי ,אלא כאפר של ישראל קדוש .יש לאסוף את אפר הגר ולקוברו בכבוד הראוי ,שכן האפר הזה הוא עדות חיה לברית האש שכרת עם בוראו ברגעיו האחרונים. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות המשיבות את הקדוש אל חיק עמו ,אנו מתעלים אל הקומה הרעיונית ,לבחון את המהות העמוקה של המפגש בין האדם ,האש וקדושת ישראל. הסוגיה של גר העולה על המוקד בטרם טבל במים מגלה לנו מבט חדש על מושג ה"טהרה". בעולמנו הגשמי ,המים הם הכלי המטהר ,הם היסוד המבטל את היש ומוליד את האדם מחדש כבריה חדשה .אך המים פועלים על הרובד החיצוני ,על הגוף הצריך כניסה למקווה. האש ,לעומת זאת ,היא יסוד רוחני יותר ,יסוד שאינו רק מנקה אלא מזקק ומצרף. העומק הרעיוני הטמון בדברי הסמ"ק הוא ,שמסירות נפש אינה רק "ויתור" על החיים ,אלא היא אקט של גירות פנימית מוחלטת .אם הגירות היא העתקת הנפש מרשות אחת לרשות אחרת ,הרי שאין העתקה גדולה יותר מאשר מסירת הגוף כולו באש עבור הקדוש ברוך הוא. האש ששורפת את החומר היא היא האש המאחדת את הנשמה עם מקורה. רבי אבהו ,בתשובתו למין ,מגלה לנו שהקדוש ברוך הוא עצמו "בנורא טביל" .כלומר, הקדושה העליונה ביותר אינה זקוקה למים ,היא זקוקה לאש .המים הם בחינת "חסד" ,אך האש היא בחינת "דין" שהופך ל"רחמים" גמורים על ידי הצירוף .כשהגר נכנס לאש ,הוא מדלג על שלב המים ונכנס ישירות אל הטהרה של מעלה ,אל הטבילה האלוהית. זהו הביאור העמוק לפסוק בפרשתנו "ויקחו לי תרומה" :כפי שהמשכן נבנה מתוך נדיבות לב המקדשת את החומר ,כך הגר מקדש את גופו והופך אותו ל"תרומה" להשם .האש אינה מכלה אותו ,היא לוקחת אותו; "ויקחו לי" – אל חיקי ,אל מחיצתי .השריפה הופכת למעשה של דבקות עליונה שבה האדם הופך להיות חלק בלתי נפרד מהאלוהות ,ובמדרגה כזו ,המים הגשמיים כבר אינם מעכבים. מתוך ההבנה כי האש היא כלי הזיקוק העליון המאחד את הנשמה עם מקורה ,אנו קרבים אל היכל המחשבה ,להתבונן כיצד סוגיה נוראה זו מאירה את נתיבות הנפש של כל אחד ואחד מאיתנו. התמונה של אותו גר העומד על המוקד ,כשרק המילה חקוקה בבשרו והטבילה טרם נעשתה ,היא משל למצבו של האדם בעולם הזה .כולנו נמצאים תמיד בתהליך של "גירות", של ניסיון להתקרב אל הקודש ,לעבור מהחוץ אל הפנים .לעיתים אנו חשים כי חסר לנו ה"מעשה המשלים" ,אותה טבילה במים שתחתום את התהליך ותהפוך אותנו לשלמים. המחשבה האמונית העולה מכאן היא שהקדוש ברוך הוא אינו מביט רק על ה"טקס" הסופי,

394

המורת תשרפ

אלא על עוצמת הרצון והמסירות" .רחמנא ליבא בעי" – הקדוש ברוך הוא חפץ בלב .כאשר אדם מוסר את כל ישותו למען מטרה קדושה ,הוא יוצר מציאות חדשה של קדושה שאינה תלויה עוד בגדרי הזמן והמקום הגשמיים .האש של הגר היא הלהבה הפנימית של הנשמה שפרצה החוצה וביטלה את כל החציצות. במישור האישי ,אנו למדים כי במקום שבו המציאות חוסמת את דרכנו מלהשלים מצווה או מעשה טוב ,הרצון הבוער בלב נחשב כמעשה .הגמרא מלמדת ש"חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה ,מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" .כאן אנו רואים את זה במדרגה הקיצונית ביותר :המוות עצמו ,המונע את הטבילה ,הופך להיות הטבילה .זוהי מחשבה מנחמת ומעצימה – שום רצון טוב ושום מסירות נפש אינם הולכים לאיבוד .האש שנדמה כי היא מכלה ,היא זו שבונה את הקשר הנצחי והבלתי ניתן לניתוק בין האדם לאלוהיו. מתוך עומק המחשבה על מסירות הנפש הפורצת את גדרי הטקס הגשמי ,אנו באים אל הבירור המוסרי ,אל המצפן הפנימי המורה לנו את הדרך בהתייחסותנו אל הזולת ואל קדושת האדם. הלקח המוסרי הנשגב העולה מתוך דברי הסמ"ק וסוגיית הגמרא בסנהדרין ,הוא היחס המקודש לכל בדל של רצון טוב ולכל צעד של התקרבות לקודש .המוסר היהודי מלמדנו לא להביט על האדם רק דרך ה"תוצאה הסופית" או החותמת הפורמלית ,אלא להעריך את המאמץ וא את כברת הדרך שעבר בדרכו אל האמת. כאשר אנו דנים את הגר הזה כמי שראוי לקבורה בין קדושי ישראל ,אנו מכריזים הכרזה מוסרית כבירה :הערך המוסרי של האדם נקבע לפי המקום אליו הוא שואף והמחיר שהוא מוכן לשלם עבור שאיפה זו .אדם שטרם זכה לטבול במים אך ליבו בוער באש הקדושה, מוסרית הוא כבר "שם" .זהו ציווי עבורנו לפתח עין טובה וחומלת כלפי אלו הנמצאים בראשית דרכם ,ולהבין כי לעיתים הצימאון והרצון יקרים לפני המקום יותר מההרגל שבמעשה המוגמר. יתרה מכך ,הסוגיה מחנכת אותנו למידת האחריות כלפי כל מי שקשר את גורלו בגורלנו. אם אדם זה מסר נפשו על קידוש השם בשם אמונת ישראל ,המוסר מחייב אותנו לאמץ אותו אל חיקנו ,לא לנטוש אותו בצידי הדרכים בטיעונים של "חסרון בטקס" .המצפן המוסרי הפנימי אומר לנו שברית דמים ואש היא החזקה שבידידויות ,ומי שמסר נפשו עבורנו – הוא אחינו ובשרנו ,וכל דקדוקי הדין צריכים להתכופף בפני האמת המוסרית הפשוטה של הכרת הטוב והשותפות הגורלית. מתוך המשא והמתן המרתק בסוגיית הגר והטבילה באש ,אנו יוצאים עם צידה לדרך, תובנות המאירות את חיי המעשה שלנו :הערכת הרצון והלב :נלמד להעריך בכל אדם – ובכלל זה בעצמנו – את הרצונות הטובים ואת הכוונות הטהורות ,גם אם לא תמיד אנו מצליחים להביא אותם לכדי ביצוע מושלם במציאות .נזכור כי בשמיים מחשיבים את ה"לבבו" כחלק בלתי נפרד מן המעשה.

395

גם לנשמה מגיע אוכל

מסירות נפש ככלי מטהר :נבין כי הקשיים והניסיונות שאנו עוברים בחיים ,אותה "אש" של התמודדות ,אינם רק סבל אלא הם כלי לזיקוק האישיות .כל התגברות על יצר או קושי למען השם ,פועלת בנו טהרה הדומה לטבילה במקווה. אחדות הגורל היהודי :נחזק בקרבנו את תחושת הערבות והחיבור לכל מי שחפץ בקרבת השם ובעם ישראל ,ונדע כי השייכות האמיתית נבנית מתוך מסירות וערכים משותפים, מעבר למסגרות הטכניות היבשות.

עיקר העניין: ביסוד בירורנו עמדה השאלה המצמררת על גר שנימול ונהרג על קידוש השם בטרם טבל .מתוך דברי חז"ל בסנהדרין על כך שהקדוש ברוך הוא "בנורא טביל" ,פסק הסמ"ק להלכה כי השריפה באש עלתה לו כטבילה לכל דבר ,והוא נחשב לישראל גמור הראוי לקבורה בכבוד בין אחיו .למדנו כי בעוד המים מטהרים את הגוף ,האש מזקקת את הנשמה ומבטלת את כל המחיצות שבין האדם לקונו .בפרשתנו ,בתוך הציווי "ויקחו לי תרומה" ,מונח הסוד כי נדיבות הלב ומסירות הנפש הן ההופכות את האדם עצמו לקרבן עולה וניחוח ,לתרומה קדושה המשתלבת בנצח ישראל .סופו של אותו קדוש מעיד על תחילתו ,שרצונו הטהור להיות יהודי נחתם באש המוקד, והפך אותו לחלק בלתי נפרד מגוף האומה לעולמי עולמים.