האם אדם יוצא ידי חובה במצווה שקיבל את חפציה בחינם? הוכח מפרשת השבוע!

מפרשת השבוע! בלב הווייתו של היהודי המבקש קרבת אלוהים ,ניצבת לא פעם השאלה המהותית על מחירה של עבודת השם .דמיינו בנפשכם אדם הזוכה לקבל במתנה גמורה זוג תפילין מהודרות או

האם אדם יוצא ידי חובה במצווה שקיבל את חפציה בחינם? הוכח מפרשת השבוע! בלב הווייתו של היהודי המבקש קרבת אלוהים ,ניצבת לא פעם השאלה המהותית על מחירה של עבודת השם .דמיינו בנפשכם אדם הזוכה לקבל במתנה גמורה זוג תפילין מהודרות או ארבעה מינים נאים מן המובחר ,מבלי שנדרש להוציא מכיסו אף פרוטה אחת .לכאורה, לפנינו מצווה בשלמותה ,חפץ כשר ומהודר המונח לפניו בחינם אין כסף .אך כאן מתעוררת חקירה יסודית המרעידה את עולם המחשבה וההלכה :האם מציאות זו של "מצווה בחינם" היא אכן לכתחילה ,או שמא ישנו חסרון מהותי בעצם העובדה שהאדם לא שילם מכספו עבור המצווה? האם חסרון ההוצאה הממונית מעכב את חלות המצווה או את הארתה בנפש? האם ייתכן שדווקא התשלום הממוני ,המבטא את הקרבת הרכוש והלב ,הוא המפתח לפתיחת שערי הרוח ,ובלעדיו נותרת המצווה כגוף ללא נשמה? אנו יוצאים לברר האם "מצוות בחנם" הן מצוות בשלמותן ,או שמא כוחו של הכסף והזהב הוא שמצרף את המעשה הגשמי לקדושה עליונה. מתוך הסערה המחשבתית על ערכה של מצווה הבאה בחינם ,אנו פונים אל המקורות הראשוניים בפרשתנו ,שם נזרעו זרעי התרומה וההקרבה הממונית למען הקדושה" .דבר אל

396 המורת תשרפ

בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כ"ה ,ב'). התורה מדגישה כאן את פעולת ה"לקיחה" ואת ה"נדבה" ,ומלמדת כי בניין המשכן – מקום השראת השכינה – אינו יכול להיעשות בחלל הריק ,אלא הוא מחייב את השתתפותו הממונית של כל יחיד ויחיד מישראל. רש"י (שמות כ"ה ,ב') פירש" :ויקחו לי תרומה -לי ,לשמי" .רש"י מלמדנו כי פעולת הלקיחה צריכה להיות לשם שמים .מכאן יש המדייקים כי כאשר אדם "לוקח" ומשלם מממונו ,הוא מקדיש את כוחו ומרצו לשמו של הקדוש ברוך הוא ,מה שאין כן בדבר הבא לו מן ההפקר או במתנה ,שבו חסרה פעולת ההקדשה האישית של ה"ממון" שהוא דמו של האדם. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כ"ה ,ב') כתב" :וטעם ויקחו לי תרומה -כל אחד כפי עשרו ,כי השם אינו צריך להם" .האבן עזרא מדגיש כי התרומה נמדדת לפי יכולתו הממונית של האדם. הצורך בתשלום אינו עבור הבורא ,אלא עבור האדם – שיעשה פעולה של נתינה מתוך רכושו כדי להפוך לחלק מהעניין האלוקי. הרמב"ן (שמות כ"ה ,ב') ביאר" :וטעם ויקחו לי תרומה -שתהיה התרומה לשמי קודש לה', ולכן אמר 'תקחו את תרומתי'" .הרמב"ן מעמיק במושג הבעלות; כדי שהדבר ייקרא "תרומתי" של הקדוש ברוך הוא ,על האדם להפריש זאת מרכושו שלו .מכאן נלמד למצוות ,שכדי שהמצווה תהיה "שלו" ותיקרא על שמו בשלמות ,עליו לקנותה בדמים. הכלי יקר (שמות כ"ה ,ב') חידש" :ידבנו לבו -שלא יהיה נותן בעצבון ,אלא בלב שלם" .הוא מלמד כי המדד לאיכות התרומה הוא החיבה והרצון .אדם המשלם במיטב כספו על מצווה מבלי להתווכח על המחיר ,כפי שהובא בספר הברית ,מוכיח כי ליבו נדב אותו וכי חפץ המצווה יקר בעיניו יותר מכל הון שבעולם. רבנו בחיי (שמות כ"ה ,ב') פירש" :ויקחו לי תרומה -כי על ידי הנתינה הממונית האדם זוכה להמשיך עליו רוח קדושה" .דברים אלו עולים בקנה אחד עם דברי הזוהר הקדוש בפרשתנו, המדגיש שאין לקחת דבר מצווה בחינם ,שכן רק ב"אגר שלים" (שכר מלא) זוכה האדם להמשיך עליו את אותו רוח קודש המדוברת. מתוך דברי המפרשים על התורה ,המלמדים כי השכינה שורה במקום שבו הלב והממון נותנים יד אחת בנדבה ,אנו פונים אל דברי חז"ל בתלמוד ובמדרשים ,המעמיקים את היסוד שאין לאדם להקריב לפני בוראו דבר שבא לו בחינם. בגמרא במסכת ברכות (דף ט' עמוד ב') מובא מעשה ברבי זירא" :כל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל אותו היום .אמר רבי זירא :אנא סמכי ואיתזקי (אני סמכתי והוזקתי) .אמרו לו: במה הוזקת? דאמטיית אסא לבי מלכא (שהולכת הדסים לבית המלך) .אמר לו :התם נמי מיבעיא לך למיהב אגרא למיחזי אפי מלכא (גם שם היה עליך לשלם שכר כדי לראות פני מלך)" .רש"י (שם) פירש כי אף שראיית המלך הייתה מצווה ,כיוון שלא שילם עליה שכר אלא באה לו בחינם על ידי שהוזמן להביא הדסים ,לא עמדה לו זכות המצווה להגן עליו מן הנזק .אנו רואים

397

גם לנשמה מגיע אוכל

מכאן יסוד עצום :מצווה שבאה לאדם ללא הוצאה ממונית ,אף שהיא מצווה ,חסר בה כוח ההגנה והשלמות. בגמרא במסכת סוכה (דף מ"א עמוד ב') דנה הגמרא בדין ארבעה מינים ביום הראשון של חג ,שבו נאמר "ולקחתם לכם" – משלכם .הגמרא מביאה את המעשה ברבן גמליאל שקנה אתרוג באלף זוז .ומבארים המפרשים שם ,שחכמים השתדלו להוציא הון רב על המצוות כדי להראות חביבותן ,וכי עיקר הקניין הוא המהדר את המצווה. בתלמוד ירושלמי במסכת פיאה (פרק א' הלכה א') מובא בעניין כיבוד אב ואם ,שיש מן החכמים שהיו מוציאים ממון רב כדי לקיים את המצווה בשלמותה .שם מבואר כי המצווה "בגופו" ו"בממונו" הן שתי קומות בבניין עבודת השם של האדם. בספר שמואל (שמואל ב' ,כ"ד ,כ"ד) ,במעשה גורן ארונה היבוסי ,מצאנו את המקור הברור והנחרץ ביותר ליסוד זה .כאשר ביקש ארונה לתת לדוד המלך את המקום ואת הבקר לעולה בחינם ,השיב לו דוד המלך" :ויאמר המלך אל ארונה ,לא כי קנה אקנה מאותך במחיר ,ולא אעלה לה' אלהי עולות חנם" .החיי אדם (כלל ס"ח סעיף ט"ז) פירש פסוק זה כציווי לדורות :אל יעשה אדם מצווה בחינם ,אלא יקנה אותה בשכר שלם ,כי רק דבר שנקנה בייסורי הממון ובמחיר מלא נחשב להקרבה ראויה לפני מלך מלכי המלכים. מתוך דברי חז"ל ומעשיו של דוד המלך ע"ה ,המלמדים כי אין להקריב להשם עולות חינם, אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,ובראשם הזוהר הקדוש ,אשר גילו לנו את שורשי הדברים בעולמות העליונים ואת הסכנה הרוחנית הטמונה במצווה שבאה ללא חסרון כיס. בזוהר הקדוש (חלק ב' ,קכ"ח עמוד א') על פרשתנו כתב" :בגין דלא זכי בההיא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקודשא אלא באגר שלים" .הזוהר הקדוש מבאר כי אדם המבקש להשתדל במצוות ולהידבק בשכינה ,אינו יכול לעשות זאת בריקנות ובחינם .לפי דברי הזוהר ,המצווה בחינם אינה "מושכת" על האדם את רוח הקודש ,שכן האור הרוחני של המצווה זקוק לכלי של נתינה והקרבה ממונית כדי שיוכל לחול על האדם. עוד כתב הזוהר הקדוש (שם)" :ויקחו לי ,מאן דבעי לאשתדלא במצוות ולאשתדלא ביה בקב"ה ,אצטריך דלא ישתדל ביה בריקניא במגנא ,אלא איצטריך ליה לבר נש לאשתדלא ביה כדקא יאות כפום חיליה" .הזוהר פירש כי על האדם להשתדל במצווה כפי כוחו הממוני ,ומי שמשתדל ב"מגנא" (בחינם) ,אינו זוכה באותה עובדה כלל .דברים אלו מהווים תמרור אזהרה רוחני :המצווה בחינם עלולה להישאר בבחינת גוף ללא נשמה מאירה. רבנו בחיי (חיי שרה ,כ"ג ,י"ג) פירש את דברי אברהם אבינו לעפרון "נתתי כסף השדה קח ממני" ,וביאר כי אברהם אבינו לא רצה לקבל את מערת המכפלה בחינם למרות הצעתו של עפרון .הוא כתב כי אברהם ידע ש"המצווה בעי למקני לה באגר שלים" (המצווה צריכה להיקנות בשכר מלא) ,ועל כן עמד על כך שישלם כסף מלא כדי שקניית מקום הקבורה לאבות האומה תהיה מצווה שלמה ומקודשת ללא אחיזה של הסטרא אחרא.

398

המורת תשרפ

רבנו יצחק אבוהב ,בספרו מנורת המאור (נר ג' ,כלל ז') ,הביא את דברי הזוהר וביאר כי הנתינה הממונית היא המבטלת את ה"נהמא דכיסופא" (לחם בושה) בעבודת השם .הוא כתב כי כאשר אדם משלם על המצווה ,הוא מוכיח שאין הוא רוצה לקבל מתנות חינם מהבורא ,אלא הוא מבקש לקנות את עולמו בזכות ובמאמץ ,ועיקר המאמץ בדורותינו הוא חסרון הכיס. רבי אלעזר אזכרי בספרו ספר חרדים (בהקדמה ,בתנאי הי"ז) ,כתב את אחד התנאים המרכזיים לשלמות המצווה" :שלא יעשה המצוה בחנם אלא יקנה אותה בשכר שלם ולא יקפיד כלל כדי להעביר רוח הטומאה" .הוא מבאר על פי הזוהר בפרשתנו ,כי ההקפדה על הממון במקום מצווה נותנת אחיזה לרוח הטומאה ,ורק התשלום המלא הוא המטהר את המעשה ומאפשר לרוח הקודש לשרות עליו. רבי פנחס אליהו הורביץ בספרו ספר הברית (חלק ב' ,מאמר י"ב ,פרק ד') ,חידש יסוד גדול בהנהגת האדם מול המוכר חפצי מצווה .הוא כתב" :והנותן מה ששואל המוכר בפעם הראשון, הוא מעלה גדולה מאוד המורה על חיבה יתירה שיש לו להמצוה ,ועי"ז זוכה למדרגה גדולה מאוד" .הוא מוסיף ומזהיר מפני המיקוח על מחיר המצווה כדרך התגרים ,וכתב כי האומר "איני רוצה מצווה זו בעד ממון רב כזה" ,הרי הוא בכלל "דבר ה' בזה" חלילה. רבי אברהם דנציג בספרו חיי אדם (כלל ס"ח ,סעיף ט"ז) ,פסק להלכה כדברי דוד המלך לארונה: "שלא יעשה מצוה בחנם אלא יקנה אותה בשכר שלם" .הוא ביאר כי אף שמצד עצם הדין יצא ידי חובה בחפץ שאול או במתנה (במקום שההלכה מתירה זאת) ,הרי שחסר לו עיקר ההידור והשלמות של העלאת קרבן להשם ,שצריכה להיות דווקא מדבר שהאדם חסר מממונו עבורו. הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סימן מ"ג ,אות כ"ג) ,הביא את דברי הזוהר בפרשתנו וכתב בתוכחת מוסר" :תראה ותקח מוסר שלא לברך אתרוג דאתיא במגן (שבא בחינם)" .הוא חידש כי יש לקליפה יניקה מאותן מצוות שנעשות ללא תשלום ,ואף ציין כי לפי דברי הזוהר, יש מקום לעיין האם בכלל יוצאים ידי חובה בשלמות כאשר המצווה באה בחינם. רבי חיים חזקיהו מדיני בספרו שדי חמד (מערכת המ' ,כלל קצ"ח) ,האריך למענית בבירור שיטות הפוסקים בעניין זה .הוא ביאר כי למרות שבכללי ההלכה היבשים אדם יוצא ידי חובה בחפץ שקיבל במתנה ,הרי שעל פי תורת הנסתר והנהגת חסידות ,אין לקיים מצווה בחינם ,ויש להדר תמיד לשלם על חפצי המצווה כדי להוציא את המצווה מ"סיטרא דחינם". הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו משנה ברורה (סימן תקפ"ד סק"ח) ,הביא את דברי המטה אפרים וכתב" :ראוי לכל גבר ירא ה' להשתדל שיהיה לו עליה בימים נוראים, ואף במקומות שמוכרים מצות ,יקנה אותה בדמים כפי יכולתו ,ואדרבא יש עילוי יותר במצוה שבאה אליו בדמים ממצוה שבאה לו בחנם אין כסף" .המשנה ברורה מדגיש כי התשלום אינו רק עניין של "מנהג" ,אלא הוא יוצר "עילוי" במצווה ,ובכך הוא פוסק כי ההוצאה הממונית היא חלק מהידור המצווה ושלמותה. רבנו יוסף חיים בספרו שו"ת תורה לשמה (סימן נ') ,דן באריכות על פי דברי הזוהר הקדוש והכריע כי יש עניין גדול לברך "שהחיינו" דווקא על פרי חדש שקנה האדם בדמיו ,ולא על פרי

399

גם לנשמה מגיע אוכל

שקיבל בחינם .הוא הוסיף וחידש כי אם יש לאדם שני אתרוגים – אחד כשר שקנה בממונו ואחד מהודר יותר שקיבל בחינם – עדיף שיברך דווקא על זה שקנה בדמים ,משום שזכות הממון מכריעה את חשיבות ההידור החיצוני ,ורק לאחר מכן יטול את המהודר לנענועים. הגאון רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב בספרו אגרא דפרקא (אות שי"ג) ,הוכיח מהגמרא בברכות שגם במצוות דרבנן יש להקפיד על תשלום .הוא דייק מהמעשה של רבי זירא שהוזק משום שלא שילם על ראיית פני המלך ,וכתב" :כיון שהוא מצוה מדברי חז"ל יותר טוב ליתן שכר ולא לעשותן בחנם" .במקום אחר (שם אות רפ"א) העיד על אנשי מעשה הקדמונים שהיו נותנים צדקה בכל פעם שכיבדו אותם במצווה ,אפילו בעלייה לתורה ,כדי שלא תהיה המצווה בחינם. רבנו אלימלך מליז'נסק בספרו נועם אלימלך (פרשת בא) ,ביאר את הפסוק "ולקחו מן הדם" וכתב" :מצווה שבא לו בחינם בלא טורח ובלא מעות לאו מצווה בשלמות" .הוא מלמדנו כי השלמות של המצווה תלויה ישירות במידת המאמץ והוויתור על הנוחות והממון שהשקיע בהם האדם. הגאון רבי חיים יוסף דוד אזולאי החיד"א בספרו פני דוד (פרשת חיי שרה) ,העמיק בסיבת סירובו של אברהם אבינו לקבל את מערת המכפלה במתנה ,וכתב כי אברהם ידע ש"המצווה בעי למקני לה באגר שלים" כדברי הזוהר .הוא מלמדנו כי אפילו אב המון גויים ,שכל העולם היה שלו ,הקפיד לשלם "כסף מלא" כדי שקניית ארץ ישראל ומצוות הקבורה יהיו נקיות מכל סיג של "חינם". הגאון רבי יאיר חיים בכרך בספרו שו"ת חוות יאיר (סימן רל"ב) ,סיכם את העניין וכתב" :מכל מקום טפי הידור ודקדוק מצוה הוי אם קונה הדבר מכיסו דלא הוי מסיטרא דחינם" .הוא מעמיד את התשלום הממוני כחלק מהגדר של "הידור מצווה" ,המעלה את המעשה הגשמי למדרגה של דקדוק רוחני גבוה. מתוך בירור דברי רבותינו האחרונים שהעמידו את יסוד הממון כחלק בלתי נפרד מהידור המצווה וזיקוקה מסיגי הסטרא דחינם ,אנו באים לבחון את ההשלכות המעשיות העולות מסוגיה זו לחיי המעשה. מתוך המשא והמתן שפרסנו ,עולות כמה נפקא מינות יסודיות המדריכות את האדם בבואו לקיים מצווה :העדפת קנייה על פני מתנה :הנפקא מינא הראשונה היא במקרה שבו מציעים לאדם חפץ מצווה בחינם (כגון תפילין או אתרוג) .אף שהחפץ כשר למהדרין ,על פי דברי הזוהר והפוסקים ,עדיף לאדם להוציא ממון ולקנות את חפץ המצווה מכספו שלו .בכך הוא מוציא את המצווה מ"סיטרא דחינם" ומשרה עליה את רוח הקדושה. בחירת האתרוג לברכה :כפי שכתב רבנו יוסף חיים בתורה לשמה ,אם יש לאדם שני אתרוגים – אחד מהודר מאוד שניתן לו במתנה ,ואחד מהודר פחות שקנה בדמיו – יש להעדיף לברך על זה שקנה בדמים .הממון שהושקע במצווה נחשב להידור פנימי הגובר על ההידור החיצוני של יופי הפרי.

400

המורת תשרפ

נתינת צדקה כנגד כיבודים :במקרים שבהם אדם מקבל כיבוד במצווה שאין בה הוצאה כספית ישירה ,כגון עלייה לתורה ,שימוש כסנדק או קוורטר בברית מילה ,נהגו אנשי מעשה לתת סכום כסף לצדקה .נפקא מינא זו נועדה להפוך את המצווה למצווה הבאה ב"אגר שלים", ובכך למנוע את היזק ה"מגנא". זהירות ממיקוח במצוות :על פי ספר הברית ,נפקא מינא חשובה היא בהנהגת המשא והמתן .אין לאדם להתמקח על מחיר חפצי מצווה כדרך התגרים בשוק .הנהגה ראויה היא לשלם את המחיר הראשון שביקש המוכר (במידה והוא סביר) ,כדי להראות שהמצווה יקרה בעיניו יותר מן הממון ,וכי הוא חפץ להשקיע בה ככל יכולתו. ברכת שהחיינו על פירות :יש להדר לברך שהחיינו דווקא על פרי חדש שהאדם קנה לעצמו ,ולא על פרי שקיבל בחינם מאחרים ,כדי שברכת השמחה על התחדשות הזמן תהיה שלמה גם בשמחת הקניין וההשתדלות הממונית. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות ,המורות לנו כיצד להפוך כל מעשה גשמי לקניין רוחני דרך הממון ,אנו מתעלים אל הקומה הרעיונית – להבין מדוע דורשת התורה מהאדם דווקא את חסרון כיסו .העומק הרעיוני הטמון בחובת התשלום על המצווה נעוץ בקשר ההדוק שבין הממון לבין נפש האדם .חז"ל לימדונו כי "ממונו של אדם הוא דמו" .האדם משקיע את כוחו ,את זמנו ואת תמצית חיותו כדי להשתכר ,וממילא הממון שבידו אינו רק נייר או מתכת ,אלא הוא אנרגיית חיים צבורה .כאשר אדם נותן ממון עבור מצווה ,הוא בעצם מקריב את "דמו" ואת כוחו להשם יתברר. האשליה של "מצווה בחינם" היא המחשבה שאפשר לקנות קניינים רוחניים מבלי להשתנות. המים ,כפי שראינו בשלבים המוקדמים של הלימוד ,הם יסוד של חסד שניתן לעולם בחינם – "הוי כל צמא לכו למים" .אך המים לבדם אינם בונים את כלי הקיבול של האדם .כדי שהקדושה תהיה "שלו" ,היא צריכה לעלות לו במשהו .ה"אגר שלים" (השכר המלא) שבו דיבר הזוהר הקדוש הוא הכלי שיוצר האדם בתוך עצמו; ככל שהחסרון בכיס גדול יותר ,כך גדל כלי הקיבול בנפש להכיל את האור האלוקי. מכאן נבין את המושג "סטרא דחינם" .הטומאה נמשכת למקום שבו יש קבלה ללא נתינה, בבחינת "נהמא דכיסופא" (לחם בושה) .בעולם הזה ,שבו הכל ניתן לנו בחסד מאת הבורא, המצווה היא ההזדמנות היחידה של האדם "לקנות" את חלקו בדין ובצדק .כשאדם מסרב לקבל מצווה בחינם ,הוא מכריז :אינני רוצה להיות רק "מקבל" ,אני רוצה להיות "שותף" .הוא הופך את המצווה ממתנה חיצונית לחלק אינטגרלי מאישיותו ומעמלו. האש של המזבח בפרשתנו ,עליה מוקרבים הקרבנות ,מקבילה לאש התשוקה שבשבילה אדם מוכן לוותר על ממונו .התשלום הוא ה"זבח" של הדורות הללו; הוא הופך את חפץ המצווה הגשמי למשהו ששייך לעולם האצילות ,כי הוא הופרש מתוך רצונו החופשי של האדם ומתוך ויתור על הנאותיו החומריות. מתוך ההבנה כי הממון הוא תמצית כוח החיים של האדם ,וכי התשלום עבור המצווה הוא

401

גם לנשמה מגיע אוכל

הכלי שבו הופך האדם מ"מקבל" ל"שותף" פעיל במעשה הקודש ,אנו עוברים להתבונן ברובד המחשבתי-נפשי של יסוד זה .המאבק הפנימי של האדם סביב שאלת התשלום על המצווה הוא בעצם המאבק על הגדרת ה"אני" שלו .האדם מטבעו נוטה לנוחות ולחיסכון; הוא מחפש את הדרך הקצרה והזולה ביותר להשיג את מטרותיו .כאשר באה המצווה בחינם ,היצר הטבעי שמח – הנה זכיתי בקדושה ללא מחיר .אך כאן טמונה הסכנה המחשבתית :קדושה שבאה ללא מחיר ,לעיתים גם נשארת ללא ערך בנפש. מחשבת האמונה מלמדת אותנו שערכו של דבר נמדד לפי המחיר שאנו מוכנים לשלם עבורו .כשאדם משלם ממיטב כספו על מצווה ,הוא יוצר בתוך תודעתו "סולם ערכים" .הוא מוכיח לעצמו ולעולם כי הקשר עם הבורא וקיום רצונו עומדים מעל לשיקולי הנוחות הכלכלית .הממון הוא החיבור החזק ביותר של האדם לעולם החומר; לכן ,דווקא דרך הממון מתבצעת ה"עקדה" המודרנית .בכל פעם שאדם פותח את ארנקו עבור מצווה ללא מיקוח, הוא עוקד את רצון הגוף שלו תחת רצון הנשמה. יתרה מכך ,המחשבה הזו משנה את המבט על ה"חסד" .לעיתים אנו חושבים שחסד הוא רק לקבל ,אך התורה מלמדת אותנו שהחסד הגדול ביותר שעושה עמנו הבורא הוא לאפשר לנו "לקנות" את מצוותיו .לו הכל היה ניתן בחינם ,היינו נשארים ננסים רוחניים ,אוכלי "לחם בושה" .האפשרות לשלם היא האפשרות לגדול .האשליה שהמצווה היא החפץ (האתרוג או התפילין) מתפוגגת ,ואנו מבינים שהמצווה היא הטרנספורמציה שעובר האדם בזמן שהוא מוותר על ממונו לכבוד השם. במובן העמוק ,ה"מגנא" (החינם) מייצג את העולם כפי שהוא נראה לעין – מקום של הפקר. ה"אגר שלים" (השכר המלא) מייצג את המלכות – מקום שבו לכל תנועה יש משמעות ולכל קדושה יש כלי .כשאדם מקפיד לשלם ,הוא מכניס את עצמו תחת כנפי המלכות ,שם שום דבר אינו מקרי ושום מאמץ אינו הולך לאיבוד. מתוך בירור המחשבה על העקדה הממונית המזככת את נפש האדם ,אנו ניגשים אל השלב המוסרי ,לבחון כיצד היסוד של "מצווה בדמים" מעצב את עולמנו המוסרי ואת יחסנו לקודש ולחברה .הלקח המוסרי הגדול הנלמד מסוגיית המצווה בחינם הוא מידת הכרת הטוב והערכת הערך .אדם המתרגל לקבל מצוות בחינם ,עלול לפתח בנפשו גישה של "מגיע לי" כלפי שמיא וכלפי הבריות .המוסר התורני מחנך אותנו להפך הגמור :עלינו להיות "נותנים" ולא רק "לוקחים" .כאשר אדם מתעקש לשלם עבור מצווה ,הוא מפגין יושרה מוסרית פנימית – הוא אינו מוכן ליהנות מאורו של עולם מבלי להשקיע את חלקו. מוסר זה מקרין גם על היחס שבין אדם לחברו .ספר הברית לימדנו לא להתמקח עם המוכר חפצי מצווה; בכך טמון ציווי מוסרי של כבוד לזולת ולמלאכתו .במקום לראות במוכר כלי להשגת חפץ במחיר זול ,אנו רואים בו שותף למצווה .המוכנות לשלם את המחיר הראשון שביקש המוכר מבטאת את ההבנה שאין להצר את צעדיו של יהודי המתפרנס מקדושה ,וכי ערך המצווה עולה לאין ערוך על כל רווח ממוני קטן שנשיג במיקוח.

402

המורת תשרפ

יתרה מכך ,היסוד של "אגר שלים" בונה בנו עמוד שדרה מוסרי של אחריות אישית .אנו למדים שקדושה אינה דבר שנופל עלינו מן השמים כמתנת חינם ,אלא היא פרי של עמל ובחירה .אדם הנוטל אחריות על ממונו ומקדישו למצווה ,הוא אדם שמוסרית הוא "בעל הבית" על חייו ועל עבודת השם שלו .הוא אינו נסמך על שולחנם של אחרים (בבחינת "נהמא דכיסופא") ,ובכך הוא שומר על כבודו הרוחני והמוסרי. התורה בפרשתנו פותחת ב"ויקחו לי תרומה" ,ומסיימת ב"ועשו לי מקדש" .המעבר המוסרי הוא ברור :ה"לקיחה" של התרומה מהממון הפרטי היא התנאי ההכרחי ליכולת של האדם לבנות בתוכו "מקדש" .בלי ויתור מוסרי על הרכוש לטובת המטרה הנעלה ,אין הקדושה יכולה למצוא לה משכן בלב האדם. מתוך בירור המצפן המוסרי הקורא לנו להיות "בעלי בתים" על עבודת השם שלנו ולא סמוכים על שולחן ה"חינם" ,אנו יוצאים אל עולם המעשה עם תובנות המאירות את סדר היום היהודי. הידור מתוך ויתור :בכל פעם שאנו עומדים לפני רכישת חפץ מצווה ,עלינו לזכור כי המחיר שאנו משלמים אינו "הוצאה" אלא "השקעה" רוחנית .ויתור על נוחות ממונית למען הידור המצווה הוא המעשה המזכך ביותר את הנפש. כבוד למלאכת הקודש :נלמד מהנהגת האר"י הקדוש והחסידות שלא להפוך את המשא והמתן על המצוות למקח וממכר של שוק .הנהגה של "עין יפה" כלפי מוכרי תשמישי קדושה היא עצמה חלק מיראת השמיים ומאהבת המצווה. קידוש ה"חולין" :נבין כי הממון שלנו ,זה שהרווחנו בעמל כפינו ,הוא הכלי הגדול ביותר להשראת השכינה .כשאנו משלמים על מצווה ,אנו הופכים את כל שעות העבודה והעמל הגשמי שלנו לקודש קדשים.

עיקר העניין: ביסוד בירורנו עמדה השאלה האם יש ערך למצווה הבאה לאדם בחינם .מתוך דברי חז"ל על דוד המלך שסירב להעלות עולות חינם ,ודברי הזוהר הקדוש בפרשתנו המזהיר כי ב"ריקניא ובמגנא" אין רוח הקודש שורה ,למדנו כי התשלום הממוני הוא תנאי לשלמות המצווה .ראינו בשיטות האחרונים ,מהספר חרדים ועד המשנה ברורה ,כי הממון הוא ה"כלי" המחזיק את הברכה ,וכי חסרון הכיס של האדם מבטל את אחיזת ה"סטרא דחינם" .בפרשת תרומה ,הציווי "ויקחו לי תרומה" מלמד כי רק כאשר האדם מפריש מרכושו ומדמו לטובת המצווה ,הוא זוכה להפוך את המעשה הגשמי למשכן להשראת השכינה בתוכו ,ולהבטיח כי המצווה תהיה "שלו" באמת ובאופן נצחי.

403

גם לנשמה מגיע אוכל