האם ראוי להתמקח על מחיר ארבעת המינים? הוכח מפרשת השבוע!

השבוע! עומדים אנו בפתח המשכן ,ושומעים את הקריאה האלוקית המהדהדת בין קירות הלב: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" .לכאורה ,מצוות נתינה היא ,אך הלשון "ויקחו" אומרת

האם ראוי להתמקח על מחיר ארבעת המינים? הוכח מפרשת השבוע! עומדים אנו בפתח המשכן ,ושומעים את הקריאה האלוקית המהדהדת בין קירות הלב: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" .לכאורה ,מצוות נתינה היא ,אך הלשון "ויקחו" אומרת דרשני – וכי תרומה לוקחים או נותנים? כאן טמון אחד הסודות העמוקים ביותר בעבודת השם .הקדוש ברוך הוא ,שהכסף והזהב שלו הם ,אינו זקוק לממוננו כדי לבנות לו דירה בתחתונים ,אלא הוא חפץ ב"קנייה" של המצווה .בפרשתנו מתגלה היסוד כי המצווה אינה רק המעשה החיצוני ,אלא המחיר וההשתדלות שהאדם משקיע בה .האם כאשר אנו ניגשים לקנות אתרוג או לולב ,עלינו לנהוג כבתגרים בשוק ולחפש את המחיר הזול ביותר ,או שמא דווקא פתיחת הכיס והלב היא היא המצווה? במסענו זה נברר את דברי הזוהר הקדוש והזוהר הנעלם ,נחזה בהנהגותיהם המבהילות של רבנו האר"י והנודע ביהודה ,ונבין כיצד "שכר שלם" למצווה מעביר את רוח הטומאה ומשרה שכינה בלב איש ישראל. מתוך הקריאה המהדהדת בפרשה ,אנו צוללים אל עומק לשון הכתוב ואל דברי התורה הנסתרת ,המגלים לנו מהי ה"לקיחה" האמיתית הנדרשת בבניין המשכן ובבניין המצוות כולן. בפרשתנו נאמר" :דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כ"ה ,ב') .לכאורה ,הלשון "ויקחו" אינה הולמת מעשה של נתינה ותרומה, שהרי היה ראוי לומר "ויתנו לי תרומה" .בביאור פלא זה מובא בזוהר הקדוש (פרשת תרומה קכ"ח) שאדם צריך להשתדל לקנות את המצוות בכסף ,ועל ידי זה הוא ממשיך על עצמו רוח

470 המורת תשרפ

קדושה ,ולהפך ח"ו אם מקיים המצווה בחינם ממשיך על עצמו רוח טומאה ,ומפרש הזוהר הקדוש שזה מה שכתוב בפסוק "ויקחו לי" – שצריך לקחת המצוות בכסף. הזוהר הקדוש מלמדנו כי המושג "לי" – לשמי ,קשור קשר הדוק לאופן שבו המצווה מגיעה ליד האדם .כאשר אדם מקבל מצווה בחינם ,ללא חסרון כיס וללא השקעה ,חסר במצווה זו כוח ה"קנייה" המפקיע אותה מרשות החול ומעלה אותה לרשות הקודש .הלקיחה שבפסוק אינה לקיחה מהזולת ,אלא לקיחת המצווה אל תוך רשותו של האדם על ידי דמים ,שהם דמים תרתי משמע – ממונו ודמו של האדם. רבי אלעזר אזכרי בספר חרדים כתב בהקדמתו תנאים לקיום המצוות ,והביא את דברי הזוהר הנ"ל כתנאי השבעה עשר ,שלא יעשה המצווה חנם ,אלא יקנה אותה בשכר שלם ,ולא יקפיד כלל ,כדי להעביר רוח הטומאה ,כדאיתא בזוהר בפר' תרומה .בעל החרדים מעלה את ההנהגה הזו לדרגה של תנאי מהותי בקיום המצווה ,ומזהיר כי ה"הקפדה" על הממון בזמן קניית המצווה היא היא המאפשרת לרוח הטומאה להיאחז במעשה ,שכן הטומאה יונקת מהצמצום והקמצנות ,בעוד הקדושה שורה במקום של נדיבות ורחבות הלב. מתוך יסודות הזוהר הקדוש המלמדים כי המצווה נקנית בדמים ,אנו באים אל היכלו של רבנו האר"י ,לראות כיצד הפכו דברים אלו לדרך חיים ולהנהגה למעשה בקרב גדולי עולם. רבי חיים ויטאל בספר טעמי המצות (פרשת ראה) כתב בעניין קניית הדברים של מצוה כגון לולב ואתרוג וכדומה להם ,ראיתי למורי זללה"ה (רבנו האר"י ז"ל) שהיה נותן למוכרים כל מה ששאלו ממנו בפעם הראשונה ,ולא היה מסרב עמהם על השאר ,ולפעמים היה מניח לפניהם הכיס עם המעות והיה אומר להם שייקחו מה שירצו .הנהגה זו של רבנו האר"י אינה רק חסידות ,אלא היא ביטוי לביטול הגמור של חמדת הממון מול חביבות המצווה .המיקוח, שהוא יסוד המסחר בעולם הזה ,נתפס כזר לממלכת המצווה. עוד מובא בספר פרי עץ חיים (שער יום הכפורים פרק ב) בעניין שלשה ספרים ,שמוציאין בליל יום הכפורים ,ואומרים עליהם התרת כל נדרי .אמר לי הר"י משעון יצ"ו ,כי צווהו מורי ז"ל ליל יוה"כ ,שיקנה הוא הספר הראשון ,הנקרא "ספר כל נדרי" ,בכל ממון שיפסקהו עליו ,כדי שתהיה באגר שלים ,כי הוא צריך לו מאוד ,ונתן לו כוונה רבה ע"ז .אנו רואים כאן שרבנו האר"י ראה במחיר הגבוה ("אגר שלים") חלק בלתי נפרד מן הכוונה הראויה למצווה .המחיר אינו "הוצאה" אלא הוא "השקעה" רוחנית היוצרת את הכלים להמשכת הקדושה. בשו"ת תשובה מאהבה לרבי אליעזר פלעקלס זצ"ל תלמיד הנודע ביהודה (ח"א סימן א) כתב שרבו הנודע ביהודה היה תמיד מהדר מן המהדרין אחר אתרוג המהודר בכל מיני הידור וכסף וזהב לא היה נחשב בעיניו מאומה אף שהאתרוג היה בתכלית היוקר .הנהגה זו אצל מנהיג הדור כהנודע ביהודה מלמדת כי גם בדרך הנגלה ,חשיבות ההידור דוחה כל שיקול כלכלי, וההתמקחות על מחיר המצווה נחשבת כפגיעה בכבוד המצווה עצמה. מתוך הנהגותיהם המופלאות של רבנו האר"י והנודע ביהודה ,אנו עוברים להגדרה

471

גם לנשמה מגיע אוכל

ההלכתית והמוסרית בדבריהם של גדולי האחרונים ,המבארים מדוע המיקוח נחשב כפגיעה בשורש המצווה. בספר הברית (חלק ב מאמר י"ב דרך הקודש -פרק ד) כתב :שראוי לו לאדם שייתן בעד המצווה מה שהמוכר שואל מעמו בפעם הראשונה ולא ישתדל שייתן לו בפחות ממה ששאל כדרך התגרים ,ומכש"כ שלא יאמר בפיו איני רוצה מצוה זה בעד ממון רב כזה ,והאומר ככה הוא דבר ה' בזה ,והנותן מה ששואל המוכר בפעם הראשון הוא מעלה גדולה מאד המורה על חיבה יתירה שיש לו להמצווה ,וע"י זה זוכה למדרגה גדולה מאד .דברי ספר הברית מציבים מראה נוקבת מול האדם :ההתמקחות על מחיר המצווה ,שבעולם החול נתפסת כחכמה מסחרית, הופכת בעולם הקודש לביטוי של זלזול .האמירה "זה יקר מדי עבור מצווה" היא כעין ביזוי דבר השם ,בעוד השתיקה והתשלום המלא הם העדות לחיבה היתירה. וכן כתב החיי אדם (ח"א כלל סח) שלא יעשה מצוה בחנם ,אלא יקנה אותה בשכר שלם ,כמו שכתוב "ויאמר דוד לארונה כו' ולא אעלה עולות לה' חנם" ובזוהר מחמיר מאד בזה .החיי אדם מעגן את ההנהגה הזו בדברי דוד המלך ,שמסרב לקבל את גורן ארונה היבוסי במתנה כדי להקריב קרבן להשם .דוד המלך מבין שקרבן שניתן בחינם חסר את המהות של "הקרבה"; כדי שהדבר יהיה קרבן להשם ,הוא חייב לבוא מתוך חסרון ומשלם של האדם. רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (פרשת תרומה) כתב :שהשתדלות במצות צריכה להיות במחיר ,הן במצות עשה דשייך בו מחיר כסף כפשוטו ,והן בפרישה ממצוות לא תעשה שהוא על ידי מחיר ,שיבטל חשקו ותאוותו לכבוד השם יתברך ,וכן במצות הנקנים בכסף העיקר לכוף תאוות וחשק הממון לכבודו יתברך ,וזה שנאמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" שבוודאי לא רצה השם יתברך בנדבות המשכן כדי לבנותו ,דהא כתיב "לי הכסף ולי הזהב" רק העיקר היה נדבות לב ישראל מאת כל איש דאתגבר על יצריה היינו מה שנתנו בחשק ואהבה מזה נבנה המשכן שישכון השם יתברך בלב ישראל .הפרי צדיק מגלה לנו שה"מחיר" הוא הכלי שדרכו אדם כופף את יצרו .ויתור על הממון ללא מיקוח הוא למעשה "תרומה" של הלב ,ורק בלב כזה ,שגבר על חמדת הממון ,יכולה השכינה לשכון. רבנו יוסף חיים הבן איש חי כתב בספרו בשו"ת תורה לשמה (סימן נ) והביא את דברי הזוהר הנ"ל ,וכ' שיש לנו ללמוד מזה ,שאם אדם קנה אתרוג כשר קודם יו"ט כדי ליטול אותו ביו"ט, ואח"כ שלחו לו במתנה ,אתרוג אחר ,לא יברך הוא אלא על אתרוג שקנה בדמים ,ואע"פ שהאתרוג השני ,שניתן לו במתנה הוא מהודר יותר ,משום שיש יתרון באתרוג שקנה בדמים שעדיף טפי לברך עליו ,אך מאחר שאתרוג השני הוא מהודר יותר יטלנו אחריו ויעשה בו נענועים ,אולם את הנענועים של ההלל וההקפות יעשה באותו שקנה בדמים ,וכל זה לעצמו אבל לאחרים שרוצה ליתן להם במתנה ע"מ להחזיר ודאי שעדיף ליתן את המהודר .הנה, לפנינו הכרעה מטלטלת :ההידור החיצוני של האתרוג נדחה מפני ה"הידור" הפנימי של מחיר המצווה .הממון שהושקע הופך את החפץ לכלי קיבול גדול יותר לאור המצווה ,עד כדי כך שראוי להקדימו בברכה על פני אתרוג יפה ממנו שהתקבל בחינם.

472

המורת תשרפ

דין נוסף הוציא מדברי הזוהר ,כי ידוע שברכת שהחיינו על פרי חדש היא ברכת שבח והודאה להקב"ה ,ויש בה מצוה רבה ,וגם בזה יזהר האדם לברך על פרי חדש שקנהו בדמים ,ואם נזדמן ששלחו לו אחרים פרי חדש במתנה ,או שהיה יושב אורח על שולחן אחרים ,והביאו על השלחן פרי חדש ,והוא עדיין לא בירך שהחיינו ,לא יברך על זה אלא יקנה במעות ,ויברך שהחיינו, וכן ראיתי חסידים ואנשי מעשה מדקדקים בזה לברך שהחיינו על פירות שקנו בממונם, משום חיבוב מצוה .הבן איש חי מלמדנו שהדקדוק לקנות את המצווה בכסף אינו מוגבל רק למצוות של חפץ כארבעת המינים ,אלא אפילו בברכת הנאה שיש בה יסוד של מצווה ,כדאי לאדם ליצור "קנייה" ממונית כדי להעביר את רוח הטומאה ולהשרות קדושה על שבחו להשם. הרב יוסף גרינולד בספרו שו"ת ויען יוסף (או"ח סימן רסב) כתב ושם הוא מיישב לפי הזוהר הנ"ל את קושיית תוספות בגמרא במסכת פסחים (דף י ע"ב ד"ה בממוניה) וכן מבאר בזה את דברי המנחת חינוך לגבי חיוב בדיקה במשכיר בית .דבריו מראים כיצד יסוד זה של הזוהר – שהמצווה צריכה לעלות לאדם בדמים – משמש כמפתח להבנת סוגיות הלכתיות סבוכות בש"ס ובמפרשים ,ומבאר מדוע לפעמים התורה או חכמים הטילו את חובת הממון על האדם באופן שנראה לכאורה תמוה ,אך מתיישב היטב עם הצורך ב"שכר שלים". מתוך דברי רבותינו שזוקקו עד להלכה למעשה ,אנו עולים לקומה המחשבתית המאחדת את כל המקורות הללו לכלל שיטה אחת בעבודת השם ,המבחינה בין שוק החולין לבין שוק המצוות. ההבנה המרכזית העולה מדברי המפרשים היא שהמצווה אינה "מוצר" שאנו צורכים ,אלא היא "קשר" שאנו יוצרים .בעוד שבמסחר רגיל המטרה היא להשיג את המרב במינימום מחיר ,הרי שבמצווה המטרה היא להשקיע את המרב כדי לזכות במינימום רוח טומאה ומקסימום קדושה .רבי צדוק הכהן מלובלין בפרי צדיק מעמיק בכך וכותב :כי המחיר הוא המדד לביטול הרצון העצמי; כאשר אדם משלם בלב שלם ,הוא מקריב את ה"אני" שלו (המגולם בממון) למען רצון השם. רבי אליעזר פלעקלס בתשובה מאהבה (ח"א סימן א) כתב :כי הנהגת רבו הנודע ביהודה מלמדת שאין מקום לשיקולי "יוקר" במקום שיש בו "הידור" .החילוק הוא פשוט :מיקוח על מחיר הלחם הוא צורך קיומי ,אך מיקוח על מחיר האתרוג נראה כניסיון "לחסוך" על הקדוש ברוך הוא .ספר הברית מוסיף נדבך מוסרי כבד משקל :הדיבור "זה יקר מדי" נחשב כביזיון דבר השם ,שכן אדם מעיד בכך שערכו של הממון בעיניו רב מערכה של המצווה. מכאן עולה תובנה עמוקה על מושג ה"חינם" .המצווה שניתנת בחינם נשארת "חיצונית" לאדם ,שכן הוא לא חסר דבר עבורה .כפי שביאר הבן איש חי בתורה לשמה ,רק כאשר המצווה נקנית בדמים ,היא הופכת להיות "שלו" באמת ,ובכך היא מסוגלת לפעול את פעולתה הרוחנית ולגרש את רוח הטומאה האורבת לכל דבר שבא לאדם ללא עמל והקרבה. מתוך בירור המהות של קניית המצווה בדמים ,אנו יורדים אל עולם המעשה לבחון את ההשלכות המעשיות העולות מתוך יסודות אלו ,וכיצד הם מעצבים את סדר היום של היהודי

473

גם לנשמה מגיע אוכל

השואף לקדושה .נפקא מינא ראשונה ועקרית היא שאלת המיקוח בשוק ארבעת המינים. לפי דברי רבנו האר"י והכרעת ספר הברית ,ראוי לאדם שלא להתמקח כלל עם המוכר .ברגע שהמוכר נקב במחיר עבור אתרוג או לולב ,השלמת הממון בשתיקה ובשמחה היא חלק מהידור המצווה .מעבר לסגולה של העברת רוח הטומאה ,יש כאן הצהרה מוסרית שהקשר עם הבורא אינו עומד למשא ומתן מסחרי. השלכה נוספת נוגעת להעדפת מצווה "קנויה" על פני מצווה "מהודרת" .כפי שפסק הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף (בדומה ליסוד של הבן איש חי בתורה לשמה) ,אם לאדם יש אפשרות לקיים מצווה באתרוג שקנה בממונו או באתרוג יפה יותר שקיבל במתנה ,עליו להעדיף את האתרוג שקנה בדמים לברכה העיקרית ולנענועים שבהלל .הנפקא מינא כאן היא שה"כלי" שיוצר הממון חשוב יותר מהיופי החיצוני של החפץ. נפקא מינא שלישית עולה בעניין ברכת שהחיינו על פירות חדשים .לפי דברי הבן איש חי ,חסידים ואנשי מעשה מקפידים שלא לברך שהחיינו על פרי שקיבלו במתנה או שהוגש להם כזוג אצל אחרים ,אלא משתדלים לקנות פרי חדש בממונם כדי שהשבח להשם יבוא מתוך קניין אישי .השלכה זו מרחיבה את המושג "ויקחו לי תרומה" מנדבת המשכן אל תוך רגעי ההודיה הפשוטים של חיי היום-יום. נפקא מינא רביעית קיימת בעניין רכישת כיבודים בבית הכנסת ,כגון פתיחת ההיכל או עלייה לתורה .מתוך דברי הפרי עץ חיים על רבנו האר"י שקנה את "ספר כל נדרי" בכל ממון שפסקו עליו ,למדנו שאין לראות במחירי המצוות בבית הכנסת "נטל" או "הוצאה" ,אלא הזדמנות פז לקנות את המצווה ב"שכר שלים" .מי שזוכה לקנות מצווה במחיר גבוה ,למעשה מגדיל את חלקו בקדושה ויוצר לעצמו זכות שאינה קיימת במי שקיבל את הכיבוד בחינם. לבסוף ,קיימת נפקא מינא לעניין חינוך הילדים .כאשר אנו מחנכים את הדור הבא למצוות, יש ערך חינוכי רב בכך שהילד ישתתף בקניית המצווה מממונו שלו (דמי חנוכה וכדומה) .בכך הוא לומד שהקשר עם הקדוש ברוך הוא דורש "הקרבה" וקניין ,ושהמצווה החביבה ביותר היא זו שעליה הוא ויתר על רצון אחר לטובת רצון השם. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות המעצבות את הנהגתנו בשוק המצוות ,אנו מתעלים אל הקומה הרעיונית ,להבין את סוד הזיקה שבין ממונו של האדם לבין טהרת נשמתו. ההרחבה הרעיונית בסוגיה זו נוגעת בשורש המושג "דמים" .חכמינו מלמדים כי ממונו של אדם אינו רק כלי כלכלי ,אלא הוא תמצית חיו חלבו ודמו – שהרי האדם משקיע את כוחותיו, זמנו ומחשבתו כדי להשיגו .כאשר התורה מצווה "ויקחו לי תרומה" ,היא מבקשת מהאדם להעלות את ה"דם" הזה אל הקודש .הממון הוא המקום שבו האדם הכי פחות "מפקיר" את עצמו; שם נמצא היצר ,שם נמצאת תחושת הבעלות והאחיזה בעולם הזה .לכן ,דווקא דרך הממון מתבצע הבירור העמוק ביותר :האם המצווה היא "נטל" שמנסים לצמצם את עלותו, או שהיא "אוצר" שמוכנים להקריב עבורו את תמצית החיים. יתרה מכך ,הזוהר הקדוש חושף בפנינו כי רוח הטומאה נאחזת בכל מקום שיש בו "נהמא

474

המורת תשרפ

דכיסופא" (לחם ביזיון) – דהיינו ,קבלה ללא נתינה .מצווה שבאה בחינם היא מצווה שאין בה "כלי" של עמל והקרבה ,ולכן הקדושה שבה אינה יכולה להיאחז באדם באופן קבוע ,ורוח הטומאה נכנסת בחלל הזה .ברגע שהאדם פותח את כיסו ומשלם "שכר שלים" מבלי להתמקח ,הוא יוצר כלי של נדיבות וביטול הרצון .הנדיבות הזו היא האנטי-תזה לרוח הטומאה ,ששורשה בצמצום ובאנוכיות .על ידי הממון ,המצווה הופכת מחפץ חיצוני לחלק בלתי נפרד ממהותו של האדם ,ובכך היא משרה עליו רוח קדושה עליונה. מתוך ההבנה כי הממון הוא תמצית כוחותיו של האדם ,אנו מעפילים אל הקומה המחשבתית ,לברר את מושג ה"קניין" ואת הזיקה העמוקה שבין בעלות ממונית לבעלות רוחנית בממלכת המצוות .ההרחבה המחשבתית בסוגיה זו מציבה את הממון כגשר המחבר בין עולם המעשה לעולם האצילות .במחשבת התורה ,ה"קניין" אינו רק פעולה משפטית המעבירה חפץ מרשות לרשות ,אלא הוא תהליך של "התחברות" .כפי שביאר רבי צדוק הכהן מלובלין בפרי צדיק ,המצווה נקראת על שם מי שקנאה וטרח בה .כאשר אדם מקבל מצווה בחינם ,הרי שהיא נשארת בבחינת "אור ללא כלי"; אין לו בה אחיזה עצמית כי לא השקיע בה מאומה .לעומת זאת ,התשלום הממוני יוצר "בעלות רוחנית" .ככל שהאדם משלם "שכר שלים" בלב נדיב ,הוא הופך את המצווה לחלק בלתי נפרד מזהותו .המחשבה כאן היא שהקדושה חלה על הדבר שנרכש מתוך מסירות ,שכן במקום שבו נגמרת חמדת הממון ,שם מתחילה האהבה לשמיים. יתרה מכך ,אנו מוצאים כי מושג ה"קניין" הוא מהותי לחיבור שבין ישראל לקדוש ברוך הוא ,כפי שדרשו חז"ל על הפסוק "עם זו קנית" .המחשבה היהודית מלמדת שכל מה שנקנה בעמל ובדמים מחזיק מעמד לדורות .דברי רבנו האר"י על קניית המצוות "בכל ממון שיפסקו עליו" מגלים לנו יסוד מחשבתי נורא :מחיר המצווה אינו "קנס" אלא הוא "שיעור הקומה" של הכלי .אדם שמתמקח על מחיר האתרוג ,בעצם מנסה "לצמצם" את הקשר שלו עם הבורא למידות של כדאיות כלכלית .אך מי שמוותר על המיקוח ,מעיד במחשבתו כי הקדושה היא אינסופית ואין לה מחיר ,ובכך הוא זוכה שהמצווה תקנה לו אחיזה בנצח ,בבחינת "ויקחו לי" – שיהיו לוקחים אותי בתוך המצווה. מתוך בירור המחשבה על מהות הקניין והחיבור שבין האדם למצווה ,אנו עולים אל הקומה המוסרית ,לעצב את היחס הראוי של הערכה וכבוד כלפי כל דבר שבקדושה. ההרחבה המוסרית בסוגיה זו נוגעת במידת "הכרת הטוב" ובחוש הערך של האדם .המוסר היהודי תובע מאיתנו לשאול :כיצד אנו נוהגים בדברים היקרים ללבנו? אדם המשקיע הון רב ברהיטי ביתו או במלבושיו מבלי להניד עפעף ,אך כשהוא מגיע לקנות אתרוג הוא הופך ל"תגרן" המבקש להוזיל כל שקל ,לוקה בעיוות מוסרי של סדרי העדיפויות .כפי שכתב בספר הברית ,ההתמקחות על המצווה היא עדות חיה על חוסר חיבה; המוסר מחייב אותנו לנהוג במצווה כפי שאנו נוהגים במתנה יקרה שאנו קונים לאהובנו – שם אין אנו מחפשים את ה"זול" אלא את ה"ראוי" .העמידה מול מוכר המצוות ללא מיקוח היא מעשה מוסרי של זקיפות קומה דתית ,המצהירה כי ערכה של מצווה אחת גבוה מכל הון שבעולם.

475

גם לנשמה מגיע אוכל

יתרה מכך ,קיים כאן היבט מוסרי של "בושה" רוחנית .כפי שביאר הפרי צדיק ,העיקר הוא לכוף את תאוות הממון .המוסר מלמדנו שקמצנות כלפי שמיים היא שורש לכל רע ,שכן היא מעידה על כך שהאדם רואה בעצמו את מרכז העולם וממונו הוא "שלו" .השחרור מהצורך להתמקח על מחיר ארבעת המינים הוא תרגיל מוסרי בנדיבות ובביטחון; אנו לומדים לסמוך על הבורא שזן ומפרנס לכל ,ולא לתת לחשבונות הקטנים של השוק לחדר אל תוך דל"ת אמות של הלכה .זוהי קריאה מוסרית לחיות חיים של רחבות ,שבהם הקודש תמיד עומד מעל לחולין ,והלב תמיד פתוח להשקיע את המיטב עבור מי שנתן לנו את הכל. מתוך בירור המוסר והנהגת הנדיבות המלווה את קניית המצווה ,אנו חותמים את מסענו בתובנות המאירות את חיי היום-יום ומזקקות את תכלית ההשקעה בקדושה .התובנה הראשונה היא שינוי המבט על "הוצאות" המצווה; עלינו להפסיק לראות במחיר האתרוג או המזוזה הוצאה כספית ,ולהתחיל לראות בהם השקעה רוחנית המטהרת את הבית ומעבירה רוח טומאה. אנו למדים את חשיבות השתיקה בשעת הקנייה; הויתור על המיקוח מול מוכר המצוות אינו רק הפסד כספי ,אלא הוא קניין של מידת הנדיבות וביטוי של אהבה וחיבה יתירה לבורא עולם. הבנה עמוקה עולה לגבי ערך העמל האישי; מצווה שקנינו במיטב כספנו חביבה ופועלת בנפשנו הרבה יותר ממצווה שהגיעה אלינו בקלות או בחינם ,כפי שלימדנו הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בדרכו של הבן איש חי. תובנה נוספת היא סדרי העדיפויות בחיים; אם אנו מוכנים לשלם מחיר מלא על מותרות ותענוגות ,קל וחומר שעלינו לפתוח את הלב והכיס בשמחה מול מצוות שהן חיינו ואורך ימינו. לבסוף ,אנו למדים כי ה"לחלוחית" הממונית שהאדם מקריב למען השם היא זו שבונה את המשכן הפרטי בלבנו ,והופכת את המעשה הגשמי לחיבור נצחי עם השכינה.

עיקר העניין: בירורנו העלה כי היסוד המרכזי לקיום המצוות הוא קנייתן ב"שכר שלים" ,כפי שביאר הזוהר הקדוש על הפסוק "ויקחו לי תרומה" .דברי המקובלים ובראשם רבנו האר"י והכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בחיי אדם ,מלמדים כי אדם המקיים מצווה בחינם עלול להשרות על עצמו רוח טומאה ,בעוד הקנייה בדמים מעבירה את הטומאה ומשרה קדושה .הנהגותיהם של גדולי הדורות ,מהנודע ביהודה ועד הבן איש חי ,מורות לנו להימנע ממיקוח על מחיר המצוות ולהעדיף אתרוג שנקנה בדמים על פני מהודר ממנו שניתן במתנה .רבי צדוק הכהן מלובלין בפרי צדיק זיקק את העניין וכתב כי המחיר הממוני הוא הדרך לכוף את תאוות הלב ,ובזכות נדיבות זו זוכים להשראת שכינה ,שכן המשכן נבנה דווקא מתוך "אשר ידבנו לבו" – בביטול חמדת הממון מול חיבת המצווה.

476

המורת תשרפ