איזה אבן בורחת מן החומץ, והאם מותר להכניס ולהוציא בשבת ?מרשות לרשות על ידי מגנט

,לשאלה הלכתית עכשווית, חדה ומפתיעה, הנוגעת לעצם ההגדרה מהי פעולה, מהו כח טבעי ומה נחשב מעשה ידי אדם. התורה מתארת כיצד חרטומי מצרים משליכים את מטותיהם והם נהפכים לתנינים, עד שבא מטה אהרן ובולע את מטותם. לכאורה זהו סיפור של כשפים

יש רגעים שבהם פסוק העוסק בחרטומי מצרים ובמטות ההופכים לתנינים, פותח שער ,לשאלה הלכתית עכשווית, חדה ומפתיעה, הנוגעת לעצם ההגדרה מהי פעולה, מהו כח טבעי ומה נחשב מעשה ידי אדם. התורה מתארת כיצד חרטומי מצרים משליכים את מטותיהם והם נהפכים לתנינים, עד שבא מטה אהרן ובולע את מטותם. לכאורה זהו סיפור של כשפים ופלאות, אך מפרשי התורה ראו בו נקודת מבחן עמוקה להבנת היחס שבין נס, טבע, חכמה .אנושית וכח סגולי הטמון בדומם רבי אברהם אבן עזרא, בפירושו הקצר, עמד כנגד מי שביקשו להסביר את נס המטה על דרך טבעית, והזכיר דרך אגב מציאויות פלאיות הקיימות בבריאה, כגון אבן המושכת .את הברזל, אבן הבורחת מן החומץ, אבן המשמעת קול, אבן המלקטת תבן, ודג המרעיש דברים אלו אינם כשפים אלא כוחות שטמן הקב"ה בטבע, אף אם חכמי העולם אינם יודעים אראו תשרפ את טעמם. ובהמשך פירושיו חזר האבן עזרא על יסוד זה, שכל אבן ואבן יש לה כח וסגולה מיוחדת, עד כדי עצירת דם, גרימת חלומות, שבירה בצורות מסוימות, או תגובה כימית .הפוכה מן הצפוי רבנו בחיי הרחיב על אבני החושן וסגולותיהן, וביאר כיצד אבן יכולה לפעול פעולה גופנית ממשית, ואף קשר זאת לתכונות נפשיות ורוחניות. ספר הברית העיד בעדות ראייה על אבן המתנועעת בתוך חומץ כאילו בורחת ממנו, ועל אבנים הפועלות פעולות הפוכות בנושא אחד. חכמי ישראל לדורותיהם לא נבהלו ממציאויות אלו, אלא ראו בהן גילוי של עומק .הטבע ולא סתירה לשכל מתוך כל זה נולדת שאלה הלכתית מובהקת. אם יש כח טבעי הטמון בדומם, כגון מגנט המושך ברזל בלא מגע יד אדם, האם הפעלת כח זה נחשבת מעשה. ואם מונח חפץ ברשות הרבים, והונח מגנט ברשות היחיד, והחפץ נמשך ונכנס מאליו, האם זה נחשב הוצאה והכנסה בשבת. האם זו גרמא, האם זה כחו, או שמא דינו כהכנסה בידיים ממש. שאלה זו איננה תיאורטית בלבד, אלא נידונה למעשה בדברי גדולי הפוסקים, במקרה של סכין מילה שנפלה .בשבת, וניסו להחזירה על ידי כח מגנטי השאלה מתפצלת לשני צירים עמוקים. הציר הראשון הוא הבנת פעולת המגנט מצד טבע וסגולה, האם דינה ככח טבעי חיצוני או כהמשך ישיר של מעשה האדם. הציר השני הוא .הגדרת המעשה האסור בשבת, האם התורה אסרה תוצאה, או דווקא פעולה ישירה של אדם ואם האבן הבורחת מן החומץ, והמגנט המושך ברזל, פועלים בלא מגע, היכן עובר הגבול בין .טבע מותר לבין מעשה אסור "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן, וישליכו .)(שמות פרק ז פסוקים י"א–י"ב "איש מטהו ויהיו לתנינם ויבלע מטה אהרן את מטותם נעמד כנגד נטיית השכל האנושי)(שם רבי אברהם אבן עזרא בפרושו הקצר על התורה לצמצם את הפלא אל תחום ההסבר הטבעי. הוא מתאר כיצד אנשי שקול הדעת ביקשו לייחס את בליעת המטות להסרת היבושת מן המטה ולתהליכים גופניים טבעיים, ודוחה זאת בחריפות, לא מפני שאין טבע בעולם, אלא מפני שאין זה תפקיד האדם לדרוש את הנס ,בכליו. ומתוך כך הוא מזכיר כבדרך אגב שורה של תופעות פלאיות הקיימות בטבע עצמו ,אבן המושכת את הברזל, אבן הבורחת מן החומץ, אבן המשמעת קול, אבן המלקטת תבן ודג המרעיש. עצם הזכרתן באה ללמד שאין גבול לכוחות שטמן הבורא בדומם, ואף אם אין .אנו יודעים את סיבתן, מציאותן קיימת ואמיתית חזר והעמיק יסוד זה, שכתב שכל אבן)(שמות כח ט האבן עזרא בפרושו על אבני החושן ואבן יש לה כח מיוחד בתולדתה, עד שיש אבן המושכת ברזל, אבן העוצרת את הדם, אבן ,הבורחת מן החומץ, ואבן הנשברת על צורה מסוימת. דבריו מגלים תפיסה רחבה של הטבע שבו הדומם איננו פסיבי אלא נושא כוחות פעילים, קבועים וחוקיים, גם אם אינם מוכרים .לשכל האנושי גם לנשמה מגיע אוכל בביאור אבן הישפה שבחושן, כתב שסגולתה)(שמות כח ט"ו רבנו בחיי בפרושו על התורה .לעצור את הדם, וקשר זאת לאופיו של בנימין שהיה מעצור לרוחו ולא גילה את מכירת יוסף מדבריו עולה בבירור שהפעולה הגופנית של האבן איננה נתפסת אצלו כאגדה או דמיון, אלא .כסגולה טבעית ממשית, שהקב"ה טבע בדומם, והמשלבת בין עולם החומר לעולם המידות מתוך מפרשי התורה עולה קו ברור. אין הם רואים בכוחות הסגוליים של אבנים וכיוצא בהם כשפים או חריגה מן הטבע, אלא טבע עמוק שטרם נודע כולו. לפיכך אין סתירה בין אמונה בפלאי הדומם לבין אמונה בנס, אלא אדרבה, הנס מתבלט על רקע עולם טבע עשיר ומורכב. כשם שאבן יכולה לברוח מן החומץ ואבן אחרת למשוך ברזל, כך יכול מטה אהרן .'לבלוע מטות, לא מתוך תחבולה אנושית אלא מתוך רצון ה ,ומכאן נפתח השער לשאלה ההלכתית. אם האבן והמגנט פועלים בכוח טבעי הטמון בהם ולא בכוח מעשה ישיר של האדם, יש לעיין האם פעולה הנעשית באמצעותם נחשבת מעשה האדם או גילוי של כח טבעי עצמאי. שאלה זו איננה עולה מתוך דמיון מודרני, אלא נטועה .עמוק בתפיסת התורה את הדומם כבעל כח פועל, ולא כח סביל בלבד בדברי חז״ל והראשונים נבנה יסוד עקרוני להבנת כוחות הפועלים בטבע והיחס ההלכתי .אל פעולה הנעשית בכח שאינו מגע יד אדם נשאל על דברי חז״ל בעניינים הנראים חוץ לטבע, והשיב)(סימן רלג בשו״ת חוות יאיר שאין לתמוה על כך כלל, שהרי העולם מלא סגולות ופלאות בדומם ובצומח ובחי, כגון אבן השואבת שמושכת ברזל ויציאת אש מן האבן, ודגים שיש בכוחם לעכב ספינה גדולה או להרדימו של אדם בנגיעה. דבריו מבררים נקודת יסוד. אין כאן חריגה מן הטבע אלא טבע עמוק שטרם נודע כולו, וממילא אין לראות בפעולתו מעשה כשפים אלא גילוי של כח שטבע .הבורא בבריאה הובאה עדות)(חלק א מאמר י״ב איכות הדומם פרק ג בספר הברית לרבי פנחס אליהו מווילנא ראייה על אבן המתנועעת בתוך חומץ כאילו בורחת ממנו, ואבן אחרת הפועלת פעולות סותרות בנושא אחד. עדויות אלו לא הובאו כאגדה אלא כמציאות טבעית, ומתוכן עולה .שהדומם נושא כוחות פועלים שאינם תלויים כלל במגע יד אדם הובאה תכונה של אבן הנשברת כאשר)(דף לז בפרדס רימונים לרבי שם טוב אבן שפרוט .מעבירים אותה על צורה מסוימת, ודלא כהבנה אחרת שהוצעה בדברי מפרשים מאוחרים .גם כאן מדובר בתכונה קבועה בטבע האבן, ולא בפעולה אנושית המופעלת בכל רגע מחדש מתוך כך מתברר עיקרון רחב בדברי חכמי ישראל. פעולה הנעשית מכח טבעי הטמון .בדבר אינה בהכרח מיוחסת למעשה האדם, אף אם האדם יוצר את התנאים להפעלת הכח יסוד זה מוכר בכמה תחומים הלכתיים, כגון גרמא בנזיקין, גרמא במלאכות שבת, וכח שני .שאינו נחשב כמעשה ישיר ומכאן אנו באים לדון בהגדרת כחו של אדם בשבת. כבר דנו הראשונים והאחרונים האם מעשה הנעשה על ידי כח שאינו מגע ישיר נחשב כמעשה בידיים או כגרמא. כלל גדול הוא אראו תשרפ .בדיני שבת שהאיסור הוא במלאכת מחשבת, מעשה שיש בו ייחוס ברור לפעולת האדם כאשר האדם עושה פעולה ישירה המביאה מיד לתוצאה האסורה, אף בלא מגע גופני, פעמים שייחשב הדבר ככחו. אולם כאשר האדם רק מציב מציאות, והכח הטבעי פועל מאליו לאחר .מכן, יש לדון האם זו גרמא בלבד הגדרת נקודה זו היא המפתח להבנת פעולת המגנט. המגנט איננו זרועו של האדם, אלא כח טבעי קבוע בדומם, כשם שאבן שואבת מושכת ברזל ואבן בורחת מן החומץ. האדם אינו מושך את החפץ, אלא רק מקרב כח שמושך מעצמו. השאלה היא האם הצבת המגנט במיקום .מסוים נחשבת פעולה ישירה של הוצאה והכנסה, או יצירת תנאים בלבד בדברי הפוסקים בדורות האחרונים נתלבנה השאלה למעשה, כאשר המציאות המודרנית .הציבה מקרה מוחשי שבו כח טבעי של דומם משמש להעברת חפץ מרשות לרשות בשבת דן במקרה שאירע בברית מילה שחלה)(או"ח ח"א סימן קלב בשו"ת הר צבי להגרצ"פ פרנק בשבת, שהביאו את התינוק על ידי נכרי לבית הכנסת, ותחבו עמו גם את סכין המילה כדי שייכנס עמה לבית הכנסת. לאחר מכן נמצאה הסכין שנפלה ברשות הרבים סמוך לפתח בית הכנסת, והנכרי כבר הלך לדרכו. באותה שעה נזדמן להם מכשיר מגנטי, והורה אחד .מבעלי ההוראה להניחו על סף בית הכנסת כדי שכח המשיכה ימשוך את הסכין פנימה והגרצ"פ פרנק האריך לדון אם יש להתיר מעשה זה, וצידד תחילה לומר שיש כאן צד של גרמא בלבד, שהרי אין האדם נוגע בסכין אלא מציב מגנט, והכח הטבעי מושך מאליו, ובפרט .לצורך מצוה גדולה של מילה אולם לאחר העיון העמיק והעלה צד חמור, שהנחת המגנט במקום כזה היא כעין הכנסת הסכין בידיים ממש, מאחר שהפעולה מכוונת, מיידית, ותוצאתה צפויה וברורה, והאדם מעמיד את הכח כך שיפעל תיכף. ולפי זה אין זה דומה לגרמא רחוקה, אלא לכח ראשון של האדם, והרי הוא כמכניס מרשות לרשות בידיים. ומתוך כך נזהר מלסמוך על ההיתר אלא .במקום דוחק גדול מאוד ובצירוף צדדי היתר נוספים האריך לדון בסוגיה זו, והעמיד את הדיון על הגדרת כחו)(או"ח סימן קע בשו"ת חלקת יעקב של אדם. הוא חילק בין מצב שבו החפץ נמשך מאליו בלי ודאות ומיידיות, לבין מצב שבו ברור שהחפץ יימשך מיד עם הנחת המגנט. כאשר הפעולה ודאית ומכוונת, אין זה גרמא אלא כח האדם הפועל באמצעות כלי. והביא ראיות מכמה סוגיות בשבת שמה שנעשה בכח .ראשון, אף בלא מגע ישיר, נחשב מעשה גמור הובאו עדויות)(ניו יורק תשנ"ו עמוד תשל"א–תשל"ה בספר הזיכרון לרבי משה ליפשיץ והארכות מפי פוסקים שדנו למעשה בהכנסה על ידי מגנט, ורובם נטו להחמיר מצד היות הפעולה מיידית ותלויה בכוונת האדם, ולא כגרמא המתמשכת מאליה. והודגש שם שאף אם נקבל שהמגנט פועל מכח טבעי, סוף סוף האדם הוא המעמיד את הכח לפעול ברגע .זה ובמקום זה גם לנשמה מגיע אוכל מתוך דברי הפוסקים מתברר קו ברור. עצם העובדה שהפעולה נעשית באמצעות כח טבעי סגולי אינה פוטרת אותה מדין מלאכה בשבת. אבן המושכת ברזל ואבן הבורחת מן החומץ מלמדות על עומק הטבע, אך אין בכך כדי לשנות את הגדרת המעשה ההלכתי כאשר האדם משתמש בכח זה באופן ישיר ומכוון. בשבת, אין האיסור תלוי רק במגע יד, אלא בייחוס .המעשה לאדם, וכאשר הפעולה נעשית בכח ראשון, מיידי וברור, היא נחשבת מעשה גמור ,עם זאת, יש מקום לציין שצירוף של גרמא רחוקה, צורך מצוה גדול, ספק אם החפץ יימשך או השהיית הפעולה, עשוי להקל בצירופים מסוימים, כפי שמשתמע מדברי הר צבי, אך לא .כהיתר פשוט וברור לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את בירור הפוסקים לכללי הנהגה בשבת בפועל, מתוך יראת שמים, זהירות, והבחנה בין כח טבעי לבין מעשה .המיוחס לאדם אם חפץ מונח ברשות הרבים, ואין אפשרות להביא נכרי או לטלטלו בדרך המותרת, אין להקל להכניסו לרשות היחיד על ידי הנחת מגנט שימשוך אותו פנימה, מפני שלפי דרך הפוסקים שדנו בזה, כאשר ההנחה מכוונת ותוצאתה מיידית וברורה, הרי זה נחשב כהכנסה .בידיים ממש, ולא כגרמא אם פעולת המשיכה אינה ודאית, כגון שהחפץ רחוק, כבד, יש מחיצה ביניהם, או שהמגנט חלש עד שאין ברור שהחפץ יימשך, יש מקום לדון מצד גרמא, אך אין זה היתר פשוט, ורק בצירוף צרכים גדולים ובשאלת חכם במקום, כי עצם ההעמדה של כח המשיכה כדי לפעול .עכשיו עשויה להיחשב ככח ראשון אם מדובר בצורך מצוה גדול מאוד, כגון סכין מילה שנצרכת באותה שבת ואין חלופה מעשית אחרת, עדיין אין להתיר בפשיטות, אלא יש לשקול צירופי היתר נוספים, כגון עשיית הדבר על ידי נכרי, או שינוי המקטין את ייחוס הפעולה לאדם, או אופן הנחה שאינו מביא את התוצאה מיד, כי גם צורך מצוה אינו הופך מלאכה גמורה למותרת, אלא רק מצטרף בהיכן .שיש מקום לדון בה כגרמא אם ניתן לבצע את המשיכה על ידי נכרי, אף שגם אז יש לעיין מצד אמירה לנכרי, מכל מקום בכמה מצבים של מצוה או צורך גדול יש מקום לצירוף זה להקל יותר מאשר שיעשה .ישראל בעצמו, כי עיקר חומרת הדיון היתה ביחוס המעשה לישראל העושה פעולה מכוונת אם משתמשים במגנט בתוך אותה רשות עצמה, כגון בתוך רשות היחיד כדי לקרב חפץ ממקום למקום בתוך הבית או בתוך החצר, אין כאן איסור הוצאה מרשות לרשות מצד עצם המשיכה, אך עדיין יש לדון מצד מוקצה או מצד עשיית פעולה הדומה לתיקון כלי במקרים .מסוימים, לפי פרטי המציאות, ולכן אין להפוך את המגנט לכלי של היתר גורף בשבת אם יש ספק האם המקום שבו מונח החפץ נחשב רשות הרבים גמורה או כרמלית, או שיש צירופים של מחיצות וספקי רשויות, אזי השימוש במגנט נכנס למערכת של ספקות. גם שם אראו תשרפ אין להקל מעצמו, אך במקרים מסוימים של ספק דרבנן וספק רשויות, ובצירוף גרמא או שינוי, עשוי להיפתח פתח להקל, אולם הדבר תלוי בפרטי המציאות ולא ניתן לקבוע כלל .אחד לכל המקרים אם המגנט משמש לא כהכנסה מרשות לרשות אלא כדרך להצלה מהפסד מרובה, כגון חפץ יקר שנפל למקום שמפחדים שייגנב, אין כאן היתר אוטומטי, שהרי הפסד ממון לבדו אינו מתיר מלאכת הוצאה, אלא אם כן מצטרפים צדדים של דרבנן, שינוי, או גרמא באופן .שאינו ודאי ומיידי ,יש כאן עומק רעיוני החושף כיצד התורה מביטה על פלאי הטבע לא כהיתר לעקוף גבולות אלא כקריאה להכיר גבולות. האבן השואבת, האבן הבורחת מן החומץ, הכוחות הסמויים .הטמונים בדומם, כולם אומרים לאדם דבר אחד. העולם עמוק יותר ממה שעינינו רואות יש בו זרמים נסתרים, משיכות בלתי נראות, תגובות שאין השכל שולט בהן. אבל דווקא משום כך, התורה דורשת מן האדם יותר אחריות, יותר יראת שמים, יותר זהירות. מי שמגלה עוד כח בטבע, אינו מקבל עוד רשות לפרוץ, אלא עוד תביעה להבין שהחיים אינם רק .מה שבידיים האבן עזרא הזכיר את פלאי האבנים לא כדי לפתוח מרחב של הסברים טכניים לנס, אלא .כדי לסתום את הפה לתאוות השליטה של האדם. יש דברים שלא נדע. יש כוחות שלא נבין ואף על פי כן הם פועלים. המאמין אינו נבהל מכך. הוא יודע שהבורא מנהיג את עולמו גם דרך טבע עמוק וגם דרך נס. אבל מכאן בדיוק נובעת נקודת השבת. שבת איננה רק איסור .לעשות פעולה בידיים, אלא יציאה מעמדת השליטה. עולם שלם זז גם בלי שאני מזיז אותו חפץ נמשך בלי מגע. אבן מגיבה בלי יד. ובשבת התורה אומרת לאדם, אל תנסה להיות בעל ,הבית על כל כוח. גם אם אתה יודע איך להפעיל, אל תפעיל. עצור. תן לעולם להיות עולם .ותן לעצמך להיות אורח אצל הבורא וזה עומק השאלה על מגנט. האדם מנסה לומר, לא הוצאתי בידיים, לא נגעתי, רק הנחתי .מגנט, והטבע עשה. אבל שבת אינה נבחנת רק לפי מגע, אלא לפי ייחוס. האם רצית שייכנס ,האם כיוונת. האם העמדת את הכח כדי שיעשה עבורך מלאכה. אם כן, אז אף שהטבע פעל אתה הפעלת את הטבע. וזהו בדיוק שורש מלאכת מחשבת. התורה אינה חוששת רק מן .התוצאה, אלא מן האדם הרוצה להיות יוצר תוצאות בשבת מכאן גם הרחבה מוסרית דקה. פעמים שאדם מנסה לעקוף גבול לא מתוך מרד גלוי, אלא מתוך תחכום. הוא אומר, לא עשיתי, רק גרמתי. לא אני, זה הכח. לא ידי, זה המנגנון. התורה .מלמדת שהאדם אחראי גם על התחכום. לא כל מה שאפשר לעשות הוא מה שמותר לעשות .הגבול ההלכתי אינו מכשול טכני אלא מסגרת המחנכת את הרצון ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: אדם מגלה בכל יום עוד כוחות, עוד כלים, עוד אפשרויות, אך אין זה אומר שהוא חייב להשתמש בכולם בכל רגע. החכמה היא לדעת מתי גם לנשמה מגיע אוכל לעצור. השבת מחנכת לא רק מנוחה, אלא ויתור על שליטה. גם כאשר אפשר לתפעל את .המציאות, לפעמים הקדושה היא לא לתפעל החיים מלאים קיצורי דרך, מגנטים של פתרונות מהירים, אך לא כל קיצור דרך בונה את הנפש. יש גבולות שהם שמירה, לא עול. התחכום יכול להיות מפלט מן האחריות, ולכן התורה תובעת יושר פנימי, לא רק טכניקה חיצונית. האמונה האמיתית רואה בפלאי הטבע לא כלי .לעקיפה, אלא חלון לענווה, להכרה שהבורא מנהיג גם את מה שאיננו מבינים :עיקר העניין:עיקר העניין האבן הבורחת מן החומץ ואבן השואבת מלמדות על כוחות סגוליים עמוקים בדומם, אך אין בזה היתר לעקוף את גבולות השבת. שימוש במגנט כדי להכניס או להוציא מרשות לרשות, כאשר הפעולה מכוונת ותוצאתה מיידית וברורה, נדון ,בדברי הפוסקים כמעשה המיוחס לאדם, עד כדי חשש שהוא כמכניס בידיים ממש ,ולא כגרמא פשוטה. במקרים של ספקות, צורך מצוה גדול או צירופים מיוחדים ייתכנו צדדי דיון, אך אין זה היתר גורף. השבת דורשת מן האדם לא רק להימנע ממגע, אלא להימנע מהפעלת כוחות העולם לשם תוצאה מלאכתית. כך הופכת השבת ממערכת טכנית של איסורים למרחב של חירות פנימית, שבו האדם לומד .להניח גם לכוחות שהוא מכיר, כדי לפגוש את מי שנתן בהם כח