האם על האדם לשלם את מלוא מחיר המצווה ,או שמא די בנתינה מועטת כדי להוציאה מגדר "חינם"?

מועטת כדי להוציאה מגדר "חינם"? לאחר שביססנו את היסוד כי אין לעשות מצוות בחינם ,אנו ניצבים בפני חקירה מעמיקה ומרתקת המבקשת להגדיר את שיעור הנתינה .דמיינו אדם המקבל במתנה יין יקר לארבע

האם על האדם לשלם את מלוא מחיר המצווה ,או שמא די בנתינה מועטת כדי להוציאה מגדר "חינם"? לאחר שביססנו את היסוד כי אין לעשות מצוות בחינם ,אנו ניצבים בפני חקירה מעמיקה ומרתקת המבקשת להגדיר את שיעור הנתינה .דמיינו אדם המקבל במתנה יין יקר לארבע כוסות ,והוא מבקש לצאת ידי חובת "אגר שלים" על ידי הוספת פרוטה משלו או קניית מעט יין מכספו .כאן מתעוררת השאלה :האם הקדושה היא בבחינת "הכל או כלום"? האם די בנתינה כלשהי כדי לשבור את קליפת ה"חינם" ולהעביר את רוח הטומאה ,או שמא כדי להמשיך על האדם "רוח קדושה" נדרש מחיר מלא ,ללא הנחות וללא פשרות? אנו יוצאים לברר האם ה"אגר שלים" הוא מדד כמותי של שווי החפץ ,או שמא הוא מדד איכותי של רצון האדם ,וכיצד משתנה הדין בין העשיר היכול לשלם לבין העני השמח במתנת בשר ודם. מתוך השאלה המנקרת בלב -האם די בנתינה סמלית או שמא נדרשת הקרבה ממונית מלאה -אנו פונים אל פסוקי הפרשה ,שם מונחים היסודות לשיעור הנתינה הראוי לכל אדם. "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כ"ה ,ב') .התורה אינה נוקבת בסכום אחיד ,אלא תולה את התרומה ב"נדבת הלב" .אך כאן טמון העומק :הנדבה צריכה להיות כזו שתגדיר את החפץ כ"תרומתי" של הקדוש ברוך הוא ,ולא כדבר הבא מן ההפקר. רש"י (שמות כ"ה ,ב') מפרש" :תקחו את תרומתי -שלוש תרומות נאמרו כאן ...אחת למזבח, ואחת לאדנים ,ואחת לבנין המשכן" .רש"י מלמדנו שיש רמות שונות של נתינה; יש תרומה שהיא קצובה (מחצית השקל) ויש תרומה שהיא "איש איש כפי נדבת לבו" .מכאן ניתן לדייק, שישנם מצבים בהם התורה דורשת שיעור מסוים ,וישנם מצבים בהם העיקר הוא עצם מעשה הנתינה המבטא את רצון הלב. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כ"ה ,ב') כתב" :כל אחד כפי עשרו" .האבן עזרא מעמיד את חובת הנתינה ביחס ישיר ליכולת הכלכלית של האדם .לפי דבריו" ,שכר שלם" אינו בהכרח מחיר השוק היבש ,אלא הוא מחיר המבטא את היכולת המלאה של האדם באותה שעה .עבור עשיר, פרוטה עשויה להיחשב כ"חינם" ,בעוד שעבור עני ,אותה פרוטה היא "אגר שלים" של ממש. הרמב"ן (שמות כ"ה ,ב') ביאר" :והיה צורך המשכן לנדבתם ...כי לא היה די במחצית השקל לבדו" .הרמב"ן מלמד שהקדושה מחייבת השלמה; אם החובה המינימלית (מחצית השקל) אינה מספיקה ,על האדם להשלים מנדבת לבו עד שיהיה "די" לצורך הקודש .נלמד מכאן לענייננו :כדי להפוך את חפץ המצווה למשכן לשכינה ,על האדם לתת כפי הצורך הממשי של אותו חפץ. אור החיים הקדוש (שמות כ"ה ,ב') חידש" :אשר ידבנו לבו -פירוש ,שיפרישנה מהלב קודם שיפרישנה מהממון" .הוא מלמד שהשלמות של ה"תרומה" מתחילה במידת הוויתור הפנימית. אם הלב נדב בשלמות ,גם הממון צריך לבוא בעקבותיו בשלמות ,ולא בשיעורין או בחלקים שאינם משקפים את ערך המצווה. מתוך יסודות המקרא המלמדים כי התרומה נמדדת לפי יכולת הלב וכוונת הנותן ,אנו

404 המורת תשרפ

באים אל היכלם של גדורי הדורות ,ובראשם רבנו האר"י הקדוש ,אשר הנהגותיהם שופכות אור על גדרו של ה"שכר השלם". רבנו חיים ויטאל המהרח"ו תלמידו המובהק של האר"י ,כתב בספרו שער המצוות (פרשת עקב)" :גם כשהיה קונה איזה מצוה כגון תפילין או אתרוג ,לא היה מקפיד לדעת כמה יתן במצוה ההיא ,אלא היה פורע כל מה שהיו שואלים לו בפעם ראשונה ,והיה אומר למוכר הרי המעות לפניך קח כל מה שתרצה" .המהרח"ו מלמדנו כי אצל האר"י הקדוש" ,אגר שלים" לא היה רק שווי השוק ,אלא ביטול מוחלט של החשבון הממוני מול המצווה .הנתינה המלאה ללא ויכוח היא שהופכת את המצווה לקניינית בשלמות. עוד כתב המהרח"ו בספרו פרי עץ חיים (שער יום הכיפורים פ"ב) בשם הר"י משעון זצ"ל ,שציווהו רבו האר"י הקדוש" :שיקח הוא הספר הראשון הנקרא ספר כל נדרי בכל ממון שיפסקוהו עליו ,כדי שתהיה באגר שלים כי הוא צריך לו מאוד" .אנו רואים כאן הוראה מפורשת; במקום שבו האדם זקוק להארה רוחנית מיוחדת ,אין מקום ל"חצי מחיר" .עליו לשלם כל מה שיפסקו עליו ,כדי שהמצווה תבוא בזכות הכסף המלא ותפעל את פעולתה בשמיים. הזוהר הקדוש (פרשת תרומה) חידש והדגיש" :דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקודשא אלא באגר שלים" .המילים "אגר שלים" (שכר שלם) אינן משתמעות לשתי פנים; לפי הזוהר ,קיים קשר ישיר בין שלמות התשלום לבין היכולת להמשיך על האדם רוח קודש. נראה מדבריו כי נתינה חלקית או מועטת ,אף שהיא מוציאה את האדם מגדר "חינם" ,אינה מספקת כדי להשכין את האור העליון של המצווה בשלמותו. בספר אגרא דפרקא (אות קצ"ט) מבואר כי יש להקפיד על שכר שלם לא רק כדי להמשיך קדושה ,אלא גם כדי להסיר את רוח הטומאה הנאחזת בדבר הבא בחינם .הוא מביא בשם הרמח"ל זצ"ל (אגרות רמח"ל) יסוד כביר ,לפיו גם הסרת הקליפה המכונה "רוח מסאבא" דורשת נתינה שאינה מבוטלת ,כדי שהחפץ ייצא לגמרי מרשות ה"חינם" וייכנס לרשות הקדושה. מתוך דברי רבותינו המקובלים ,שהורו לנו כי המצווה צריכה להיקנות ב"אגר שלים" כדי שתאיר באור עליון ,אנו באים אל דברי הפוסקים המלבנים את הסוגיה בכלים של היגיון והלכה. הגאון רבי יאיר חיים בכרך בספרו שו"ת חוות יאיר (סימן רל"ב) ,דן במקרה מעשי של אדם המקבל יין לארבע כוסות במתנה .הוא חידש הנהגה נפלאה :שיזהר המקבל לקנות מעט יין גם מממונו שלו ולערבו ביין שקיבל ,כדי "שלא תהא המצוה מסיטרא דחינם" .מדבריו עולה הבנה מחודשת בדברי הזוהר; נראה כי לשיטתו ,אין הכרח לשלם את מלוא שווי החפץ ,אלא די בנתינה כלשהי המפקיעה את שם ה"חינם" מהמצווה. מתוך דבריו ,ובהשוואה ללשון הזוהר ,ניתן להציע חילוק יסודי בשתי קומות של עבודת השם :הסרת רוח הטומאה :הזוהר כותב שרוח הטומאה שורה במקום של "מגנא וריקניא" (חינם וריקנות) .כדי לסלק אחיזה זו ,יתכן שדי בנתינה מועטת כלשהי .ברגע שהאדם הוציא

405

גם לנשמה מגיע אוכל

פרוטה מכיסו ,המצווה כבר אינה "בחינם" והריקנות מתמלאת במעשה של נתינה ,ובכך מסתלקת רוח הטומאה. המשכת רוח הקדושה :אולם ,כדי לזכות בדרגה גבוהה יותר של "לאמשכא עליה רוחא דקודשא" (להמשיך עליו רוח קודש) ,כאן דורש הזוהר "אגר שלים" – שכר שלם ומלא .הקדושה דורשת כלי קיבול התואם את ערכה ,ושלמות האור מחייבת שלמות של כלי ,קרי – תשלום מלא. אמנם ,מדברי האגרא דפרקא (אות קצ"ט) והרמח"ל (אגרות רמח"ל) עולה כי הם לא חילקו בכך, ולשיטתם גם כדי להסיר את ה"רוח מסאבא" (רוח הטומאה) יש צורך בנתינה של שכר שלם, ואין להסתפק בנתינה מועטת בלבד. בעל ספר תורת המועדים (ח"ב סימן תרנ"ו) ,בדרכו של ה"שונה הלכות" ,ביקש למצוא דרך ממוצעת .הוא חילק בין שני מצבים :אם המוכר מבקש שכר עבור החפץ ,הרי שהמחיר המבוקש הוא שמגדיר את ה"אגר שלים" ,ועל האדם לשלם את כולו .אך אם נותנים לו את החפץ במתנה גמורה ,הרי שאין כאן "מחיר" שנקבע ,ועל כן בנתינה מועטת מצד המקבל סגי כדי להוציא את החפץ מגדר "מתנת חינם". עוד יש להוסיף את הדיוק מהאגרא דפרקא ,המפרש את המילים "כדקא יאות כפום חילא" – שחובת ה"אגר שלים" תלויה ביכולתו של האדם .לפי זה ,דברי החוות יאיר על נתינה מועטת נאמרו אולי כלפי אדם דחוק בממון ,שעבורו גם סכום קטן נחשב כמאמץ המפקיע את ה"חינם" ,בעוד שעבור עשיר ,נדרש שכר שלם ממש. בבואנו להגדיר מהו "שכר שלם" ,עלינו להסתפק בשתי דרכים להבנת המושג :הדרך האובייקטיבית (ערך המקח) :לפי דרך זו" ,אגר שלים" פירושו המחיר הריאלי של החפץ בעולם המסחר .אם אתרוג שווה מאה זהובים ,אין האדם קונה אותו ב"שכר שלם" אלא אם כן נתן את מלוא דמיו .לפי גישה זו ,הנתינה המועטת שהזכיר החוות יאיר היא אכן רק "בדיעבד" או פשרה המועילה לסלק את רוח הטומאה ,אך אינה מגיעה לקיום המעלה העליונה של הזוהר. כך משמע מהנהגת האר"י הקדוש ,ששילם "כל מה ששאלו ממנו" ,כלומר את המחיר המלא של החפץ כפי שנקבע בידי המוכר. הדרך הסובייקטיבית (כפום חילא) :דרך זו נשענת על לשון הזוהר "כדקא יאות כפום חילא" (כראוי לפי כוחו) .לפי הבנה זו" ,שכר שלם" אינו סכום כספי קצוב ,אלא הוא ביטוי למיצוי היכולת של האדם .אצל עשיר" ,אגר שלים" יהיה מחיר מפולפל ,אך אצל עני דחוק ,גם פרוטה אחת שהיא "כל אשר לו" נחשבת כשכר שלם ומלא .לפי זה ,דברי החוות יאיר על "נתינה מועטת" אינם פשרה ,אלא הם ה"אגר שלים" של האדם שאין ידו משגת יותר ,ובכך הוא זוכה להמשיך עליו רוח קדושה כעשיר הגדול ביותר. האגרא דפרקא (אות קצ"ט) מבאר כי היסוד "כפום חילא" הוא המפתח להבנת הסוגיה .הוא מלמד שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו; אם אדם משקיע את כל מה שהוא יכול להרשות לעצמו ,המצווה נחשבת כאילו נקנתה בזהב פרוויים .מכאן עולה מסקנה

406

המורת תשרפ

מוסרית כבירה :ה"שלמות" של השכר אינה נמצאת בכיסו של המוכר ,אלא בלבבו של הקונה ובמידת הוויתור שלו על רכושו למען המצווה. התורת המועדים מוסיף נדבך לחקירה זו :אם המוכר ביקש מחיר ,הרי שזהו השיעור של ה"אגר שלים" .אך אם מדובר במתנה שאין לה מחיר נקוב ,האדם הופך את המצווה לקנויה על ידי נתינה שמבטאת את רצונו הטוב ,ובכך הוא יוצר "שכר שלם" משל עצמו. מתוך בירור גדרו של ה"שכר השלם" – האם הוא נמדד בערכו האובייקטיבי של החפץ או לפי עומק מסירותו של האדם – אנו קרבים אל שאלת המעשה :מה הדין כאשר המצווה מגיעה לידינו כמתנה גמורה ,והאם קנייה במחיר מוזל נחשבת כפגימה בשלמות ה"אגר שלים"? כאשר אדם מקבל חפץ מצווה במתנה ,כגון אתרוג מהודר או יין למצוות ארבע כוסות, הוא ניצב בפני דילמה רוחנית .מצד אחד ,ההלכה מכירה ב"מתנה על מנת להחזיר" כשמה של קנייה ("מתנה כקנייה") ,אך מצד הפנימיות ,כפי שראינו בזוהר ,המתנה נושאת בתוכה את יסוד ה"חינם". בעל "תורת המועדים" (ח"ב סימן תרנ"ו) הציע חילוק דק :אם אדם קונה חפץ והמוכר דורש מחיר מסוים ,הרי שה"שכר השלם" הוגדר על ידי המוכר ,וכל ניסיון להפחית במחיר פוגם בשלמות המצווה .אך במתנה ,שבה אין מחיר נקוב ואין דרישה כספית ,ה"אגר שלים" אינו קיים במציאות החיצונית .לכן ,במקרה כזה ,די בנתינה של סכום כלשהו לנותן המתנה ,או כפי שהציע ה"חוות יאיר" – להוסיף מעט משלו (כגון לערב יין שקנה ביין שקיבל) ,ובכך הוא הופך את כל המצווה לכזו שאינה "בחינם". מכאן עולה שאלה מעניינת לגבי קנייה בהנחה .אם אדם מקבל הנחה משמעותית על חפץ מצווה בשל ידידותו עם המוכר ,האם עליו להתעקש לשלם את המחיר המלא? מהנהגת רבנו האר"י זצ"ל ,כפי שהובאה בשער המצוות ,נראה כי יש עניין לשלם "כל מה ששואלים לו". אם המוכר שאל מחיר מוזל מרצונו ,יתכן שזהו ה"אגר שלים" המיועד לאותו אדם .אך אם האדם הוא זה שלחץ לקבל הנחה ,הרי שגרע במו ידיו משלמות התשלום ,ובכך פגם ביכולת להמשיך על עצמו "רוח קדושה" בשלמותה. ה"אגרא דפרקא" (אות קצ"ט) מדגיש שוב את היסוד "כפום חילא" .אם אדם עני קיבל הנחה כי אין ידו משגת ,הקדוש ברוך הוא מחשיב לו את המחיר המוזל כשכר שלם .אך אם עשיר מחפש הנחות במקום מצווה ,הרי שהוא מראה בכך שחביבות הממון עליו מחביבות המצווה, ובכך הוא נשאר ב"סטרא דחינם" למרות ששילם חלק מהדמים. מתוך משא המתן המרתק שבו התעמקו רבותינו בשיעור הנתינה ,אנו מגיעים אל שולחן המעשה – לפרוט את המושגים המופשטים של ה"אגר שלים" וה"סטרא דחינם" להנהגות יומיומיות השוות לכל נפש. מהבירור שערכנו עולות כמה נפקא מינות יסודיות המגדירות את הנהגת האדם מול הוצאות המצווה :מתנה מול קניין במועט :כאשר אדם מקבל מצווה במתנה גמורה (כמו יין לארבע כוסות או מצות) ,עליו לנהוג כעצת החוות יאיר – לקנות מעט יין או מצות בממונו ולערבם

407

גם לנשמה מגיע אוכל

עם המתנה .בנתינה מועטת זו הוא מפקיע את שם ה"חינם" מעל המצווה כולה ומסלק את ה"רוח מסאבא" (רוח הטומאה). ההבדל בין עשיר לעני" :שכר שלם" אינו סכום אחיד בלוח המודעות .כפי שדייקנו ב"כפום חילא" ,אדם שפרנסתו דחוקה ומשלם סכום מועט על המצווה ,נחשב הדבר לפני השם כ"אגר שלים" הממשיך רוח קדושה .לעומתו ,עשיר המסתפק בנתינה מועטת רק כדי לצאת ידי חובה ,אמנם מסלק את הטומאה אך אינו זוכה להשראת השכינה במלואה. הנהגת המקח והממכר :נלמד מהאר"י הקדוש שלא ללחוץ על המוכר להנחה במקום מצווה .אם המוכר דורש מחיר מסוים ,זהו השיעור של ה"אגר שלים" עבורנו .התעקשות על תשלום המחיר המבוקש בפעם הראשונה היא הסגולה להמשכת רוח הקודש. קניית מצוות בבית הכנסת :כפי שהובא בפרי עץ חיים ,כאשר אדם קונה מצווה בבית הכנסת (כמו פתיחת ההיכל או עלייה לתורה) ,עליו לשלם את המחיר שנקצב עליו בשמחה ולא לחפש דרכים להוזילו ,שכן דווקא בתשלום המלא טמון הצורך הרוחני הגדול שלו באותה שעה. מתוך בירור הנהגות המעשה ,המורות לנו כיצד להפוך את הממון המוגבל לכלי של קדושה אינסופית ,אנו מתעלים אל עומק המחשבה – להבין מהו סוד ה"שלמות" שבתשלום המלא. השאלה האם די בנתינה מועטת או שמא נדרש שכר שלם ,נוגעת בשורש הקשר בין האדם לקונהו .המושג "שלמות" (אגר שלים) אינו מושג כמותי-מסחרי ,אלא מושג איכותי-נפשי. בעולם החומר ,אם אדם קנה חצי חפץ ,יש בידו חצי .אך בעולם הרוח" ,חצי" אינו חצי של שלם ,אלא הוא דבר פגום במהותו. כאשר אדם משלם את המחיר המלא ,הוא בעצם מכריז כי המצווה אינה "עוד דבר" בחייו, אלא היא עומדת כשלמות בפני עצמה .הנתינה המועטת שעליה דיבר החוות יאיר היא בבחינת "עזרה ראשונה" רוחנית – היא נועדה לשבור את הקרח ,להוציא את החפץ מרשות ההפקר והחינם שבו שולטת רוח הטומאה .אך כדי שהמצווה תהפוך ל"משכן" ,היא זקוקה לכל הכלים כולם. חשוב להבין את המאבק הפנימי :היצר הרע מוכן שנקיים מצוות ,כל עוד הן "בזול" .הוא מוכן שנשלם מעט ,העיקר שלא נתמסר בכל מאודנו .ה"אגר שלים" הוא המבחן של מסירות הנפש .כפי שלימד רבנו האר"י ,הוויתור על המיקוח הוא ויתור על האגו המחשבתי של האדם. האדם אומר" :ביחס לקדושה ,אין לי חשבונות של רווח והפסד". מכאן נבין מדוע לעני נחשבת פרוטה כ"אגר שלים" .השלמות אינה בשווי האובייקטיבי של המטבע ,אלא בשלמות של הרצון .אם האדם נתן את כל מה שידו משגת (כפום חילא) ,הרי שבאופן יחסי לנפשו הוא נתן "מחיר מלא" .השכינה שורה במקום שבו אין שיורין – מקום שבו האדם נתן את כל מה שהיה עליו לתת באותה שעה. מתוך הבנת סוד ה"שלמות" שאינה נמדדת בכמות הזהב אלא באיכות הרצון ,אנו עוברים להתבונן ברובד המחשבתי-נפשי :כיצד שיעור התשלום מעצב את תודעת העובד בבואו לפני מלכו .המחשבה העמוקה העומדת מאחורי הדרישה ל"אגר שלים" היא בניית כלי קיבול

408

המורת תשרפ

בנפש שאין בו סדקים .כשאדם מחפש "הנחות" במצווה ,הוא יוצר בנפשו חלל שבו הוא אומר: "עד כאן אני מוכן להשקיע ,ומכאן והלאה – אני מצפה לקבל בחינם" .החלק הזה שנשאר ללא תשלום ,הוא המקום שבו יכולה להיאחז ה"רוח מסאבא" ,אותה רוח של חינם הרוצה ליהנות מאור הקדושה מבלי לשלם עליה בעמל ובוויתור. בעבודת הלב ,התשלום המלא מסמל את מידת האמת .האמת אינה סובלת פשרות; או שדבר הוא אמת או שאינו אמת .כשאדם משלם את המחיר המלא שנתבקש עליו ,הוא מעיד במחשבתו שהמצווה היא אמת מוחלטת עבורו ,שאינה נתונה למשא ומתן .לעומת זאת, הנתינה המועטת שהזכיר החוות יאיר היא בחינת "פתח כחודו של מחט" .לעיתים ,כל מה שנדרש מהאדם הוא רק לשבור את מחסום ה"חינם" ,ליצור סדק ראשון של נתינה ,ודרכו כבר יזרמו מים טהורים שישטפו את רוח הטומאה. נמצאנו למדים שישנם שני מסלולים במחשבת העבודה :מסלול ה"בדיעבד" וההצלה: המיועד למצבים של דחק ,שם המחשבה צריכה להתרכז ביציאה מעולם ה"חינם" אפילו בנתינה כלשהי .מסלול ה"לכתחילה" והדבקות :המיועד למי שחפץ להמשיך עליו רוח קדושה ,שם המחשבה צריכה להיות פנויה מכל חשבון של ממון ,בבחינת "בכל מאודך" – בכל ממונך ובכל כוחך. מתוך בירור המחשבה על מידת האמת המשתקפת בתשלום המלא ,אנו באים אל הקומה המוסרית – לראות כיצד שיעור הנתינה מעצב את דמותו של האדם כנדיב וכעובד השם באמת .היסוד המוסרי הנלמד מהנהגת האר"י הקדוש לשלם "כל מה ששואלים לו" הוא מידת הנדיבות המוחלטת .המוסר התורני אינו מסתפק ביושרה יבשה ,אלא שואף לרומם את האדם למדרגה שבה הוא משוחרר מהשעבוד לממון .אדם המתמקח על מחיר המצווה ,מוסרית הוא מצהיר כי הממון הוא ה"עיקר" והמצווה היא ה"טפל" שיש להשיגו במינימום מחיר .לעומת זאת ,הנדיב המשלם בשמחה ובשכר שלם ,מעמיד את הקדושה כערך עליון שאין לו מחיר. מוסר זה בונה בנו את מידת הביטחון .מי שאינו מקפיד על שכר המצווה ומשלם "אגר שלים" ,מוכיח כי הוא בוטח בבורא שאין אדם מפסיד מן המצוות .כפי שביארנו ב"תורת המועדים" ,ההבדל בין מתנה לקנייה הוא במידת האחריות המוסרית; המקבל מתנה נשאר חייב לנותן ,אך הקונה בשכר שלם עומד בזכות עצמו ,נקי מכל "נהמא דכיסופא". החילוק בין הסרת הטומאה להמשכת הקדושה מלמדנו שיעור מוסרי בהדרגתיות .לעיתים אדם נמצא במצב רוחני ירוד ("רוח מסאבא") ,ואין לצפות ממנו למסירות נפש של האר"י הקדוש. במצב זה ,המוסר מחייב אותו לפחות לצעד קטן – "נתינה מועטת" כדברי החוות יאיר – כדי להתנתק מהחינם ולהתחיל לטפס .אך השאיפה המוסרית היא תמיד לשלמות ,ל"אגר שלים", שבו האדם נותן את כל כולו למען שמו יתברר. מתוך בירור המוסר של מידת הנדיבות והביטחון ,אנו באים לחתום את הסוגיה בתובנות המאירות את חיי היום-יום שלנו כיהודים המבקשים להכניס את השכינה לתוך עמל כפיהם. הידור שבלב והידור שבכיס :עלינו לזכור כי המושג "שכר שלם" הוא אישי .אדם שאין ידו

409

גם לנשמה מגיע אוכל

משגת ובכל זאת מוציא סכום שקשה לו עבור מצווה ,נחשב הדבר אצלו ל"אגר שלים" גמור. אין עליו להרגיש חלילה שקדושתו פחותה מזו של העשיר הקונה אתרוג באלפי זהובים. זהירות במתנות :כאשר מציעים לנו חפץ מצווה במתנה ,כגון ספרי קודש או תשמישי קדושה ,ראוי לאמץ את הנהגת ה"חוות יאיר" ולתת סכום כלשהו בתמורה ,או להוסיף משהו משלנו ,כדי להוציא את המצווה מהריקנות של ה"חינם". שמחת התשלום :הנהגת האר"י הקדוש מלמדת אותנו לגשת אל הקופה בערב חג בשמחה. התשלום המלא ללא ויכוח אינו "הפסד" ,אלא הוא הרגע שבו אנו מושכים עלינו את רוח הקודש של המצווה.

עיקר העניין: עמדנו על חקירה יסודית ,האם חובת התשלום על המצווה היא כמותית או איכותית? מצאנו כי ישנן שתי קומות בעבודת השם .הקומה הראשונה היא סילוק ה"סטרא דחינם" ,אחיזת הטומאה בדבר הבא ללא עמל ,ועבורה די בנתינה כלשהי המפקיעה את שם ה"חינם" .אך בקומה השנייה ,הקומה של השראת השכינה ורוח הקודש, נדרש "אגר שלים" – שכר שלם .למדנו כי שכר זה נמדד "כפום חילא" ,לפי כוחו ומצבו של האדם .בעוד שהעשיר נדרש למחיר מלא ומניעת מיקוח כהנהגת האר"י, העני והדחוק יכולים לזכות לאותו אור עליון גם בנתינה מועטת ,ובלבד שתהיה זו נתינה המבטאת את כל יכולתם ואת רצון לבם השלם.