?האם בזמננו מותר לחלל שבת על כאבי עיניים למרות שבגמרא מבואר שזה סכנה, מכיוון שנשתנה הטבע

?מבואר שזה סכנה, מכיוון שנשתנה הטבע במרחב המקודש של השבת, עת השקט יורד על העולם והאור נבלע בתוך הצללים המתרחבים, ניצב האדם בנקודת הכרעה המטלטלת את ליבו. דומה כי השבת, אותה ברית

האם בזמננו מותר לחלל שבת על כאבי עיניים למרות שבגמרא ?מבואר שזה סכנה, מכיוון שנשתנה הטבע במרחב המקודש של השבת, עת השקט יורד על העולם והאור נבלע בתוך הצללים המתרחבים, ניצב האדם בנקודת הכרעה המטלטלת את ליבו. דומה כי השבת, אותה ברית עתיקה הנטועה בלב הזמן, מזמינה אותנו להרפיה מוחלטת, אך לעיתים, מתוך דממת ,המנוחה, בוקעת זעקה של כאב. העין, אותו חלון צר שדרכו אנו מביטים אל הוד הבריאה מבקשת מזור. ודווקא ברגע זה, כשהכאב מפלח את הדממה, מתעורר המתח הנורא בין ,ההלכה החקוקה בסלע לבין המציאות המשתנה לנגד עינינו. הגמרא, מתוך עומק חכמתה קבעה מסמרות בנפש – סכנת העין אינה עוד פגיעה גופנית, היא שלוחה של הלב, היא סכנת נפשות המרעידה את אמות הסיפים. אך מה קורה כאשר דורות לאחר מכן, גדולי הרופאים מביטים באותו איבר ומבשרים לנו בשלווה כי הסכנה חלפה? האם הטבע עצמו עטה גלימה ,חדשה? האם ייתכן שהגזרה העתיקה נותרה כשהייתה, או שמא זכותנו, ואולי אף חובתנו לקרוא מחדש את גבולות הקדושה לאור המציאות הנגלית לעינינו? הדיון הזה פועם בין דפי ,הספרים, מותיר את הקורא בלב סערה של אמונה והלכה, כשהוא תר אחר האמת המזוקקת זו המכירה בחסד הבורא בתוך דקדוקי הדינים, ושואלת את השאלה המנקרת בלב: האם ידענו לזהות את נשימת הטבע המשתנה, או שמא נותרנו צמודים אל הכתוב בנפש חפצה ?ויראה, גם כאשר העולם סביבנו משמיע קול אחר ,נפנה עתה אל פסוקי התורה המציבים את היסוד העקרוני של השמירה על הנפש והחיים אשר הם העומדים בבסיס הדיון ההלכתי שלנו. התורה מצווה עלינו בפרשתנו: "ואך את . פסוק זה, המופיע בהקשר של ברית בני נח, מהווה)(בראשית ט, ה "דמכם לנפשותיכם אדרוש את התשתית האיסורית לאדם שלא יפגע בחייו, ומשם למדו הפוסקים את החובה המוטלת .על האדם להישמר ולשמור על חייו ביאר כי דרשה זו באה ללמדנו איסור חמור על אדם לאבד את)(שם ד"ה ואך את דמכם רש"י עצמו לדעת, ובהרחבה, מכאן נלמד כי כל פגיעה בחייו של אדם, גם אם היא נעשית ברשלנות .או בחוסר תשומת לב, הריהי עבירה על הכתוב

גם לנשמה מגיע אוכל 660 660 ביאר כי הכתוב מזהיר את האדם על נקיון כפיו, וכי החיים הם)(שם רבי אברהם אבן עזרא .פיקדון אלוקי שאין לאדם סמכות להפקירם או לסכנם ללא צורך של מצווה או הצלת נפשות ביאר כי לשון הכתוב באה להדגיש את ערך החיים בבריאה, וכי כל שפיכות)(שם הרמב"ן דמים מפרה את הברית שכרת הקב"ה עם עולמו, ולפיכך כל ספק של סכנה מחייב בירור .הלכתי מעמיק כדי לא להגיע חלילה לידי איבוד נפש ביאר כי הדרישה של הקב"ה על הנפשות נועדה להבהיר כי האדם אינו)(שם הספורנו הבעלים על גופו ועל חייו, וכל פעולה המקרבת את האדם לסכנה ללא תכלית רוחנית או .מצוותית הרי היא מרידה ברצון הבורא ביאר כי הדין נדרש על אדם הפוגע בנפש חברו, וההשלכה הפנימית)(שם תרגום אונקלוס ,של הדין היא המחויבות המוחלטת של כל יחיד לשמור על מסגרת החיים שקבע בורא עולם .תוך הכרה כי החיים אינם הפקר נראה להסביר כי הקישור של פסוק זה לדיון שלנו אינו מקרי. כאשר אנו דנים בסכנת עיניים, אנו מתמודדים עם המתח שבין החובה לשמור על הגוף – כפי שדורש הפסוק "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" – לבין האיסור לחלל את השבת במלאכה. הפוסקים משתמשים בפסוק זה כדי להבהיר כי כאשר יש חשש לסכנה, האחריות על החיים גוברת, ועלינו לוודא שלא נחטא בביטול חובת השמירה על הנפש תחת אמתלה של שמירת שבת, ומאידך, שלא .נחלל שבת בחינם עתה נצעד בנתיבי התלמוד, אל המקומות בהם הוגדרה חומרת סכנת העין, ונבחן כיצד .הגמרא מציבה את היחס שבין פגיעה גופנית לבין סכנת הנפשות הממשית מובא המעשה באותה שפחה שהייתה בבית מר)(דף כח עמוד ב בגמרא במסכת עבודה זרה .שמואל, אשר קדחה עינה בשבת, והיא צעקה מכאב אך איש לא השגיח בה, ופקעה עינה למחרת, יצא מר שמואל ודרש כי עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, ומבארת הגמרא את ביאר כי מאור העין)(שם ד"ה שורייני טעם הדבר, דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו. רש"י ,מעורים ואחוזים בטרפשי הלב, ועל כן הפגיעה בעיניים אינה נותרת במישור האיבר בלבד .אלא משפיעה על הלב, שהיא סכנת נפשות מובא דין תינוק שצריך לרחצו במים חמים לפני)(דף קלד עמוד ב בגמרא במסכת שבת הברית ולאחר הברית, ואם נשפכו המים לאחר המילה, מחללים שבת ומחממים לו מים ביאר כי הרחיצה אינה עניין של פינוק, אלא הליך)(שם ד"ה מחללין לרחצו מחמת הסכנה. רש"י הכרחי למנוע סכנה מהתינוק, ומכאן שהתורה חסה על חיי האדם ומורה לנו להעמיד את .חייו בראש סדר העדיפויות, אף במקום שיש בו איסור שבת מובא הדיון על איסורים שונים שנראים כפגיעה)(מסכת שבת דף יא עמוד ג בתלמוד ירושלמי קלה, וכיצד חז"ל הציבו גדרים ברורים כדי שלא נקל ראש בפיקוח נפש, תוך הבחנה בין מקרים שבהם הטבע נחשב כקבוע לבין מקרים שבהם יש להפעיל את שיקול הדעת ההלכתי .של חכמי הדור

חנ תשרפ 661 661 נראה לבאר כי הגמרות הללו מניחות יסוד מוצק: הסכנה אינה נמדדת רק לפי עוצמת הכאב, אלא לפי המערכת הפנימית של האדם, כפי שמר שמואל חשף את הקשר המסתורי והעמוק בין הלב לעין. השאלה הניצבת לפתחנו היא האם קשר זה, שחז"ל ראו כחלק ממהות הבריאה, נותר על כנו גם כאשר הרפואה המודרנית טוענת אחרת, או שמא דברי חז"ל הם .אמת מוחלטת שאינה תלויה בהשגות הטכנולוגיות שלנו נפנה עתה אל דברי הראשונים, המבקשים לפלס נתיב בסבך ההלכות ולהבין את הגדרים .שקבעו חז"ל בסוגיית הסכנה, וכיצד הם מתיישבים עם המציאות המשתנה מול עינינו פסק להלכה כי החושש בעינו)(או"ח סימן שכ"ח סעיף ט מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך ויש בו ציר, או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב, או שהיה שותת דם, או שהיה בו רירא ותחלת אוכלא, או קידחא שהיא דלקת חריפה, מחללים עליו את השבת. ביאורו של מרן הוא כי אין כאן רק דאגה לאיבר, אלא הכרה בסכנה הממשית הנובעת מהקשר העמוק .שגילו חז"ל בין העין ללב נשאל על מקרה שבו המציאות נראתה כסותרת את)(בתשובותיו, חלק א סימן תתקפ"ה הרשב"א דברי חז"ל בטריפות, והשיב כי אין להכשיר את הבהמה מכיוון שחז"ל קבעו את ההגדרות על פי הלכה למשה מסיני. ביאורו של הרשב"א מלמדנו כי גם כאשר המציאות הנראית לעין נראית שונה, עלינו להיצמד לקביעת חכמים שקיבלו את התורה, שכן ישנם רבדים במציאות .שאינם גלויים לעינינו, והם הקובעים את ההלכה לדורות נראה להסביר כי הראשונים עמדו בפני המתח בין החכמה האלוקית שניתנה לחכמי ,ישראל לבין התצפיות הרפואיות של זמנם. הכרעתם של הפוסקים, בהתבסס על הגמרא ,היא שהסכנה בעין אינה בבחינת אומדנא אנושית גרידא, אלא גזירה שחז"ל עמדו על סודה ולכן אין בכוחו של שום רופא – גדול ככל שיהיה – להפקיע את חומרת האיסור או את היתר החילול, שכן הם לא דנו רק בסימפטום חיצוני אלא במערכת החיים הפנימית שעליה .העידו חכמים נבוא בזה אל עיונם של האחרונים, המפלסים דרך בערפל הסוגיה ומבקשים ליישב את הדין .הנצחי עם המציאות המתחדשת, ובוחנים האם ניתן לומר במציאות ימינו כי נשתנה הטבע כתב כי)(או"ח סימן תרי"ח ס"ק ה הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה אדם החולה ומבקש להחמיר על עצמו במקום שיש צורך רפואי, עליו נאמר אך את דמכם .לנפשותיכם אדרוש, שכן חובת האדם לשמור על גופו היא חלק בלתי נפרד מיראת שמים ביאר כי אף על גב דמשום סכנת אבר אין מחללין)(או"ח סימן שכ"ח ס"ק כ"ב באותו הקשר שבת באיסור תורה, שונה היא העין דשוריינא דעינא בליבא תליא, נמצא להדיא שסכנת עין קשורה לסכנת לב שהיא סכנת חיים, ובכך הוא מקבע את דברי הגמרא כהלכה מחייבת .לכל דור במשבצות זהב כתב כי משמע מכל מה שמוזכר בשולחן)(סימן שכ"ח סק"ב הפרי מגדים ערוך והוא מגמרא, אף שרופא או חולה אומרים אין צריך לחלל עליו שבת לרפואתו, אין

גם לנשמה מגיע אוכל 662 662 שומעים להם, כמו שכתב הב"ח ב"צפידנא" ששקר אומרים, מאחר שבגמרא אמרו שיש סכנה. הוא ביאר כי הכרעת חז"ל עומדת בתוקפה מכוח המסורת, ואין האדם רשאי לערער עליה רק על סמך אומדן רופאי זמנו, שכן חז"ל צפו ברוח קודשם את מה שהעין הבשרית .לעיתים מחמיצה דן בתינוק שראו שינוי בעיניו ושאלו לרופא שאמר שהוא דלקת)(סימן שצ"ג התשורת שי המבטיח שלא יזיק, ובכל זאת פסק כי אין להסתמך על דברי הרופא, שכן שוריינא דעינא בליבא תליא, והקידחא הרי היא האנצינדיק. גם כאשר עלתה הסברא שמא נשתנה הטבע מאחר ולא ראינו מי שמת מחמת קדחת העין, למסקנה דחה זאת, וביאר כי אין לסמוך על רופא כשאומר נגד חז"ל, ולכן הורה לא למול את התינוק אלא לאחר שיעברו שבעה ימים .מריפוי הדלקת, דבר המלמד על חומרה יתרה שאין לסטות ממנה נראה להוסיף ולבאר, כי האחרונים ראו בדברי חז"ל לא רק תובנה רפואית המשתנה עם הדורות, אלא יסוד הלכתי מוצק הנשען על עומק המציאות שנסרקה ברוח קודשם של רבותינו. לדידם, הטענה שנשתנה הטבע היא כלי שאנו משתמשים בו בזהירות רבה, ורק ,במקום שבו הוכח בבירור כי הבנת חז"ל באותו עניין הייתה תלויה בנסיבות טכניות שהשתנו .אך לא בדברים שנקבעו כיסוד לחיים ולמוות נפנה עתה אל עמדתם של גדולי הפוסקים בדורות האחרונים, אשר ניצבו מול השאלה המורכבת הזו וביקשו להעמיד את ההלכה על תילה, תוך דיון מעמיק ביחס שבין קביעות .חז"ל לבין שינויי המציאות הרפואית ובספריו הרבים, נטה תמיד לשמר את)(בשו"ת יביע אומר הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף כוחם של דברי חז"ל כבסיס יציב שאינו מתבטל בנקל. הוא עמד על כך שגם כשיש סתירה לכאורה בין המציאות הרפואית העכשווית לבין דברי הגמרא, יש לנהוג בזהירות רבה, וכי עלינו לתת אמון מלא בחוכמתם של חכמי התלמוד, שדבריהם יסודם בהררי קודש ולא רק .בתצפית ארעית הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף במכתביו ופסקי ההלכה המפורסמים, מדגיש את העיקרון שאין בסמכותנו לקבוע על דעת עצמנו שנשתנה הטבע, אלא אם כן מדובר בדבר שמוסכם על הכל ושדברי חז"ל בו היו מבוססים על הנחות טכניות גרידא, מה שאין כן בענייני סכנת נפשות .שבהם חז"ל העידו על מבנה המציאות הפנימי מביא את השאלה)(בספרו חשוקי חמד על מסכת עבודה זרה דף כח עמוד ב הגר"י זילברשטיין המרתקת ששאל את מורו חמיו, הראשל"צ מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. והשיב לו מרן הגרי"ש אלישיב בטוב טעם: אילו היו הרופאים מבינים את דברי חז"ל שאמרו שוריינא דעינא בליבא תליא, והיו אומרים מתוך אותה הבנה שנשתנה הטבע, היה מקום לסמוך על דבריהם. אך מאחר ואינם מבינים כלל את עומק דברי חז"ל, הרי שחסרים להם הידיעות הנצרכות, ואין בסמכותנו לקבוע שנשתנה הטבע בדבר זה. הוא מבחין הבחנה דקה בין עניין זה לבין דין הרחיצה אחר ברית המילה, ששם הפוסקים הבינו את דברי חז"ל ויכלו לקבוע שנשתנה

חנ תשרפ 663 663 הטבע. למרות זאת, מוסיף הגר"י זילברשטיין כי ייתכן שבימינו, כאשר הסכנה ללב אינה .נראית לעין, אין לחלל שבת במלאכה דאורייתא, ומשאיר את הדבר בצריך עיון ובירור נוסף נראה ליישב את הדברים בדרך זו: ההלכה אינה מתעלמת מן המציאות, אך היא אינה משועבדת לכל שינוי בתיאוריות רפואיות. הדיון של גדולי הדור מלמד אותנו כי כאשר אנו ניגשים לחלל שבת, אנו צריכים לדעת שחז"ל לא דברו רק מתוך ידע רפואי חולף, אלא מתוך הבנה עמוקה של הנהגת העולם, ומשום כך כל שינוי בטבע דורש ראיות חותכות .ומבט רחב היקף כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגיה המורכבת הזו למציאות חיינו, אנו ניצבים מול הצורך להבחין בין מצבים רפואיים שונים ובין מידת המעורבות המותרת בשבת. הנפקא מינה המרכזית היא השאלה היכן עובר הגבול שבין 'סכנת אבר' – שבה אין היתר לחלל שבת .באיסור תורה – לבין 'סכנת נפשות' המהווה אישור מלא לחילול שבת נראה ליישב למעשה את המסקנות שעולות מהפוסקים: אדם שסובל מכאב עין חריף או מדלקת שחז"ל הגדירו כ'קידחא', עליו להתייחס למצב בזהירות מרבית. גם אם הרופאים כיום אינם רואים את הקשר הישיר ללב, הרי שעל פי פסיקת מרן בשולחן ערוך, מחללים עליו את השבת כפי שמחללים על כל סכנת נפשות. ההשלכה המעשית היא שאין להמתין .עד שהרופא יאשר את הסכנה, שכן החשש ללב הוא מוחלט על פי דברי חז"ל עוד יש לומר, כי אם המצב מוגדר על ידי גדולי הרופאים בימינו כסכנה לאבר בלבד ולא ללב, הרי שכאן מתעורר הצורך לדייק בהלכה: במקום של איסור דאורייתא, יש לשקול את העמדה המובאת בשם מרן הגרי"ש אלישיב, שכל עוד הרופאים אינם תופסים את שורש הסכנה כפי שחז"ל תפסו, הרי שאין כוחם יפה לקבוע שנשתנה הטבע. מאידך, במידה ומדובר בטיפול שאינו כרוך באיסור תורה, ודאי שיש להקל ולטפל, שכן בכל עניין של כאב עין ישנה .חומרה של חז"ל .נפקא מינה נוספת עולה בשאלה של מלאכות מדרבנן או בשינוי מלאכות דאורייתא במקרה שהעין כואבת אך המצב אינו נראה כ'סכנת נפשות' על פי הבנתנו כיום, הנהגה נכונה היא להשתדל לבצע את הפעולה הנדרשת בשינוי או על ידי גוי, ובכך לצאת ידי חובת כל השיטות. הדיוק הזה מלמדנו כי האחריות ההלכתית אינה נותנת לנו היתר קל, אלא היא תובעת מאיתנו דריכות המשלבת בין נאמנות לדברי חז"ל לבין שימוש מושכל בכלים .הרפואיים העומדים לרשותנו כשאנו מבקשים להרחיב את היריעה אל עומק מושגי הטבע, אנו נדרשים לברר מהו המעמד המטאפיזי של קביעות חז"ל. האם הטבע הוא יצור משתנה החופשי ממגבלות, או שמא הוא כפוף לחוקיות אלוקית שחכמי ישראל חשפו את פניה? נראה לבאר כי הדיון על 'נשתנה הטבע' אינו ויכוח על עובדות רפואיות בלבד, אלא על גבולות ההבנה האנושית. חז"ל לא צפו במציאות כצופים מהצד, אלא כמי שעומדים בסוד הנהגת הבריאה, וקביעתם על הקשר בין העין ללב משקפת את העובדה שהאדם הוא יחידה אחת, שבה כל איבר מהדהד .בתוך האחר

גם לנשמה מגיע אוכל 664 664 בהרחבת הרעיון, אנו רואים כי השינוי בטבע אינו בהכרח היעלמותה של הסכנה, אלא אולי עמום המודעות שלנו אליה או העתקתה למקומות נסתרים. כשהחזון איש ביאר שהקב"ה ברא תרופות לכל הטריפות, הוא פתח בפנינו צוהר לעומק האמונה: העולם אינו מקרי. אם חז"ל קבעו שדבר מה הוא סכנה, הרי שזו האמת המהותית של האיבר. גם אם הטכנולוגיה מציעה לנו מרגוע או פתרון רפואי שמטשטש את הסכנה החיצונית, אין בכך כדי לבטל את החשש הרוחני והקיומי שחז"ל ראו. הריבונות האלוקית על הבריאה, כפי שמשתקפת בדברי הרמב"ם, מלמדת אותנו כי גם כאשר המציאות החיצונית מורה על שינוי, יש דברים שנמסרו .כגזירת תורה, שאין לנו רשות להעבירם מן העולם על סמך אומדן חולף נראה עוד להוסיף כי ההבדל בין דין טריפה לדין סכנת עין נעוץ בכך שהטריפות הן מגדרים שנקבעו מסיני, ואילו סכנת העין היא בירור של גוף האדם. ובכל זאת, העיקרון נותר: הסמכות לקבוע מהי סכנה מסורה בידי חכמי התורה, שהם היחידים שיכולים לומר בבירור האם המבנה הבסיסי של המציאות השתנה. ככל שהאדם מתעמק יותר בתורת חז"ל, הוא מבין ששינוי הטבע אינו היתר לפרוק עול, אלא קריאה להתבוננות עמוקה יותר: אולי לא הטבע השתנה, אלא היכולת שלנו לראות את הקשר המורכב בין חלקי הגוף נשחקה, ואנו נדרשים .לנהוג ביראה יתרה כלפי כל מה שנפסק להלכה בחיבור אל הנפש פנימה, אנו פוגשים את האדם הניצב מול גופו שלו כאל כלי קיבול לנשמה אלוקית. הלב והעין, כפי שלימדונו חז"ל, אינם רק איברים פיזיים, אלא צמתים של חיות וקדושה. האדם המאמין מבין כי גופו אינו רכוש פרטי שניתן לעשות בו כבשלו, אלא פיקדון יקר שניתן לו כדי לשמש את בוראו. הכאב המפלח את העין הוא קריאה של הגוף, וההלכה המורה לנו לחלל את השבת במקרה של סכנה היא ביטוי לרחמי השם, המלמדים אותנו כי ערך החיים הוא המפתח שפותח את כל השערים. הנפש שמרגישה את הדאגה של התורה לכל פרט ופרט בגוף, מתמלאת באמונה שאין אנו עזובים במציאות מורכבת ומשתנה, אלא .אנו מונהגים על ידי חכמה שחובקת את הכל האמונה בהקשר הזה מלמדת אותנו על הענווה שבקבלת הידיעה כי איננו מבינים את כל סתרי הבריאה. גם כאשר המדע המודרני מציג תמונה ברורה לכאורה, המאמין יודע שישנן רמות עמוקות של מציאות שרק מבטם של חכמי התורה יכול לחדור אליהן. הנהגה זו אינה .זמני-הנהגה של חוסר חשיבה, אלא הנהגה של שייכות למסורת שרואה את העולם במבט על כשאדם נדרש לקבל החלטה על חילול שבת במצב של כאבי עיניים, הוא אינו פועל מתוך אינסטינקט רפואי בלבד, אלא מתוך רטט של יראה וקדושה, כשהוא מבין שכל פעולה שלו .היא ביטוי של הקשר שלו למצווה ולמצווה ההנהגה הראויה לאדם השואף למדייק את אורחותיו בתוך מתח זה, היא הליכה בדרך הסלולה, המשלבת זהירות הלכתית עם כבוד לכל תובנה רפואית, אך מבלי להעמיד את ,הרפואה מעל דבר חז"ל. עלינו ללמוד כיצד לחיות בתוך השאלות הללו מתוך רוגע פנימי בידיעה שמי שנתן לנו את השבת הוא שנתן לנו את התורה ואת ההבנה שיש מקום לפיקוח נפש, גם כשהדבר נראה מורכב ומסובך. זהו איזון עדין של נפש השואפת לאמת, המוצאת

חנ תשרפ 665 665 מנוחה לא רק בשביתה ממלאכה, אלא בשביתה מיומרה אנושית ומתוך התבטלות לפני מי .שאמר והיה העולם כשאנו מבקשים לזקק את המצפן המוסרי מתוך הסוגיה המורכבת של סכנת עיניים ובירור שינוי הטבע, אנו מוצאים כי המוסר היהודי תובע מאיתנו ענווה עמוקה, לא רק מול בורא עולם, אלא גם מול חכמת הדורות. המצפן הפנימי מורה לנו כי הקשבה לדברי חז"ל, גם כאשר הם נראים כסותרים את הידע המדעי העכשווי, אינה בבחינת התעלמות מן המציאות, אלא ביטוי של נאמנות למקור החכמה שמעבר למגבלות הזמן. המוסר דורש מאיתנו להבין כי המציאות אינה רק מה שנגלה לחושינו, וכי ישנה אחריות כבדה המוטלת על הכתפיים של מי שמבקש להכריע בשאלות של חיים ומוות, אחריות המחייבת אותנו לא למהר לבטל .דברי רבותינו בשם הקידמה נראה להוסיף כי המצפן הזה מגן עלינו מפני היומרה האנושית להחליט כי אנו חכמים יותר מהדורות הקודמים. לעיתים אדם עלול לחוש שדרכו המדעית והמודרנית עדיפה, והוא מסיק מסקנות הרות גורל על סמך אומדנים רפואיים זמניים. המוסר של התורה מלמדנו שקדושת החיים מחייבת אותנו להפעיל את שיקול הדעת בזהירות יתרה, תוך שאנו מבינים שאין אנו הריבונים הבלעדיים על קביעת הגדרות הסכנה. המצפן המוסרי שלנו הוא כזה שמחבר אותנו אל הכלל, אל מסורת הדורות ואל ההלכה הפסוקה, ומתוכם אנו מוצאים את הביטוי האחראי והשקול ביותר לכל צעד שאנו נוקטים בו בשבת, מבלי לפרוץ גדרים שנועדו .להגן על השלמות האלוקית שבאדם עוד נראה לומר כי המצפן מנחה אותנו לפתח רגישות לאחריות הציבורית והאישית. כאשר אנו נוהגים לפי דברי חז"ל, אנו יוצרים שפה של אמון ומסורת המאחדת את עם ישראל. אם כל אדם יחליט על דעת עצמו שנשתנה הטבע ויפעל כפי שנראה לו, המערכת ההלכתית תאבד ,את יציבותה. המוסר דורש מאיתנו להבין שההתנהלות שלנו בשבת אינה רק עניין פרטי אלא חלק ממבנה חברתי ורוחני רחב יותר. השמירה על הגבולות, גם במצבים רפואיים, היא ביטוי לאחריותנו כלפי האור המשותף המאיר את חיי כולנו. אנו צועדים בדרך הסלולה, לא בגלל קוצר ראייה, אלא מתוך הכרה שישנה דרך שסלל לנו הבורא, ובה טמון האושר האמיתי .והחיבור הנכון אל המקור, תוך הכרה כי החיים הם הפיקדון היקר ביותר שהופקד בידינו מתוך עומק הסוגיה שביארנו, עלינו ללקט תובנות מעשיות לחיים, שיהפכו את ההלכה יום. ראשית, עלינו להבין כי כבוד חכמים אינו רק-למגדלור המכוון את הצעדים שלנו ביום ערך מוסרי, אלא יסוד קיומי בהלכה; כשחז"ל קבעו גדרי סכנה, הם נגעו בשורש החיים באופן ,שחורג מהבנתנו הטכנית, ולכן עלינו לנהוג ביראה בכל הנוגע להיתרים הלכתיים. שנית האחריות שלנו על פיקדון החיים מחייבת אותנו לאזן בין דבקות בדרכם של רבותינו לבין ,דריכות רפואית, כאשר תמיד נעדיף את החומרה המגנה על החיים והשבת כאחד. שלישית הכרת מוגבלות ידיעתנו מול חכמת הדורות מעניקה לנו ענווה פנימית, המאפשרת לנו לפסוע בשבת במנוחה אמיתית, מבלי לשאת על כתפינו את המשא המכביד של קביעת הלכות .מדעתנו במקומות שגדולי הדורות כבר נתנו בהם את דעתם

גם לנשמה מגיע אוכל 666 666 :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין הוא שההלכה אינה מנותקת מהמציאות, אך היא גם אינה נכבשת תחתיה. היא עומדת כציר מרכזי המחבר בין המציאות הפיזית לבין האמת האלוהית שנמסרה לחכמים. השאלה בדבר סכנת עין ושינוי הטבע מלמדת אותנו כי גם כשהעולם סביבנו משתנה, וגם כשהמדע משנה את פניו, ישנם עוגנים של .קדושה וסכנה שנותרו יציבים, כיוון שהם קשורים במבנה הפנימי של הנפש והלב האדם המאמין אינו מחפש דרכים לעקוף את גדרי השבת, אלא מחפש את הדרך לקיים אותם מתוך ביטול וקבלה. כאשר אנו מכירים בכך שחז"ל ראו מעבר לאופק המדעי של דורם, אנו מוצאים את הביטחון הפנימי לפסוע בדרכם, בידיעה ששמירת .השבת – על כל דקדוקיה – היא השמירה האמיתית על נשמתנו ועל גופנו כאחד ההלכה היא המצפן הקבוע של חיינו, וגם במקום בו המציאות נראית כמשתנה, אנו נשענים על חכמתם של חז"ל שראו את הנצח בתוך הדין. הידיעה כי לא הכל גלוי לפנינו מחייבת אותנו לענווה, המאפשרת לנו להפקיד את הכרעותינו בידי מסורת הדורות במקום להיסחף אחר אומדנות חולפות. השילוב בין יראת שמיים לבין רגישות לחיי אדם הוא סוד קיומנו, המאפשר לנו לשמור על השבת במלוא הדרה .מבלי להתפשר על שלמות הנפש ?