האם חולה פרקינסון צריך להחזיק את כוס הקידוש בידו למרות שיישפך יין על בגדו?
שיישפך יין על בגדו? האם היד הרועדת יכולה להפוך למנורה המאירה את כבוד השבת? בשיעור זה אנו צוללים אל תוך דילמה אנושית והלכתית כואבת :כיצד ינהג חולה פרקינסון בקידוש השבת? נצא
האם חולה פרקינסון צריך להחזיק את כוס הקידוש בידו למרות שיישפך יין על בגדו? האם היד הרועדת יכולה להפוך למנורה המאירה את כבוד השבת? בשיעור זה אנו צוללים אל תוך דילמה אנושית והלכתית כואבת :כיצד ינהג חולה פרקינסון בקידוש השבת? נצא מהציווי בפרשת תרומה על יריעות המשכן ה"סרוחות" לכסות ולהגן ,ונגלה כיצד יסוד זה של שמירה על הניקיון והכבוד עובר דרך עבודת הכהן הגדול במזבח הזהב .נלמד את הכרעתו המרעישה של מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי ,שהבהיר כי התורה מעולם לא ציוותה על מעשה שיביא לידי ביזיון ולכלוך הבגדים .השיעור חושף את הקשר שבין "מקרא קודש" לכסות נקייה ,ומעניק מבט מלא חמלה והלכה על הדרך שבה כל אדם ,למרות מגבלותיו, יכול לעמוד לפני המלך בשיא ה"כבוד והתפארת". אנו ניצבים בפני שאלה המטלטלת את הלב וההלכה כאחד .מצד אחד ,מצוות הקידוש, שבה אנו מכריזים על קדושת היום ,דורשת מאיתנו "כוס ישועות אשא" – אחיזה פיזית של הכוס ביד כביטוי של חשיבות ומלכות .מצד שני ,עומד יהודי יקר שגופו אינו נשמע לו ,וידו הרועדת עלולה להפוך את כוס הברכה לכלי של ביזיון ,כאשר היין נשפך על בגדי השבת הנקיים .האם הידור המצווה באחיזת הכוס גובר על חובת כבוד השבת שבאה לידי ביטוי בכסות נקייה ,או שמא ניקיון הבגד הוא חלק מהותי מקדושת היום? אנו יוצאים למסע בין עבודת המקדש לקידוש הביתי ,ומבקשים למצוא את האיזון העדין בין חובת הגוף לחובת הבגד ,וכיצד רמוז הדבר בפרשתנו בדין יריעות המשכן. מתוך השאלה המרגשת על כבוד השבת אל מול רעדת הידיים ,אנו פונים אל פסוקי הפרשה העוסקים במבנה יריעות המשכן ,ומגלים את הקפדתה של התורה על הכיסוי המגן ועל יופיו של המבנה המקודש. "והאמה מזה והאמה מזה בעודף באורך יריעות האוהל יהיה סרוח על צדי המשכן מזה ומזה לכסות" (שמות כו ,יג). פסוק זה מתאר את יריעות העיזים הפרוסות מעל יריעות המשכן ,כשהתורה מדגישה שישנו עודף של אמה מכל צד שנועד "לכסות" .הכיסוי הזה אינו רק עניין טכני ,אלא הוא חלק ממהותו של המשכן – להגן על הקדושה ולשוות לה מראה של כבוד. רבי שלמה יצחקי ,רש"י (שמות כו ,יג) כתב וביאר את המילה "לכסות" ,שהוא פירש שהעודף בא כדי שלא ייראו יריעות התחתונות שהן נאות מאוד ,ועל ידי הסרח והעודף הן נשמרות ומוסתרות. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כו ,יג) כתב ופירש שעניין העודף הוא כדי שהבניין יהיה שלם ומכוסה מכל צדדיו ,ללמדנו שהשלמות של כלי קודש ומבנה קודש תלויה בכך שלא יהיה בהם גילוי של בזיון או חוסר. רבינו בחיי (שמות כו ,יג) כתב וחידש שהקפדה על הכיסוי והנוי של המשכן היא משום "לכבוד ולתפארת" ,שכל דבר שבקדושה צריך להיראות בשיא יופיו וניקיונו.
636 המורת תשרפ
חזינן מדברי המפרשים שהתורה עצמה דואגת לכך שהמשכן יהיה מכוסה ומוגן ,ושלא ייגרם נזק ליריעות הנאות על ידי חשיפה לחוץ .אם במשכן הקפידה התורה על "סרוח על צדי המשכן" כדי לשמור על הכבוד והניקיון של היריעות הפנימיות ,קל וחומר בבגדי השבת של האדם ,שהם "מקרא קודש" ,שיש להקפיד שלא יתבזו בכתמי יין בשעת הקידוש. מתוך הוראת התורה בפרשתנו על החשיבות שבכיסוי המשכן והגנת יריעותיו ,אנו פונים אל עבודת הכהן הגדול במזבח הזהב ,ומגלים כיצד גדולי האמוראים והפוסקים הקפידו על ניקיון הבגדים גם בשעת השיא של עבודת הקודש. בגמרא במסכת יומא (דף נח ע"ב) כתבו וביאו רבותינו את סדר נתינת הדם על מזבח הזהב. תניא ,רבי אליעזר אומר במקומו היה עומד ומחטא ממקום עומדו על כל קרנות המזבח, ועל כולן היה נותן מלמטה למעלה חוץ מזו שהייתה לפניו שהיה נותן מלמעלה למטה .חז"ל פירשו את הטעם לכך במילים קצרות וברורות" :כי היכי דלא ניתווסן מאניה". רבי שלמה יצחקי ,רש"י (יומא נח ע"ב) כתב ופירש את חשש הכהן ,שהוא ביאר שבקרן העומדת לפניו ,אם ימשוך ידו מלמטה למעלה ,הדם יזוב לתוך בית יד כותנתו וילכלך את בגדי הכהונה. מרן רבי אברהם ישעיהו קרליץ בספרו חזון איש (יומא סימן קכו אות לח) כתב וחידש יסוד עצום בהבנת הסוגיה ,והוא פירש שאפשר שחכמים קבעו חובה לעשות מה שנוח לו ,שזו כבוד העבודה שלא תיעשה בשינוי אלא בדרך הנוח .הוא ביאר שלמרות שיש סדר קבוע לכל הקרנות ,בקרן שלפני הכהן משנים את הסדר ונותנים מלמעלה למטה רק כדי לשמור על ניקיון הבגד ,משום שניקיון הבגדים הוא חלק בלתי נפרד מ"כבוד העבודה". רבי חנינא סגן הכהנים (במכילתא) כתב וביאר שהכהנים היו זהירים ביותר שלא יימצא רבב על בגדיהם ,שכן בגדי הכהונה צריכים להיות "לכבוד ולתפארת" .הוא פירש שכל לכלוך על הבגד פוגם בהדר העבודה ופוסל את המעשה מלכתחילה. חזינן מדברי הגמרא והחזון איש ,שניקיון הבגדים אינו רק עניין אסתטי ,אלא הוא גורם הלכתי מכריע שבכוחו לשנות את סדר העבודה שנקבע במקדש .אם הכהן הגדול משנה את אופן נתינת הדם כדי ש"לא יתלכלכו בגדיו" ,הרי ששמירה על "כסות נקייה" היא ערך מקודש הדוחה הנהגות אחרות של כבוד המצווה. מתוך יסודות עבודת המקדש ,שבה למדנו כי ניקיון הבגדים עומד בראש מעייניו של הכהן ואף משנה את סדר העבודה ,אנו באים אל שולחן השבת ,שם מתנגשות שתי חובות של כבוד: אחיזת הכוס אל מול ניקיון הלבוש. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קפג ס"ד) כתב ופירש את סדר אחיזת הכוס ,שהוא ביאר שצריך לאחוז את הכוס בימינו ולהגביהה מן השולחן טפח .הוא חידש בסימן רע"א (סעיף י) שכוס קידוש טעונה כל מה שכוס של ברכת המזון טעונה ,וביניהם האחיזה וההגבהה. רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות שבת פכ"ט ה"ז) כתב וביאר את סדר הקידוש ,והוא פירש
637
גם לנשמה מגיע אוכל
שצריך המקדש לאחוז את הכוס בימינו ולהגביהו מן השולחן .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (חזון עובדיה שבת ב ,עמ' קכו) כתב וחידש בדעת הרמב"ם שהגבהת הכוס בקידוש היא דינא דגמרא וחיוב גמור ,ולא רק מעלה בעלמא. מנגד עומדת חובת הלבוש הנקי .בתוספות (כריתות ז ע"א ד"ה וקראו) כתבו ופירשו את הפסוק "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" ,שהכוונה היא בכיבוד כסות נקייה .בעל הטורים (ויקרא כג ג) כתב וחידש שהמילים "מקרא קודש" עולות בגימטרייה למילים "במאכל ובכסות נקיה" .הוא ביאר שעיקר קדושת היום מתבטאת בכך שהאדם נראה מכובד ובלבוש נקי כעומד לפני המלך. רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן קפג ס"ק טז) כתב וביאר שאף שצריך להגביה את הכוס ,הרי זה רק למצווה מן המובחר .הוא פירש במקום אחר (סימן רעא ס"ק מג) שאם יש חשש שהיין יישפך או שהכוס לא תהיה יציבה ,הרי שזהו פגם בכבוד המצווה. חזינן שיש כאן מאבק בין הידור מצווה באחיזת הכוס לבין הידור מצווה בניקיון הבגד. הרמב"ם והשולחן ערוך מדגישים את האחיזה ,אך התוספות ובעל הטורים מלמדים ש"מקרא קודש" הוא הכסות הנקייה .כאשר החולה עומד לקדש ובפיו המילים "מקראי קודש" ,עליו להכריע האם הכסות הנקייה קודמת להגבהת הכוס המטפטפת. מתוך המתח שבין חובת הגבהת הכוס לבין קדושת הבגד הנקי ,אנו מעמיקים בחילוק היסודי שבין בגדי הכהונה לבגדי השבת ,ומבקשים להבין האם החשש מלכלוך בבגדי השבת דינו כחשש הפסול במקדש. רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פ"ח ה"ד) כתב וביאר את מהותם של בגדי הכהונה ,שהוא פירש שיהיו חדשים נאים ומשולשים כדרך בגדי הגדולים ,שנאמר "לכבוד ולתפארת" .הוא הוסיף וחידש (שם הלכה ה) שכל בגד מבגדי כהונה שנעשו צואין ,אין מלבנים אותן ואין מכבסים אותן ,אלא מניחן לפתילות ולובש חדשים .הוא ביאר שבגדי כהונה שהתלכלכו נפסלים לעבודה ויוצאים לגניזה ,ועל כן החשש שמא "ניתווסן מאניה" הוא חשש של הפסד מצווה גמור. מכאן עולה השאלה בבגדי שבת :הרי בגד שבת שנתלכלך ביין אינו נפסל לעולם ,ואפשר לכבסו במוצאי שבת ולחזור וללבשו .אולם ,בעל הטורים (שמות כח ב) כתב וחידש שגם בבגדי שבת נאמר "לכבוד ולתפארת" ,והוא פירש שכשם שהכהן משרת בקודש בבגדים נקיים ,כך ישראל בשבת צריכים להיות בבגדים נקיים משום שהם כמשרתים לפני המלך .הוא ביאר שכתם על בגד השבת בשעת הקידוש הוא פגיעה מידית בכבוד השבת ,גם אם ניתן לכבסו אחר כך. רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן רסב ס"ק ה) כתב וביאר את דברי הגמרא שצריך אדם לכבד את השבת בכסות נקיה ,והוא פירש שאם בגדיו מלוכלכים הוא מבזה את השבת. הוא הוסיף וחידש שאף על פי שאין זה איסור גמור כמו במקדש ,מכל מקום לכתחילה חובת האדם לעשות הכל כדי שיהיה לבושו נקי ומכובד.
638
המורת תשרפ
חזינן שאף שיש מקום לחלק ולומר שבבגדי כהונה החמירו יותר בגלל הפסול הגמור ,מכל מקום היסוד של "לכבוד ולתפארת" משותף לשניהם .אם הכהן משנה את דרך נתינת הדם במזבח הזהב – עבודה שהיא דאורייתא – כדי שלא יתלכלך בגדו ,מסתבר שגם בקידוש ,שבו האחיזה היא לכתחילה ולמצווה ,יש להעדיף את ניקיון הבגד שהוא מיסוד ה"מקרא קודש" של השבת. מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי כתב וחידש יסוד פשוט ומרעיש בהבנת דברי הגמרא, והוא פירש שמה שנאמר "כי היכי דלא ניתווסי מאניה" אינו רק טעם טכני ,אלא סברה מהותית – שהתורה אינה מצווה לאדם לעשות מעשה קדושה באופן שיגרום לבגדיו להתלכלך .הוא ביאר והוסיף כי "יד רועדת השופכת יין ,אין זה 'כוס ישועות אשא' ,כי היא פורענות ולא כבוד לברכה" .הוא חידש שדווקא הנחת הכוס על השולחן בנחת היא שמכבדת את המעמד במקרה כזה. רבי משה איסרליש ,הרמ"א (או"ח סימן קפב ס"ב) כתב וחידש שיש מדקדקים כשמברכים ברכת המזון ביחיד על היין ,שלא לאחוז את הכוס ביד אלא מניחים את הכוס על השולחן לפניהם .הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (שם ס"ק טו) כתב וביאר שדי בכך שהכוס מונחת לפניו על השולחן ,שכן אחיזת הכוס אינה אלא למצווה מן המובחר לכל הדעות ,ובמקום הצורך ניתן לסמוך על כך שהנחת הכוס על השולחן נחשבת כקיום המצווה. רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן רעא ס"ק מב-נב) כתב וביאר עוד ,שאף על פי שהקידוש לכתחילה צריך להיות על כוס מלאה ,מכל מקום זהו רק למצווה ולא לעיכובה. הוא פירש שאם אין לאדם כוס קטנה ,מותר לו לקדש על כוס גדולה שיש בה רביעית .אולם למעשה ,במקרה של חולה פרקינסון ,הוא ביאר שעדיף להניח כוס מלאה על השולחן מאשר לאחוז כוס חסרה ביד ,שכן אין זה מכובד לעמוד לפני המלך עם כוס חסרה. חזינן מדברי גדולי הפוסקים ,שבמצבו של חולה שאינו יכול לשלוט בתנועות ידו ,הידור המצווה האמיתי הוא דווקא בוויתור על האחיזה כדי לשמור על קדושת ה"מקרא קודש" ועל כבוד הברכה .ההכרה בכך ש"התורה לא תצווה ליתן דם באופן שהבגדים יתלכלכו" הופכת למצפן המורה לנו כי בשבת קודש ,הניקיון והכבוד הפנימי קודמים לכל תנועה פיזית המבזה את המעמד. מתוך דברי רבותינו המלמדים כי כבוד המצווה וניקיון הבגד שלובים זה בזה ,אנו באים לגזור את הנפקא מינות למעשה ,המתוות את הדרך הנכונה והמכובדת עבור מי שחפץ לקיים את הקידוש למרות מגבלות הגוף. נפקא מינה ראשונה עולה בעניין אופן קיום הקידוש לחולה הפרקינסון .למעשה ,אין עליו להתאמץ ולהחזיק את הכוס בידיו אם הדבר גורם לרעד ולשפיכת היין .עליו להניח את הכוס על השולחן לפניו ,ובכך הוא מקיים את עיקר הדין של קידוש על הכוס ,שכן הנחתה על השולחן נחשבת כהעמדה מכובדת לפני המלך .התובנה המעשית היא שדווקא המניעה מן האחיזה היא היא ה"כבוד והתפארת" של השבת ,שכן היא מונעת את ביזיון המצווה ולכלוך הבגדים. נפקא מינה נוספת נוגעת להכנת כוס הקידוש מראש .למעשה ,כפי שצוין ,עדיף להעמיד
639
גם לנשמה מגיע אוכל
על השולחן כוס מלאה וגדושה ("כוס מלא ברכת ה'") מאשר לאחוז ביד כוס חסרה רק כדי שלא יישפך היין .התובנה למעשה היא שהיציבות של השולחן מאפשרת להדר במצוות "כוס מלא", מה שהיד הרועדת אינה מאפשרת .במידה וניתן להשתמש בגביע עם מכסה ,יש בכך פתרון המאפשר גם אחיזה מסוימת ללא חשש שפיכה ,אך אין זה חובה. נפקא מינה שלישית היא ברגישות החברתית והמשפחתית .למעשה ,כאשר מארחים אדם הסובל מרעדה ,יש להכין עבורו מראש את המקום כך שהכוס תהיה מונחת לפניו בבטחה. אין לדחוק בו לאחוז את הכוס ,ויש להבהיר לו כי על פי ההלכה ,הנחת הכוס על השולחן היא דרך לכתחילה עבורו .התובנה היא שהשמירה על "מקראי קודש" בכסות נקייה וביציבות היין מעניקה לחולה מנוחת נפש ושמחת שבת ,מבלי שיחשוש פן יגרום לפורענות במקום לישועה. חזינן שההלכה אינה דורשת מהאדם את מה שמחוץ לכוחותיו ,אלא מבקשת ממנו למצוא את הדרך המכובדת ביותר בתוך מצבו .כפי שהיריעות בפרשתנו סרוחות על צדי המשכן כדי לכסות ולשמור על יופיו ,כך עלינו לשמור על הדר הקידוש בדרך שתבטיח כבוד למברך וכבוד ליום השבת. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות המלמדות אותנו כי השמירה על כבוד השבת וניקיון הבגד היא היא קיום המצווה המהודר ביותר עבור החולה ,אנו מתעלים אל מרחבי הרעיון הטמונים במושג "לכבוד ולתפארת" ,ומבקשים להבין מהו הקשר העמוק שבין לבושו של האדם לבין הקדושה השוכנת בקרבו. ההרחבה הרעיונית במושג זה מגלה לנו שהבגד אינו רק כיסוי חיצוני לגוף ,אלא הוא שיקוף של המעמד הרוחני שבו נמצא האדם .חז"ל קראו לבגדיהם "מכבדותיי" ,משום שהבגד מכבד את הלובש אותו ומעיד על כך שהוא נברא בצלם אלוקים .בשבת קודש ,כאשר אנו לובשים בגדי מלכות ,אנו מצהירים כי ביום זה אנו בני מלכים העומדים בהיכלו של מלך מלכי המלכים .רעיון זה עומד בבסיס ההקפדה על "כסות נקייה"; כתם על בגד שבת אינו רק פגם אסתטי ,אלא הוא סדק בהכרה במלכותו של ה' המשתקפת בנו. מכאן אנו למדים על היחס שבין כוונת הלב לבין המעשה החיצוני .לעיתים נדמה לאדם שהמצווה תלויה רק בפעולה הטכנית – אחיזת הכוס – אך התורה מלמדת אותנו דרך מעשה המשכן והכהנים ,שהקדושה דורשת גם "תפארת" .האחדות שבין האדם למצווה צריכה להיעשות בדרך של נועם וכבוד .אם המעשה המצווה גורם לביזיון או ללכלוך ,הרי שה"תפארת" חסרה מן המצווה .הרמב"ם שחידש כי בגד צוא מסלק את הכהן מעבודתו, מלמדנו שהלכלוך יוצר חציצה בין האדם לקודש. זאת ועוד ,הרעיון של "סרוח על צדי המשכן" בפרשתנו מלמד על מידת ה"לפנים משורת הדין" .היריעות העודפות נועדו לכסות ולהגן על מה שמתחתן .בעבודת השם של האדם, הבגד הנקי הוא הכיסוי המגן על כבוד התורה שבלב .כשאדם מוותר על אחיזת הכוס כדי לשמור על ניקיון בגדו ,הוא מגלה הבנה עמוקה שהעיקר אינו ה"כוח" (האחיזה הפיזית) ,אלא ה"כבוד" (המעמד המכובד) .הוא מלמד אותנו שקדושת השבת אינה נמדדת רק בטקס ,אלא בדרך שבה אנו מופיעים לפני ה' – בטהרה ובניקיון המעידים על נשמה שלמה.
640
המורת תשרפ
מתוך ההרחבה הרעיונית על מהות הבגד כשיקוף הנשמה ,אנו מעפילים אל היכלי המחשבה והאמונה ,להתבונן ביחס שבין הבורא לבין האדם הנלחם במגבלות גופו ,ולגלות כיצד "כוס ישועות" נאמרת דווקא מתוך השבר. ההרחבה המחשבתית בסוגיה זו מגלה לנו יסוד כביר באמונה :הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בטקסים טכניים המנותקים ממציאות חייו של האדם ,אלא הוא חפץ ב"לב נשבר ונדכה". האמונה הטמונה כאן היא שהתורה ,שניתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת ,מכירה בחולשת החומר .כאשר חולה פרקינסון מניח את הכוס על השולחן מתוך דאגה לכבוד השבת ,הוא מגלה אמונה עמוקה בכך שה' אינו "בא בטרוניא עם בריותיו" .הוא מבין שרצון ה' ממנו ברגע זה אינו האחיזה הפיזית הבלתי אפשרית ,אלא השמירה על הדר השבת בדרכים המותרות לו. יתרה מכך ,המחשבה על "כוס ישועות" מול יד רועדת מלמדת אותנו על מהות הישועה. הישועה אינה בהכרח הריפוי המיידי של הרעד ,אלא היכולת של האדם להתעלות מעל המוגבלות ולמצוא את דרך המלך בתוך מצבו .המחשבה היהודית רואה בזה עומק של "לכבוד ולתפארת" – שהתפארת האמיתית אינה שלמות הגוף ,אלא שלמות הרצון .כפי שהיריעות בפרשה "סרוחות" ומכסות על המשכן ,כך האמונה מכסה על חסרונות הגוף ומשלימה אותם לכדי יצירה שלמה של עבודת השם. הנהגת המחשבה העולה מכאן היא שהקב"ה חפץ שנעבוד אותו מתוך הכלים שנתן לנו. כפי שביאר שר התורה הגר"ח קנייבסקי ,התורה לא ציוותה דבר שיגרום לביזיון .האמונה הזו נוסכת שלווה בלב החולה :הוא אינו צריך להרגיש "פגום" בקידושו .אדרבה ,הקידוש שלו ,הנאמר מתוך הכרה במגבלותיו ותוך שמירה קפדנית על ניקיון כבוד השבת ,עולה למרומים כעבודת הכהן הגדול במזבח הזהב ,המחשב את צעדיו בדיוק נמרץ כדי ש"לא ניתווסן מאניה". מתוך ההרחבה המחשבתית על עבודת השם שבתוך המגבלה ,אנו באים אל היכלי המוסר, כדי ללמוד על האחריות המוטלת עלינו – הן כפרטים כלפי עצמנו והן כחברה כלפי הזולת – לשמור על כבוד האדם ועל הדרתו המוסרית. ההרחבה המוסרית בסוגיה זו תובעת מאיתנו רגישות עמוקה למושג "ביזיון" .המוסר היהודי מלמד שאין לך דבר הפוגע בנפש האדם יותר מאשר תחושת חוסר האונים המובילה לביזיון עצמי .כאשר אנו דנים בחולה שחושש ללכלך את בגדיו ,אנו עוסקים בגרעין הקדוש של כבוד הבריות .המוסר כאן הוא ההבנה ששמירה על הניקיון אינה "גאווה" או דאגה חיצונית בלבד ,אלא היא שמירה על צלם האלוקים שבאדם .אדם שמרגיש מבוזה בבגדיו המלוכלכים, דעתו אינה מיושבת עליו לעבודת הבורא. זאת ועוד ,אנו למדים מוסר השכל על הדרך שבה אנו שופטים "הידור מצווה" .לעיתים, מתוך רצון להדר בטקס החיצוני ,אנו עלולים לרמוס את כבודו של האדם .המוסר כאן קורא לנו להבין שהידור המצווה האמיתי הוא זה שנעשה ב"דרך הנוח" ,כפי שביאר החזון איש .אם האחיזה בכוס גורמת לאדם למתח ,לבושה או לצער מחמת היין שנשפך ,הרי שזהו הידור
641
גם לנשמה מגיע אוכל
הבא בעבירה של "ואהבת לרעך כמוך" כלפי עצמו או כלפי בני ביתו .המוסר הוא לדעת מתי ה"פחות" בטקס הוא ה"יותר" בקדושה. לבסוף ,יסוד ה"כיסוי" שבפרשתנו – "לכסות" את יריעות המשכן – מלמדנו את מידת הצניעות והחסד כלפי החלש .האחריות המוסרית שלנו היא ליצור סביבה שבה המגבלה של הזולת אינה הופכת למוקד של מבוכה .כפי שהתורה דאגה לכיסוי המשכן כדי לשמור על תפארתו ,כך עלינו "לכסות" על חולשותיו של הזולת ,לאפשר לו לקדש בדרכו המכובדת, ולראות בבגדיו הנקיים ובשלוות נפשו את עיקר ה"מקרא קודש" של השבת. מתוך מסענו המרתק בין יריעות המשכן הסרוחות לכיסוי המבנה ,לבין הכהן הגדול המחשב את תנועותיו במזבח הזהב ,אנו באים לאסוף את פניני ההלכה והמחשבה אל תוך הנהגת חיינו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :התובנה הראשונה היא עליונות כבוד השבת שבאה לידי ביטוי בניקיון .למדנו כי ה"מקרא קודש" אינו רק דיבור של קדושה ,אלא הוא הופעה של כבוד ב"מאכל ובכסות נקיה" .כשאדם ניצב מול הכרעה בין הידור טקסי לבין שמירה על כבוד לבושו ,עליו לדעת שהבגד הנקי הוא חלק ממהות היום ,והוא המגן על הדרת המצווה. תובנה נוספת היא היסוד של "דרך הנוח" .כפי שביאר החזון איש ,התורה חפצה שהעבודה תיעשה בדרך המכובדת והנינוחה ביותר .אין הקדוש ברוך הוא מבקש מהאדם מעשים הגורמים לו למבוכה או לביזיון .בחיים האישיים ובמצוות ,עלינו לחפש את הדרך שבה הקדושה משתלבת עם שלום הגוף ומנוחת הנפש ,ולא כזו הסותרת אותם. תובנה שלישית היא כוחה של ההתאמה ההלכתית למציאות .למדנו שגם בתוך ההלכה הפסוקה ,כמו הגבהת הכוס ,קיימים נתיבים המאפשרים לכל יהודי ,בכל מצב גופני ,להרגיש כבן מלכים .הנחת הכוס על השולחן אינה ויתור ,אלא היא קיום המצווה בשיא תפארתה עבור מי שידו רועדת ,מתוך הבנה עמוקה של רצון הבורא.
עיקר העניין: סוד הקשר שבין יריעות המשכן לקידושו של חולה הפרקינסון טמון בהבנה שהקדושה זקוקה לכיסוי ולשמירה .כפי שהתורה ציוותה על עודף יריעות "לכסות" את המשכן ולהגן על יופיו ,כך היא מצווה עלינו לשמור על "תפארת" המצווה .חולה הפרקינסון שמניח את כוסו על השולחן אינו רק "נמנע" משפיכת יין ,אלא הוא מקיים אקטיבית את מצוות "כבוד השבת" .הוא מוכיח במעשהו שהשבת היא "מקרא קודש" – יום שבו הבגד הנקי וההופעה המכובדת הם כלי השרת של הנשמה .כפי שהכהן במקדש שינה מסדר העבודה כדי ש"לא ניתווסן מאניה" ,כך יהודי זה מקדש את ה' בשתיקתו ובמנוחת ידו ,ומלמד את כולנו ש"כוס ישועות" אמיתית היא כזו הנאמרת מתוך כבוד ,שלווה וניקיון הלב והבגד כאחד.
642
המורת תשרפ