!אדם השומר שבת ביום שישי או במוצאי שבת, האם יעבור על איסור בל תוסיף? הוכח מפרשת השבוע

!איסור בל תוסיף? הוכח מפרשת השבוע דמיינו עמנו את שקט השבת היורד על העולם. השמש נוטה אל מעבר להרי יהודה, צובעת את השמים בכתום עמוק, ובתוך החדר הופך האוויר לצליל של דממה מקודשת. הנה כאן, בלב

אדם השומר שבת ביום שישי או במוצאי שבת, האם יעבור על !איסור בל תוסיף? הוכח מפרשת השבוע דמיינו עמנו את שקט השבת היורד על העולם. השמש נוטה אל מעבר להרי יהודה, צובעת את השמים בכתום עמוק, ובתוך החדר הופך האוויר לצליל של דממה מקודשת. הנה כאן, בלב המושגים הללו, עולה שאלה המטלטלת את גבולות הזמן: מה קורה לאדם המבקש למתוח את גבולות הקדושה מעבר למה שנקבע במפורש? האם אותה תוספת של שביתה, הנעשית מתוך רצון להידמות לבורא, הופכת למצווה נשגבת או שמא היא נופלת אל תוך האיסור החמור של בל תוסיף? השאלה הזו מרחפת כרוח מבעד לדפי הספרים, מציבה מראה מול כל אותם ,רגעים שבהם אנו מנסים לאחוז בקצוות הקדושה. אנו עומדים כאן, בבית המדרש של הנפש ומביטים אל היום המקודש, תוהים האם הגבולות ששרטטה לנו התורה הם מחסומים שנועדו להגן, או שמא כל חריגה מהם, גם אם היא נעשית מאהבה ויראה, נחשבת כפגיעה בשלמות המעגל האלוקי. השאלה מונחת לפנינו, תובעת בירור מדויק, כשהיא מהלכת על חבל דק שבין .הרצון להתקרב לבין הצורך להישמע להגדרות הקבועות מראש נפנה עתה אל פסוקי הפרשה, המשרטטים את מסגרת הזמן הנצחית של העולם, ודרכם ננסה

חנ תשרפ 653 653 ,(בראשית ח "להבין את גדר השביתה והאיסור המלווה אותה. בתורה נאמר: "יום ולילה לא ישבותו . פסוק זה, המבטא את יציבות הבריאה והמשכיות הזמנים, משמש בסיס להבנת האיסור על)כב .השביתה כמעשה זר, שכן הבריאה כולה נועדה להתנהל בסדר אלוהי קבוע שאינו נתון לשינוי ביאר כי הבטחה זו של הקב"ה היא הנהגה נצחית שלא תתבטל, ובהקשר)(בראשית ח, כב רש"י לשביתה הוא מבאר כי אין לאדם ליטול לעצמו רשות לקבוע מועד מנוחה כזה, שכן כל הנהגת .העולם כפופה לסדרי הבורא ביאר כי הזמנים הם כחוקה מוטבעת בטבע, וכל המנסה לשנותם)(שם רבי אברהם אבן עזרא .או להוסיף עליהם מנוחה שלא נקבעה, הרי הוא פוגע במערכת המופלאה שבין יום ללילה ביאר כי הפסוק מלמדנו על שבועת השם שלא יושבתו סדרי בראשית, והשביתה)(שם הרמב"ן .מפעולה המיוחסת לאומות העולם היא ניסיון לחדש סדרים שאינם חלק מברית הבריאה , ביאר כי ההבטחה הזו היא הוכחה לכך שסדרי הבריאה קבועים ואינם פוסקים)(שם הספורנו וכל ניסיון אנושי להוסיף שביתה ביום שאינו מיועד לכך, הרי הוא כערעור על סדר המציאות .שקבע בורא עולם ביאר כי הזמנים המוגדרים כיום ולילה הם מסגרת עבודה ומנוחה שנקבעו)(שם תרגום אונקלוס .על ידי השם, וכל שביתה מחוץ למסגרת זו מהווה חריגה מהסדר האלוקי שניתן לבני האדם עתה נצעד בנתיבי התלמוד, אל המקומות בהם הוגדרה חומרת השביתה, ונבחן כיצד הגמרא .מציבה גבולות למעשה זה , מובא כי ריש לקיש למד מהפסוק יום ולילה לא ישבותו)(דף נח עמוד ב בגמרא במסכת סנהדרין שמכאן למדנו שנכרי ששבת חייב מיתה, ואפילו אם שבת ביום שני בשבת חייב מיתה. הסוגיה מבקשת להדגיש כי השבת אינה רק הימנעות ממלאכה, אלא מעשה המבטא את היחס המיוחד .לבורא עולם, ועל כן כל מי שאינו מחויב בכך ונוטל אותה לעצמו, מפר את הסדר הראוי ביאר כי אין לטעות ולחשוב שהאיסור תלוי דווקא ביום שיש בו קדושה)(שם ד"ה ואפילו רש"י כיום השבת, אלא האיסור הוא על מנוחה בעלמא שנעשית כדרך שביתה. ביאורו של רש"י שם מלמדנו כי הדגש על יום שני בשבת בא ללמד שאין כל משמעות לזמן השביתה מצד קדושת .היום, אלא מצד העובדה שהאדם מבטל ממלאכתו, והוא הדין לכל יום אחר שבו יבחר לעשות כן נבוא בזה אל עיונם של הראשונים והאחרונים, המבקשים לפלס נתיב בסבך ההלכות ולהבין .היכן עובר הגבול הדק שבין רצון להידבק בקדושה לבין איסור בל תוסיף ביאר שני תירוצים לשאלה מדוע נקטה הגמרא יום שני בשבת. תירוצו)(פרשת נח החתם סופר הראשון הוא שיום אחד בשבת עדיין אינו רחוק כל כך מהשבת עצמה, שכן במקומות שונים בעולם עדיין שבת, ולכן אין כאן רבותא גדולה כל כך. אך ביום שני בשבת, שכבר רחוק מכל קדושת השבת, אם שבת חייב מיתה, זו הוכחה שהאיסור אינו תלוי בקדושת היום אלא בעצם מעשה השביתה. תירוצו השני של החתם סופר הוא כי ביום ראשון, גם אצל ישראל יש איסור של בל תוסיף אם הוא קובע אותו כשבת, ולכן אין בנכרי ששבת ביום זה חידוש מיוחד. לעומת

גם לנשמה מגיע אוכל 654 654 זאת, ביום שני אין איסור בל תוסיף בישראל, שכן כבר חלף זמן רב מהשבת, ולכן כשהגמרא .אומרת שגם ביום שני חייב מיתה, היא מלמדת אותנו על חומרת האיסור הנכרי בכל זמן שהוא ביאר כדברי החתם סופר, כי הגמרא בחרה דווקא ביום)(או"ח סימן תרנ"א ס"ק ד בשו"ת שבילי דוד שני בשבת כדי להדגיש את האיסור גם במקום שאין בו חשש של בל תוסיף מצד ישראל, ובכך .להבהיר את היקף האיסור על הנכרי חלק על סברה זו וביאר כי גם מי שמוסיף לעשות שבת)(או"ח חלק ג סימן מ"ד בשו"ת מחנה חיים יומיים, אין בו משום איסור בל תוסיף. הוא ביאר כי יום השבת מוגדר כיום שבו שבת הקב"ה ממלאכתו, ואי אפשר להחיל משמעות זו על ימים אחרים, ולכן אין כאן הוספה על המצווה אלא רק מעשה ריק. עוד הוסיף המחנה חיים כי איסור בל תוסיף שייך רק כאשר הגיע זמן חיובה של .המצווה, אך מי שמקדים או מאחר ומוסיף יום, אינו נכנס לגדר זה הקשה על כך מדברי מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך)(חלק א סימן פ"ו בשו"ת מגדנות אליהו , שכתב כי יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש, מה שמשמע שזו תוספת)(או"ח סימן רס"א ,שמותרת ואולי אף רצויה, ותמה כיצד אין כאן איסור בל תוסיף. הוא תירץ כדברי המחנה חיים שאיסור בל תוסיף שייך רק כשמוסיפים על המצווה עצמה כשהיא כבר חלה, אך לא כשמוסיפים .עליה קודם לכן נפנה עתה אל עומק דברי הפנים יפות, המציע מבט מרתק על שינוי סדרי הזמנים ממתן תורה .ואילך, ובכך הוא מניח תשתית ליישוב הקושיות סביב השביתה ואיסורי הזמן ביאר כי קודם מתן תורה, הנהגת הימים הייתה שהלילה נמשך אחר)(על התורה הפנים יפות היום, כפי שמשתמע מהלשון של סדר הבריאה. אך לאחר שניתנה התורה, אמר הקב"ה לבני ישראל: מערב עד ערב תשבתו שבתכם, ובכך קבע כי היום הולך אחר הלילה. ביאור זה מסייע לנו להבין את הפסוק יום ולילה לא ישבותו, שפירושו הוא שהשביתה אינה יכולה להיות מנותקת מרצף הזמן, אלא היא חייבת להיות יחידה אחת של יום ולילה. מכאן הוא מחדש כי חיוב המיתה על גוי ששבת אינו חל אלא אם כן שבת במשך יום ולילה שלמים, אך אם עשה מלאכה בסוף .הלילה, הרי שלא השלים את שביתת היום והלילה, ולכן לא עבר על הלאו בהמשך דבריו הוא מחדש כי שמירת השבת של אברהם אבינו הייתה בדומה למה שנקבע לאחר מתן תורה, שכן הוא זכה להבין את עומק הקדושה עוד קודם לכן. על פי זה הוא מבאר את דברי הגמרא על יום שני בשבת, כי מדובר במציאות שבה השביתה נמשכה אל תוך הלילה שלאחריו, וזהו עיקר החיוב והאיסור. זוהי הבנה המאירה באור חדש את סדר השביתה, ומלמדת אותנו כי האיסור אינו על רגע של מנוחה, אלא על יצירת רצף של שביתה המנסה לדמות את .סדר היום והלילה של ישראל הביאור הזה מעניק לנו מפתח להבנת החומרה המיוחדת המיוחסת לימים שונים, שכן הוא מעביר את מרכז הכובד מן היום עצמו אל הרצף המלא של יום ולילה, ובכך הוא משיב על הקושיה מדוע דווקא יום שני בשבת הוזכר, ומבהיר כיצד הדברים מתיישבים עם מושג הבל .תוסיף וההלכות הקבועות לדורות

חנ תשרפ 655 655 לאחר שהנחנו את היסודות לשיטת הפנים יפות ולשיטת המחנה חיים, אנו ניגשים לברר את ההשלכה למעשה: מה דינו של אדם השומר שבת בזמנים שאינם יום השביעי, והאם יש בדבר .איסור בל תוסיף , ביאר את הדין כך: מי שמוסיף לעשות שבת יום נוסף)(בשו"ת חלק ג סימן מ"ד המחנה חיים כגון ביום שישי או במוצאי שבת, אין בו משום איסור בל תוסיף. הטעם לכך הוא שאיסור בל תוסיף שייך רק כאשר האדם מוסיף על המצווה הקיימת בזמן חיובה, אך כאשר הוא קובע יום מנוחה בזמן שאינו יום השבת, אין זו הוספה על המצווה, אלא פעולה נפרדת שאינה מתיימרת ,להיות מצוות השבת. בירור זה מעלה כי הגדרת בל תוסיף מותנית בהתייחסות למצווה הקיימת וכאשר הנידון הוא על מנוחה מחוץ לזמן המצווה, השם יתברך אינו מחשיב זאת כהוספה על .חוקי התורה העמיק בבירור זה, וביאר כי הסברה לפטור איסור בל)(חלק א סימן פ"ו בשו"ת מגדנות אליהו (או"ח סימן תוסיף בתוספת שלפני המצווה, משתלבת עם דברי מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך לגבי תוספת מחול על הקודש. הוא ביאר כי אילו היה איסור בל תוסיף בכל הוספה, לא)רס"א היינו מוצאים היתר להוסיף מחול על הקודש. מכאן עולה כי השביתה שאינה בזמן השבת אינה נופלת תחת הגדר המרשיע של בל תוסיף, אלא נשארת בגדר של מנוחה אנושית, שאינה פוגעת .בייחודיות המצווה האלוהית עוד נראה לומר, כפי שעולה מדברי הפנים יפות, כי האיסור על גוי ששבת הוא איסור על שביתה של יום ולילה המדמה את סדר היום והלילה של ישראל. אם האדם שובת רק ביום שישי או במוצאי שבת, ואינו משלים רצף של יום ולילה, הרי שהוא חומק מהגדרה זו, וממילא גם אינו עובר על איסור בל תוסיף, שכן אינו מנסה להחיל את דין השבת על יום שאינו שייך לו. ביאור זה מאיר את העובדה כי התורה מגינה על קדושת היום לא על ידי הצרת צעדיו של האדם, אלא .על ידי הבחנה דקה בין מנוחה מקרית לבין חיקוי מכוון של הסדר האלוהי בשלב זה נבקש להעמיק בקו התפר העדין שבין החובה להוסיף מחול על הקודש לבין החשש .שמא הוספה זו תהפוך למעשה האסור משום בל תוסיף, ונראה כיצד הפוסקים מיישבים סתירה זו ביאר כי תוספת מחול על)(חלק ז סימן כט הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר הקודש אינה מצווה בפני עצמה שנועדה ליצור יום שבת חדש, אלא זו פעולה של הכנה וקבלת קדושת השבת לפני בואה. הוא ביאר כי מכיוון שזו פעולה המיועדת להקדים את כניסת השבת ולא להוסיף יום מנוחה עצמאי, הרי שהיא אינה נכנסת כלל לגדרי בל תוסיף. בירור זה מלמדנו כי המניע הוא המגדיר את הפעולה: כאשר האדם מוסיף כדי להתחבר אל המצווה הבאה, הוא .אינו עובר על איסור, אלא מתקדש בקדושת היום ביאר כי מה)(על סימן רסא סעיף ב הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה שמקבלים עליהם את השבת מבעוד יום, הרי זה משום שקדושת השבת נמשכת ומתפרסת על הזמן שלפניה. הוא ביאר כי אין כאן עשיית יום שבת נוסף, אלא משיכה של קדושת השבת לתוך החול, ועל כן אין שום צד של איסור. מתוך דברים אלו אנו למדים כי השבת אינה תחום

גם לנשמה מגיע אוכל 656 656 מוגדר וקשיח, אלא אור המתפשט ומקרין גם על הרגעים שלפניו, והוספה זו היא חלק ממהות .השבת עצמה עלינו לדעת כי המבחן הוא אם האדם קובע את ההוספה כחלק מחובת התורה או כביטוי של אהבה וחיבור. אם הוא קובע אותה כחובה, הרי שהוא עשוי להתקרב לגדר בל תוסיף, אך אם הוא עושה זאת מתוך רצון להידבק בבורא לפני בוא היום הקדוש, הרי שזהו ביטוי של כוונה טהורה. הדין המקל בעניין זה נובע מכך שהקב"ה חפץ בקרבתם של בניו, והתוספת היא הדרך .שבה האדם מביע את כיסופיו לקראת המפגש הקדוש עם היום השביעי כשאנו מרחיבים את היריעה אל עומק מושגי הזמן והקדושה, אנו מגלים כי השאלה על בל תוסיף אינה רק ויכוח הלכתי על יחידות זמן, אלא בירור בשאלת הריבונות על הבריאה. הזמן .אינו חומר גלם ניטרלי שהאדם יכול לעצב כרצונו, אלא הוא מבנה אלוהי שבו טמונה הקדושה כאשר התורה מגדירה יום כשבת, היא אינה מצביעה רק על מרווח זמן מסוים, אלא על נקודת מפגש בין הבורא לבין נבראיו. הדין של בל תוסיף נועד לשמור על המפגש הזה כייחודי, למנוע את החילול שבהפיכת הקדוש לחולין, או חלילה, את היומרה האנושית להכתיר ימים כקדושים .על דעת עצמה .בהרחבת הרעיון, אנו רואים כי השבת היא ברית. ברית אינה ניתנת לשכפול על ידי צד אחד כאשר האדם מבקש להוסיף יום מנוחה, הוא עלול להיקלע לסיכון שבו הוא מנסה להכתיב לבורא מתי הברית מתקיימת. אך כאן מתגלה עומק הרחמים: ככל שהאדם פועל מתוך שייכות לברית, הוא אינו הופך לזר המנסה להעתיק את הברית למקום אחר, אלא לבן המבקש לשהות בחדרו של אביו זמן רב יותר. ההבחנה בין המעשה האסור למעשה המותר עוברת בלב: האם הוא מתיימר לחוקק חוקים חדשים, או שהוא מבקש להתקרב אל חוקי האמת? כשאדם עושה זאת מתוך רצון להידבק בבורא, הפעולה משנה את מהותה, והיא אינה הופכת לעוד חוליה בשרשרת .המצוות, אלא לביטוי של כיסופים עוד נראה להעמיק כי הדין על נכרי ששבת נועד למנוע זילות של יום השבת. אם כל אדם היה יכול לשבות בכל יום ולטעון שזהו יום מנוחתו, קדושת היום הייתה נשחקת והופכת למושג סובייקטיבי. האיסור התורה מגן על אובייקטיביות הקדושה. אולם, ההבחנה שראינו בשיטת המחנה חיים ופנים יפות מלמדת אותנו כי הקדושה אינה נשחקת כשמדובר בטעות או בכוונה שאינה מתחרה במצווה. השבת של ישראל היא עוגן יציב בתוך ים של זמן משתנה, והאיסור על .הוספה נועד להבטיח שהעוגן הזה יישאר במקומו ולא יטלטל לכל עבר היכולת שלנו לחיות בתוך המתח הזה, בין החובה לשבות ביום המסוים לבין הרצון להרחיב את המנוחה, היא תמצית החיים המאמינים. היא מלמדת אותנו להכיר בריבונות האלוקית על .הזמן, תוך שאנו מביאים את כל כולנו אל תוך הזמן הזה, מתוך יראה ואהבה ,בחיבור אל הנפש פנימה, אנו פוגשים את האדם המבקש מנוחה. הנפש, השואפת אל הנצח .מוצאת בשבת מנוחה לא רק מהמלאכה הפיזית אלא מהדאגה הקיומית המלווה את ימי המעשה השאלה בדבר תוספת ימי מנוחה פוגשת את הנפש במקום של כיסופים: לעיתים אדם חש שעצם

חנ תשרפ 657 657 השבת אינה מספיקה לו, והוא מבקש להרחיב את גבולותיה לתוך ימי החול, כדי להמשיך את האור שחווה. החיבור לנפש כאן הוא שהשבת אינה רק ציווי, היא מצב תודעתי. כאשר אדם מתפלל ומבקש את קרבת ה’, הוא עושה זאת בכל רגע, אך בשבת הקב"ה נותן לנו חלון זמן שבו הקדושה מוחשית יותר. הנפש שמרגישה שהיא צריכה עוד מהקדושה הזו, אינה מחללת את השבת או עוברת על בל תוסיף, אלא היא נפש שגילתה את הטעם של דבקות, והיא מנסה לשמר אותו גם כשהשמש שוקעת. זהו תהליך אמוני עמוק שבו האדם הופך את כל חייו למסע .אל עבר השבת הנצחית האמונה בהקשר הזה מלמדת אותנו על הענווה שבקבלת הגבולות. דווקא מתוך הכרה שישנם .זמנים קבועים ומוגדרים, האדם המאמין יכול להעריך את החופש שהוא מקבל בתוך המסגרת אנו מאמינים כי בורא עולם בחר בזמן שלנו, ביום שלנו, ונתן לנו את הכלים המדויקים ביותר להגיע אליו. לכן, אין לנו צורך 'להמציא' זמנים חדשים או להוסיף חוקים משלנו, אלא לגלות את העומק האינסופי הקיים בתוך מה שניתן לנו. אמונה זו משרה שלווה: אני איני צריך להיות הריבון על זמני, אני יכול להיות עבד ה' המקבל בהכנעה ובאהבה את הזמן שניתן לי. כשאני שובת בשבת, אני אומר לקב"ה: ביום הזה אני שלך, ובשאר הימים אני משתדל להיות שלך גם .כן, מתוך ההדרכה שקיבלתי בתורתך ההנהגה הראויה לאדם השואף למדייק את אורחותיו, היא לחיות בשמחה בתוך הגבולות. אין כאן מניעה מלהוסיף תפילה, מלהוסיף לימוד, או מלהוסיף רגעים של דממה והתבוננות, אך .עלינו להיזהר מלהפוך את הפעולות הללו למערכת מחייבת שעלולה להתנגש עם צו התורה ההנהגה היא הנהגה של איזון: לקדש את החול מתוך הכלים של השבת, ולא לנסות להפוך את החול לשבת. כשאדם מנהיג את עצמו כך, הוא חי חיים של איזון פנימי, שבהם השבת מאירה את השבוע כולו, והוא אינו מרגיש צורך לחפש מחוץ למסגרת, כי הוא גילה שהמרחב האלוקי .שבתוך השבת הוא עולם ומלואו כשאנו מבקשים לזקק את המצפן המוסרי מתוך הסוגיה המורכבת של השביתה ואיסור בל תוסיף, אנו מגלים כי המוסר היהודי אינו תובע מאיתנו רק הישמעות טכנית לחוקים, אלא תובע מאיתנו ענווה מול חכמת הבורא שקבעה סדרים לעולם. המצפן הפנימי מורה לנו כי קדושת הזמן היא פיקדון, וכמו בכל פיקדון, המוסר מחייב אותנו לנהוג בו בדיוק כפי שהפקיד בידינו המפקיד. אין המוסר מתיר לנו לשנות את תנאי הפיקדון על דעת עצמנו, גם אם נדמה לנו שהשינוי הוא לטובה. הכבוד לזמן האלוהי הוא הכבוד לריבונות הבורא על עולמו, והמוסר ,הפנימי מלמד אותנו להבחין בין הכמיהה האישית לבין היצירה המשפטית; מותר לנו לכסוף .אך אין לנו רשות לחוקק .ונראה להוסיף כי המצפן הזה מגן עלינו מפני היומרה האנושית להחליט מה קדוש ומה חול לעיתים אדם עלול לחוש שדרכו הרוחנית נעלה יותר, והוא מוסיף לעצמו חומרות שאין להן שורש במסורת, מתוך כוונה טהורה לכאורה. המוסר של התורה, כפי שהוא משתקף בדין בל תוסיף, מלמד אותנו שקדושה הנבנית על יסודות של הפרת הסדר האלוהי הכללי אינה קדושה אמיתית, אלא ביטוי של אגו רוחני. המצפן המוסרי שלנו הוא כזה שמחבר אותנו אל הכלל, אל

גם לנשמה מגיע אוכל 658 658 ,מסורת הדורות ואל ההלכה הפסוקה, ומתוכם אנו מוצאים את הביטוי האישי הייחודי שלנו .מבלי לפרוץ גדרים שנועדו להגן על שלמות המעשה האלוקי עוד נראה לומר כי המצפן מנחה אותנו לפתח רגישות לזולת ולמציאות סביבנו. כאשר אנו נוהגים לפי גדרי התורה, אנו יוצרים שפה משותפת של קדושה. אם כל אדם יקבע לעצמו זמני .שביתה וקדושה כרצונו, השפה הזו תתפורר והמרחב הציבורי יאבד את הציר המאחד אותו המוסר דורש מאיתנו להבין שהקדושה שלנו אינה רק עניין פרטי, אלא חלק ממבנה חברתי ורוחני רחב יותר. השמירה על הגבולות אינה מתוך צמצום, אלא מתוך אחריות על האור המשותף המאיר את חיי כולנו. אנו צועדים בדרך הסלולה, לא בגלל היעדר דמיון, אלא מתוך הכרה שיש .דרך שסלל לנו הבורא, ובה טמון האושר האמיתי והחיבור הנכון אל המקור מתוך עומק הסוגיה שביארנו, עלינו ללקט תובנות מעשיות לחיים, שיהפכו את ההלכה יום. ראשית, עלינו להבין כי הדייקנות בגבולות ההלכה-למגדלור המכוון את הצעדים שלנו ביום אינה צמצום של הרוח, אלא המסגרת המאפשרת לאש הקדושה לבעור בבטחה. שנית, הכמיהה האישית לקרבת אלוקים, הבאה לידי ביטוי ברצון להוסיף מנוחה או קדושה, היא כוח חיים אדיר – ועלינו לנתב אותו לאפיקים של תפילה, לימוד ודבקות, שאינם מתנגשים עם המבנה האלוהי של הזמן. שלישית, עלינו לזכור כי השבת, כפי שניתנה לנו, היא מתנה שלימה ומושלמת שאינה .זקוקה לתיקונים אנושיים, וכי השלמות הזו היא המעניקה לנו את השלווה הפנימית האמיתית :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין הוא שהזמן הוא המרחב שבו הקב"ה בחר להיפגש עם האדם, וריבונותו על הזמן היא הערובה לכך שהמפגש הזה נותר קדוש, אובייקטיבי ונצחי. השאלה בדבר איסור בל תוסיף בהקשר של שביתה אינה נוגעת רק ל'פעולה' חיצונית של מנוחה, אלא ל'עמדה' פנימית של האדם מול הבורא. האדם המאמין מכיר בכך שסדרי בראשית – יום ולילה, עבודה ושבת – הם ביטוי לחכמתו של השם, וכי הרצון להידמות לבורא אינו מתבטא בשינוי החוקים שלו, אלא בהליכה בדרכיו בתוך החוקים הללו. כאשר האדם מקבל על עצמו את הגבולות, הוא מוצא חירות ,אמיתית, חירות של מי שאינו צריך לשאת על כתפיו את משא הריבונות על העולם .אלא יכול להסתופף בצל המלך, מוגן בתוך ברית קבועה וקיימת הקדושה אינה מושג גמיש הניתן לעיצוב אישי, אלא מתנה אלוהית המונחת בתוך גבולות מדויקים שנועדו להגן על טהרתה. הכיסופים הפנימיים לקרבת ה' הם ,הכוח המניע של האדם, ועלינו להוציאם אל הפועל בתוך ערוצי התפילה והלימוד .המקדשים את החול מבלי לטשטש את גבולות השבת ההכרה בריבונות ה' על הזמן מעניקה לאדם את היכולת לנוח באמת, שכן הוא אינו נדרש לנהל את המציאות, אלא לסמוך על הבורא שקבע את סדריו .בחכמה אינסופית

חנ תשרפ 659 659 :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין הוא שהשביתה היא שפת הקשר בין ישראל לקונם, וכל עוד אדם פועל מתוך התחברות לדרך הסלולה, הוא נמצא תחת כנפי השכינה. העולם שבו אנו חיים אינו מאיים על מי שטועה בדרכו או מבקש לגעת בקדושה, כל עוד הוא אינו מבקש להחליף את הברית האלוהית ביומרה אנושית. השבת היא האות, והאות נותר אחד, יחיד ומיוחד, המאפשר לכל נשמה למצוא בו את מנוחתה הנכונה, בתוך .הסדר שהוצב מבראשית ועד נצח