האם עשיית חסד עם הזולת מכפרת כמו הקרבת קרבנות?

מה נותר לנו ביום שבו אש המזבח כבתה? מסע מטלטל מהריסות ירושלים אל סוד הכפרה הנצחי של העם היהודי .גלו כיצד רגע אחד של חמלה וחיוך של חסד מצליחים לבקוע שערי שמים שגם קורבנות לא יכלו להם .דרך "חקיקת הכפיים" של המשך חכמה והנחמה של רבן

האם עשיית חסד עם הזולת מכפרת כמו הקרבת קרבנות? מה נותר לנו ביום שבו אש המזבח כבתה? מסע מטלטל מהריסות ירושלים אל סוד הכפרה הנצחי של העם היהודי .גלו כיצד רגע אחד של חמלה וחיוך של חסד מצליחים לבקוע שערי שמים שגם קורבנות לא יכלו להם .דרך "חקיקת הכפיים" של המשך חכמה והנחמה של רבן יוחנן בן זכאי ,אנו מגלים שהמזבח האמיתי מעולם לא נחרב – הוא פשוט עבר מהר הבית אל הידיים שלכם .שיעור עמוק על כוחה של הנתינה להפוך כל אדם לכהן גדול וכל שולחן לקודש הקודשים. תארו לעצמכם את רגעי השבר הנוראים ביותר בתולדות עמנו :עשן המערכה עדיין עולה מחורבות בית אלוקינו ,מזבח הכפרה שומם ,והלב היהודי שותת דם ותוהה – אנה אנו באים? ללא דם פרים ואילים ,ללא ריח ניחוח המכפר על עוון ,כיצד נוכל לעמוד לפני קוננו? זוהי אינה רק שאלה היסטורית של דור החורבן ,אלא שאלה נוקבת המהדהדת בכל יום בחיינו: האם כוחה של נתינה פשוטה לאדם אחר ,חיוך של חסד או הושטת יד לנזקק ,מסוגלים באמת להחליף את עבודת הקודש המפוארת של הכהן הגדול ביום הכיפורים? האם ה"חסד" הוא רק תחליף בדיעבד לימי הגלות ,או שמא טמון בו כוח סודי ,עמוק וחביב לפני המקום אף יותר מן הקרבנות כולם? אנו יוצאים למסע של נחמה וגילוי ,בעקבות רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, כדי להבין את המשקל הסגולי של הלב היהודי הפועם בחסד מול אש המזבח הבוערת. מתוך השבר הנורא של חורבן הבית ,אנו פונים אל פסוקי התורה כדי למצוא את המקור המלמד על השראת השכינה בקרבנו ,המהווה תשתית להבנת כוחו של החסד הממשיך את אותה השכינה גם בחורבן. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ,ח). רש"י (שמות כה ,ח) כתב" :ועשו לי מקדש ,ועשו לשמי בית קדושה" .רש"י מעמיד את עיקר המצווה על הקדשת הבית לשמו של הקדוש ברוך הוא ,ובכך הוא יוצר את המקום שבו מתאפשרת הכפרה. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כה ,ח) פירש" :ועשו לי מקדש ,מצווה לדורות לבנות בית לשמו, והטעם לשכון כבודי בתוכם" .האבן עזרא מבאר שהמטרה הסופית של הבניין אינה העצים והאבנים ,אלא השראת הכבוד בתוך הקהל ,מה שמרמז כי כאשר הכבוד שורה בתוך העם, יש להם קיום גם ללא הבניין הפיזי. הרמב"ן (שמות כה ,ב) ביאר" :וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר ...ויהיה שם תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני" .הרמב"ן מגלה לנו שהמשכן הוא כלי להנצחת הקשר הישיר בין הבורא לעמו ,קשר שאינו פוסק גם כשהמזבח חרב ,אם הלבבות הופכים למשכן. החזקוני (שמות כה ,ח) כתב" :ושכנתי בתוכם ,בתוך בני ישראל .ולא כתב בתוכו ,בתוך המקדש, ללמדך שאין השכינה שורה במקדש אלא בשביל ישראל" .החזקוני מדגיש שהשראת השכינה

491 גם לנשמה מגיע אוכל

תלויה בעם ישראל עצמו ,ובכך הוא פותח את הפתח להבנה שמעשי החסד שבין אדם לחברו הם אלו המקיימים את השכינה בתוכנו. הספורנו (שמות כה ,ח) פירש" :ועשו לי מקדש ,שיעשו מקום מוכן להתפלל בו ולזבוח זבחים, ושכנתי בתוכם להקשיב אל תפילתם ולרצות את עבודתם" .הספורנו קושר בין עשיית המקום לבין הריצוי והכפרה ,ובכך מניח את היסוד לשאלה :מה ירצה את השם כאשר לא ניתן יהיה לזבוח זבחים? הכלי יקר (שמות כה ,ח) חידש" :ושכנתי בתוכם ,בתוך הלבבות של כל אחד ואחד ,כי המשכן העיקרי הוא האדם .ובזמן שהאדם גומל חסד ומנקה לבו ,הוא נעשה משכן לשכינה יותר מן הכתלים" .הכלי יקר קובע בבירור שהאדם הגומל חסד הופך בעצמו למקדש חי ,וזוהי הכפרה העומדת לעד. תרגום אונקלוס (שמות כה ,ח) כתב" :ויעבדון קדמי מקדשא ואשרי שכינתי ביניהון" .אונקלוס מדגיש את המילה "ביניהון" – בתוך החברה הישראלית ,מה שמחזק את ההבנה שהשכינה שורה בקשר שבין אדם לחברו. מתוך יסודות המקרא המלמדים כי עיקר השכינה הוא "בתוכם" – בתוך הלבבות והקשר שבין אדם לחברו ,אנו באים אל דברי חז"ל הקדושים המגלים לנו את סוד הכפרה הניצב לעד בחורבן הבית. באבות דרבי נתן (פרק ד משנה ה) מובא" :פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר' יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב אמר ר' יהושע אוי לנו על זה שהוא חרב מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל ,אמר לו בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח" .חז"ל מלמדים אותנו ברגע של שבר נורא ,כי אין לאדם ליפול לייאוש מן החטא ,שכן מעשה החסד אינו רק "זכר" למקדש ,אלא הוא כפרה ממשית שהיא כמותה של עבודת הקורבנות ,והוא הכוח המקיים את העולם בהיעדר המזבח. בגמרא במסכת ראש השנה (דף יח ע"א) נאמר" :אמר שמואל בר נחמני ,מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע ,שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ומנחה ,בזבח ומנחה אינו מתכפר ,אבל מתכפר הוא בגמילות חסדים .רבה ואביי מבית עלי הוו ,רבה דעסיק בתורה חיה ארבעים שנין ,אביי דעסיק בתורה ובגמילות חסדים חיה שתין שנין" .הגמרא מגלה לנו כוח כביר ומרעיד :ישנם עוונות כבדים כל כך שאפילו קורבנות המקדש ,הזבח והמנחה ,אינם יכולים למחותם ,אך גמילות החסדים בכוחה לבקוע את גזר הדין ולכפר אף במקום שבו המזבח נעצר. בגמרא במסכת ברכות (דף ה ע"א) נאמר" :תנו רבנן כל העוסק בגמילות חסדים מוחלים לו על כל עונותיו ,שנאמר בחסד ואמת יכופר עוון" .כאן קובעת הגמרא יסוד גורף לכל אדם; העיסוק בחסד הוא מסלול ישיר למחילה גמורה ,והוא משמש כמגן וכפרה על עוונותיו של האדם ,כפי שנלמד מהפסוק במשלי המעמיד את החסד ככוח מכפר.

492

המורת תשרפ

בגמרא במסכת תענית (דף ד ע"א) נאמר" :אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן ...שמני כחותם על לבך כחותם על זרועך ,אמר לה הקדוש ברוך הוא בתי את שואלת דבר שפעמים נכסה ופעמים נגלה ,אבל אני אעשה לכם דבר שנראה לעולם שנאמר הן על כפים חקותיך" .הגמרא מבארת שהקדוש ברוך הוא העניק לישראל את החסד שנעשה ב"כפיים" כזיכרון נצחי שאינו נמחה ,בניגוד למקדש שפעמים נגלה ופעמים נכסה בחורבנו. בתלמוד ירושלמי במסכת פאה (פרק א הלכה א) נאמר" :גמילות חסדים ...אין לה שיעור. ותלמוד תורה כנגד כולם .רבי בון אמר :אם עשית חסד הרי היא כזבח ,שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח" .הירושלמי מעלה את מעלת החסד לדרגה של עבודת הקודש הגבוהה ביותר ,וקובע שהחסד נחשב לפני המקום כאילו הקריב האדם את כל סוגי הקורבנות כולם. וביאר רש"י (ברכות ה ע"א ד"ה בחסד ואמת)" :בגמילות חסדים ובאמת של תורה יכופר עוון". רש"י מדגיש שהשילוב בין החסד לאמת התורה הוא המרקחת המדויקת המביאה לכפרה שלמה לאדם ,ובכך הוא מתווה את הדרך לבניין רוחני מחודש לאחר החורבן. מתוך דברי חז"ל המעמידים את החסד ככפרה חיה העומדת לעד ,אנו עולים אל משכנם של הראשונים והאחרונים ,המעמיקים בהגדרת המהות המכפרת של גמילות החסדים אל מול המזבח. רבנו יום טוב בן אברהם אשבילי ,הריטב"א (ראש השנה יח ע"א) כתב" :בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בגמילות חסדים ,והטעם הוא כי הזבח הוא חסד שעושה האדם עם נפשו להקריב קרבן ,אבל גמילות חסדים הוא חסד שעושה עם אחרים ,וחביב חסד הנעשה עם הבריות יותר מחסד הנעשה לגבוה" .הריטב"א מחדש יסוד מרעיד; החסד המופנה כלפי הזולת נושא עוצמה מוסרית גבוהה יותר אפילו מהקרבת קרבן ,משום שיש בו יציאה מהעצמיות אל האחר ,וזהו המפתח לכפרה על עוונות חמורים. רבנו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (ברכות ה ע"א) ביאר" :כל העוסק בגמילות חסדים מוחלים לו על כל עונותיו ,לפי שמדת החסד היא המביאה את האדם לידי הכנעה ולידי אהבת הבריות ,ומתוך כך הוא בא לידי אהבת המקום ,וזוהי תשובה גמורה המכפרת על הכל" .המאירי תולה את כוח הכפרה של החסד בשינוי האישיותי שהוא מחולל באדם; החסד אינו רק "תשלום" תמורת העוון ,אלא כלי מזכך ההופך את האדם לאוהב ובכך מעביר אותו למדרגת "בעל תשובה". רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (בפירוש המשניות למסכת פאה א ,א) כתב" :גמילות חסדים הוא שם נופל על שני עניינים ,האחד עזרת האדם בממונו והשני עזרתו בגופו ,והוא מן המצוות שבין אדם לחברו שאין להם שיעור למעלה ,והם המקיימים את היישוב" .הרמב"ם מדגיש שהחסד הוא תשתית הקיום האנושי ,ומכאן שכאשר אדם גומל חסד הוא משתתף במעשה בראשית ובקיום העולם ,דבר המקנה לו זכות וכפרה שמעמדה כעבודת המקדש ממש. רבנו יונה גירונדי בספרו שערי תשובה (שער ד אות יא) פירש" :בחסד ואמת יכופר עוון ,כי כאשר האדם מרחם על הבריות ,מרחמים עליו מן השמים ,ומדה כנגד מדה מעבירים לו על

493

גם לנשמה מגיע אוכל

פשעיו" .רבנו יונה מעמיד את הכפרה על חוק הנהגת השמים; האדם שנוהג בחסד ומבטל את הדין כלפי חברו ,זוכה שגם בשמים ינהגו עמו בחסד ויבטלו את הדין והעונש המגיעים לו. רבנו בחיי בן אשר (כד הקמח ,ערך חסד) כתב" :החסד הוא המזבח שעליו מקריב האדם את רצונו ואת ממונו למען הזולת ,וריח ניחוח זה עולה לפני המקום יותר מריח הקרבנות ,שהרי הלב הוא העיקר" .רבנו בחיי משווה את פעולת החסד להקרבה פיזית; הנתינה לאחר היא ה"זבח" המודרני ,וקדושת המעשה הופכת את ידי האדם למזבח כפרה. רבי יהושע העשיל הלוי בספרו בניין יהושע על אבות דרבי נתן (פרק ד) ביאר" :אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני (תהלים צד ,יח) ,אם יתמוטט חס וחלילה רגלי דהיינו בית המקדש שהוא רגלו של עולם ,מה יחזק אותנו מה יכפר עלינו ,וממשיך הפסוק חסדיך ה' יסעדני היינו החסד שאנו עושים זה ייתן לנו סעד לחזק אותנו" .הבניין יהושע מגלה לנו כי דוד המלך כבר חזה ברוח קודשו את רגעי החורבן ,והכין עבורנו את ה"סעד" – את המשענת הרוחנית של החסד שתחליף את הרגל שהתמוטטה ,היא בית המקדש. רבנו מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה (תצווה כח ,ו) חידש" :דהרי הגמרא במסכת תענית (דף ד ע"א) אומרת :אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן ...שמני כחותם על לבך כחותם על זרועך ,אמר לה הקדוש ברוך הוא בתי את שואלת דבר שפעמים נכסה ופעמים נגלה ,אבל אני אעשה לכם דבר שנראה לעולם שנאמר הן על כפים חקותיך .והעניין הוא :דביקשה שיהיה בית המקדש בנוי ,ושם נושא הכהן הגדול שמות השבטים בני ישראל לפני ה' לזיכרון על לבו באבני חושן ,ועל כתפיו באבני אפוד פיתוחי חותם ,ופעמים נכסה כמו בזמן החורבן ,לכן השיב על כפים חקותיך ,וכמו שאמר באבות דרב נתן יש לנו כפרה אחת כמותה ,וזה גמילות חסדים, והוא על כפים בידיים שגומלות חסד" .המשך חכמה מבאר כי החסד הנעשה ב"כפיים" הוא זיכרון נעלה יותר מבגדי הכהונה; בעוד שאבני השוהם והחושן נגנזו ,הרי שהחסד שאדם עושה בידיו הוא "חקיקה" שאינה נמחת לעולם ,והיא המעמידה את הקשר עם השכינה גם במחשכים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו אהבת חסד (פתיחה) כתב" :מצינו במדרש שהחסד קדם לעולם ובו העולם עומד ,והנה בזמן שאין לנו קרבנות שיכפרו עלינו ,רחמיו של הקב"ה המציאו לנו את החסד שהוא חביב עליו מהזבח ,והעוסק בו נחשב לו כאילו בנה מזבח והקריב עליו" .החפץ חיים מעלה את החסד לדרגה של בניין המקדש ממש בכל מעשה ומעשה ,ומורה כי זוהי הדרך הבטוחה ביותר לזכות למחילה. רבנו יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק (שער נב) ביאר" :כי חסד חפצתי ולא זבח ,אין הכוונה שהזבח אינו חפץ השם ,אלא שכאשר אין החסד מצוי בין אדם לחברו ,אין הזבח מועיל כלל, אך החסד כשלעצמו יש לו כוח כפרה עצמאי המנצח את הדין" .העקדת יצחק מדגיש כי החסד הוא השורש ,והקרבן הוא הענף ,ועל כן העיקר נשאר בידנו גם לאחר שנכרת הענף. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (תעניות ,עמ' נז) כתב" :מצינו באבות דרבי נתן שיש לנו כפרה אחת שהיא כמותה של עבודת הקרבנות והיא גמילות חסדים .והנה אף בזמן הזה ,שבעוונותינו חרב בית מקדשנו ואין לנו מזבח לכפר ,מכל מקום השולחן שאדם מאכיל

494

המורת תשרפ

עליו עניים הוא מכפר עליו במקום המזבח ,וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים ומחלו לו על כל עונותיו" .הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף מדגיש כי השולחן הביתי של החסד הופך למזבח ממש ,ופעולת הרחמים האנושית מעוררת את הרחמים העליונים למחילה גמורה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק ח' סימן קצג) ביאר" :גמילות חסדים היא מעיקרי העולם ,ובזמן הזה שחסר לנו כפרת המזבח ,הרי החסד הוא המעמיד אותנו לפני השם יתברך .וכל העוסק בצרכי ציבור ובחסד באמונה ,נחשב לו כאילו הקריב עולות וזבחים, וזוהי הכפרה המעולה ביותר שביד האדם להשיג" .מו"ר הגרש"ה וואזנר מעלה את העיסוק בצרכי הכלל ובחסד למדרגת הקרבת עולות ,ורואה בכך את הדרך המרכזית לעמידה לפני השם בחסרון המקדש. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת ויקרא) חידש" :יש להבין מדוע חסד מכפר כקרבן, והביאור הוא שבקרבן האדם מקריב את דמו וחלבן של הבהמות תחת נפשו ,ובגמילות חסדים האדם מקריב את ממונו וזמנו ומרצו – שהם כוחו וחייו – למען זולתו .נמצא שגם בחסד יש בחינה של הקרבת עצמו למען השם ,ועל כן הוא מכפר כקרבן ממש" .מו"ר הגר"א וייס חושף את המכניזם הפנימי של הכפרה; החסד אינו רק "מעשה טוב" ,אלא הקרבת חיים המקבילה למעשה הקרבנות. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ב' עמ' שצד) כתב" :אמרו חז"ל כל העוסק בגמילות חסדים מוחלים לו על כל עונותיו ,והוא משום שעל ידי החסד האדם יוצא מגבולות עצמו ומידבק במדותיו של הקדוש ברוך הוא שהוא חנון ורחום .וכיוון שנדבק במקור החיים והחסד, ממילא אין החטא יכול להיאחז בו והוא מתכפר" .הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף תולה את הכפרה בדבקות במדות הבורא ,ההופכת את האדם למהות חדשה שאינה קשורה עוד לעוון הקודם. רבנו אליהו אליעזר דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק ד' עמ' )245פירש" :החסד הוא המפתח היחיד שנותר לנו לפתוח שערי שמים לאחר החורבן .הכפרה בקרבן הייתה תלויה בביטול היש של האדם ,והחסד הגמור הוא ביטול היש הגדול ביותר ,ובכוחו למחוק כל עוון וחטא" .רבנו אליהו אליעזר דסלר רואה בחסד את ה"מפתח" היחיד שנותר פתוח לרווחה גם כשהשערים האחרים ננעלו. מתוך בירור דברי גדולי הדורות המעמידים את החסד כקורבן חי ,אנו יורדים אל עולם המעשה לבחון את ההשלכות המעשיות וההלכתיות הנובעות מהשוואת החסד לעבודת הקורבנות. הנפקא מינא הראשונה נוגעת לסדר העדיפויות של האדם המבקש כפרה על עוונותיו .אם החסד הוא "כפרה אחת שהיא כמותה" של הקורבנות ,הרי שבעת שאדם מרגיש צורך רוחני בתיקון וחזרה בתשובה ,עליו להעדיף את ההשקעה במעשי חסד וצדקה על פני סיגופים או תעניות .בעוד שהתענית היא חסד שעושה האדם עם עצמו ,החסד עם הזולת הוא ה"זבח" המועדף המעורר רחמי שמים כפי שלמדנו מהריטב"א. השלכה נוספת קיימת בעניין ה"חביבות" של המצווה .כפי שהבאנו בשם הילקוט שמעוני,

495

גם לנשמה מגיע אוכל

החסד חביב על הקדוש ברוך הוא יותר מן הזבח .מכאן עולה נפקא מינא לעניין הידור מצווה בממון; אדם שיש בידו סכום כסף ,האם להשקיעו בהידור חיצוני של תשמישי קדושה (כמו נוי סוכה או כריכה יקרה) או לתת את הממון לגמילות חסדים שתחייה נפש עניים .לפי דברי הנביא "כי חסד חפצתי ולא זבח" ,במקום שבו החסד נצרך ,הוא קודם להידור המקדש והמזבח. נפקא מינא שלישית עולה ביחס לזמן התפילה והעבודה .אם החסד נחשב כעבודת הקורבנות, הרי שאדם העוסק בחסד דחוף ואינו יכול להתפלל במניין ,יש לו סמך גדול לראות בעצמו כמי שעומד בעבודת המקדש .כשם שהכהנים במקדש היו פטורים מן המצוות בשל עבודתם ,כך העוסק בחסד "כמותה" של עבודה הוא ,ובכוחו זה הוא מכפר על עוונות הדור כולו. נפקא מינא רביעית נוגעת לכוונת הלב .בקרבנות למדנו ש"אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים" .אם החסד הוא כנגד הקורבן ,הרי שגם חסד קטן – חיוך ,מילה טובה או סיוע קל – אם נעשה בכוונה של כפרה ודבקות בבורא ,כוחו יפה כהקרבת פרים ואילים ,והוא נחשב כ"ריח ניחוח" גמור. מתוך בירור הנפקא מינות למעשה ,אנו עולים אל הקומה הרעיונית ,לבחון את הקשר הפנימי והעמוק שקושר את אש המזבח אל אש החסד הבוערת בלב היהודי. ההרחבה הרעיונית בסוגיה זו נוגעת במהותו של המושג "כפרה" .במבט שטחי ,הקרבן נתפס כפעולה טכנית של הקרבת בעלי חיים ,אך במבט פנימי ,עומק הקרבן הוא "הקרבה" – יכולתו של האדם להקריב את ה"אני" שלו למען הבורא .החסד אינו רק תחליף לקורבן בגלל שבית המקדש חרב ,אלא הוא חושף את השורש הרעיוני של המזבח :המעבר מאנוכיות להתבטלות. כאשר אדם נותן משלו לזולת ,הוא מבצע את פעולת ה"זביחה" של היצר הרע ושל תאוות הממון שלו .זוהי הסיבה שחכמים אמרו שהחסד הוא "כמותה" של עבודת הקורבנות; שניהם מכוונים לאותה מטרה – שבירת המחיצות שבין האדם לקונו דרך ויתור על המרכזיות של העצמי. יתרה מכך ,הרעיון העומד מאחורי דברי המשך חכמה על ה"כפיים" לעומת ה"חושן" הוא נצחיות הרוח .המקדש הפיזי ,עם כל גובהו וקדושתו ,שייך לעולם החומר המוגבל ,ולכן הוא "פעמים נכסה ופעמים נגלה" .אך החסד הוא מושג מופשט ורוחני שאינו תלוי במקום או בזמן .הרעיון הוא שהקדוש ברוך הוא רצה להעניק לנו כלי כפרה שיהיה חסין מפני חורבן פיזי .ה"מזבח" הנייד של גמילות החסדים מלווה את עם ישראל לכל מקום בגלות ,ובכך הוא מוכיח שהקשר של השכינה עם ישראל אינו תלוי בבנייני אבנים אלא בבנייני הלבבות. הרעיון המזוקק הוא שהחסד הוא למעשה ה"נשמה" של הקורבנות .הקורבן ללא חסד ,כפי שזעקו הנביאים ,הוא גוף ללא נשמה .לעומת זאת ,החסד ,גם ללא קורבן ,מחזיק בתוכו את עצם החיות של עבודת השם .זוהי ההבנה ש"עולם חסד יבנה" – שהעולם נבנה ומתקיים על כוח הנתינה ,וזהו גם הכוח היחיד שיכול לבנות מחדש את מה שנחרב ולהשיב את השכינה למקומה. מתוך ההרחבה הרעיונית על הקשר שבין המזבח ללב ,אנו מעפילים אל עולם המחשבה, להתבונן כיצד מעשה החסד אינו רק פעולה חיצונית של עזרה ,אלא תהליך פנימי המזכך את דעת האדם ומכשיר אותו להיות משכן לשכינה.

496

המורת תשרפ

ההרחבה המחשבתית בסוגיה זו מציבה את האדם כמרכזו של המקדש הרוחני .המחשבה היהודית מלמדת שעיקר העוון אינו רק המעשה הלא ראוי ,אלא ה"פירוד" שהוא יוצר – האדם שחוטא מסתגר בתוך עולמו הפרטי ומנתק את עצמו מהכלל ומהבורא .הכפרה ,אם כן, חייבת להיות פעולה של "חיבור" .כאשר האדם גומל חסד ,הוא משנה את תדר המחשבה שלו מאנוכיות לאחדות .המחשבה על הזולת "מנקה" את המוח מהסיגים של הרדיפה העצמית, ובכך היא פועלת את פעולת המזבח :היא מעלה את המחשבה הארצית למדרגה אלוקית" .הן על כפיים חקוקותיך" – המחשבה שבידיים הגומלות חסד היא חקיקה נצחית בנפש ,שהופכת את האדם למקדש חי שבו הקדוש ברוך הוא שוכן תמיד ,ללא תלות בקירות של אבן. עוד יש להתבונן במחשבה שהעלה הבניין יהושע; החסד הוא ה"סעד" והמשענת של המציאות .כאשר ה"רגליים" – היציבות של בית המקדש – מתמוטטות ,האדם עלול ליפול לייאוש מחשבתי .המחשבה שגמילות חסדים היא "כמותה" של עבודת הקורבנות מעניקה לאדם את הכוח להבין שקדושה אינה זיכרון רחוק מעבר להרי החושך ,אלא היא זמינה וקרובה בכל רגע של נתינה .זוהי מהפכה מחשבתית :הקדושה עברה מידי הכהנים לידי כל אדם מישראל הגומל חסד .התובנה הזו מזככת את יחסו של האדם אל המציאות; כל מפגש עם עני או עם אדם הזקוק לעזרה נתפס במחשבתו כהזדמנות להקרבת קורבן ,כרגע של כפרה ושל התקרבות מחודשת אל אינסוף ברוך הוא. מתוך הבירור המחשבתי על הפיכת האדם למקדש חי ,אנו באים אל הקומה המוסרית, המבקשת לשרטט את דמותו של בעל החסד כמי שנושא באחריות כבדה לא רק כלפי עצמו, אלא כלפי שלמות העולם כולו. ההרחבה המוסרית בסוגיה זו מעמידה את האדם מול השאלה הנוקבת :האם החסד הוא רק "מפלט" מחורבן המזבח ,או שמא הוא תביעה מוסרית גבוהה יותר? המוסר הנלמד מפי רבן יוחנן בן זכאי הוא שאין ליהודי רשות להתייאש מן הכפרה ,שכן המוסר האלוקי קבע ש"חסד חפצתי ולא זבח" .יש כאן קביעה מוסרית מהפכנית – היחס שבין אדם לחברו הוא המדד האמיתי לרצונו של הבורא .אם אדם מבקש כפרה בזבחים וקרבנות אך לבו סגור בפני סבלו של הזולת ,הרי שמוסר הנביאים מלמדנו שזבחו תועבה .לעומת זאת ,החסד המוסרי הוא כזה שיוצא מתוך הכרה שכל אדם נברא בצלם ,והושטת היד אליו היא עבודת השם בשיאה. זאת ועוד ,המוסר העולה מדברי המשך חכמה על ה"כפיים" הגומלות חסד מלמדנו על יושר וצדק חברתי .בעוד שעבודת המקדש הייתה מסורה לכהנים בלבד ,הרי ש"מזבח החסד" פתוח לכל אדם .זהו מוסר שוויוני המטיל את חובת הכפרה והקדושה על כתפי כל אחד ואחד. המוסר הזה תובע מהאדם שלא להסתפק ב"פולחן" דתי מנותק ,אלא להפוך את חייו למסכת של הטבה .אדם המבקש כפרה מוסרית חייב להבין שחטאו כלפי שמים מתכפר דווקא דרך תיקון יחסיו עם הבריות .ה"כפיים" שחטאו הן אלו שצריכות לגמול חסד ,ובכך המוסר האנושי הופך לכלי הקיבול היחיד שיכול להכיל את אור השכינה לאחר החורבן. מתוך מסענו בין חורבות ירושלים אל לב הבית היהודי ,ומהמזבח שחרב אל הידיים הפשוטות המושיטות עזרה ,אנו באים לחתום את הפרק בתובנות המאירות את חיינו ובסיכום

497

גם לנשמה מגיע אוכל

המזקק את כוחו של החסד המכפר .התובנה הראשונה היא שאין מצב של אובדן דרך רוחני; כפי שלימד רבן יוחנן בן זכאי ,גם כשהמקור העיקרי לכפרה (המקדש) נעלם ,הקדוש ברוך הוא השאיר לנו נתיב פתוח תמיד – החסד .בכל רגע של שבר אישי או תחושת ריחוק ,עלינו לזכור שהדרך חזרה עוברת דרך הלב והיד המושטת לזולת. אנו למדים שהכוח לשנות גזר דין נמצא בידינו; כפי שראינו אצל אביי ורבה ,החסד אינו רק "מעשה טוב" אלא כוח אנרגטי המסוגל לבקוע שבועות ולשנות את הטבע .מי שמרגיש ש"רגלו מטה" ,שיחפש היכן הוא יכול לסעוד אחרים ,ומן השמים יסעדוהו. תובנה נוספת היא שכל שולחן הוא מזבח; אין צורך להמתין לבניית המקדש כדי להקריב קורבן .בכל פעם שאנו מארחים ,נותנים צדקה או מקדישים זמן לאחר ,אנו עומדים בתוך "עבודת הקודש" .המודעות הזו צריכה ללוות אותנו בכל אינטראקציה חברתית – כאן מונחת הכפרה שלי. אנו מבינים את עליונות ה"כפיים" על ה"אבנים"; הבגדים המפוארים והכתלים היקרים נגנזו, אך מעשי החסד חקוקים על כפות ידינו לנצח .עלינו להשקיע ב"חקיקה" הפנימית של הנפש דרך נתינה ,שהיא הנכס היחיד שפעמים אינו נכסה. לבסוף ,אנו לוקחים עמנו את ההבנה שחסד הוא שער לאהבה; כפי שביאר המאירי ,החסד מזכך את האדם ומביא אותו לאהבת הבריות וממנה לאהבת המקום .זוהי הדרך הבטוחה והיחידה לתשובה גמורה שאינה תלויה בדבר.

עיקר העניין: בירורנו העלה כי עשיית חסד עם הזולת אינה רק תחליף לקורבנות בהיעדר המקדש, אלא היא כפרה "כמותה" ואף נעלה ממנה .באבות דרבי נתן (פרק ד) הורה רבן יוחנן בן זכאי לרבי יהושע שגמילות חסדים היא המקור החלופי לכפרה ,כפי שנאמר "כי חסד חפצתי ולא זבח" .רבי יהושע העשיל הלוי בספרו בניין יהושע ביאר כי החסד הוא ה"סעד" המקיים את העולם כשרגלי המקדש מתמוטטות .רבנו מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה חידש כי החסד הנעשה ב"כפיים" הוא זיכרון נצחי וגלוי ,בניגוד לחושן והאפוד שנגנזו .בגמרא (ראש השנה יח ע"א) הובהר כי ישנם עוונות שזבח ומנחה אינם מכפרים עליהם אך גמילות חסדים מכפרת ,כפי שראינו באביי שהאריך ימים בזכותה .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ומו"ר הגרש"ה וואזנר פסקו כי השולחן שהאדם מאכיל עליו עניים הוא המזבח המודרני ,ומו"ר הגר"א וייס הסביר כי הדבר נובע מכך שבחסד מקריב האדם את כוחו וממונו במקום דם וחלבים .נמצא כי החסד הוא הכפרה היציבה והחביבה ביותר לפני המקום ,המהווה את לב לבו של המשכן הקיים בתוך כל אחד מישראל.

498

המורת תשרפ