?אייפונים שעמדו לשריפה נגנבו והגנב טוען שזכה בהם מן ההפקר, האם הגנב צודק

?האם הגנב צודק האוויר היה סמיך מציפייה, דחוס בקדושה הנדירה של ליל הושענא רבא. בלב העיר, בבית המדרש הישן, התכנסה קבוצה של שלושים נערים סביב דמותו הכריזמטית של התלמיד חכם

אייפונים שעמדו לשריפה נגנבו והגנב טוען שזכה בהם מן ההפקר ?האם הגנב צודק האוויר היה סמיך מציפייה, דחוס בקדושה הנדירה של ליל הושענא רבא. בלב העיר, בבית המדרש הישן, התכנסה קבוצה של שלושים נערים סביב דמותו הכריזמטית של התלמיד חכם הצעיר. קולו רעד מהתרגשות, דמעותיו הטהורות חשפו את עומק הכאב על אובדן הנפש הנגרם מאותם מכשירים נוצצים ומרעילים. ברגע של הכרעה היסטורית, כשעיניו של כל נער היו נשואות אליו, הוא פרץ בבכי: זהו רגע הדין, אנו עומדים לפני החותם האחרון, בואו ונעשה מעשה שירעיד את רקיעי השמים. בזה אחר זה, בתנועה דרמטית וקורעת לב, השליכו הנערים את .המכשירים היקרים, הסמלים של עולמם הקודם, לתוך קופסת קרטון פשוטה שעמדה במרכז .זו הייתה הלוויה של היצר הרע :אולם, כששבו הנערים מהטבילה במקווה, לפני עלות השחר, ניחתה עליהם מהלומה אכזרית .הקופסה נעלמה. בית המדרש, שרק לפני שעה קלה רחש תפילה וכיסופים, נדם בתדהמה החיפושים בפינות החשוכות לא הניבו דבר. ימים ספורים לאחר מכן, התברר כי הבוגד הסתתר בתוכם. אחד מהם, שהיה שותף לשיחה המרגשת, ניצל את רגעי החשיכה כדי לבצע את המעשה המתועב. הוא לא רק גנב, הוא מכר אותם לסוחר מפוקפק, הופך קדושה לממון מזוהם. אך התפנית המדהימה התרחשה כשניצב מול חבריו ההמומים, זקף את קומתו בחוצפה ואמר: הם היו מיועדים לאש, הם היו הפקר גמור, אני לא גנב – אני הזוכה המאושר של ההפקר הזה. מול טענה מרתיחה זו, אנו נדרשים לצלול לעומק הדין: האם ניתן להפקיע בעלות בטענה כזו, או ?שמא הגנב נלכד ברשתו שלו בעודנו מתבוננים בנפש האדם המנסה להצדיק את עוולתו בטיעונים משפטיים, אנו פונים אל פרשת נח, המעניקה לנו פרספקטיבה עמוקה על מושג הבעלות והחובה המוסרית, גם בשעות .של חורבן מתקרב .)(בראשית ו, כא ""ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה בפתיחת פרשתנו, בטרם יורדים הגשמים והעולם נשטף בחרון אפו של מקום, הקדוש ברוך הוא מורה לנח הוראה פרקטית ומדויקת: אגירת מזון לתיבה. אך בין המילים הפשוטות על אכילה והזנה, מסתתר יסוד עמוק ודרמטי הנוגע למושג הבעלות והיושרה. נשאלת השאלה: מדוע נזקקה התורה לדייק במילה לך, ומה היה עלול להתרחש בנפשו של נח לו היה מפרש אחרת .את הגזירה הקרבה? בואו נצלול אל דברי המפרשים המאירים את הפינה הזו בסיפור המבול ביאר: את הציווי המיוחד קח לך. המילה לך נדרשה כדי ללמד שעל)(בראשית ו, כא הכלי יקר נח היה לקחת מזון משלו, ודווקא משלו, ולא משל אחרים, כפי שמצינו לעניין ארבעת המינים :שנאמר לכם משלכם. המפרש מבאר את עומק המחשבה שיכולה הייתה לעלות בלב האדם שמא יחשוב נח, הרי העולם כולו עומד להימחות בעוד ימים ספורים, וממילא כל הממון שבעולם עומד להתכלות, ואם כן אולי יהיה מותר ליטול משלהם כדי להציל את החיים בתיבה? על כך בא הציווי קח לך, ללמדנו שגם ברגע האחרון לפני החורבן, בעלותו של האדם על רכושו נותרת .מקודשת, ואיסור הגזל עומד בעינו בתוקף מלא, גם כאשר הממון עומד לאבד את ערכו המוחשי

חנ תשרפ 459 459 דברים אלו מהווים תמרור אזהרה בוער בעבור אותו גנב. אם בפתח המבול, כאשר העולם ,עומד להימחק, התורה אוסרת ליטול רכוש של אחרים בטענה שהוא ממילא עומד לאבדון על אחת כמה וכמה במקרה שלנו – שבו המכשירים לא עמדו להיאבד אלא לשריפה מכוונת על ידי בעליהם. העובדה שהנערים ייעדו את המכשירים לאש לצורך מצווה, אינה מפקיעה את בעלותם ואינה הופכת את המכשירים לנחלת הכלל. הרכוש נותר שלהם, והחלטתם הייתה .לקיים בו מצוות ביעור, ולא להפוך אותו להפקר שכל דכפין יבוא ויטול , מובא: נהי דמפקרי את הלקט שכחה ופאה אדעתא דישראל)(דף מז ע"א בגמרא במסכת גיטין אדעתא דנכרי מי מפקרי. הגמרא דנה שם במתנות עניים המופקרות מן השדה, ומבארת שאין זה הפקר מוחלט לכל אדם באשר הוא, אלא הפקר המותנה בכוונה ברורה – שמי שיזכה בהן ,יהיה בר חיובא, ישראל המקיים את המצוות. כאשר נוטלן נכרי, הרי שההפקר בטל מעיקרו .שכן לא על דעת כן הופקרו בתוך המבוך של דיני הממון והפקר, עולה שאלה נוקבת: האם אדם יכול להפקיר את רכושו בתנאים מסוימים, ואם התנאים הללו לא מתקיימים, האם ההפקר עדיין תקף? הסיפור שלנו עם הגנב והמכשירים שיועדו לשריפה מדגיש את החשיבות של הכוונה מאחורי המעשה. האם ההפקר המדומה של הנערים היה מוחלט, או שמא היה זה הפקר המותנה בכוונה טהורה לביטול .הרע? ננסה ללבן סוגיה זו מתוך דברי חז"ל ביאר: דהא מפקיר נכסיו אדעתא דזכי בהו עניי ישראל, וכיון דליכא עניי ישראל)(שם רש"י לא הוי הפקר, דעל דעת כן לא הפקיר. היסוד הוא בדעת המפקיר; ברגע שהתנאי הסמוי בלב בעל השדה לא התקיים, מתגלה למפרע שהפעולה לא הייתה הפקר כלל. כל עוד לא זכה בהם .מי שהופקרו עבורו, הבעלות נשארת ביד בעל השדה, ואין למאן דהוא אחר זכות לגעת בהם ביארו: שאם בא נכרי ונטלן, אמר להם הרי זה גזלן, דלא הפקירן אלא לעניי)(שם תוספות ישראל. ההפקר נעשה בטעות, ומאחר שהתכלית המקורית סוכלה על ידי גורם שלא היה כלול בדעת המפקיר, הרי שהפעולה חסרה תוקף משפטי. הנכרי אינו זוכה בקניין, אלא נחשב לגזלן .הפוגע בבעלות הקיימת היסוד הזה נוגע במישרין בפרשיית האייפונים שלנו. הנערים שהניחו את המכשירים בקופסה לא הפקירו אותם לכל מאן דבעי, אלא הפקירו אותם על דעת שיושלכו למדורה ויבוטלו מן העולם כמצווה. ברגע שהגנב נטל את המכשירים ומכר אותם לסוחר, הוא סיכל את כוונת הנערים ושינה את תכלית ההפקר. מאחר שההפקר נעשה על דעת ביעור הרע, ולא על דעת שגנב יזכה בהם וימכרם לחוטאים, הרי שזהו הפקר בטעות. המכשירים נותרו בבעלות הנערים, והגנב אינו .יכול לטעון שזכה בהם מן ההפקר, אלא הוא נחשב לגזלן המחויב להשיב את הגזילה לבעליה בבואנו לנתח את תוקפה של הבעלות על חפץ המיועד להשמדה, עלינו להישען על יסודות .הראשונים המחדדים את ההבחנה בין כוונה לבטל חפץ לבין הפקעתו המוחלטת מרשות הבעלים , ביאר: שאין לבטל ולהפקיר את החמץ אלא לאחר ששרפו אותו)(או"ח סימן תלד סעיף ב הרמ"א כדי לקיים מצוות שריפה בחמץ שלו. אדם המבקש לקיים מצווה בחפץ מסוים, אינו יוצא ידי

גם לנשמה מגיע אוכל 460 460 חובה אם הוא מפקירו קודם לכן, שכן המצווה מחייבת ביצוע פעולה אקטיבית בחפץ הנמצא ,בבעלותו. מכאן עולה כי עצם הכוונה לשרוף את האייפונים אינה מנתקת את הזיקה הקניינית .שכן הבעלות הכרחית כדי להחיל עליהם את מצוות הביעור ביאר: דאף על גב דמפקיר ליה, מכל מקום מצווה לשרוף)(מסכת פסחים פרק ב סימן ג הרא"ש חמצו. גם אם אדם הפקיר את חמצו, עדיין מוטלת עליו האחריות ההלכתית לדאוג לביעורו, מה שמוכיח כי ההפקר אינו עוקר את הזיקה המוסרית וההלכתית של הבעלים לחפץ. הזיקה הזו .נשמרת עד לרגע הביעור הסופי, שכן הבעלים הוא זה שנדרש להוציא את הרצון לפועל ביאר: דברים שיועדו להשחתה מתוך כוונה טובה, דינם)(מסכת גיטין פרק ה רמז תלד המרדכי כחפצים המיועדים לתיקון עולם, ואין לראות בהם הפקר לכל דכפין. כאשר אדם מייעד חפץ לביטול כדי למנוע נזק או כדי לקיים ציווי, הוא מגדיר מחדש את מעמדו של החפץ כחפץ המצוי בתהליך של התקדשות או היטהרות. בנסיבות אלו, כל פעולה של צד שלישי המונעת את הביעור ומנכסת את החפץ לעצמה, נחשבת כפגיעה בתהליך זה וכגזילה ברורה, שכן הכוונה .הראשונית הייתה ביטול החפץ ולא הפיכתו למשאב כלכלי לכל מי שידו משגת בבואנו ללבן את שאלת דמי התיווך שתובע הגנב, עלינו להעמיק בדעת האחרונים והפוסקים בסוגיית 'נהנה' מנכסי חברו, שכן גם כאשר נוצרה רווחה כלכלית לבעלים, יש לבחון האם היא .נעשתה מדעתם וברצונם ביאר: את הדין בדבר אדם הנהנה מנכסי חברו, וקובע כי אין חיוב)(סימן קנח סק"ח הנתיה"מ תשלום אלא אם כן התכוון הנהנה להנאת הבעלים, או שהבעלים קיבלו הנאה ממשית ומבורכת שאותה ביקשו. כאשר אדם פועל למען רווחתו האישית בלבד, גם אם כתוצאה מכך נהנו הבעלים באופן עקיף, אין לו כל זכות תביעה לדמי תיווך או שכר. ההנאה כאן אינה יוצרת חיוב, שכן .הבעלים לא ביקשו את שירותו, ובמקרה שלנו – הם אף התנגדו לו נחרצות ביאר: שגזלן המשתדל בנכסי הנגזל כדי להוציא מהם)(חו"מ סימן שסג סעיף יח הערוך השולחן ממון, הרי הוא כפועל העושה על דעת עצמו, ואין לו כל טענה לבעלים. עצם הגזילה פוסלת כל אפשרות לתביעת שכר, שכן מי שעבר על איסור ונטל את החפץ ללא רשות, אינו יכול להפוך ,את מעשה הגזילה למקור הכנסה לגיטימי. המאמץ שהשקיע הגנב במכירה הוא מאמץ פסול .ואין לראות בו השתדלות ראויה המזכה בשכר , ביאר: כי אדם שגרם הנאה לחברו שלא מדעתו ושלא ברצונו)(בבא קמא סימן יא סק"ד החזון איש אינו רשאי לתבוע תשלום, שכן אין זה נחשב להנאה המטילה חיוב משפטה כל זמן שלא הוכח שהבעלים חפצו בשירות הזה, הרי שהפעולה נחשבת כמי שנכפתה עליהם, ואין כאן יסוד של שכר תיווך. במקרה של הנערים, שמטרתם הייתה ביעור האייפונים מן העולם, הרי שהמכירה .שלהם עומדת בניגוד גמור לכל שאיפותיהם, וממילא אין כאן הנאה המזכה בתשלום כלל בבואנו ללמוד מגדולי הדורות האחרונים על גדרי גזילה והשתדלות בממון הזולת, אנו נדרשים לחדד את ההבחנה בין פעולה שנועדה לטובת הבעלים לבין כזו שנעשית בדרכי עקלקלות, כפי .שעולה במקרה שלפנינו

חנ תשרפ 461 461 ביאר: את היסוד שאין)(חו"מ חלק ח סימן ג הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר אדם רשאי ליטול ממון חברו כדי לזכותו בו, ללא רשות מפורשת מבעל הממון. גם אם המטרה היא להוסיף כסף בכיסו של הבעלים, הרי שההחלטה כיצד לנהוג בממון נתונה אך ורק בידי הבעלים עצמם. מי שמתערב ברכוש חברו ומשנה את מצבו ללא הסכמתו, הרי הוא פועל כגזלן לכל דבר, וכל טענה על השבחת הממון או יצירת רווח בטלה ומבוטלת, שכן היא אינה נשענת .על בסיס משפטי תקין של הסכמת הצדדים ביאר: כי במקום שבו נשללה זכות הבעלות)(חלק א סימן נה מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר .על ידי פעולה אסורה, הרי שכל תוספת שנוצרה כתוצאה מכך שייכת לבעלים המקוריים בלבד הגנב אינו יכול להזדכות על הוצאותיו או על מאמציו, שכן הוא אינו נחשב למתווך אלא למי שפעל בניגוד לרצון הבעלים. כלל הוא שאין גזלן זכאי לשכר על פעולותיו, גם אם הן הניבו רווח כלכלי לנגזל, שכן אין המעשה החיובי יכול לכפר על נקודת המוצא הפסולה של נטילת הממון .שלא ברשות ביאר: את)(הלכות רכילות כלל ט הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים גודל החומרה של השגת גבול ונטילת ממון הזולת ללא רשות, גם אם מדובר בדברים שנראים כפחותי ערך. הנפש נדבקת ברכוש הזולת, וכל פגיעה בו היא פגיעה במידות הנפש של האדם המשיג את הגבול. החומרה הגדולה ביותר נמצאת דווקא במקום שבו האדם מנסה להצדיק את מעשיו בטענות של כוונות טובות או השתדלות, שכן הוא משלה את עצמו וחוטא כלפי חברו .וכלפי הבורא כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגייה המורכבת הזו אל מציאות החיים וההלכה, אנו נדרשים לתרגם את העקרונות התורניים לצעדים מעשיים וברורים. המקרה של הנערים והגנב אינו רק סיפור על אייפונים, אלא מראה להבנת דיני ממונות בסיסיים שחייבים להנחות אותנו בכל .התנהלות של שיתוף ופעולה נראה לבאר כי הנפקא מינה המרכזית למעשה היא שכל פעולה הנעשית ברכוש הזולת ללא הסכמתו המפורשת, גם אם היא נעשית תחת הכותרת של טובה או תועלת, דינה כגזילה. אין כוחו של אף אדם, מוכשר ומתוחכם ככל שיהיה, להחליט עבור חברו כיצד ינוהל רכושו, גם אם ,הוא משוכנע בטובת התוצאה. מבחינה הלכתית, ברגע שהגנב נטל את המכשירים מהקופסה .הוא יצר לעצמו חיוב מוחלט של השבת גזילה, ואין כל תוקף לטענת ההפקר שהעלה נראה לבאר עוד כי במציאות ימינו, שבה אנו נתקלים לא פעם ביוזמות משותפות, עלינו ללמוד את חשיבות העיגון של רצון הבעלים בכתב ובדיבור מפורש. לו היו הנערים מצהירים מראש על כוונתם לבער את המכשירים, וכל אחד היה נותן את אישורו לכך, הרי שהיה ניתן ליצור כאן קניין גמור של הפקר. אך משלא נעשה הדבר, הבעלות נותרה אצל כל נער ונער על המכשיר האישי שלו. ההלכה אינה מתחשבת בכוונה הפנימית של הגנב להשתדל או לעזור, אלא בתוצאה המוחשית: הממון עבר מיד ליד ללא אישור, ועל כן ישנה חובת השבה מיידית ומוחלטת של .דמי המכשירים נראה לבאר כי מסקנת הדברים להלכה היא שהגנב אינו זכאי לכל שכר, לא דמי תיווך ולא

גם לנשמה מגיע אוכל 462 462 אחוזי מכירה. יתרה מזו, כל זמן שהוא מחזיק בכספי המכירה, הוא נחשב כמי שממשיך את מעשה הגזילה, ועליו לפנות אל כל אחד מהנערים ולהשיב לו את מלוא ערכו של המכשיר. אין שום היתר לעשות רווח על חשבון חפץ שיועד לשריפה, והניסיון לטעון שמדובר בהפקר הוא .ניסיון סרק שאינו עומד במבחן התורה וההלכה בבואנו לצלול אל עומק הרעיון העולה מן הסוגייה, עלינו לברר את שורש המושג בעלות בתורת ישראל. המקרה שלפנינו חושף תפיסה רחבה יותר מנוסחאות משפטיות יבשות; הוא מלמד אותנו על האחריות המוטלת על האדם לא רק כלפי עצמו, אלא כלפי המרקם החברתי .שבו הוא פועל נראה לבאר כי הבעלות אינה מעניקה לאדם זכות מוחלטת לעשות ברכושו ככל העולה .על רוחו, אלא היא מהווה פיקדון שניתן לו מאת הבורא כדי לבטא דרכו את רצון ה' בעולם כאשר הנערים בחרו לשרוף את האייפונים, הם לא רק הפעילו זכות קניין, הם ביצעו פעולה של תיקון. הבעלות שלהם הייתה הכלים שבאמצעותם הם ביקשו להסיר את הנגע מחייהם. מכאן אנו למדים שחפץ אינו חסר משמעות; הוא נושא עמו את רצון הבעלים ואת המטרה שלשמה .הוא קיים ,נראה לבאר עוד כי האחריות כלפי רכוש הזולת נובעת מההכרה שכל אדם הוא עולם מלא ופגיעה ברכושו היא פגיעה ברצונו ובחירותו. הניסיון של הגנב לטעון שהמכשירים היו הפקר מלמד על כשל בסיסי בהבנת המקום של הזולת. הוא ראה בחפצים רק כסף ואמצעים, בעוד שהם היו עבור הנערים מפתח לטהרת הנפש. הבנה זו מחייבת אותנו לפתח רגישות עמוקה – לא לראות את האובייקטים המקיפים אותנו כדברים מופשטים, אלא כמחוברים למערכת הערכים .והבחירות של בעליהם נראה לבאר כי העומק הרעיוני הטמון כאן הוא הקשר בין קניין לבין קדושה. הבעלות הופכת למקודשת כאשר היא מופנית למטרה נכונה. כשם שנח נדרש לקחת משלו כדי לקיים את הציווי, כך גם אנו נדרשים לנהל את רכושנו מתוך אחריות מוחלטת. החטא של הגנב לא היה רק גזילה פיזית, אלא שבירת האמון וההתעלמות מהעולם הפנימי של חבריו. הבעלות אינה רק זכות ליהנות, אלא חובה לשמור, לכבד ולהשתמש במשאבים באופן שמאיר את העולם ולא .מחשיך אותו בבואנו אל המרחב המחשבתי הפנימי, אנו מוצאים כי סיפורנו חורג מגבולות בית המדרש ונוגע בסיבי הנפש הדקים ביותר של האדם. הדיון על האייפונים אינו אלא השתקפות של המאבק המתמיד בתוך תוכנו בין הרצון להתעלות לבין היצרים האורבים לנו בפתח, המבקשים להפוך .כל רגע של קדושה להזדמנות של רווח אישי נראה לבאר כי הניסיון של הנערים לשרוף את המכשירים מייצג את השאיפה הפנימית של כל ,נשמה יהודית להיטהר. כשאדם מחליט לוותר על רכוש יקר כדי להסיר מחיצה בינו לבין קונו הוא עובר תהליך של התקדשות. כאן עולה השאלה המחשבתית: מדוע דווקא ברגע הזה, שבו האדם הכי קרוב לאלוקיו, מופיע היצר הרע בדמותו של אותו גנב מתוחכם? נראה לבאר שהיצר

חנ תשרפ 463 463 אינו בא רק בצורה של פיתוי ישיר, אלא הוא מתחפש ללוגיקה קרה ומשפטית. הוא מנסה לשכנע את האדם שהקדושה היא אשליה, שהערכים הם הפקר, ושהמציאות היא רק חומר הממתין למי .שידע לנצל אותו בחוכמה נראה לבאר עוד כי האמונה דורשת מאיתנו לראות מעבר למעטפת החיצונית של הדברים. אותו גנב ראה באייפונים מתכת וזכוכית בעלי ערך שוק, בעוד הנערים ראו בהם עכבות המסתירות את אור הנשמה. האדם המאמין נדרש להעניק ערך רוחני לכל דבר שבבעלותו, ודווקא מתוך הכרה זו, הוא נזהר בכבודו וברכושו של חברו. ההנהגה היומיומית הנלמדת מכאן היא שהקדושה אינה מצטמצמת רק בבית המדרש, אלא באה לידי ביטוי בדרך שבה אנו מכבדים את רכוש .הזולת, גם כשאנו משוכנעים שהבעלים אינם זקוקים לו עוד או מתכננים להיפטר ממנו נראה לבאר כי הבסיס המחשבתי כאן הוא השלמות שבין אדם לחברו. מי שמזלזל ברכושו של חברו, לא יוכל לעולם להגיע לשלמות באמונתו, שכן יראת שמים מותנית ביראת החטא המלווה את כל צעדינו. הנער הגנב איבד את הקשר עם נפשו שלו ברגע שהחליט שהמטרה הטהורה של חבריו היא מקור להכנסה. התיקון המחשבתי הוא בהבנה שכל פעולה, גם זו הנראית כקצה חוט הלכתי, חייבת לעבור במסננת של יושר לב, חמלה וכבוד לזולת, שכן ללא אלו, גם הנימוק .המשפטי המבריק ביותר נותר ריק מתוכן וחסר ברכה בבואנו לכוונן את המצפן הפנימי הנבנה מתוך הדברים, אנו נדרשים להעמיק אל מעבר לדיני הקניין, אל המקום שבו המוסר פוגש את הנשמה. השאלה המוסרית העולה מסיפורנו אינה רק .מי זכה בממון, אלא איזו אישיות בונה אדם לעצמו בדרכו בעולם נראה לבאר כי המוסר האמיתי נבחן דווקא ברגעים שבהם האדם סבור כי איש אינו רואה אותו. הגנב בסיפורנו לא רק נטל רכוש, הוא הפר את האמון העמוק ביותר – האמון שבין חברים השותפים למסע של התעלות. הכשל המוסרי כאן טמון באובדן הבושה ובניסיון להלביש את החמדנות באצטלה של היגיון משפטי. מצפן פנימי בריא אינו שואל רק האם המעשה מותר .’מבחינה טכנית, אלא האם הוא ראוי לאדם המבקש ללכת בדרכי ה .נראה לבאר כי המוסר התורני מחייב אותנו לפתח רגישות יתרה כלפי הכוונה של הזולת גם אם אדם סבור כי ביכולתו להצדיק את פעולתו, עליו לשאול את עצמו מהי ההשפעה של המעשה על ליבו של חברו. במקרה שלנו, הפגיעה לא הייתה רק במכשירים אלא בכוח הרצון של הנערים לשוב ולהיטהר. אדם בעל מצפן מוסרי מבין שאין הוא רשאי לנצל חולשה או החלטה של חברו למטרותיו האישיות, שכן כל אדם זכאי למרחב שבו יקבע את גורלו ואת הדרך שבה .ינהל את ערכיו .נראה לבאר כי התפתחות המצפן הפנימי תלויה ביכולתנו להבחין בין חופש לבין הפקרות החופש האמיתי אינו לעשות כל מה שניתן, אלא לדעת מה ראוי לעשות. הגנב בחר בחופש של ההפקר, בעוד הנערים בחרו בחופש של המצווה. המצפן שלנו נבנה כאשר אנו מבינים שהערך של חיינו אינו נמדד בכמות הרכוש שצברנו, אלא במידת הכבוד שאנו רוחשים לרכושו של הזולת ולרצונו. זהו המצפן שינחה אותנו בכל סיטואציה, ימנע מאיתנו ליפול למלכודות של .הצדקות עצמיות, וישמור עלינו בדרך הסלולה של היושר והאמת

גם לנשמה מגיע אוכל 464 464 בבואנו לסכם את התובנות העולות מן הסוגייה, אנו מוצאים כי המעשה היומיומי שלנו הוא זה שמעצב את דמותנו. כשאנו מהלכים בדרך, אנו פוגשים אינספור הזדמנויות לנהוג ביושר או .לחפש היתרים, ולכל צעד יש משקל נצחי נראה לבאר כי התובנה הראשונה לחיי היום יום היא הצורך בבהירות מול עצמנו ומול הסובבים ,אותנו. כאשר אנו מתכננים מהלך, במיוחד כזה שיש בו השלכה על רכוש או על עשייה ציבורית נדרשת שקיפות. חוסר בהירות משמש פתח לפרשנויות מוטעות ולמחלוקות שסופן להביא לידי חטא. הדיוק בדיבור והעגינה בכתב של כוונותינו הם שיוצרים את חומת המגן מפני אלו .המבקשים לנצל כל סדק לטובתם האישית נראה לבאר עוד כי האחריות המוסרית כלפי רכושו של הזולת היא חלק בלתי נפרד מאהבת ישראל. כשם שאנו מצפים שיכבדו את רצוננו ואת הגבולות שאנו מציבים לעצמנו, כך מוטל עלינו לפתח עין טובה והקשבה לרצון חברנו. גם במקום שנראה לנו שהרכוש איבד מערכו, עלינו .לזכור שהערך האמיתי אינו טמון בחפץ, אלא בבעליו המבקש להשתמש בו לתיקון ולצמיחה :עיקר העניין:עיקר העניין שורש הדין והמוסר בסוגיה זו מונח בנקודה העמוקה שבה הרצון האנושי פוגש את רצון ה'. כאשר נער בוחר לבער את הרע מביתו, הוא יוצר זיקה של קדושה בינו לבין חפציו, זיקה שאינה ניתנת להפקעה על ידי מאן דהו. הגנב, בחושבו שחכמתו המשפטית תתיר לו לזכות בממון, טעה ביסוד העובדה שקניין הוא ביטוי של כוונה ומטרה, ומשאלו נותרו ביד הבעלים, הרי שהגזילה עומדת בעינה. אין רווח כלכלי, מתוחכם ככל שיהיה, המצדיק את רמיסת רצון הזולת או את הפיכת החטא ,להזדמנות עסקית. האמת התורנית מלמדת אותנו כי הבעלות היא כלי לתיקון עולם .ומי שמשתמש בו ביושר, מגלה את אור הבורא בכל פינה מחייו מי שבונה את יחסו לרכושו ולרכוש חברו על יסודות של כבוד והגינות, זוכה לבנות בית שכולו אור וברכה. היושרה הפנימית היא המצפן היחיד שאינו מאכזב, שכן היא .קושרת את האדם לאמת המוחלטת גם כשהעולם מנסה לשכנע אותו שהכל הפקר ?