אדם שיש לפניו מצווה שהוציא עליה דמים מרובים או מצווה מהודרת מה עדיף?

מהודרת מה עדיף? ניצבים אנו בפתחה של חקירה עמוקה המרעידה את מיתרי הנפש של כל חפץ בקרבת אלוקים ,בעומדנו מול שתי דרכים המבקשות להובילנו אל פסגת עבודת השם .דמיינו

אדם שיש לפניו מצווה שהוציא עליה דמים מרובים או מצווה מהודרת מה עדיף? ניצבים אנו בפתחה של חקירה עמוקה המרעידה את מיתרי הנפש של כל חפץ בקרבת אלוקים ,בעומדנו מול שתי דרכים המבקשות להובילנו אל פסגת עבודת השם .דמיינו בנפשכם יהודי העומד בערב החג ,ובידו האחת אתרוג פלאי ,יצירת כפיו של הבורא ,מהודר ביופי שאין לו קץ ונקי מכל רבב ,אשר הגיע לידו כמתנת חינם מאוהב ורע; ומנגד ,בידו השנייה ,אתרוג פשוט יותר ,כשר וצנוע ,אך כזה שעבורו שילם במיטב כספו וחסך מפיו כדי לקנותו בדמים יקרים .כאן מתפרצת השאלה במלוא עוזה :היכן שורה השכינה ביתר שאת? האם בחפץ המהודר המפאר את המצווה לעיני כל רואה ,או שמא במטבעות הכסף המבטאים את מסירות הנפש ואת חסרון הכיס של האדם? האם ה"הידור" הוא חזות חיצונית של יופי הפרי ,או שמא הוא נמדד בזיעה ובממון שהשקיע האדם כדי להוציא את המצווה מכלל "מתנת חינם"? האם עדיף לעבוד את השם ביופי שניתן לנו בריקניא ,או שמא בקנייה דחוקה המקדשת את החומר? זוהי השאלה הניצבת לפתחנו ,ובה נבקש להעמיק בין דברי רבותינו האחרונים ופסקי דורנו ,כדי למצוא את המסילה העולה בית אל.

410 המורת תשרפ

מתוך הסערה המחשבתית המבקשת להכריע בין הידור המראה לבין יוקר התשלום, אנו פונים אל פסוקי הפרשה המניחים את היסוד לבניין המשכן ולנתינת הלב והממון של כל ישראל. "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה ,ב) .הפסוק מעמיד את הלקיחה מהאדם כבסיס להשראת השכינה ,ומרמז כי המצווה צריכה לבוא מתוך רכושו ונדבת לבו של המקיים. רש"י (שמות כה ,ב) כתב "ויקחו לי תרומה -לי לשמי" .רש"י מלמדנו כי עיקר הלקיחה צריכה להיות מכוונת לשם שמיים .נמצינו למדים כי הפעולה של "ויקחו" – הוצאת החפץ מרשות האדם והקדשתו לשמיים – היא היוצרת את הקשר ,ומכאן יש לדון האם כוח הלקיחה והנתינה הממונית הוא שמעניק למצווה את שמה "לשמי" ,יותר מאשר יופייה העצמי. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כה ,ב) פירש "כל איש אשר ידבנו לבו -שיתן בלא אונס". האבן עזרא מדגיש את רצון הנותן .אם נשליך זאת לשאלתנו ,הרי שהתשלום הממוני הוא הביטוי העילאי לרצון החופשי של האדם לוותר על קניינו ,וזהו ה"נדבת לב" המהווה את עיקר המצווה. הרמב"ן (שמות כה ,ב) ביאר "והנה ציווה בתחילה בתרומה סתם ...והיה צורך המשכן לנדבתם, כי לא היה די במחצית השקל לבדו" .הרמב"ן מדגיש כי לצד חובת המס הקצובה ,נדרשת הנדבה האישית .נראה מדבריו כי שלמות המשכן ,שהיא שלמות המצווה ,תלויה בתוספת שהאדם מוסיף מרצונו ומממונו הפרטי מעבר לחובה היבשה. כלי יקר (שמות כה ,ב) חידש "ויקחו לי תרומה -ולא אמר ויתנו ,לפי שמי שנותן צדקה או תרומה לקדוש ברוך הוא ,הרי הוא כביכול לוקח יותר ממה שהוא נותן" .לפי דבריו ,המעשה של הוצאת הממון הוא בעצם מעשה של קניין רוחני .אם אדם מקבל מצווה בחינם ,הוא "נתן" פחות וממילא "לקח" וקנה פחות בנפשו ,גם אם החפץ מהודר. אור החיים (שמות כה ,ז) כתב על אבני השוהם שהביאו הנשיאים "לפי שהובאו על ידי העננים ללא טורח וללא הוצאת ממון ...לזה נכתבו באחרונה" .האור החיים הקדוש מאיר את עינינו ביסוד כביר :אף שאבני הנשיאים היו יקרות ומהודרות לאין ערוך משאר נדבות המשכן ,הן נדחקו לסוף הרשימה כיוון שהגיעו בחינם .מכאן ראיה חותכת שיש חיסרון במצווה הבאה ללא עמל וממון ,אפילו אם היא המהודרת ביותר. רבי אפרים לונטשיץ בספרו כלי יקר (שמות כה ,ב) פירש עוד "אשר ידבנו לבו -שהלב הוא העיקר" .הלב מתבטא בוויתור על הממון החביב על האדם .אם אדם מעדיף את חסרון הכיס שלו עבור המצווה ,הוא מקשר את לבו למצווה בקשר בל יינתק. מתוך יסודות המקרא המלמדים כי ערכה של התרומה נמדד ביגיעה ובחיסרון הכיס המלווה אותה ,אנו פונים אל היכלם של חז"ל ,שם מתלבנים הדברים בשבילי התלמוד והמדרש ,המעמידים את חביבות המצווה מול ההשקעה הממונית. בגמרא במסכת סוכה (דף מא ע"ב) נאמר" :ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר

411

גם לנשמה מגיע אוכל

בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין בספינה ,ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז ,ונטלו רבן גמליאל ויצא בו ,ונתנו לרבי יהושע במתנה ,ורבי יהושע נטלו ויצא בו ,ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה וכו'" .רש"י (שם ד"ה באלף זוז) כתב" :להודיעך כמה מצות חביבות עליהן" .הגמרא טורחת להדגיש את המחיר המופקע ששילם רבן גמליאל ,כדי ללמדנו שההוצאה המרובה היא היא המדד לחביבות המצווה בנפש האדם .רבנו נסים (הר"ן) על הרי"ף שם מבאר ,כי אף שניתן היה למצוא לולב במחיר זול יותר ,רבן גמליאל ביקש לקנותו בדמים מרובים כדי להראות שאין למצווה מחיר אצלו. בגמרא במסכת ברכות (דף ט ע"ב) נאמר" :אמר רבי זירא :כל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל אותו היום .אמר רבי זירא :איני? והא אנא סמכי ואתזקי .אמרו לו :במאי אתזקת? דאמטיית אסא לבי מלכא .התם נמי מבעי לך למיהב אגרא למחזי אפי מלכא" .רש"י (שם ד"ה דאמטיית) פירש" :שהולכת הדס לבית המלך ,וזהו מס שהיה מוטל עליו" .הגמרא משיבה לרבי זירא שההפסד הממוני שנגרם לו (הובלת ההדס) אינו נחשב לנזק ,אלא הוא בגדר "אגרא" – שכר ותשלום שעל האדם לשלם עבור המצווה לראות פני מלך .מכאן מוכח שגם במצוות דרבנן יש עניין להוציא ממון ,ותשלום זה נחשב לחלק בלתי נפרד מהזכות במצווה. בגמרא במסכת קידושין (דף ז ע"א) נאמר" :אדם חשוב שאני ,דבההיא הנאה דקבל מינה גמרה ויהבה ליה" .הגמרא עוסקת בדיני קידושין ,שבהם האישה מתקדשת לאדם חשוב אף אם היא זו שנותנת לו כסף ,שכן ההנאה שהיא מפיקה מכך שהוא מקבל ממנה נחשבת כשווי כספי .יסוד זה משמש את רבותינו בבואם לדון האם קבלת אדם חשוב את המצווה נחשבת כתשלום מצד הנותן ,והאם בכהאי גוונא יוצאת המצווה מגדר "חינם". במדרש שמות רבה (פרשה כ ,סימן יט) נאמר" :ויקח משה את עצמות יוסף -עליו הכתוב אומר 'חכם לב יקח מצות' ,שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה עסוק בעצמות יוסף" .חז"ל מעמידים את מעשהו של משה כדרגה עליונה של חכמה .המפרשים על המדרש מבארים כי חביבות המצווה של משה נבעה מכך שהוא ויתר על הרווח הממוני העצום של ביזת מצרים כדי לעסוק במצווה ,וביטול רווח זה נחשב כתשלום מלא על המצווה. בגמרא במסכת בבא קמא (דף ט ע"ב) נאמר" :אמר רבי זירא :בהידור מצוה עד שליש במצוה". התוספות (שם ד"ה בהידור) כתבו" :פירוש ,אם מוצא שני לולבים לקנות ,אחד יפה מחברו ,יוסיף עד שליש בדמיו כדי לקנות היפה" .הנה חזינן שחז"ל קבעו שיעור להוצאה הממונית עבור הידור המצווה ,מה שמעורר את השאלה המרכזית שלנו :מה עדיף – ההידור שבגוף החפץ או עצם ההוצאה הממונית. מתוך דברי חז"ל המעמידים את הוצאת הממון כעדות לחביבות המצווה ,אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,מבצרי ההלכה ,לדון בתוקפו של הקניין וההוצאה בתוך גדרי המצווה. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה יא) כתב" :כל הקרבנות כולן...

412

המורת תשרפ

אין מביאין אותן אלא מן החולין ...וצריך להוציא המעות ולקנות בדמים" .הרמב"ם מלמדנו יסוד כביר בעבודת הקודש :אין אדם מקריב קרבן שבא לו בחינם ,אלא עליו להוציא ממון מחולין שלו ולקנות את הקרבן בדמים .מכאן עולה כי עצם הוצאת הממון היא חלק מעבודת הקרבן ,וכיוון שהמצוות הן כנגד הקרבנות ,יש להוצאה הממונית תוקף של "עבודה". רבנו אשר ,הרא"ש (סוכה פרק ג סימן ל) כתב על דברי הגמרא בעניין רבן גמליאל שלקח לולב באלף זוז" :להודיעך כמה מצות חביבות עליהן ,שלא חסו על ממונם כדי לקיים המצוה כתקנה" .הרא"ש מדייק כי חביבות המצווה אינה נמדדת רק ביופי הלולב ,אלא בנכונות "שלא לחוס על הממון" .לפי דבריו ,העיקר הוא היחס הנפשי לממון אל מול המצווה ,והוויתור על הממון הוא המהדר את המצווה. רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (בבא קמא ט ע"ב) פירש על עניין הידור מצווה עד שליש" :להוסיף על הדמים כדי לקנות חפץ נאה" .רש"י מחבר בין שני המושגים :ההידור והדמים .לפי דבריו, הדרך להשיג הידור מצווה היא דווקא דרך תוספת הדמים ,ומשמע שעיקר המצווה הוא החפץ הנאה ,אלא שהדרך לקנותו היא בממון. רבנו נסים ,הר"ן (סוכה כא ע"א בדפי הרי"ף) כתב בעניין קניית המצווה" :דמצווה דאתיא ליה לאדם בחינם ,אין לה מעלה כל כך כמצוה שקנאה בדמים" .הר"ן מניח אבן פינה בדיוננו, וקובע במפורש שישנה מעלה יתרה במצווה הנקנית בדמים על פני מצווה הבאה בחינם, שכן הקניין הממוני מחבר את האדם אל המצווה בקניין גמור ומפקיע את "נהמא דכיסופא" (לחם בושת). ספר החינוך (מצוה צה) כתב" :משרשי המצוה ...שיהיה האדם נותן אל לבו חשיבות הקרבן... ולפיכך הצריכתה התורה להביא הכל מן החולין ובדמים ,כדי שירגיש האדם חסרון ממונו למען המצווה" .החינוך מלמדנו שהרגשת "חסרון הממון" היא היא המטרה הרוחנית ,שכן בדרך זו האדם מרגיש שהמצווה חקוקה בנפשו ובכיסו ,ואינה דבר חיצוני לו. רבי יאיר חיים בכרך בספרו שו"ת חוות יאיר (סימן רלב) כתב" :נכון להיזהר ליקח מממונו יין לקידוש ולד' כוסות בפסח וקמח למצה וכל כה"ג ,אף על פי שזה שנשלח לו לדורון עדיף וטוב יותר ,מכל מקום טפי הידור ודקדוק מצוה הוי אם קונה הדבר מכיסו ,דלא הוי מסיטרא דחינם" .החוות יאיר מכריע בבהירות כי התשלום הממוני גובר על ההידור החיצוני ,שכן הקנייה מהכיס הפרטי מפקיעה את המצווה מצד הטומאה של ה"חינם" והופכת אותה למצווה מהודרת ומדוקדקת יותר בשורשה. רבנו יוסף חיים בספרו שו"ת תורה לשמה (סימן נ) כתב" :הנה מזה יש לנו ללמוד ענין אחר, שאם האדם קנה אתרוג כשר קודם יו"ט כדי ליטול אותו ביו"ט ,ואחר כך שלחו לו במתנה חלוטה אתרוג אחר מעיר אחרת ונעשה אצלו שנים ,לא יברך הוא אלא על אתרוג שקנה בדמים ,ואף על פי שאתרוג הב' שבא לו במתנה הוא הדור יותר ומשובח מאד ...עם כל זאת יתרון זה שיש באתרוג שקנה בדמים הוא עדיף טפי ויברך עליו" .בעל הבן איש חי מעניק

413

גם לנשמה מגיע אוכל

משקל מכריע לתשלום הממוני ,עד כדי כך שהוא קובע כי עדיף לברך על חפץ פחות מהודר ובלבד שנקנה בדמים ,כיוון שההוצאה הממונית היא היתרון המהותי ביותר במצווה. רבי יוסף תאומים בספרו פרי מגדים (אורח חיים סימן נג ,אשל אברהם סקכ"ה) כתב בעניין שליח ציבור" :שליח ציבור בשכר עדיף משליח ציבור בחינם הוא רק בשניהם שווים ,אולם אם הש"ץ שבחינם מעולה יותר ,עדיף הוא מש"ץ שבשכר" .הפרי מגדים מציב גבול ליתרון התשלום; לשיטתו ,המעלה של התשלום קיימת רק כאשר החפצים (או השליחים) שווים בדרגתם ,אך אם החינם הוא מהודר ומשובח יותר בגופו ,הרי שההידור הגופני דוחה את מעלת השכר. רבי אברהם בורנשטיין בספרו אבני נזר (אורח חיים סימן תמח) דן ביסוד המצווה בחינם ,וביאר כי במקום שבו התורה הצריכה "לכם" – משלכם ,יש חשיבות גדולה יותר לקניין הממוני המוחלט מאשר ליופי המקרי של החפץ .הוא מצטרף לשיטה הרואה בתשלום חלק מעצם הקניין הנדרש במצוות מסוימות. מו"ר רבי שמואל הלוי ואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק א סימן מ) דן בעניין הידור מצווה, וכתב כי אף שיש מעלה גדולה בתשלום ,אין לאדם לבטל הידור מצווה מפורש שחז"ל שיבחו אותו (כגון אתרוג נקי ומהודר) עבור המעלה של "אגר שלים" ,אלא אם כן ההפרש בהידור הוא מזערי. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (חלק ב סימן תצו) כתב על דברי רבנו יוסף חיים בתורה לשמה" :מיהו עיקר סברתו צ"ע ,דלכאורה מעלת אתרוג מהודר עדיפה שזה בגופו ,מה שאין כן אתרוג ששילם עבורו זהו מעלה רק בקיומו" .הוא מציב סימן שאלה על ההכרעה המעדיפה את התשלום ,וסובר כי הידור הנמצא בגוף החפץ ומפאר את המצווה לעין כל ,עדיף על המעלה החיצונית של הוצאת הממון. רבי אברהם דנציג בספרו חיי אדם (כלל קמח סעיף יב) כתב" :מצווה הבאה לידו בחינם ,יראה ליתן עבורה דבר מועט כדי שלא תהיה בחינם" .הוא מציע דרך ממוצעת לפיה ניתן ליהנות מהידור החפץ שניתן במתנה ,ובו בזמן להפקיע את שם ה"חינם" על ידי תשלום סמלי. רבי יואל טייטלבוים בספרו דברי יואל (פרשת ויצא עמ' עח) כתב" :וראוי לחקור לפי דברי הזוהר הקדוש מה יהיה תקנתו של עני שאין לו במה לאשתדל באגר שלים ...ואולי אפשר לומר שמה שאחרים נותנים בשבילו ,הרי מזכים לו בזה חלקו הראוי לו ,ונחשב כאילו היה נותן בעצמו" .הוא מחדש יסוד גדול ,לפיו זכיית הממון מאחר נחשבת כתשלום של המקיים עצמו ,ובכך מיושבת הנהגת העולם שאדם יוצא ידי חובה בתפילין שקנה לו אביו או במצה שנתן לו מארחו. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (שמות סימן כה אות ה) דן האם מועיל לקיים את המצווה שוב בהידור באופן שקיימה מתחילה שלא בהידור .הוא מעמיק בשאלה האם לאחר שהאדם כבר שילם ממונו ויצא ידי חובה ב"אגר שלים" בחפץ פשוט ,יש טעם לחזור ולקיים את המצווה בחפץ מהודר יותר שהגיע לידו בחינם.

414

המורת תשרפ

רבי חיים קניבסקי (מובא בספר תורת המועדים לשונה הלכות ח"ב עמ' רכד) כתב כי במצווה הבאה מן ההפקר ,כגון קטיפת ערבה מן השדה ,אין לחוש לדברי הזוהר בעניין מצווה בחינם ,שכן דרך העולם היא ליטול מן ההפקר ולא מצינו שהחמירו בכך הקדמונים .מנגד ,רבי ניסים קרליץ זצ"ל בספרו שבט הקהתי (חלק ב סימן ריח) נקט שחיסרון הוא במצווה לקחת מן ההפקר ללא תשלום ,וראוי להתאמץ לשלם עבורה או לטרוח בה טרחה יתרה הנחשבת כתשלום. הראשל"צ הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג) הביא את דברי האגרא דפרקא וכתב כי כאשר אדם מקבל כיבוד במצווה שאין לה שווי ממוני ,כגון עלייה לתורה או סנדקאות ,נכון שייתן לצדקה כנגד זה ,ובכך הוא מקיים את היסוד שאין לעשות מצווה בחינם ,ואין הוא חייב ליתן את הממון דווקא למי שכיבדו במצווה. הראשל"צ רבי מרדכי אליהו פוסק בספר כי האדם עץ השדה (סימן תרנח אות טו) הביא ראיה מהמדרש על משה רבנו שביטל רווח של ביזת מצרים עבור עצמות יוסף ,וכתב כי מניעת רווח נחשבת כתשלום גמור .הוא מוכיח מכאן כי מי שנמנע מלהרוויח ממון כדי לעסוק במצווה ,הרי זו המדרגה הגבוהה ביותר של "אגר שלים". מתוך בירור דעות גדולי הדורות האחרונים בשאלת היחס בין הממון להידור ,אנו באים לתרגם את הסוגיה לשפת המעשה ,בנפקא מינות העולות מתוך משא המתן ההלכתי .הכרעה בין חפצים :כאשר עומדים לפני האדם שני חפצי מצווה ,האחד מהודר מאוד אך ניתן לו במתנה גמורה ,והשני פחות מהודר אך נקנה בממונו ,עליו להעדיף את החפץ שנקנה בדמים. כך עולה מדעת החות יאיר והתורה לשמה ,הסוברים כי המעלה הרוחנית של הוצאת הממון והפקעת המצווה מ"סטרא דחינם" גוברת על ההידור הוויזואלי של החפץ. קיום המצווה פעמיים :אדם שקיבל אתרוג מהודר במתנה לאחר שכבר קנה אתרוג פשוט בדמיו ,הדרך הנכונה היא לברך על האתרוג שקנה בדמים כפי שביאר בעל תורה לשמה, אך נכון ליטול גם את האתרוג המהודר לאחר מכן כדי לצאת ידי חובת הידור מצווה ,ובכך לצאת ידי חובת כל השיטות. תשלום סמלי במתנה :במקרים שבהם המצווה הניתנת במתנה היא מהודרת לאין ערוך וקשה לוותר על הידורה ,נכון לנהוג כפי שכתב בעל חיי אדם ולתת לנותן המתנה תשלום כלשהו ,ובכך להפוך את המצווה לקנויה בדמים ולהרוויח גם את ההידור וגם את הקניין הממוני. מצווה הבאה מן ההפקר :הנוטל ערבה או לולב מן ההפקר ,אף שיש המקילים בכך כפי שהובא בשם רבי חיים קניבסקי ,הרי שלפי דעת בעל שבט הקהתי והאור החיים הקדוש, ראוי שיטול על עצמו טרחה יתרה בהבאתם או שיתן סכום כסף לצדקה כנגד המצווה ,כדי שלא תהיה המצווה בחינם וללא עמל. כיבודים בבית הכנסת :בכיבודים שאין להם שווי שוק ,כגון פתיחת ההיכל או עלייה לתורה שניתנו לו במתנה ,הנפקא מינא היא שיש ליתן כסף לצדקה עבור המצווה כפי שכתב באגרא

415

גם לנשמה מגיע אוכל

דפרקא ,ואין צורך לתת את הכסף דווקא לגבאי או למי שכיבדו ,אלא העיקר הוא עצם חסרון הממון מהכיס למען המצווה. מניעת רווח כהוצאה :אדם המבטל ממלאכתו ומוותר על רווח ודאי כדי לעסוק במצווה, כגון מלווה המתעסק בצורכי ציבור או במת מצווה ,נחשב לו הדבר כמי ששילם ממון רב עבור המצווה ,ואינו נחשב עושה מצווה בחינם כלל. מתוך בירור ההכרעות המעשיות והנפקא מינות העולות לדינא ,אנו מתעלים לעבר הקומה השנייה ,להבין את עומק השורש הרעיוני הטמון במאבק שבין חמדת העין לבין מסירות הכיס .היסוד הרעיוני העולה מתוך מחלוקת הפוסקים בשאלת ההידור מול הדמים נוגע במהותו של הקשר שבין האדם לבין חפץ המצווה .כאשר התורה מצווה על הידור מצווה, היא מכוונת אותנו אל יופי המציאות ,אל ה"זה קלי ואנוהו" ,שבו האדם משעבד את חושיו האסתטיים לכבוד הבורא .אך כאשר רבותינו מדגישים את ה"אגר שלים" ואת חובת התשלום, הם מכוונים אל עומק גבוה יותר – אל המקום שבו האדם קונה את המצווה בנפשו. ישנו הבדל תהומי בין "מצווה יפה" לבין "מצווה שלי" .חפץ שניתן במתנה ,גם אם הוא המהודר ביותר בתבל ,נשאר בבחינת אור חיצוני המאיר על האדם אך אינו חלק ממנו .לעומת זאת ,הממון שהאדם עמל עליו ,המייצג את כוח החיים ואת הזמן שהשקיע בעולם הזה, כאשר הוא מותמר לחפץ מצווה ,הוא הופך את המצווה לחלק בלתי נפרד מזהותו של האדם. התשלום הממוני הוא המעשה המפקיע את המצווה מרשות הכלל והופך אותה ל"קניין אישי" ברוחניות. מכאן נבין את עומק שיטת החות יאיר והתורה לשמה :הם סבורים שה"נוי" האמיתי של המצווה אינו נמצא בסימטריה של עלי הלולב או בנקיות האתרוג ,אלא ב"נוי" של הנשמה שהתאמצה ושילמה .ההידור הממוני הוא הידור פנימי ,כזה שאינו נראה לעין בשר אך הוא בוהק בעולמות העליונים כביטוי של אהבה ומסירות .לעומתם ,הסוברים שהידור הגוף עדיף, מדגישים את כבוד המצווה עצמה – שהיא מצד חשיבותה ראויה להופיע בעולם בצורה המושלמת והיפה ביותר ,ואין כבוד המצווה נדחה מפני המעלה האישית של האדם בתשלום ממונו .זהו מאבק רעיוני בין עבודת האדם על תיקון עצמו לבין חובת האדם לכבוד שמיים המשתקף בחפץ המצווה. מתוך בירור עומק הרעיון המבחין בין יופיו של החפץ לבין קניינו בנפש ,אנו יורדים אל נבכי המחשבה ,להתבונן כיצד סוגיה זו מעצבת את תודעת המאמין ואת יחסו אל בוראו ואל קנייני העולם הזה. היחס לממון במקום מצווה הוא מבחן אמונה מזוקק .כאשר האדם נדרש להוציא "אגר שלים" ,הוא בעצם נדרש להכריע מי הוא בעל הבית על חייו .הממון נתפס בעיני האדם כביטחון הקיומי שלו ,כפרי עמלו ויגיעתו .ברגע שהוא מוותר עליו עבור המצווה ,הוא מבצע פעולה של "הקרבה" – הוא לוקח חלק מחייו ומגיש אותו כדורון למלך .לכן ,מצווה בחינם, למרות יופייה ,חסרה את הדיאלוג הזה שבין האדם לקונו .המחשבה המנחה כאן היא שאין

416

המורת תשרפ

הקדושה שורה במקום שיש בו "נהמא דכיסופא"; השכינה רוצה לשכון בתוך מה שהאדם עמל עליו ,בתוך הכלים שהוא בנה במו ידיו ובכספו. בפנימיות המחשבה ,המאבק בין האתרוג המהודר בחינם לבין הפשוט בדמים ,הוא המאבק בין "מתנת שמיים" לבין "עבודת אדם" .ישנם רגעים שבהם האדם זוכה להארות עליונות הבאות לו כמתנה ,ללא עמל ,בבחינת האתרוג המהודר שנשלח לו מעיר אחרת .אך חכמינו מלמדים אותנו כי חביב עליו לאדם "קב שלו מתשעה קבים של חברו" .הקב האחד שהשגנו בעמלנו ,בזיעת אפנו ובממוננו ,יש בו חיות פנימית וחיבור לנשמה שאין בשום מתנה חיצונית, נפלאה ככל שתהיה .זוהי התובנה המחשבתית שמובילה את האדם לבחור דווקא במה שעלה לו בדמים ,כי שם נמצא הוא בעצמו – שם נמצאת האמת שלו ,ללא "רוח מסאבא" של חינם שיכולה להזדחל אל תוך המצווה ולהפוך אותה למעשה חיצוני וחסר שורש .הממון הופך כאן למטבע רוחני שמנקה את המחשבה מאינטרסים עצמיים ומקדש את הרצון. מתוך בירור המחשבה על מסירות הממון ככלי לביטוי האמונה והקשר האישי עם הבורא, אנו באים אל הקומה המוסרית ,לעצב את המצפן הפנימי של האדם אל מול קנייניו וערכיו. היסוד המוסרי הנלמד מסוגיה זו הוא ההתגברות על נטיית הלב האנושית לחפש את ה"קל" וה"נוח" .המוסר התורני מלמדנו כי ערכו של מעשה אינו נמדד בתוצאה הסופית המרשימה, אלא במידת ההשקעה והוויתור על האגו והרכוש .אדם המעדיף את האתרוג הפשוט שנקנה בדמיו על פני המהודר שבחינם ,בונה בקרבו אישיות מוסרית של "נדיב לב" – אדם שאינו משועבד לחומר אלא מושל בו .הוא מכיר בכך שהממון אינו מטרה אלא אמצעי ,וכאשר הוא מוציא אותו על המצווה ,הוא מזכך את מידת הנדיבות שבו ומשתחרר מהאחיזה הקטנונית ברכוש. עוד יש כאן שיעור מוסרי עמוק ביושרה פנימית ובבוז ל"לחם חסד" .המוסר האנושי הבריא שואף לעמל ולהשגים הבאים בזכות ,ולא בחסד .כאשר אדם מתעקש על "אגר שלים" ,הוא מצהיר כי הוא חפץ להיות שותף פעיל בעבודת השם שלו ,ולא רק צרכן של הארות רוחניות הבאות לו מן המוכן .זוהי קריאה מוסרית לאחריות אישית :אל תסתפק במה שניתן לך בחינם ,אלא טרח ,קנה ועמול כדי שהמצווה תהיה באמת שלך .הנהגה זו בונה אדם ישר, שאינו מחפש קיצורי דרך בעבודתו הרוחנית ואינו מנסה להיראות מהודר כלפי חוץ מבלי שהשקיע בכך את פנימיותו ואת רכושו. מתוך בירור המוסר הצרוף של עמל הקניין והתנערות מלחם החסד ,אנו באים לחתום את משאנו הרוחני בתובנות המלוות את האדם בנתיבות חייו ,ובהגדרת תמצית הדברים אל מול פני הקודש. במרוץ החיים המודרני ,שבו אנו מוקפים במוצרים ובשירותים המושגים בלחיצת כפתור ולעיתים בחינם ,מלמדת אותנו הסוגיה לעצור ולהעריך את הערך המוסף של ה"עמל". התובנה הראשונה היא שלא המחיר הנקוב על המוצר הוא קובע את ערכו הרוחני ,אלא גודל הוויתור שהאדם עשה עבורו; הוצאה כספית על מצווה היא בעצם המרת חומר ברוח. תובנה שנייה היא שבכל פעם שאנו מקבלים דבר מה בחינם – בין אם זו מתנה גשמית ובין

417

גם לנשמה מגיע אוכל

אם זו הזדמנות רוחנית – עלינו לחפש את הדרך להוסיף משלנו ,להשקיע מאמץ או ממון, כדי להפוך את הדבר לחלק אורגני מישותנו .בבית הכנסת ,בחינוך הילדים או במעשי חסד, עלינו לזכור כי המצווה המפוארת ביותר היא זו שדרשה מאיתנו "להרגיש" את חסרון הכיס והזמן ,שכן שם טמון הקשר האמיתי עם בורא עולם.

עיקר העניין: סוד המצווה אינו נח רק ביופיו של האתרוג או בטיבו של היין ,אלא בברית הכרותה בין האדם לקונו דרך מסירות נפשו וממונו .מצאנו כי אף שהידור המצווה הוא ערך נשגב המפאר את שם השם בעולם ,הרי שתשלום ה"אגר שלים" הוא המפתח להשראת השכינה ולהסרת רוח הטומאה של ה"חינם" .המסקנה העולה בלהב אש היא ,כי הממון שהאדם מוציא מכיסו אינו רק אמצעי לרכישה ,אלא הוא גוף המצווה בעצמו ,המזכך את החומר ומקדש את רצון האדם .בסופו של יום ,האתרוג הפשוט שנקנה בדמים יקרים ובעמל כפיים ,מאיר באור פנימי הגובר על כל יופי חיצוני ,שכן הוא נושא בתוכו את ריחה של הקרבת הלב ואת אמיתות עבודת השם של היהודי, העומד לפני מלכו ואומר" :לא במגנא ובריקניא אני בא לפניך ,אלא בכל מאודי".