האם בני ישראל חרשו וזרעו במדבר? הוכח מפרשת השבוע!

האם ידעתם שבלב המדבר הצחיח פרחו גינות מרהיבות ופרדסים מלבלבים? בואו לגלות את הסוד ההלכתי של פרשת תרומה :כיצד הפכו בני ישראל את החולות לשדות של תכלת וארגמן .מסע מרתק בין בארה של מרים שהשקתה את המדבר לבין יערות עצי השיטים

האם בני ישראל חרשו וזרעו במדבר? הוכח מפרשת השבוע! האם ידעתם שבלב המדבר הצחיח פרחו גינות מרהיבות ופרדסים מלבלבים? בואו לגלות את הסוד ההלכתי של פרשת תרומה :כיצד הפכו בני ישראל את החולות לשדות של תכלת וארגמן .מסע מרתק בין בארה של מרים שהשקתה את המדבר לבין יערות עצי השיטים שהמתינו ליד הר סיני .דרך דברי רש"י והמנחת חינוך ,נלמד כיצד נולדו אבות המלאכה של שבת דווקא במקום שבו הטבע עמד מלכת ,ונגלה את העומק שבחיבור בין נס לעמל – שיעור נצחי על היכולת של האדם להנביט קדושה גם בישימון הגדול ביותר. בלב המדבר השומם ,מקום נחש שרף ועקרב ,מצווה התורה על בניית משכן מפואר: "ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים" .והנה ,יסוד מוסד הוא בהלכות שבת שכל מלאכה שהייתה במשכן נחשבת ל"אב מלאכה" ,ובתוכן אחת עשרה מלאכות הראשונות – מחרישה וזריעה ועד אפייה .וכאן נעצרת המחשבה בתמיהה :כיצד ניתן למנות את החרישה והזריעה כאבות מלאכה שנלמדו מהמשכן ,והרי המדבר "לא מקום זרע ותאנה וגפן" הוא? האם ייתכן שבין החולות והצייה פרחו גינות ופרדסים? במסענו זה נברר את דברי רש"י והתוספות על סממני הצבע ,נחזה בכוחה הפלאי של בארה של מרים כפי שתיאר האור החיים הקדוש ,ונבין את יסודו של המנחת חינוך – האם המלאכה במשכן מחייבת מציאות של חרישה בשטח ,או שמא די בכך שהצורך נולד שם כדי לקבוע את גדרי התורה לדורות. מתוך הקריאה המופלאה בפרשתנו המונה את חומרי המשכן ,אנו נכנסים אל כבשונה של סוגיית המלאכות ,לברר כיצד צמחו הסממנים על אדמת הצייה. בפרשתנו נאמר" :ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים" (שמות כ"ה ,ד'). רש"י (שבת ע"ג ע"א) פירש שכל האחד עשרה מלאכות הראשונות שמנויות במשנה של אבות מלאכות ,היו בסממנים של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני ,שאיתם היו מכינים את הצבע לצבוע את היריעות .הסבר זה מניח תשתית הלכתית כבירה :כדי לקבל את חומרי הצבע המנויים בפרשה ,היה צורך לעבור את כל מסלול הייצור החקלאי – מחרישת הקרקע ,דרך הזריעה והקצירה ,ועד לעיבוד הסופי. אולם ,כאן עומדים אנו מול קושיה מציאותית נוקבת .התורה מעידה על המדבר שהוא "לא מקום זרע" (במדבר כ' ,ה') ,ואם כן ,כיצד מצאו סממנים כאלו במדבר ,הא אין המדבר מצמיח? אם בני ישראל לא חרשו ולא זרעו במדבר ,כיצד ניתן ללמוד מהמשכן את אבות המלאכה הללו? בגמרא (שבת צ"ו ע"ב) אמרינן שכל מלאכה שהייתה במשכן קרי ליה אב .הכלל הזה מחייב אותנו למצוא את המלאכה בפועל בתוך תהליך בניין המשכן .רש"י ,בביאורו את סדר המלאכות ,קושר את הזריעה והחרישה ישירות לסממנים המוזכרים בפרשה ,ומכאן שהתורה בפרשת תרומה טומנת בחובה לא רק רשימת חומרים ,אלא מסכת שלמה של יצירה חקלאית שהתרחשה ,לכאורה ,כנגד חוקי הטבע של המדבר. מתוך הקושי המציאותי שהעלה רש"י ,אנו פונים אל דברי רבותינו בעלי התוספות

477 גם לנשמה מגיע אוכל

והמפרשים ,המגלים לנו כי המדבר לא היה כה שמם כפי שניתן היה לחשוב ,ושמלאכת המשכן הולידה מציאות של צמיחה פלאית. בעלי התוספות (חולין פ"ח ע"ב ד"ה אלא) כתבו :שבזמן שהיו ישראל במדבר היו זורעים ומצמיח. לפי דבריהם ,גזרת הכתוב שתיארה את המדבר כ"לא מקום זרע" התייחסה למצבו הטבעי, אך בעת שהיו ישראל שם ,השתנה הטבע וניתנה להם היכולת לזרוע ולחרוש עבור צורכי המשכן .השגחת השם שליוותה אותם הפכה את החולות לאדמה פורייה המסוגלת להניב את סממני הצבע הדרושים. בנשמת אדם הלכות שבת (כלל ט' סק"ב) כתב שרק המדבר הגדול אינו מקום זרע ,אולם המדבר שהיו בו בנ"י היה מצמיח .הוא מבחין בין שממת המדבר המוחלטת לבין אותם אזורים שבהם חנו ישראל ,שייתכן שהיו בעלי פוטנציאל חקלאי מסוים שנוצל לצורך המשכן. זאת ועוד ,עצי השיטים המוזכרים בפרשתנו כחלק מחומרי המבנה ,מעוררים שאלה דומה. רבי אברהם אבן עזרא ובעלי התוספות (על הפסוק "עצי שיטים עומדים") כתבו :שליד הר סיני היו יערות של עצי שיטים ,וכן כתב התלמוד ירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) .דברים אלו מלמדים שלא הכל הובא ממצרים ,אלא שהקב"ה הכין עבורם "יערות" בתוך המדבר ,כדי שיוכלו לקיים את מצוות בניין המשכן מחומרים מקומיים שנגאלו מהשממה. מתוך הקושי המציאותי שהעלה רש"י ,אנו פונים אל דברי רבותינו בעלי התוספות והמפרשים ,המגלים לנו כי המדבר לא היה כה שמם כפי שניתן היה לחשוב ,ושמלאכת המשכן הולידה מציאות של צמיחה פלאית. בעלי התוספות (חולין פ"ח ע"ב ד"ה אלא) כתבו :שבזמן שהיו ישראל במדבר היו זורעים ומצמיח. לפי דבריהם ,גזרת הכתוב שתיארה את המדבר כ"לא מקום זרע" התייחסה למצבו הטבעי, אך בעת שהיו ישראל שם ,השתנה הטבע וניתנה להם היכולת לזרוע ולחרוש עבור צורכי המשכן .השגחת השם שליוותה אותם הפכה את החולות לאדמה פורייה המסוגלת להניב את סממני הצבע הדרושים. בנשמת אדם הלכות שבת (כלל ט' סק"ב) כתב שרק המדבר הגדול אינו מקום זרע ,אולם המדבר שהיו בו בנ"י היה מצמיח .הוא מבחין בין שממת המדבר המוחלטת לבין אותם אזורים שבהם חנו ישראל ,שייתכן שהיו בעלי פוטנציאל חקלאי מסוים שנוצל לצורך המשכן. זאת ועוד ,עצי השיטים המוזכרים בפרשתנו כחלק מחומרי המבנה ,מעוררים שאלה דומה. רבי אברהם אבן עזרא ובעלי התוספות (על הפסוק "עצי שיטים עומדים") כתבו :שליד הר סיני היו יערות של עצי שיטים ,וכן כתב התלמוד ירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) .דברים אלו מלמדים שלא הכל הובא ממצרים ,אלא שהקב"ה הכין עבורם "יערות" בתוך המדבר ,כדי שיוכלו לקיים את מצוות בניין המשכן מחומרים מקומיים שנגאלו מהשממה. המנחת חינוך במוסך השבת (חרישה -סק"ו) כתב שבוודאי לא היו חורשים וזורעים לצורך הסממנים ,כי היה מוכן בידם ,ו"מלאכה שהייתה במשכן" פירוש -אותם דברים שהיו נצרכים במשכן ,כגון לסממנים היו צריכים לחרוש ולזרוע ,זה הוי במשכן .המנחת חינוך מחדש כאן

478

המורת תשרפ

יסוד דרמטי :הגדרת "מלאכה שהייתה במשכן" אינה מחייבת שהמלאכה בוצעה בפועל על אדמת המדבר באותו זמן ,אלא שהחומרים שהיו במשכן (כמו הסממנים) הם בטבעם חומרים שתהליך ייצורם מחייב חרישה וזריעה. לפי שיטתו ,גם אם בני ישראל הביאו עמם את הסממנים מוכנים ממצרים ,או שקנו אותם מהסוחרים ,הרי שמאחר והמשכן נזקק לסממנים אלו ,והסממנים הללו אינם באים לעולם ללא חרישה וזריעה ,הרי שהמלאכות הללו נחשבות כ"מלאכות המשכן" .התורה שבפרשתנו מונה את ה"תכלת והארגמן" לא רק כחומר גלם ,אלא כ"חבילה" הלכתית הכוללת את כל שרשרת הייצור הנדרשת עבורם. מבט זה משנה את המוקד מהנס המציאותי אל ההגדרתי ההלכתי .לא עוד חיפוש אחר מחרשות בחולות המדבר ,אלא הבנה שהמשכן הוא "תמצית העולם" ,וככזה הוא כולל בתוכו את כל המלאכות היסודיות הנדרשות לקיום החיים והקדושה ,גם אם באותה שעה נעשו המלאכות בדרך של "מוכן בידם". מתוך בירור דברי המנחת חינוך אל מול שיטות המפרשים הראשונים ,אנו עולים אל הקומה המחשבתית המאחדת ,המגלה לנו שני נתיבים בהבנת הקשר שבין בני ישראל, המדבר והמשכן. ההרחבה הרעיונית כאן חושפת מחלוקת יסודית באופן שבו הקדושה פועלת בעולם .מצד אחד ,עומדים התוספות ,האור החיים הקדוש והמדרש ,המשרטטים קו שבו הקדושה משנה את הטבע .לפי גישה זו ,בני ישראל אכן חרשו וזרעו במדבר ,שכן בארה של מרים הפכה את השממה לגן פורח .כאן המסר הוא שסביב המשכן נוצר "עולם חדש" ,שבו חוקי המדבר אינם חלים ,וכל מלאכה הנצרכת לקודש מקבלת את האפשרות המציאותית להתקיים. החרישה והזריעה היו פעולות ממשיות של בני ישראל ,שהפכו את חולות המדבר לאדמת קודש מצמיחה. מצד שני ,עומד המנחת חינוך ומציע מבט הגדרתי-הלכתי .לשיטתו ,אין צורך בשינוי סדרי בראשית כדי להגדיר "מלאכה שהייתה במשכן" .המדבר נשאר מדבר ,והסממנים אולי היו מוכנים בידם ,אך מאחר והתורה בפרשתנו מצווה על "תכלת וארגמן" ,היא ממילא מקדשת את כל מסלול הייצור של חומרים אלו .המשכן הוא "דגם" של העולם ,ובדגם הזה מונחות כל המלאכות היסודיות. השילוב בין השיטות מלמדנו יסוד כביר :המשכן מחבר בין ה"מוכן" לבין ה"עמל" .בין אם הסממנים צמחו בדרך נס בפרדסי בארה של מרים ,ובין אם הובאו מוכנים ממצרים והוגדרו הלכתית דרך הצורך במשכן ,התוצאה היא אחת – התורה שבפרשתנו מנחילה לנו שכל כוח יצירתי בעולם ,מהחרישה הראשונה באדמה ועד הצביעה המפוארת של היריעות ,שורשו ומטרתו הם בניין הבית לשכינה. מתוך בירור המחלוקת שבין הנס המציאותי להגדרה ההלכתית ,אנו יורדים אל עולם המעשה לבחון את ההשלכות העולות מתוך הבנת מלאכות המדבר לעיצוב גדרי ההלכה לדורות.

479

גם לנשמה מגיע אוכל

נפקא מינא ראשונה נוגעת לעצם הגדרת "אב מלאכה" .אם נלך בשיטת המנחת חינוך ,הרי שהתורה מלמדת אותנו שחשיבות המלאכה אינה נמדדת רק לפי המעשה הפיזי שהתרחש ברגע נתון במדבר ,אלא לפי הצורך המהותי של המצווה .זהו יסוד המאפשר לנו להבין מדוע מלאכות שנעשו עבור חומרים שהיו "מוכנים בידם" נחשבות לאבות מלאכה – משום שהתורה מקדשת את התהליך הטבעי הנדרש ליצירת החומר. השלכה נוספת קיימת בהבנת שיטת האור החיים הקדוש והמדרש לגבי פלאי בארה של מרים .לפי גישה זו ,בני ישראל חוו מציאות שבה הברכה הרוחנית יוצרת הזדמנות לעמל גשמי .הנפקא מינא כאן היא שאין הנס בא לפטור מן המאמץ; הקדוש ברוך הוא הצמיח גנות ופרדסים במדבר ,אך בני ישראל היו צריכים עדיין לחרוש ולזרוע בהם .המלאכה נשארה מלאכת אדם ,גם כשהתפאורה הייתה נסית. נפקא מינא שלישית עולה לעניין מלאכת חורש וזורע בשבת .הבנת רש"י שהמלאכות נלמדו מהסממנים מדגישה שכל מלאכה חקלאית שנועדה להפקת צבע או חומר למשכן, מקבלת חשיבות של אב מלאכה .מכאן אנו למדים לדורות שגם מלאכה הנראית כהכנה רחוקה (כמו זריעת צמחי צבע) ,נחשבת למלאכה גמורה בשבת מחמת הקשר שלה למשכן. נפקא מינא רביעית קשורה לעניין "עצי שיטים עומדים" .הידיעה שהיו יערות ליד הר סיני, כפי שכתבו התוספות והאבן עזרא ,מלמדת אותנו על החובה להשתמש במשאבים הקיימים לצורך הקודש .המדבר לא פטר את העם מלחפש חומרי גלם משובחים; אדרבה ,המציאות הנסית של היערות בלב הישימון חייבה אותם לעסוק במלאכת הכריתה והעיבוד בשיא ההידור. לבסוף ,עולה נפקא מינא מחשבתית-חינוכית :בני ישראל במדבר לא חיו רק על המן "בחינם" ,אלא היו שותפים פעילים ביצירת חומרי המשכן דרך חרישה וזריעה .הדבר מלמד שגם במקום שבו הכל ניתן משמים ,הקדוש ברוך הוא חפץ בעמלו של האדם ,ודווקא דרך המלאכה הגשמית שורה השכינה. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות ,אנו עולים אל הקומה הרעיונית המבארת מדוע בחרה התורה להנחיל את יסודות המלאכה דווקא בלב המדבר ,וכיצד הפך הישימון לכור היתוך של יצירה יהודית. ההרחבה הרעיונית כאן נוגעת במהותו של המדבר .לכאורה ,המדבר הוא המקום שבו האדם פטור מהתלות באדמה – המן יורד מן השמים ,הבאר מספקת מים ,והעננים מגהצים את הבגדים .והנה ,דווקא שם ,בתוך המציאות הניסית הזו ,מצווה התורה על בניין המשכן הדורש "תכלת וארגמן" – חומרים שתהליך הפקתם דורש עמל אנושי מפרך של חרישה וזריעה .מדוע לא ירד המשכן מוכן מן השמים? התשובה טמונה בכך שהמדבר היה "בית ספר למלאכה" .הקדוש ברוך הוא רצה ללמד את ישראל שגם כשהנס עוטף אותם ,עליהם להיות שותפים ליצירה .כפי שביאר האור החיים הקדוש על פי המדרש ,הנס של בארה של מרים לא נועד לבטל את המלאכה ,אלא לאפשר אותה .הפרדסים שצמחו במדבר היו "מרחב עבודה" מקודש .המדבר ,במובן זה ,הוא המקום

480

המורת תשרפ

שבו המלאכה הגשמית נגאלת מחולין; כשאדם חורש במדבר עבור סממני המשכן ,הוא אינו עוסק בפרנסה ,אלא בבניין הדירה לשכינה .כאן נולד המושג שכל מלאכה שהייתה במשכן היא "אב" – שורש רוחני לכל מעשה ידי אדם בעולם. מתוך הבנת המדבר כמרחב של יצירה מקודשת ,אנו מעפילים אל הקומה המחשבתית, לברר את סוד הקשר שבין המלאכות שנעשו במדבר לבין קדושת השבת לדורות עולם. ההרחבה המחשבתית בסוגיה זו מציבה את המשכן כנקודת המפגש בין הזמן למקום .כאשר אנו אומרים ש"כל מלאכה שהייתה במשכן קרי ליה אב" ,אנו מגלים שהמשכן הוא "תמצית הבריאה" .כפי שכתב המנחת חינוך ,אין זה משנה אם המלאכה בוצעה בדרך טבעית או אם החומרים היו מוכנים בידם; המוקד הוא שהמשכן מכיל בתוכו את כל הדרכים שבהן האדם מתקן את עולמו .המלאכות שנעשו במדבר עבור הסממנים – החרישה והזריעה – אינן רק פעולות טכניות ,אלא הן מייצגות את כוחו של האדם לשלוט בחומר ולהפוך אותו לכלי לקדושה. מכאן עולה הבנה עמוקה במושג ה"שביתה" בשבת .אנו שובתים מאותן מלאכות שהיו במשכן ,משום שבשבת אנו חוזרים אל המצב שבו העולם אינו זקוק לתיקון האדם .במדבר, המציאות הנסית של המן והבאר הראתה שניתן לחיות מעל הטבע ,אך המלאכה למשכן הראתה שהקדושה חפצה דווקא בתיקון הטבע .ביום השבת ,אנו פוסקים מהחרישה ומהזריעה שלמדנו מהסממנים בפרשתנו ,כדי להכיר בכך שכל היצירה שלנו – שהחלה באותם פרדסים פלאיים של בארה של מרים – שואבת את כוחה מהשכינה .השבת היא הזמן שבו אנו מעידים כי לא החרישה שלנו היא המצמיחה ,אלא הברכה האלוקית שנתגלתה במדבר היא המקור לכל מלאכה וצמיחה. מתוך הבנת הקשר בין המלאכות לקדושת השבת ,אנו עולים אל הקומה המוסרית ,ללמוד מהנהגת דור המדבר על ערכו של עמל האדם ועל חובת ההשתדלות גם כאשר השמים פתוחים והנס גלוי. ההרחבה המוסרית בסוגיה זו נוגעת בשורש מהות האדם כ"שותף למעשה בראשית". לכאורה ,דור המדבר יכול היה לשבת בחיבוק ידיים; המזון ירד מהשמים והמים נבעו מהסלע. אולם ,כפי שביארו בעלי התוספות והאור החיים הקדוש ,הקדוש ברוך הוא בחר להצמיח עבורם גנות ויערות כדי שיעמלו בהם .המוסר הנלמד מכך הוא שאין הנס בא לפטור מן המאמץ .אדרבה ,ככל שהמציאות נסית יותר ,כך גדלה החובה המוסרית של האדם להקדיש את כוחותיו המעשיים – את החרישה והזריעה – כדי ליצור "כלי" לקדושה .המדבר מלמדנו שגם מי שחי בדרגה רוחנית עליונה אינו רשאי להתנזר מעולם המעשה ,שכן דווקא דרך המלאכה הגשמית למען המשכן ,מתגלה נאמנותו של האדם לבוראו. יתרה מכך ,המנחת חינוך מלמדנו שיעור מוסרי בחשיבות התהליך .גם אם החומרים היו "מוכנים בידם" ,אנו מחשיבים את המלאכות החקלאיות כאבות מלאכה .המוסר העולה מכאן הוא שהערך של חפץ שבקדושה אינו רק בתוצאה הסופית שלו ,אלא בכל שרשרת העמל שהביאה ליצירתו .האדם המוסרי יודע להעריך את ה"חרישה" שקדמה ל"תכלת" ,ואת

481

גם לנשמה מגיע אוכל

ה"זריעה" שקדמה ל"ארגמן" .זוהי קריאה לחיות חיים של אחריות ויצירה ,שבהם אדם אינו מחפש רק את ה"מוכן" ,אלא שואף להיות זה שחורש וזורע בשממת המדבר הפרטית שלו, כדי להפוך אותה למקום שבו השכינה יכולה לשרות. מתוך בירור המוסר והעמל המלווה את בניין המשכן בלב הישימון ,אנו חותמים את מסענו בתובנות המאירות את חיי היום-יום ומזקקות את תכלית היצירה האנושית בתוך עולם של הנהגה אלוקית .התובנה הראשונה היא שאין מקום שומם מדי מכדי להצמיח בו קדושה; כפי שבארה של מרים הפכה את המדבר לפרדס ,כך בכל מצב של יובש רוחני בחיינו ,עלינו להאמין בכוחנו לחרוש ולזרוע ולהפיק "תכלת וארגמן" מתוך החולות. אנו למדים את ערך השותפות עם הבורא; גם כשהכל ניתן לנו בחסד וברחמים כמו המן והבאר ,הקדוש ברוך הוא חפץ בעמלנו האישי .השלמות אינה ב"מוכן" ,אלא ב"מלאכה שהייתה במשכן" – במאמץ שאנו משקיעים כדי להפוך את הגשמי לרוחני. תובנה עמוקה עולה לגבי חשיבות התהליך; כפי שלימדנו המנחת חינוך ,גם אם התוצאה הסופית נראית מוכנה ,עלינו להעריך את כל שלבי ה"חרישה" וה"זריעה" המחשבתיים והמעשיים שקדמו לה .הידיעה שכל שלב בדרך הוא "אב מלאכה" נותנת משמעות לכל רגע של עבודה. אנו למדים על הצורך בהכנה והצטיידות; כשם שבני ישראל מצאו יערות עצי שיטים שהוכנו עבורם עוד מימי יעקב אבינו ,כך עלינו לחפש את המשאבים והכוחות שהוטמנו בנו מראש כדי לבנות מהם את משכן חיינו. לבסוף ,אנו מבינים את מהות השבת כנקודת עצירה להכרת הטוב; לאחר שבוע של חרישה וזריעה בסממני העולם ,השבת מאפשרת לנו להתבונן ב"גנות ובפרדסים" שהצלחנו להעלות במדבר השגרה ,ולהשיב את הכל אל מקור הברכה.

עיקר העניין: בירורנו העלה כי מלאכות המשכן בפרשתנו חושפות את פלא הצמיחה בלב המדבר .רש"י (שבת עג ע"א) ביאר כי אבות המלאכה נלמדו מהסממנים לצביעת היריעות ,דבר המחייב חרישה וזריעה .בעוד שהכתוב מעיד על המדבר כ"לא מקום זרע" ,בעלי התוספות (חולין פח ע"ב) חידשו כי במדבר היו ישראל זורעים ומצמיח בדרך נס .הראשל"צ רבנו אור החיים הקדוש הוסיף כי בארה של מרים הייתה מעלה גנות ופרדסים ,ובכך התאפשר העמל הממשי בשממה .לעומתם ,המנחת חינוך במוסך השבת חידש יסוד הגדרתי ,לפיו גם אם הסממנים היו "מוכנים בידם", המלאכות נחשבות כמי שהיו במשכן מאחר והן חלק בלתי נפרד מטבע הייצור של חומרי הקודש .הימצאות יערות עצי השיטים במדבר ,כפי שפירשו האבן עזרא והתוספות ,משלימה את התמונה של משכן הנבנה מתוך חיבור בין שמיים לארץ, בין נס גלוי לעמל אנושי מפרך.

482

המורת תשרפ