מדוע אנו אומרים ג' פעמים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלוהי יעקב ?ולא בפעם אחת אלהי אברהם יצחק ויעקב

?ולא בפעם אחת אלהי אברהם יצחק ויעקב עומדים אנו בפתחה של תפילה, שעה שבה השקט שלפני עלות השחר עדיין מרחף בחלל האוויר, והלב מבקש להיפתח אל מול הבורא. אנו עוטפים את עצמנו בטלית, מרגישים את צמר

מדוע אנו אומרים ג' פעמים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלוהי יעקב

?ולא בפעם אחת אלהי אברהם יצחק ויעקב

עומדים אנו בפתחה של תפילה, שעה שבה השקט שלפני עלות השחר עדיין מרחף בחלל האוויר, והלב מבקש להיפתח אל מול הבורא. אנו עוטפים את עצמנו בטלית, מרגישים את צמר הציצית כרוח לוחשת המזכירה לנו את הדרך שבה הלכו אבותינו מימים ימימה. הנה, אנו ניצבים בתוך מקהלה עתיקה של דורות, שפתנו נפתחת וקולנו עולה אל השמים בתיבות שבוררו בקפידה על ידי אנשי כנסת הגדולה, אותן מילים שחצבו בהר סיני והמשיכו את הווייתן דרך דמעותיהם ושמחתם של ישראל בכל תפוצותיהם. החלל מתמלא בריח של קדושה, כניחוח הקטורת שעלה פעם בהיכל, ואנו מבקשים לומר מגן אברהם. אך רגע לפני שאנו חותמים, אנו עוצרים. משהו

.בריתמוס של השפה, בחיבור של השמות, מעורר בנו תהייה עמוקה

מדוע אנו פוסעים בנתיב המשולש הזה? מדוע אנו חוזרים ומזכירים את התואר אלוהי, שוב ,ושוב, פעם אחר פעם? האם אין זה פשוט יותר, הרמוני יותר, לומר אלוהי אברהם יצחק ויעקב ובכך לאחד את השמות תחת כנף אחת של אלוהות? נדמה כי בכל פעם שאנו אומרים את השם אלוהי, אנחנו מציבים גבול ומחדשים את הקשר. אנו מבקשים להבין את פשר החזרה הזו, מדוע נפרדו השמות, ומדוע החתימה של הברכה הראשונה בשמונה עשרה מחייבת אותנו לעצור בכל פעם מחדש ולהזכיר כל אחד מהאבות כעומד בפני עצמו, כמי שחצב את דרכו אל השמים במו

ידיו, במו נשמתו, בתוך עולם שעדיין לא הכיר את אור השם. האם החזרה הזו היא סימן לשוני ,בלבד, או שמא היא טומנת בחובה את סוד האמונה הפרטית של כל יהודי ויהודי? אנו ניצבים כאן בין הדורות, מנסים להקשיב לקולות המהדהדים מן העבר, מבקשים למצוא את המפתח שיפתח

.לנו את השער להבנת נוסח התפילה המופלא הזה

כאשר אנו באים לברר את מקור העניין בתורה, עלינו להישיר מבט אל הכתובים המגלים לנו את טפח האלוהות ואת אופן ההתקשרות של האבות אל הקדוש ברוך הוא, ומתוך כך נבין מדוע נדרשה החזרה המשולשת על התואר אלוהי. התורה מספרת לנו על השליחות הראשונה והמכוננת של משה רבנו אל בני ישראל, ושם אנו מוצאים את הפסוק המכריע: "ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם

.)(שמות ג, טו "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר

פירש מהו הטעם שחזר הקדוש ברוך הוא ואמר אלהי בכל אחד ואחד מן)(שמות ג, טו רש"י האבות, וזה לשונו: למה חזר ואמר אלהי בכל אחד ואחד? לומר שכולן היו צדיקים גמורים, שלא נתערב בהם פסולת, שאין אלוהי מייחד שמו אלא על הצדיקים הגמורים. בדברים אלו מבאר רש"י שאין כאן סתם חזרה לשונית, אלא עדות על קדושתם העצמית של האבות. יחוד השם על האדם אינו דבר של מה בכך, ורק מי שזכך את עצמו מכל פסולת ונותר טהור בתכלית, יכול להזדמן

.יחד עם השם יתברך, ולכן כל אב נזכר בפני עצמו כדי להוכיח על כשרותו וקדושתו הייחודית

ביאר את עומק ההפרדה בין השמות באופן שונה, וכתב: אלהי)(שם רבי אברהם אבן עזרא אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, כי כל אחד ואחד נגלה לו השם והוציאו מדרכיו, וכל אחד ידע השם בדרך אחרת, זה באהבה וזה ביראה וזה בחסד. בדבריו אנו מוצאים כי החזרה על התואר ,אלוהי באה ללמדנו שכל אב חצב דרך חדשה ושונה בעבודת השם. אברהם עבד במידת החסד יצחק ביראה ופחד, ויעקב בתפארת ובאמת, ומשום שכל אחד מהם גילה פן אחר של אלוהות

.בעולם, נדרש הפירוט כדי להראות שכל גילוי עומד בפני עצמו

כתב כי החזרה באה להדגיש את ההשגחה הפרטית לכל אחד, וזה לשונו: להודיע)(שם הספורנו שכל אחד מהם נתייחד בהשגחה פרטית והיה כלי מוכן להשראת השכינה, ואין סמיכות דעתם זה על זה, כי לכל אחד הייתה השגחה מיוחדת שהובילה אותו בדרכו. ביאור זה מדגיש את העצמאות של האבות. לא הייתה כאן מסורת עוברת בלבד, אלא כל אחד מהם זכה להשגחה פרטית של הקדוש ברוך הוא שהובילה אותו בנתיב המיוחד לו, ולכן החזרה על המילה אלוהי מורה לנו על

.קשר בלתי אמצעי של כל אב עם הבורא

חידש: אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ללמדך שאף על פי שהיו כלם)(שם החזקוני צדיקים, מכל מקום כל אחד ואחד מהם היה מחבב את הקדוש ברוך הוא במידה אחרת, ועל כן כל אחד ואחד נקרא אלוהיו לפי המידה שבה התקשר אליו. כאן אנו מוצאים תובנה מרתקת, כי החזרה אינה רק מציינת את צדקותם, אלא את האופן שבו כל אחד מהם הפך את אלוהות השם

.למציאות חיה בתוכו

ביאר: דאלהנא דאברהם, ואלהנא דיצחק, ואלהנא דיעקב. בתרגום זה אנו)(שם תרגום יונתן

רואים את ההקפדה על הפרדת התארים, המדגישה כי היחס של הקדוש ברוך הוא לכל אחד מהם

.הוא יחס של יחיד, יחס של התקשרות והתגלות, שאין בה ערבוב

,לאחר שביססנו את היסודות מתוך פרשת השבוע, הרינו באים בשעריו של בית המדרש ,אל מקום שבו חז"ל בתלמודים פורסים לפנינו את משמעות הדברים מתוך הסוגיות העמוקות המאירים לנו את הדרך שבה התקבע נוסח התפילה בפי כלל ישראל, מתוך הבנת העומק של

.ייחוד השם על כל אב ואב בנפרד

מובא דיון יסודי הנוגע להזכרת האבות בתפילה. הגמרא)(דף קז ע"א בגמרא במסכת סנהדרין מספרת על דוד המלך ששאל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מפני מה אומרים אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, ואין אומרים אלוהי דוד? והשיב לו הקדוש ברוך הוא: הם ניסו ונתנסו, ואתה לא נתנסית. בביאור ישיבתי לדברים אלו, נראה ליישב כי החזרה על התואר אלוהי לכל אחד ואחד מן האבות אינה טכנית, אלא היא עדות לניסיונות הפרטיים שעברו. הניסיון הוא המקום שבו האדם נבחן והופך את האמונה למהות חייו, ולכן דווקא משום שכל אחד מהם עבר ניסיון ייחודי שהוכיח את אמיתות קשרו עם הבורא, נזכר שמו בנפרד, ללמדנו כי אלוהותם של

.האבות היא תוצר של עמידה איתנה בניסיון המיוחד לכל אחד ואחד מהם

מבואר כי תיקון התפילה נעשה על ידי אנשי)(פרק ד הלכה ג בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות .כנסת הגדולה, אשר ידעו לדייק בכל מילה ומילה שהיא מפתחת את הקשר בין הנשמה לבוראה המקור מלמד כי בתפילה זו אנו מבקשים את זכות האבות, ובאופן שבו אנו מזכירים אותם, אנו מעוררים את אותה עוצמה שפעלה בהם. החזרה על השם אלוהי מורה כי בכל תפילה ותפילה אנו לא רק קוראים לבורא, אלא אנו מפעילים את כוחם של האבות, כל אחד במידה שבה הוא נתגלה

.בעולם, ומחברים אותה אל הווייתנו הנוכחית, כאשר כל שם אלוהי הוא מפתח לצינור שפע אחר

מובא נוסח ברכת אבות בשמונה עשרה, ושם רואים כי)(דף טז ע"ב בגמרא במסכת ברכות החתימה היא אכן במגן אברהם, וזאת לאחר הזכרת שלושת האבות. מפרשי התלמוד במקום מסבירים כי השלושה הם אלו שפתחו את הצינורות לכלל ישראל, ועל ידי אמירת אלוהי לפני כל אחד, אנו יוצרים חיבור משולש, שבו כל אב משלים את חסרונו של האחר, ובכך אנו בונים כלי קיבול לברכה שתחול על כל מי שמתפלל, ואין האחד מבטל את השני, אלא כולם מצטרפים

.להוות את בסיס האמונה שעליו עומדת התפילה כולה

לאחר שעמדנו על יסודות הסוגיה בדברי התורה והגמרא, נבוא בשערי עולם הראשונים, אשר ברוחב בינתם ובדייקנותם המופלאה העמיקו בטעם הדברים ופתחו בפנינו צוהר להבנת הנוסח הקדוש, מתוך כוונה להראות כי כל תיבה בתפילה היא עולם ומלואו וכל חזרה על השם אלוהי

.מורה על גילוי שונה של אור השם בעולם

כתב כי החזרה על המילה אלוהי)(סדר תפילת שמונה עשרה רבי דוד אבודרהם, ספר אבודרהם לפני כל אחד מן האבות באה להורות על כך שכל אחד מהם השיג את דבקותו בבורא בעמל עצמי ובדרך ייחודית, ואין האחד נסמך על חברו, וזה לשונו: ואנו אומרים אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, לפי שכל אחד ואחד מהם היה ראוי שיתייחד שמו יתברך עליו בגלל מעשיו

וצדקותיו המיוחדות, וכאילו היה כל אחד מהם היחיד שעבד את השם באמת ובתמים, ולכן אנו מזכירים את אלוהותו של כל אחד בנפרד, כדי ללמדנו שזכותם אינה זכות אבות בלבד שעוברת בירושה, אלא היא תוצר של עבודה פרטית שזכתה להשראת שכינה מיוחדת. בביאורו אנו מוצאים כי החזרה אינה טכנית, אלא היא הצהרה על העצמאות הרוחנית של כל אב, שכל אחד בנה את

.עולמו הרוחני כמי שאין לו אב, ובכך הוא מורה לכל אדם כי עליו לבנות את עולמו בעצמו

ביאר כי השם אלוהי הנזכר אצל כל אחד מהאבות מורה)(ערך אמונה רבנו בחיי, ספר כד הקמח על הנהגה שונה שכל אחד מהם זכה לה, וזה לשונו: אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, כי כל אחד מהם הנהיג את העולם במידה אחרת, והתקשר להשם יתברך בבחינה שונה, וזה מה שאנו מבקשים בתפילתנו, שהשם יתברך ינהיג אותנו במידות אלו, במידת החסד של אברהם, במידת הדין והגבורה של יצחק, ובמידת התפארת והאמת של יעקב, ומשום כך אנו אומרים אלוהי לפני כל אחד, כדי לעורר את אותה בחינה סגולית שהייתה לכל אחד מהם, כדי שהיא תעמוד לנו כעת בעת צרתנו. בדבריו הוא מעמיק את ההבנה כי החזרה על השם היא פתיחת צינורות רוחניים

.שונים, שבהם אנו מבקשים להתחבר לכל בחינה ובחינה של האבות

כתב כי החזרה על השם אלוהי מורה על כך שכל)(סימן שכח רבי אלעזר מוורמייזא בספר הרוקח ,אחד מהאבות תיקן תפילה מיוחדת והיה לו קשר ישיר עם הקדוש ברוך הוא בלא שום אמצעי וזה לשונו: הטעם שאנו כופלים אלוהי שלוש פעמים, הוא להורות שכל אחד מהאבות היה עמוד עולם בפני עצמו, וכל אחד מהם זכה להתגלות נבואית מיוחדת שהייתה לו למגן ולאבן פינה, ולכן אנו אומרים אלוהי לכל אחד, להראות שאין אנו סומכים על זכותם בלבד, אלא אנו מבקשים שגם בנו תתגלה אותה מדרגה של קשר אישי עם הבורא, כפי שהייתה להם. בדבריו אנו מוצאים כי החזרה היא לא רק להזכיר את זכותם, אלא לעורר את אותו כוח עצמו בקרבנו, שנהיה גם אנו

.ראויים לאותו קשר ישיר

בעולם האחרונים אנו מוצאים כי גדולי הדורות העמיקו בטעם החזרה המשולשת, וכל אחד

.מהם האיר זווית אחרת המלמדת אותנו על חובת האדם בעולמו

כתב: ואין אנו אומרים אלהי אברהם יצחק ויעקב להורות)(פרשת ויצא הבעל שם טוב, פרשת ויצא שאל יסמוך האדם על חקירת ועבודת אביו, וכן יצחק ויעקב לא סמכו עצמם על חקירת ועבודת .אברהם אבינו, רק חקרו בעצמם אחדות הבורא ועבודתו, לכן אנו אומרים אלהי בכל אחד ואחד בדברים אלו הוא מחדש לנו כי התפילה אינה רק מסירת מסורת, אלא היא תביעה מהאדם לחדש את הקשר שלו עם בוראו בכל יום ובכל רגע, מתוך עמל אישי של הכרה ואמונה שאינה נשענת

.על הירושה בלבד

: ביאר את עומק הקשר שבין השכינה לכלל ישראל, וזה לשונו)(פרק ח המבי"ט, בית אלוקים ואפשר עוד לפרש, אבותינו לא אבות העולם, כי אם על אבותינו ואבות אבותינו זרע אברהם יצחק ויעקב, כי גם שאין קורין אבות אלא לאברהם יצחק ויעקב, זהו אבות סתם, אבל לא כשמורה שאינו אומר עליהם, וזאת להורות שגם כי בקצת דורות היו קצת מאבותינו רעים וחטאים לה' מאד, עם כל זה לא סילק הוא יתברך שכינתו ואלקותו מעלינו, וגם בזמן גלותנו שכינה אתנו כביכול והוא

אלוקינו לעולם. המבי"ט מלמדנו כי החזרה על השם אלוהי לכל אב מבטיחה לנו כי השכינה

.לעולם לא תסור מאיתנו, כיוון שהקדוש ברוך הוא כבר ייחד שמו על האבות ועל זרעם לדורות

ביאר את הדו שיח בין משה להקדוש ברוך הוא בנוגע)(פרשת שמות רבי שלמה גאנצפריד, אפריון לנוסח זה, וכתב: ונראה לעניות דעתי דאפשר לומר שהוא על דרך שכתב רש"י אצל אהיה אשר .'אהיה, שאמר משה להקב"ה מה אני מזכיר להם צרה אחרת, אמר לו יפה אמרת כה תאמר וגו ,הוא מחדש כי השוני בנוסח נועד להתאים את רמת ההכרה של הדור למה שהם מסוגלים לשאת ומתוך כך אנו למדים כי החזרה על השם אלוהי בתפילה אינה רק עובדה, אלא היא קריאה לדורות

.להגיע לדרגה של הכרה אישית ומבוררת בכל אב ואב, ולא להסתפק בקבלה חיצונית

כתב: שאברהם אבינו עליו השלום שהייתה בחינת)(פרשת שמות המאור ושמש, פרשת שמות עבודתו במידת אהבה וחסד ולהכיר גדולתו, קראו הגדול. ויצחק שהייתה בחינתו לעבדו ביראה ופחד, קראו הגיבור. ויעקב בבחינת עבודתו קראו הנורא. וזה הגדול הגיבור והנורא, שמרמז שכל אחד מהאבות קרא לו שם כפי השגתו. לפי דבריו, החזרה על השם אלוהי מורה על כך שכל אחד ,מהם פתח צוהר אחר להכרת הבורא, ואנו בתפילתנו מבקשים לשאוב מכל הפתחים האלו יחדיו

.שכן כל שם אלוהי המופיע בתפילה מעורר בחינה אחרת בעולמו של המתפלל

כתב: אולם כל אחד מהאבות הייתה לו דרך בפני עצמה להכיר)(פרשת נצבים האמרי אמת, דברים את השי"ת וזה שאומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ואין אומרים אלקי אברהם יצחק ויעקב כי כל אחד המשיך דרך אחרת להכרת האלקות. בדבריו אנו מוצאים את החשיבות של הייחודיות, שכן כל אב הוא עולם ומלואו של השגה, והחזרה היא הדרך שלנו להכיר בכל עולם

.כזה בנפרד, ובכך לאחד בתוכנו את כל הדרכים לעבודת השם

הוסיף ביאור נפלא וכתב: שהוא כדי להודיע שכל)(חלק ב, סימן קל רבי חיים פלאג'י, לב חיים אחד משלשה אבות בפני עצמו הוא ראוי והגון מצד זכותו לבד לייחד שם אלוהותו עליו. ביאור זה מדגיש כי אין האחד נצרך לזכותו של השני כדי להיות ראוי להשראת השכינה, אלא כל אחד ,מהם הוא מושלם וראוי לייחוד השם בפני עצמו, וזוהי הנקודה שמעוררת את רחמי שמים עלינו

.שכן אנו נשענים על זכותם הכפולה והמשולשת

גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו, בדרכם הייחודית, האירו את הסוגיה הזו באור חדש, תוך שהם משלבים את דברי הפוסקים הקדמונים עם תובנות עמוקות המדברות אל לבו של האדם

.בדורנו, ומחדדים את החובה האישית של כל יהודי בעבודת השם

כתב: הקשה הפנים מאירות למה אומרים אלוקי)(פרשת לך לך הגר"ש הומינר, בספר עבד המלך לכל אחד מהאבות בפני עצמו, הרי היה אפשר לומר אלוקי אברהם יצחק ויעקב. ואומר הפנים מאירות דהנה כתיב דע את אלוקי אביך, והיינו דלא די לו לאדם במה שמקבל האמונה מאביו, אלא צריך גם להאמין ולקבוע האמונה בלבו מצד עצמו, ולכן אומרים אלוקי לכל אחד בפני עצמו, דכל אחד מהאבות האמין בה' מצד עצמו, ולא רק משום שהיה אלוקי אביו. בדברים אלו הוא מעמיק להראות כי הנוסח המיוחד הזה הוא תביעה מתמדת מהאדם לא להסתפק בירושה הרוחנית, אלא

.להפוך אותה לנחלה פרטית שלו, דבר שרק הוא יכול לעשות בעמלו ובהכרתו האישית

הקשה דלכאורה ממה נפשך, אי הולך ומונה מלמטה)(הובאו דבריו בספר עבד המלך הג"ר ישעיה פיק ,למעלה, הול"ל אלוקי יעקב אלוקי יצחק ואלוקי אברהם, ואי מונה מלמעלה למטה כסדר הדורות למה התחיל אלוקינו, הא הול"ל אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב ואלוקינו. ותירץ על דרך מה שכתב הפנים מאירות: דבאמת הולך ומונה מלמעלה למטה כדרך הדורות, ומכל מקום הקדים ,לומר אלוקינו, דכל אמונת אבותיו יועיל לו לאדם רק אם הוא עצמו קובע האמונה בלבו מצד עצמו וכדכתיב וצדיק באמונתו יחיה, באמונתו דייקא, ואף אם אביו יכפור חס ושלום, עדיין יעמוד הוא באמונתו, ואז אפשר להתייחס גם אחר אבותיו שהאמינו ויועיל לו זכותם. הרחבה זו מלמדת אותנו כי הבסיס לכל תפילה הוא ההתייצבות האישית של המתפלל, שמקדימה את האבות ומכריזה כי

.האמונה שלי היא שלי, ורק משום כך אני ראוי לזכות אבות

כתב: ומה שאנו אומרים ג' פעמים)(תפילה ב, סימן קיג הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף, ילקוט יוסף אלהי אברהם אלהי יצחק וכו', ולא סגי בפעם אחת לומר אלהי אברהם יצחק ויעקב, ועוד, למה ,אנו אומרים גבי יעקב ואלהי בוא"ו, ולא גבי יצחק, כתב בשו"ת פנים מאירות דמצינו בדברי הימים שאמר לו דוד לשלמה בנו, ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו, והיינו דצריך להגיע לידיעת ה' גם מצד השכל והחקירה, ולא רק מצד מנהג אבותיו, ומצינו שאברהם אבינו היה חוקר ראשון שחקר והכיר את הבורא, ואם היינו אומרים אלהי אברהם יצחק ויעקב, היינו יכולים לומר שיצחק ויעקב סמכו על אמונת אבות בלבד, לכך אנו אומרים אלהי אצל כל אחד, להודיע שכל אחד מצד עצמו עמד על החקירה ומצא שאין אחד אלא אלוהינו. בדברים אלו הוא מדגיש כי הנוסח המדויק בתפילה נועד להזכיר לנו בכל רגע את החובה לחקור ולדעת את ה', ולא להסתפק בחיים על פי

.המסורת בלבד, וזוהי הדרך שבה אנו מבטיחים שהאמונה תישאר חיה ורעננה

העיר על דברי הראשונים וציין כי יש עוד בזה, שמא בא)(סימן כב בשו"ת מים חיים רפפורט לומר שכל אחד מהאבות עבר ניסיון, וזו הסיבה שהזכרתם משולשת וייחודית, כדי ללמדנו כי בכל מדרגה ומדרגה יש צורך בהוכחה של מסירות, וכל אחד מהאבות חתום בשמו כמי שעמד בדרגתו המיוחדת, מה שמוכיח את עומק הקשר שביניהם לבין הקדוש ברוך הוא, קשר שאינו מושג אלא

.מתוך ניסיון ומבחן של חיים

כאשר אנו יורדים אל המציאות של חיי המעשה, ומבקשים לתרגם את העומק העצום הטמון בנוסח התפילה הזה אל תוך יומנו העמוס והמורכב, אנו פוגשים את האתגר הגדול של עבודת השם בעולם הזה. הידיעה שכל אב ואב עמד בדרכו שלו, ושבכל תפילה אנו משחזרים את העצמאות הרוחנית הזו, מעמידה לפנינו סדרת תובנות מעשיות המאירות את הדרך שבה עלינו לחיות

.את חיינו

הנפקא מינה הראשונה והבוערת נוגעת לאופן שבו אנו ניגשים לתפילה עצמה. אל לנו להפוך את המילים למצוות אנשים מלומדה, לשגרה שחוקה שבה אנו חוזרים על נוסח אבותינו מבלי ,להרגיש את המשמעות. הכפל של התואר אלוהי מורה לנו כי בכל פעם שאנו אומרים אלוהי עלינו להשקיע מחשבה, לעורר את הלב ולמצוא את הקשר הפרטי שלנו עם הבורא. האדם נדרש לשאול את עצמו בעת התפילה: האם אני מחובר עכשיו לאלוהים כפי שהוא התגלה בחיי? האם ?אני מחפש את הקשר הישיר שלי, כפי שאברהם חיפש, כפי שיצחק עמל, כפי שיעקב נלחם

,התפילה הופכת להיות שדה של בירור אישי, שבו האדם אינו רק אורח המשתמש בזכות אבותיו

.אלא בעלים המביא את האמונה שלו אל תוך ד' אמותיו

במישור החינוכי, הסוגיה הזו מציבה מראה ברורה לפני ההורים והמחנכים. אנו רואים כיצד כל אב פעל בדרך שונה, וכיצד כל אחד מהם נדרש לברר את אמונתו בעצמו. מכאן עלינו להסיק מסקנה מעשית בחובת החינוך: עלינו להעניק לדור הבא את היסודות, את האמונה, ואת הכלים למסורת, אך עלינו להיזהר מלהחניק את הצורך שלהם לחקור ולגלות את השם בעצמם. חינוך נכון אינו כפייה על הילד לאמץ את עבודת אביו כפי שהיא, אלא עידוד שלו לגלות את האלוהים בתוך עולמו, בתוך הכלים שלו, בתוך אישיותו הייחודית. כשאנו אומרים אלוהי אברהם, אלוהי ,יצחק ואלוהי יעקב, אנו מכריזים שגם הילדים שלנו צריכים להגיע להיות אלוהי הילד שלהם

.מתוך גילוי אישי ועמל עצמי

הנפקא מינה השלישית נוגעת להתמודדות עם משברים וקשיים בחיים. פעמים רבות האדם ניצב מול קשיים שנראים כסותרים את דרך המסורת, או מול שאלות באמונה המטלטלות את הנפש. הידיעה שכל אחד מהאבות עבר ניסיון ייחודי מלמדת אותנו שלא להיבהל מהקשיים שלנו. עלינו להבין שהניסיון אינו סימן לנטישה, אלא הוא מקום העבודה שבו אנו אמורים לגלות את הבורא בתוך הבלתי נודע. במקום לחפש מקלט פסיבי במסורת, אנו נדרשים לעמוד מול המציאות, לחקור אותה, ולמצוא בה את השם, בדיוק כפי שהאבות עשו. כשאדם מבין שהאמונה שלו אינה רק ירושה אלא יצירה, הוא מקבל כוח עצום לעמוד זקוף מול כל סערה, בידיעה שגם

.הוא, בדרכו שלו, שותף לבניית הבית הגדול הזה של עם ישראל

ההתבוננות הפנימית בנפש האדם מלמדת אותנו כי החזרה המשולשת בתפילה אינה רק זיכרון היסטורי, אלא היא קריאת כיוון אל המרחבים הכמוסים שבתוך נשמתו של כל יהודי. כאשר אנו ,קוראים אל אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, אנו פותחים שלוש דלתות פנימיות בלבנו ,שלוש בחינות של דבקות ושלושה עולמות של עבודת השם שחייבים להתקיים בתוכנו יחדיו

.כדי שהאדם יוכל לעמוד שלם לפני קונו

ביאר: האבות הקדושים אינם רק אישים שפעלו)(פרשת וירא רבי צדוק הכהן מלובלין בפרי צדיק .בעבר, אלא הם שורשי הנשמות של כלל ישראל, וכל אחד מהם הטביע כוח מיוחד בנפש האדם כשאנו אומרים אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, אנו לא רק מזכירים את העבר, אלא מעוררים את הכוחות הללו בקרבנו פנימה, כי בכל אחד מאיתנו יש ניצוץ של אברהם, ניצוץ של יצחק וניצוץ של יעקב. דברים אלו מלמדים אותנו כי החזרה על השם אלוהי היא קריאה למלוא ,הפוטנציאל של האדם, להכיר בכך שבתוכו קיימת היכולת לאהוב בחסד כפי דרכו של אברהם לפרוש ולהתקדש כפי דרכו של יצחק, ולהתאזן באמת כפי דרכו של יעקב. התפילה היא הזמנה

.לכל אחד מהניצוצות הללו להתעורר ולהיות דומיננטיים בחיינו

חידש: האמונה אינה דבר מוגמר שאדם מקבל בירושה)(חלק א הרב אליהו דסלר במכתב מאליהו ודי לו בכך, אלא היא הכרעה אישית מתמדת. הכפל של התואר אלוהי מלמד אותנו כי האדם חייב להגיע לאמונה מתוך עמלו ובירורו, ממש כפי שהאבות לא הגיעו לדרגתם ללא מאמץ. אלוהי

אברהם הוא הגילוי של ה' בתוך עולמי הפנימי מתוך החיפוש האישי שלי, ולא מתוך הישענות על חוויות האחרים. מתוך כך אנו למדים שהקשר עם הבורא חייב להיות חוויה חיה, חוויה שבה האדם לוקח אחריות על עולמו הפנימי, מברר את דרכו, ולא מסתפק באמונה שירש מבלי להטמיע

.אותה בתוך נשמתו שלו

מכאן אנו למדים שכל אחד מהשמות הללו בתפילה הוא מפתח לתיקון הנפש. כשאדם אומר אלוהי אברהם, הוא נדרש להטעין את נפשו באהבה ובחסד. כשאדם אומר אלוהי יצחק, הוא מתבקש לבחון את מידת יראת השמים והדיוק שבו. וכשאדם אומר אלוהי יעקב, הוא נדרש לשאוף לאמת הפנימית והמאוזנת ביותר. התפילה הופכת להיות מפת דרכים לנפש, מקום שבו האדם מתחבר לשורשיו כדי לצמוח לגבהים חדשים. ההכרה שכל אלוהי עומד בפני עצמו מעניקה לאדם את הלגיטימציה לחיות את חייו מתוך מודעות עצמית גבוהה, מתוך ידיעה שהשם יתברך

.מלווה אותו בדרך הייחודית של נשמתו, בנתיב שבו הוא אמור לפסוע

בניית המצפן הפנימי של האדם דורשת מאיתנו להבין כי המוסר אינו נגזרת של השוואות חברתיות, אלא הוא ציווי אישי הנובע מהכרת הקשר הייחודי שבין האדם לבוראו. כאשר אנו ,מתבוננים במבנה התפילה, אנו מגלים כי המוסר התובעני ביותר הוא זה המכיר בערכו של היחיד

.לא כחלק מקהל, אלא כעומד ברשות עצמו לפני יוצרו

ביאר: האדם חייב להרגיש שהוא עומד יחידי)(עמוד סב רבי יוסף דב סולובייצ'יק באיש האמונה לפני בוראו, בבדידות שאינה מייאשת אלא מרוממת, בדידות המאפשרת לו לבנות את עולמו הרוחני מראשיתו. כשאנו אומרים אלוהי לכל אחד מהאבות, אנו מוכיחים כי אמונה מוסרית אינה יכולה להיות מועתקת מאדם לאדם, אלא היא חייבת להיות תהליך של בנייה עצמית, בבדידות מזהירה שבה האדם עומד חשוף לפני האמת שלו, ללא הישענות על כריזמה של זולתו. דברים אלו מלמדים אותנו כי המוסר שלנו נבנה מתוך ההכרה בבדידות המקדשת של כל פרט, שבה הוא

.מחפש את קונו מתוך נשמתו הבלעדית

ביאר: אל יאמר האדם בלבו כי מספיק לו ללכת בדרך)(שער ג, סימן י רבנו יונה בשערי תשובה שהלכו אבותיו, אלא חובתו היא לבחון בכל רגע האם מעשיו תואמים את האמת האלוקית כפי שהוא מבין אותה בלבבו. כאשר אנו קוראים בתפילה את שלושת האבות בנפרד, אנו מאמצים מצפן מוסרי המזהיר אותנו שלא לטשטש את זהותנו האישית תחת מעטה של מנהג המקום או הרגל הדור, אלא לחתור אל עומק האמת האישית שרק אנו יכולים להוציא אל הפועל, מתוך יושרה

.מוחלטת שאינה מבקשת פשרות

חידש: אילו רצה הקדוש ברוך הוא שהאדם יהיה כמו)(עמוד סד הרבי מקוצק באמת ואמונה אבותיו, היה נותן לו את נשמת אבותיו, אלא שנתן לו נשמה חדשה משלו, ועל כן החובה המוסרית של האדם היא לא להיות העתק של אף אחד, אלא להיות המקור של עצמו. החזרה המשולשת בתפילה מלמדת אותנו כי המוסר האמיתי הוא היכולת להכיר בכך שגם האחר, גם האב הגדול, הוא ,עולם בפני עצמו, ושעלינו לכבד את ייחודו בלי לנסות להפוך אותו לחלק מאיתנו, ובאותה נשימה

,להעז להיות נאמנים לייחודיות שלנו בלי לפחד מהשוני בינינו לבין העבר. זהו המצפן האמיתי

.נאמנות לשורשים תוך נאמנות עצמית חסרת פשרות

ההגעה אל יומיום של האדם, אל מרוץ החיים המפעים, מחייבת אותנו להפוך את הידיעות הללו ללחם חוקנו. כשאנו פותחים את הבוקר, עלינו לדעת כי אנו נקראים אל הדגל לא כחלק מהמון אנושי אחיד, אלא כיחידים האוחזים בידם את הגחלת האישית שלהם. בכל פעם שאנו אומרים אלוהי, עלינו להרגיש כי אנו פותחים את צוהר הנשמה ומחברים אותו ישירות אל המקור, מבלי להסתתר מאחורי צללים של עבר או הישענות על זכותם של אחרים. זוהי הזמנה לחיים מלאי ,אחריות, חיים שבהם האדם אינו רק מעביר את הלפיד, אלא מדליק אותו מחדש, בלהבה משלו

.מתוך תחושה שבורא עולם מחכה דווקא לקולו הייחודי

ביאר: כי)(חלק ט, אורח חיים, סימן קח הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר התפילה אינה טקס חיצוני אלא תנועת נפש הדורשת התכוונות פנימית, וכל יהודי חייב להכיר ,בכך ששלושת האבות הם שלוש בחינות של דבקות שהוא צריך לפתח בתוכו, בחינת החסד בחינת הגבורה, ובחינת התפארת, וכל תפילה היא עבודה בבניית המקדש הפנימי שלו. מכאן אנו למדים שגם בחיינו האישיים, עלינו לסמוך על כך שהקב"ה מוביל אותנו בהשגחה פרטית ,ומדויקת, וכי אין צורך להשוות את דרכנו לדרכו של אחר או להרגיש נחיתות מול ענקי העבר

.שכן לכל נשמה יש את המסלול הייחודי שבו היא נדרשת לפסוע כדי להאיר את העולם

ביאר: כי על האדם)(חלק ב, פרק א הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו אהבת חסד מוטלת האחריות להאיר את סביבתו מתוך הבנת הערך הפנימי של כל יהודי, שכן כולנו נשמות ,שורשיות המחוברות אל האבות. בעת שאנו פוגשים את האחר, עלינו לזכור שגם הוא עולם ומלואו ושיש לו את הקשר הפרטי שלו עם בורא עולם, וזכות זו מחייבת אותנו לנהוג בכבוד ובאהבה כלפי כל בר ישראל, מתוך הבנה שכל אחד מאיתנו משלים את התמונה הגדולה של האמונה המשותפת

.של עם ישראל

:עיקר העניין:עיקר העניין

החזרה המשולשת על התואר אלוהי בתפילתנו אינה כפל לשוני, אלא היא הכרזה ,על עצמאותה של הנשמה בתוך אחדות מוחלטת. כשאנו מזכירים את אברהם יצחק ויעקב בנפרד, אנו למדים כי האמונה אינה אוסף של השקפות, אלא דיאלוג אישי שבו כל אדם מוזמן לחצוב את דרכו בסלע. בתוך עולם משתנה, אנו מגלים כי ,השורשים אינם כובלים אותנו לעבר, אלא מעניקים לנו כוח לעמוד יציבים בהווה ,כשאנו בונים את עולמנו מתוך יצירה מתמדת. כל אחד מאיתנו הוא באר חדשה וכשאנו פותחים אותה, אנו מגלים שהמים שזרמו באבותינו הם אותם מים חיים

.המפכים בנו עכשיו, מחברים אותנו אל הנצח בפעימה אישית ומרגשת

אמונתך אינה ירושה מן העבר אלא יצירה מתחדשת של יומך, וכל קושי בדרך הוא רק הזמנה לגלות את האלוהים הטמון בתוך אישיותך הייחודית. היופי הגדול של חייך טמון בכך שאינך העתק של אף אחד, אלא נשמה שבאה להאיר את העולם

.בדרך שמעולם לא הואר בו לפניך