!האם מותר לאדם לעבור ניתוח פלסטי? הוכח מפרשת השבוע

דמיינו את האדם הניצב מול המראה, ובמבטו ניכרת כמיהה עמוקה לשנות את אשר יצר הבורא. הוא בוחן את תווי פניו, את מבנה גופו, ובלבו מתגנבת המחשבה: האם מותר לי להתערב ביצירה האלוקית הזו? האם ה"אני" שאני רואה במראה הוא נכס פרטי שבאפשרותי לפסל, לשייף

האם מותר לאדם לעבור ניתוח פלסטי? הוכח מפרשת השבוע דמיינו את האדם הניצב מול המראה, ובמבטו ניכרת כמיהה עמוקה לשנות את אשר יצר הבורא. הוא בוחן את תווי פניו, את מבנה גופו, ובלבו מתגנבת המחשבה: האם מותר לי להתערב ביצירה האלוקית הזו? האם ה"אני" שאני רואה במראה הוא נכס פרטי שבאפשרותי לפסל, לשייף ?ולשנות כאוות נפשי, או שמא מדובר בפיקדון קדוש, יצירת מופת שאינה שייכת לבעליה ,השאלה הזו, הנוקבת כלהב המנתחים, אינה רק שאלה של אסתטיקה – היא שאלה של זהות של בעלות ושל אמונה. היא פותחת לפנינו צוהר אל תהומות של השקפה יהודית, המציבה את הגוף לא כחומר גלם לעיצוב אישי, אלא כמשכן לנשמה, ככלים של מצווה שאין לאדם סמכות .להחליט על השחתתם או על שינוי טבעם ללא היתר מפורש מהתורה .)'(בראשית ט' ה "בפסוקי פרשתנו, מהדהד הציווי העליון: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש המילים הללו אינן סתם אזהרה מפני רצח; הן מגדירות מחדש את מעמדו של האדם. הן מבהירות כי החיים והגוף אינם רכושו של בשר ודם, כי אם פיקדון יקר ערך שהופקד בידינו לזמן קצוב, כדי שנשמש בו כנאמנים עבור ריבונו של עולם. מתוך נקודת המוצא הזו, עולה תמיהה גדולה: כיצד ייתכן שאדם יבקש לפצוע את גופו, לחתוך בבשרו, ולהכניס את עצמו לסכנת ניתוח רק בשביל ,"שיפור" המראה? האם ניתוח פלסטי הוא ביטוי של כפיות טובה כלפי ה'צור' המופלא שצר אותנו ?או שמא הוא רפואה לכל דבר, תיקון המאפשר לאדם להמשיך בשליחותו מתוך שלמות וכבוד אנו עומדים לפני מסע מרתק שבו ניפגש עם גדולי הראשונים והאחרונים, שנאבקו בסבך הזה .שבין הדין היבש לבין המציאות האנושית המורכבת נפנה עתה אל פסוקי התורה, אל המעיין הנובע ממנו יונקים כל המפרשים את גדרי קדושת .)(בראשית ט, ה הגוף. הפסוק בפרשתנו מהדהד בעוצמה: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש .המילים הללו, שנאמרו לאחר המבול, מציבות חומה בצורה מבאר: אף על פי שהתרתי לכם בשר בעלי חיים, את דמכם שלכם)(שם ד"ה ואך את דמכם רש"י לא התרתי. כאן טמון שורש האיסור. הדם, המהווה את יסוד החיים, אינו נכס של האדם. הוא .פיקדון אלוקי. כל פגיעה בו היא פגיעה בבעלים האמיתיים מבאר באופן נוקב: אין לאדם רשות להמית את עצמו, וכל שכן שאין לו רשות)(שם האבן עזרא לחבול בגופו, שכן אין האדם בעלים על גופו. המילים לנפשותיכם אדרוש מלמדות כי הנפש אינה .קניינו של האדם, וכל נזק שנעשה בה נדרש על ידי הקב"ה כפגיעה בבעלים מרחיב ומחדש: הפסוק מלמדנו שדם האדם אינו הפקר. הציווי אדרוש מורה)(שם הרמב"ן על אחריות תמידית. גם אם האדם חובל בעצמו, הוא משחית את היצירה האלוהית שנמסרה .תחת אחריותו מבאר: הקב"ה הדגיש את דמכם כדי להבהיר כי הדם הוא מקום משכנה של)(שם הספורנו הנפש. חבלה בדם היא חבלה בנפש, והיא אסורה מן הדין. התורה באה להציב גדר שתמנע .מהאדם לזלזל בחייו ובגופו בשביל תאוות או רווחים ,)ב-(דף צא עמוד א עתה, נצלול אל היכלי בית המדרש, אל הסוגיה המרתקת במסכת בבא קמא

גם לנשמה מגיע אוכל 682 682 שם מתנהל הדיון היסודי על גבולות כוחו של האדם על גופו. המשנה שם מביאה מעשה באדם שפרע ראש אישה, ורבי עקיבא מחייב אותו בתשלום בושת, תוך שהוא מחדש עיקרון הלכתי .יסודי: החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי – פטור, אחרים שחבלו בו – חייבין הגמרא שם מעמתת את הדין הזה עם הברייתא: אמר לו ר' עקיבא, צללת במים אדירים והעלית חרס בידך, אדם רשאי לחבל בעצמו! הגמרא מסיקה כי זו מחלוקת תנאים נוקבת: האם ,אדם הוא אדון לעצמו, או שמא גופו הוא נכס שמימי? יש הסוברים שאדם רשאי לחבל בעצמו .בעוד אחרים סוברים שחבלה כזו אסורה בהחלט מחדש ומבאר את חומרת האיסור מפסוק אחר: מה תלמוד לומר וכפר)(שם רבי אלעזר הקפר עליו מאשר חטא על הנפש? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת ,כמה וכמה. הדיון הזה אינו פלפול גרידא, הוא מציב את השאלה המוסרית: האם גופי הוא ברשותי ?או שמא אני עבד עברי של הקב"ה גם על תאי עורי ובשרי ,נכנס עתה אל היכלי הראשונים, המעמיקים לחקור את הדין היסודי העולה מן הסוגיה ומבקשים להעמיד את הגבולות הברורים בין חבלה אסורה לבין צרכים המותרים, תוך שהם .מנתחים את תוקף בעלותו של האדם על גופו פסק בנחרצות: אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין)'(פרק ה' הלכה א הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק .בחברו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה הרמב"ם מבאר כי אין לאדם רשות להשחית את גופו, והאיסור נלמד מסוגיית הגמרא, המעמידה את הגוף כפיקדון שאין רשות לבעליו להזיקו. בעיני הרמב"ם, הפגיעה היא כנגד רצון הבורא שנתן לאדם את גופו ככלי לעבודתו. מתוך ניסוח דבריו של הרמב"ם, המדגיש את המונח דרך נציון או בגרסה אחרת דרך בזיון, עולה תהייה מרתקת: האם האיסור תלוי במניע של מריבה, או שהוא ?חל על כל פגיעה גופנית, גם אם היא נעשית לצורך אסתטי . הולכים צעד נוסף ומחדשים: האדם אינו רשאי לחבול בעצמו)(בבא קמא צא, ב ד"ה מאי התוספות .הם מבארים כי היתר חבלה מוגבל אך ורק למקום של רפואה או צורך הכרחי לקיום הבריאות כל חבלה הנעשית לשם ממון או הנאה גרידא נחשבת כביזוי של הגוף. הדיון של הראשונים כאן נוגע בלב העניין: מהו "צורך"? האם החלפת מראה חיצוני בשל תחושת מום או בושה מוגדרת ?כ"רפואה", או שמא זהו זלזול ביצירה האלוקית , כתב: החובל בעצמו, אע"פ שאינו רשאי, פטור)(חו"מ סימן תכ מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך אחרים שחבלו בו, חייבים. מדברי מרן משמע שכל חבלה אסורה. ובכל זאת, נשאלת השאלה הגדולה המעסיקה את עולם ההלכה: כיצד אנו מסבירים את העובדה שכולנו נוהגים לעשות חורים בתנוך האוזניים לשם ענידת עגילים? הרי גם זהו סוג של חבלה בגוף! הביאור המקובל הוא שהאיסור לחבול בעצמו נובע מהאיסור לגרום צער. כאשר אדם בוחר לחבול בעצמו לצורך .ייפוי המקובל בציבור, אין הוא גורם לעצמו צער במובן של נזק נפשי, אלא רק כאב פיזי רגעי ומכאן, נפתחת הדלת לדיון על ניתוח פלסטי: האם ניתוח כזה, שנועד לשפר את המראה, הוא ?כחורים באוזניים, או שהוא חבלה מהותית יותר

חנ תשרפ 683 683 נראה להוסיף כי הראשונים כולם עומדים על יסוד אחד: הגוף הוא אכסניה של הנשמה. השאלה אינה רק טכנית, אלא השקפתית. כאשר אדם מבקש לתקן את מראהו, הראשונים מחייבים אותנו לבחון: האם זוהי השחתה גמורה, או שמא זהו "בניין" של הגוף? הם מבארים כי החבלה .היא איסור עצמאי, שאינו תלוי רק בנזק הנגרם, אלא בעצם הפעולה של פגיעה בשלמות הגוף הראשונים סוללים כאן את הדרך לאחרונים, שמנסים להבין האם ניתן להגדיר שיפור אסתטי .כרפואה המותרת מן הדין נכנס עתה אל היכלי האחרונים, המבקשים להכריע בשאלה העדינה שבין איסור החבלה העצמית לבין הצורך המציאותי בתיקון הגוף, תוך שהם בוחנים האם ניתוח פלסטי מוגדר כחבלה .או כרפואה של ממש דן בנרחב בשאלה של אישה המבקשת)(חלק ד סימן רמו הגר"מ קליין בשו"ת משנה הלכות לעבור ניתוח פלסטי לתיקון חוטמה, מום הגורם לה צער רב וקושי במציאת שידוך. הוא מבאר יסוד גדול: כל שהוא מום באדם מותר לרפאות עצמו ממנו, ואין בזה משום חובל בעצמו. הוא ,שואל: מאי שנא מום זה משבירת רגל או יד שמותר לתקן? התורה העידה על מומים מסוימים ואם אדם יכול לרפאות את מומו, הרי זה בגדר מצוות ורפא ירפא. לפי שיטתו, חבלה אסורה היא ,רק כאשר היא נעשית שלא לשם רפואה, אך כאשר המטרה היא תיקון של מום המפריע לאדם .אין זו חבלה אלא רפואה מבורכת אולם, בתוך דבריו, הגר"מ קליין מעורר נקודה כואבת ונוקבת: הוא מספר מעשה רב באשה שעשתה ניתוח קוסמטי וסבלה לאחר מכן מחולי כרוני לכל ימי חייה. מתוך כך הוא מזהיר: כיון – שאפשר לבא לידי סכנה, יש מקום לאסור זאת מכל וכל. הדיון שלו מציב רף כפול: מצד אחד היתר רפואי ברור לתיקון מום, ומצד שני – התראה חמורה כנגד כניסה לסכנה מיותרת שעלולה .להפוך את האדם לחולה כרוני במקום להעניק לו יופי . נוקט בגישה שונה ומחמירה מאוד)(חלק יא סימן מא מנגד, הגרא"י ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר הוא מביא את דברי הרב פענעט, הסובר שאסור לרופא לרפא מום מולד, שכן כך ברא אותו הקב"ה, ואין לאדם רשות להתחכם על הבריאה. הוא מבאר: אדם שנולד כך, זהו טבעו, ואין לו רשות לשנותו בניתוח. הוא יוצא חוצץ נגד הגישה המתירה ניתוחים קוסמטיים באין חולי, ומזהיר כי אין זו רפואה, אלא חבלה של ממש. הוא מוסיף ומבאר: אין צייר כאלוקינו, ועלינו להאמין שכל אחד נברא בצורה ההולמת לו ביותר. הוא מסיים במסקנה נחרצת: אסור לו לאדם לעשות .ניתוח פלסטי לשם יופי בלבד, ואסור לרופא לבצע זאת נראה להוסיף ולבאר את דברי הראשונים והאחרונים כאן: המחלוקת שביניהם מונחת בשאלה מהי הגדרת ה'מום' ומהו גבול ה'רפואה'. האם רפואה היא רק טיפול במחלה, או שהיא כוללת גם תיקון של עיוות אסתטי הגורם צער נפשי? הציץ אליעזר חושש מהתערבות בטבע האלוהי ובכניסה לסכנה, בעוד משנה הלכות מבחין בין "מום" המצדיק טיפול, לבין רדיפה אחר יופי .חיצוני גרידא. זהו דיון עמוק שאינו נוגע רק בגוף, אלא בנפש האדם ובקבלת הבריאה כפי שהיא כעת נצלול אל אחת הפרשות המרתקות והסמליות ביותר המובאות בחז"ל, המשמשת

גם לנשמה מגיע אוכל 684 684 כמגדלור לכל הדיונים על הרצון האנושי לשנות את הטבע ואת יצירת הבורא. הסיפור המובא אינו רק אגדה, אלא תמונה חיה של התמודדות עם המושג "יופי" אל)(דף כג ע"ב במסכת תענית .מול המציאות האלוהית הגמרא מספרת על רבי מני, שהיה תדיר בבית מדרשו של רבי יצחק בן אלישיב, צדיק בעל מופתים. רבי מני בא לפניו בתלונה על אשתו: עתירי דבי חמי קא מצערו לי – עשירי בית חמי מצערים אותי. השיב לו הצדיק בברכה, ומשפחתו התעשרה. לאחר מכן התלונן כי הם לוחצים אותו, וגם על כך נתברך. לבסוף, הגיעה התלונה המפתיעה: לא מקבלי עלי אינשי ביתי – אשתי אינה מקבלת את מרותי, והוא אינו מרוצה מהופעתה. הצדיק שאל לשמה, וכשהשיב לו ששמה חנה, אמר לו: תתייפי חנה, ונתייפת. אך מה שקרה לאחר מכן הוא הלקח הגדול: אמר לו רבי :מני – קא מגנדרא עלי – היא מתגנדרת עליי יותר מדי, היא הפכה למישהי אחרת. הגיב הצדיק .אי הכי, תחזור חנה לשחרוריתה, וחזרה מבאר את עומק הסיפור: לא מדובר כאן רק בשינוי קוסמטי, אלא בתובנה)(שם הציץ אליעזר עמוקה על הטבע האנושי. כשרבי מני ביקש לשנות את פני אשתו, הוא ניסה "לתקן" את מה שקבע הקב"ה. אך בסוף, הוא הבין שדווקא השחרורית – הטבעיות – הייתה המקום הנכון והאמיתי עבורו. הציץ אליעזר משתמש בסיפור זה כדי לטעון שגם כאשר הדבר מצליח מבחינה טכנית, הוא עלול להביא להתרחקות מהאמת הפנימית ומהשלום המקורי. האדם אינו יכול .להתחכם על האומן הגדול שצר אותו בבטן אמו, וכל ניסיון לעשות זאת עלול להסתיים באכזבה נראה להוסיף ולבאר את דברי הציץ אליעזר: הוא לא מביא זאת רק כסיפור חביב, אלא כתביעה :מוסרית. כאשר אדם עובר ניתוח פלסטי מתוך כוונה של יופי בלבד, הוא כביכול אומר לבורא כמה מכוער כלי זה שעשית! זוהי תביעה כנגד צלם האלוקים שבאדם. הוא מדגיש שגם אצל חז"ל, הניסיון לשנות את הטבע לא עלה יפה, והחזרה לקדמות היא זו שהביאה את השלום. זהו אזהרה לאדם שלא ילך שולל אחרי תמונות ודמיונות של יופי חיצוני שחולף, אלא יחפש את .הערך הפנימי נפנה עתה אל משנתו המאירה של מו"ר הגרש"ז אוירבאך זצ"ל בספרו שו"ת מנחת שלמה , המציע מבט שקול ומאוזן, המבדיל בין רדיפה אחר יופי לבין התמודדות)(מהדורה תנינא סימן פו אות ג ,עם צער אנושי עמוק. הגרש"ז מבאר יסוד מנחה: דכה"ג דלא קעביד משום ייפוי אלא משום צער וכגון שחוטמו משונה מאד משל כל אדם והוא מתבייש בו – אפשר להקל. הוא מבאר כי במצב כזה הניתוח אינו מוגדר כפעולת ייפוי, אלא כתיקון של מצוקה נפשית ובושה, שכן אין לך צער .גדול מבושה של אדם ההולך בין הבריות ומרגיש חריג , המלמדים כי צער הנגרם)(יבמות מח ע"א הגרש"ז מבסס את היתרו על דברי רבנו תם בתוספות לאדם ממום בולט נחשב כצער לכל דבר ועניין. הוא משווה זאת למנהג המקובל להקל בצביעת שיער לבן לאדם צעיר; במקרה רגיל אולי היה מקום להחמיר, אך כאשר הדבר מהווה עבור האדם "מום" ביחס לגילו ולחברתו, הרי שזהו אינו ייפוי גרידא אלא הסרת מום. הגרש"ז מחדש כאן נקודה עמוקה: האיסור של חובל בעצמו אינו שייך כאשר הפעולה מהווה עבור האדם ."תיקון", שכן המטרה היא להחזיר את האדם למצב תקין וטבעי, ולא להוסיף עליו נוי חיצוני

חנ תשרפ 685 685 נראה להוסיף ולבאר את דברי הגרש"ז: הדיוק בדבריו הוא אדיר. הוא אינו פורץ גדרות, אלא מעניק לנו קנה מידה מוסרי. הבוחן הוא ה'צער'. כאשר אדם מבקש לעשות ניתוח מתוך תאוות .מראה עיניים או לחץ חברתי שטחי – כאן ניצב האיסור, שכן הוא משחית את גופו ללא צורך אך כאשר אדם סובל ממום משונה באופן חריג, הגורם לו עוגמת נפש ובושה, הרי שהניתוח הופך מפעולת חבלה לפעולה של רפואת הנפש. בדרך זו, הוא משמר את קדושת הגוף כפיקדון, תוך .שהוא מאפשר לאדם לחיות חיים מלאים ללא ייסורי בושה ,ההבחנה הזו של הגרש"ז הופכת למצפן עבור פוסקים רבים. היא אינה מאשרת כל ניתוח אלא מציבה את הסובייקט – האדם וצרתו – במרכז. זוהי הנהגה המשלבת את חומרת הדין ,בדבר קדושת הגוף עם רחמי התורה כלפי הצער האנושי. כשאדם ניצב בפני החלטה שכזו עליו לשאול את עצמו בכנות: האם אני מבקש לתקן מום המדיר שינה מעיניי, או שאני מבקש ?להיכנע לסטנדרטים של יופי חולף נפנה עתה אל משנתו הרחבה והמקיפה של הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף זיע"א, אשר מביא זווית ראייה ייחודית, המשלבת את יסודות ההלכה)(חלק ח', חו"מ סימן יב בשו"ת יביע אומר עם מציאות הרפואה המתקדמת. מרן מבאר כי התפיסה ההלכתית צריכה להיות קשובה גם ,לשינויים המבורכים שחלו בעולם הרפואה, שכן לעיתים, מה שהיה בעבר מסוכן ובלתי מותר .הופך בימינו לפעולה בטוחה ומתוקנת מרן רבנו עובדיה יוסף מעמת את שאלתנו עם דברי שו"ת כפי אהרן, שחשש מאוד מניתוחים בשל החשש לסכנה. הוא כותב בפירוש: אמנם דבריו צודקים כשיש חשש סכנה בדבר, ובפרט ,בימים ההם שכל ניתוח היה בבחינת ספק פיקוח נפש, אך בזמנינו, עם התפתחות המדע הרפואי המצב שונה בתכלית. הוא מחדש כי כאשר ניתוח נעשה על ידי רופא מומחה ומנוסה, ואינו כרוך בהרדמה מסוכנת וארוכה, הרי שאין בו חשש סכנה ממשית, וממילא אין בו את האיסור של .מסירת עצמו לסכנה יתרה מכך, מרן מבאר את היחס בין צער לבין יופי. הוא מדגיש כי אדם שיש לו מום בפניו, בין אם מדובר בכתמים רבים או בשינוי צורה, ודבר זה גורם לו בושה גדולה ללכת בין הבריות, הרי שזהו צער עמוק מאין כמוהו. לשיטתו, אין לך צער גדול מבושה של אדם, ומשום כך יש להתיר .את הניתוח, שכן הריווח – הסרת הבושה והחזרת הביטחון – עולה לאין ערוך על הצער שבניתוח הוא מוסיף ומחדש כי באשה, שצערה גדול יותר שכן אין אשה אלא ליופי, היתר זה מורחב עוד .יותר, שכן חז"ל לימדונו את חשיבות המראה עבור האישה, ואין זה נחשב כחבלה אלא כתיקון נראה להרחיב ולהעמיק בשיטת מרן: הוא אינו מקל ראש באיסור חבלה, אלא הוא מגדיר מחדש את המושג 'צער' ואת המושג 'סכנה' בראי המציאות של ימינו. מרן מלמד אותנו כי ההלכה אינה מנותקת מהמציאות, וכי היכן שהרפואה התקדמה והפכה את הפעולה לבטוחה וללא צער משמעותי, הרי שגם הדין משתנה. זוהי הנהגה של חכם המכיר את נפש האדם – את עומק הבושה ואת גודל הצורך להרגיש מכובד ושלם בחברה. המסקנה העולה מדבריו היא שפעולה המביאה .מזור נפשי לאדם אינה בכלל איסור חבלה, אלא היא דרך לתיקון ולרווחה כעת נבקש לעמוד על הראיות המרתקות שמביא מו"ר הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות

גם לנשמה מגיע אוכל 686 686 . הגר"מ אינו מסתפק רק בסברות הגיוניות, אלא מבקש להוכיח את ההיתר)(חו"מ ח"ב סימן סב משה מתוך התנהלותם של חכמי התלמוד עצמם, ובכך הוא משרטט גבול ברור בין חבלה פסולה לבין .פעולה המשרתת את האדם הגר"מ מביא מעשה ברב חסדא, שהיה הולך בשבילים שבין קוצים וברקנים, וכדי לשמור על בגדיו היה מרים אותם, תוך שהוא חושף את רגליו לעקיצות הקוצים. הגמרא מציינת כי רב חסדא היה עושה זאת, וברור שאין כאן כוונה לפגוע בעצמו, אך הפגיעה היא תוצאה בלתי נמנעת – פסיק רישיה – מעצם הליכתו. אם נניח שכל חבלה אסורה, הרי שרב חסדא עבר על איסור חבלה עצמית! מתוך כך מסיק הגר"מ כי האיסור לחבול בעצמו אינו גורף, אלא תלוי במניע ובצורך. חבלה נחשבת לאיסור רק כאשר היא נעשית כדרך נציון, בדרך של ביזוי, מריבה או זלזול. לעומת זאת, פעולה שנעשית מתוך מטרה טובה, כדי להועיל לעצמו – כהליכה בדרך .לצורך או ייפוי למטרה חשובה – אינה נכללת בגדר חבלה האסורה .הגר"מ מוסיף ומחדש כי הניתוח הפלסטי נכנס בדיוק תחת הגדרה זו של פעולה לטובת האדם אצל נערה המבקשת ליפות את עצמה לקראת שידוך, המטרה היא כה חשובה ומהותית לטובתה האישית, עד שהפעולה הופכת לביטוי של בנייה ולא של השחתה. הוא מחזק את דבריו מהגמרא האומרת "אין אישה אלא ליופי", ומבאר כי במושגים של חז"ל, היופי אינו ערך)(נ"ט ע"ב בכתובות ,חיצוני ריק, אלא כוח המקדם את האדם אל ייעודו ואל הקמת בית נאמן בישראל. ממילא כל פעולה שמטרתה להשיג מטרה נעלה זו, אינה נחשבת לחבלה בגוף, אלא להכשרת הגוף .לתפקידו הראוי בדברים אלו, הגר"מ פותח בפנינו דלת רחבה. הוא מלמד אותנו כי הגוף נועד לשמש את האדם בדרכו בעולם, וכאשר התיקון הקוסמטי תורם לביטחון העצמי של האדם ולסיכוייו להקים ,'בית – הוא נחשב ככלי עזר מותר. הגר"מ משנה את המוקד: לא מדובר ב'האם מותר לחבול אלא ב'האם מדובר בתיקון האדם'. אם אנו מזהים את הניתוח כפעולה שתועלתה ברורה, והיא .מיועדת לרווחתו של האדם, הרי שהיא יוצאת מגדר האיסור , שנכתבה)(חו"מ סימן לא נפנה עתה אל התשובה המאלפת והנוקבת של שו"ת חלקת יעקב בתשכ"ד, שבה הוא מתמודד עם הכובד שבשאלה: כיצד ניתן להתיר ניתוח כשהוא כרוך בסיכון חיים ובאיסור חבלה? הוא פורס לפנינו את הספקות, אך מוביל אותנו אל המסקנה המפתיעה .שצומחת מתוך החיים עצמם החלקת יעקב דן תחילה באיסור החבלה, ומשיב בפשטות: יש לנו הלכה פסוקה בטור ובשולחן שחיתוך אבר כדי להתרפא מצער מותר. הוא משווה זאת להלכות בניית בית)(סימן רמ"א ערוך הכנסת, ומלמדנו שכשם שסותרים על מנת לבנות, כך גם גופו של אדם: אם הסתירה בגוף היא מיועדת לבנייה של מראה תקין וטוב יותר, אין כאן מקלקל, אלא בניין גמור. הוא דוחה את כל .הספקות בעניין החבלה, שכן ברור לו שתיקון הגוף אינו נחשב להשחתה אך האתגר הגדול שהוא מציב לעצמו הוא שאלת הסכנה. הוא מביא את דברי האבני נזר , שקבע נחרצות כי אין להתיר שום ניתוח, שכן כל ניתוח הוא בחזקת סכנה ואין)(יו"ד סימן שכ"א

חנ תשרפ 687 687 לסמוך על הבטחות הרופאים. החלקת יעקב מנהל ויכוח אינטלקטואלי עם עמדה זו, ומביא את המציאות המוחשית: פוק חזי מאי עמא דבר – צאו וראו מהו מנהג העולם. אנשים עוברים ניתוחים מורכבים באברים פנימיים, וברוך השם הרוב הגדול מתרפאים וחיים חיים מלאים. הוא קובע שאי אפשר לאסור על פי דין תורה ניתוחים שרבים כל כך נזקקים להם, שכן במקום שדשו .בו רבים, שומר פתאים השם ,הוא לא עוצר כאן, אלא מקצין את השאלה: האם יעלה על הדעת לאסור על אישה ללדת שהרי יולדת בחזקת סכנה? הרי אבריה של יולדת מתפרקים והיא נתונה בסכנה ממשית, ובכל זאת ברור לכל שאין כאן איסור, כי כך הוא מנהגו של עולם. כך גם בניתוחים: ברגע שהם הפכו לדרך חיים, לרפואה נפוצה שרבים נזקקים לה, הם מאבדים את הגדרתם כ"סכנה אסורה". הוא משווה זאת לנסיעה במכונית או בטיסה, שכולנו יודעים על הסיכונים שבהן, ובכל זאת אין שום .”פוסק שיאסור אותן, משום ש"דש בו רבים התובנה של החלקת יעקב היא שדיני התורה אינם מנותקים מהמציאות המשתנה. ההלכה יום, וקובעת שאם העולם כולו-מביטה על הכלל, על מה שקורה בבתי החולים ובחיי היום סומך על הרפואה המודרנית, אין לנו רשות להחמיר על היחיד ולהטיל עליו איסורים שאינם תואמים את המציאות. הדיון שלו מקרב אותנו להבנה שהשמירה על החיים אינה כובלת אותנו לחרדה תמידית, אלא מאפשרת לנו להיעזר בכלים שהקב"ה נתן לרופאים כדי להוסיף איכות .וטוב לחיים 'כעת אנו ניצבים בפני משוכה נוספת, שמא האיסור התורני של 'לא ילבש גבר שמלת אישה – האוסר על גבר להתקשט בדרך המיוחדת לנשים – עשוי להוות חסם בפני ניתוחים פלסטיים , של הגר"פ זבחי ניתוח יסודי ומעמיק)'(חלק א', חו"מ סימן ז לגברים. בשאלה זו מביא שו"ת עטרת פז .המשרטט את גבולות הגזרה המוסריים וההלכתיים , העוסקת במריטת גלדי צואה או מכה)(נ, ב הגר"פ זבחי פותח בציטוט הגמרא במסכת שבת מהגוף: בשביל צערו – מותר, אך בשביל יופי – אסור. רש"י מבאר שם בפירוש שהטעם לאיסור הוא משום 'לא ילבש'. על בסיס זה, נטען לכאורה שגם גבר המבקש לעבור ניתוח פלסטי ליופי עובר על איסור זה, שכן תכלית הפעולה היא שיפור המראה באופן המזכיר את העיסוק הנשי המובהק בנוי. הגר"פ זבחי מחדד כי גם אם הניתוח אינו נחשב כמעשה נשי גמור, הרי שכל פעולה שנועדה .לייפות את הגוף עלולה להיכנס למרחב האסור של 'לא ילבש', שכן הייפוי הוא מהות הנשית ,(שבת נ עם זאת, הגר"פ זבחי אינו מותיר אותנו בנקודה זו. הוא פונה לדברי התוספות שם , המורים שאם יש לאדם צער מבושה, הרי שזהו אינו יופי, אלא הסרת חרפה. כאשר אדם)ב מתבייש ללכת בין הבריות בגלל מראה מעוות, הרי שאין לך צער גדול מזה. על פי קו זה, הוא מסיק מסקנה חותכת: אשה הנצרכת לניתוח, ובפרט נערה העומדת לשידוכים, רשאית להקל בזה מאוד, שכן הצער והבושה הם המניעים. לעומת זאת, באיש, החומרה רבה יותר. הגר"פ זבחי מורה שאין להקל לאיש אלא אם כן מדובר בהסרת דבר מכוער וצורם בחזותו, הגורם לו עוגמת נפש ובושה ממשית. במקרה כזה, הפעולה אינה נחשבת לייפוי, אלא לתיקון של מצב חריג, ולכן .’היא אינה בכלל איסור 'לא ילבש

גם לנשמה מגיע אוכל 688 688 . מצטרף לקו מחשבה זה, אך מרחיב אותו מעט יותר)(ביביע אומר שם מרן רבנו עובדיה יוסף ,הוא מדגיש כי לאיש שיש לו מום בפניו, או כתמים המעוררים בו בושה, בוודאי יש להתיר שכן הרווח של הסרת הבושה גדול מהפסד החשש של 'לא ילבש'. הוא מדגיש שאין בזה חשש .למעשה נשי, שכן בדומה לניתוח רפואי רגיל, המטרה היא להעניק לאדם חיים תקינים ושלווים התמונה העולה מתוך דברי הפוסקים היא מורכבת ומלאה בדקות: הניתוח הפלסטי אינו כלי ריק. הוא כלי שיכול לשמש לטובה או להרס. כאשר הוא נועד ל'יופי על יופי', להבל ולהתהוללות חיצונית – הוא נוגע בשורשי האיסורים של שינוי הטבע ו'לא ילבש'. אך כאשר הוא נועד להסיר ,בושה, לרפא את הנפש מצלקת חברתית ולסייע לאדם להשתלב בחברה בכבוד – הרי שהתורה .דרך פוסקיה, מוצאת בו את המקום להיתר הגענו אל הנקודה המעשית ביותר, אל המפגש שבין ספרי הפסיקה לבין חדר הישיבות ודלתי השידוכים. שאלה מרתקת הגיעה לאחרונה למו"ר הגר"י זילברשטיין שליט"א, רבה של רמת אלחנן וחבר מועצת גדולי התורה, בנוגע לתלמיד ישיבה, בן עליה מופלג, שהוריו ביקשו שיעבור ניתוח קוסמטי באפו. הבחור, שביקש לנהוג בכל אורחותיו על פי דקדוקי ההלכה, הגיע לביתו ?של הגר"י זילברשטיין ושאל: האם מותר או ראוי לעשות ניתוח לצורך ייפוי הגר"י זילברשטיין השיב בהדרכה ברורה: הבחור ילך לרב המבין בעניינים אלו, ויראהו. אם יפסוק הרב שאכן החוטם משונה ומוזר משאר אנשים, ודבר זה עלול להזיק לו בשידוכים, הרי שמותר לעבור את הניתוח. הוא ביסס את דבריו על מנהג ישראל הקדום לנקב אוזניים ואף :לנזמים, הוכחה לכך שחבלה הנעשית לצורך אסתטי המקובל – מותרת. כאן טמון המפתח אם המטרה היא כניסה למצוות נישואין, שהיא מצווה גדולה, והמום עלול להקשות על הבחור .במציאת זיווגו, הרי שהניתוח נתפס כפעולה חיובית שנועדה לאפשר לאדם לקיים את ייעודו מנגד, הדגיש הגר"י זילברשטיין, שאם מדובר רק ברצון של האמא לבן יפה תואר, והמום אינו .נרגש כלל – אסור לחבול בעצמו :עיקר העניין:עיקר העניין הסוגיה נפתחת בציווי התורה "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", המלמד כי הגוף הוא פיקדון אלוקי ולא נכס פרטי. גדולי הפוסקים דנים בהתנגשות שבין האיסור לחבול בגוף לבין החובה לרפא ולהימנע מצער. בעוד הציץ אליעזר החמיר מאוד ,וראה בכל שינוי טבעי פגיעה בצלם האלוקי, פוסקים רבים, ובהם הגרש"ז אוירבאך הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף, והגר"מ פיינשטיין, התירו ניתוחים פלסטיים כאשר יש בהם צורך אמיתי, כגון תיקון מום בולט המעורר בושה או קושי בשידוכים. ההכרעה ההלכתית תלויה במניע ובצורך: ניתוח המיועד להסיר בושה ולהוביל את האדם לחיים תקינים ומאושרים נחשב ל'רפואה' ומותר, בעוד ניתוח שמטרתו הבל וייפוי חיצוני גרידא, במיוחד כשהוא כרוך בסיכונים, אינו עולה בקנה אחד עם קדושת .הגוף שניתן לנו מאת הבורא יתברך

חנ תשרפ 689 689 : המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין עיקר העניין הוא שהתורה אינה מנתקת את האדם מהמציאות האנושית. האדם המאמין אינו נדרש להיות אדיש למראהו או לבושתו, אך הוא נדרש לדיוק פנימי עמוק. כאשר המניע לשינוי הגוף הוא הסרת מכשול – בין אם זהו מכשול של מום בולט המונע שידוך, או בושה כבדה המכבידה על הנפש – אזי הניתוח אינו חבלה בגוף אלא תיקון של כלי העבודה של הנשמה. לעומת זאת, כאשר המניע הוא רדיפה אחרי דימויים חיצוניים או יופי לשם יופי, האדם פוגע בפיקדון האלוקי ובצלם שנברא בו. ההלכה מדריכה אותנו להבחין בין צורך אמיתי לבין הבל, בין רפואה לבין התחכמות בטבע, ובין אדם המבקש להיות שלם בדרכו לבין אדם .המבקש לשנות את דמותו בגלל תכתיבים חיצוניים גופו של האדם אינו שייך לו כרכוש, אלא כפיקדון. האחריות על הפיקדון מחייבת אותנו שלא לפגוע בו ללא צורך של ממש, אך מאפשרת לנו לתקן אותו כאשר הוא .נזקק למזור או לשיפור המאפשר לנו תפקוד חברתי ומשפחתי תקין הבושה והצער האנושי הם גורמים הלכתיים משמעותיים. כאשר מום פיזי מונע מהאדם להרגיש נינוח בחברה או מפריע לו בבניית ביתו, הפוסקים רואים בתיקון .זה מעשה של רפואה והסרת מכשול, המותר ואף רצוי בכל החלטה הנוגעת לשינוי חיצוני, השאלה אינה "מה הניתוח יעשה לי", אלא "מה המניע שלי". כאשר המטרה היא טהורה – עזרה בשידוכים, הסרת בושה צורבת, או ,רפואת הנפש – השער להיתר נפתח, בעוד במקום שבו שולטת תאוות הייפוי גרידא .נשמרת הקדושה שבטבעיות ובהשלמה עם היצירה האלוקית