מדוע רק לאחר המבול אמר הקב''ה ששוב לא יביא מבול על האדמה, ומהו פשר הנימוק שניתן בעבור ?האדם

?האדמה, ומהו פשר הנימוק שניתן בעבור האדם “לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו" – מילים אלו, המהדהדות מתוך פרשת נח, מעוררות תמיהה נוקבת בלב המעיין. אם יצר לב האדם

מדוע רק לאחר המבול אמר הקב''ה ששוב לא יביא מבול על ?האדמה, ומהו פשר הנימוק שניתן בעבור האדם “לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו" – מילים אלו, המהדהדות מתוך פרשת נח, מעוררות תמיהה נוקבת בלב המעיין. אם יצר לב האדם רע מנעוריו, מדוע עובדה זו מהווה הגנה מפני מבול עתידי? הרי אם היצר רע, מדוע לא היה זה טעם מספיק כדי לדון את דור המבול לזכות מלכתחילה, מבלי להחריב את עולמו של הקב"ה? השאלה מציבה אותנו אל מול שאלת הצדק האלוקי ואל מול הבנת טבעו של האדם המשתנה מול פגעי הזמן. האם המבול היה כורח של מציאות, והאם ההבטחה שלא להביא עוד מבול היא תוצאה של שינוי במבנה האנושי, או שמא מדובר בהבנה חדשה של הקב"ה ?את גבולות הבחירה של היצור האנושי הנולד לתוך עולם של נטיות טבעיות נפנה למפרשי התורה המבקשים להאיר את הדברים, כל אחד מנקודת מבטו הייחודית על .טבע האדם והשתלשלות הדורות הספורנו בפרשתנו ביאר כי ההבדל טמון בשינוי המהותי שחל באדם לאחר המבול. בהיות המזגים האנושיים מעתה והלאה פחותים ומעודנים פחות משהיו קודם המבול, הכוח השכלי .שבאדם אינו מאיר בהם עוד בעוצמה המלאה שהייתה מנת חלקם של הדורות הראשונים אדם ששכלו פחות חד, מתקשה לעמוד מול המתאווה המתגבר בו מנעוריו, ולכן חולשת האדם עצמה הופכת לסיבה המצמצמת את חומרת הדין, שכן אין לדרוש מאדם מוגבל את .מה שנדרש ממי ששכלו היה זך ומפותח הכתב סופר בפרשתנו ביאר כי בנעוריו, כשאדם טרם רכש את הדעת והשכל להבין את גודל הבורא, התאוות משתלטות עליו כטבע שני. אדם כזה, בהיגררו אחרי תאוותיו מתוך חוסר הבנה, מקבע את דרכו ומתקשה לפרוש מהן גם כשיזקין. יצר לב האדם רע מנעוריו משמעו שהרע אינו רק החטא הנקודתי, אלא המסלול שהאדם בונה לעצמו בתקופה שבה שכלו עוד לא בשל. לפני המבול, כשהשכל האנושי היה חזק ביותר כבימי קין והבל, לא הייתה לאדם התנצלות כזו, אך לאחר המבול, כשהדורות נתמעטו בגופם ובשכלם, המציאות .האנושית הולידה איתה גם מידה של התנצלות המגינה על האדם מפני השמדה גמורה האברבנאל בפרשתנו ביאר כי ההחלטה למחות את העולם נבעה מהשחיתות הכוללת של .דור המבול. אולם, לאחר המבול, הקב"ה בחכמתו לא ראה צורך במבול נוסף, משתי סיבות .ראשית, המוסר הגדול שראו בני העולם מהמבול הותיר רושם עמוק שימנע השחתה דומה שנית, הפיצול למשפחות משלושת בני נח, שם חם ויפת, הבטיח מטבעו גיוון והעדר הסכמה גורפת, מה שהופך השחתה כוללת ומשותפת של כל המין האנושי לבלתי אפשרית, ולכן אין .עוד צורך בהפסד כללי כפי שהיה אז ,הכלי יקר בפרשתנו ביאר כי בדור המבול השחיתות הייתה תהליך הולך וגובר של החומר שלא השתנה גם עם הזקנה. המפרש מבאר כי אילו הייתה השחיתות תלויה רק בשכל, היינו מצפים שהזקנה תביא עמה חכמה שתעצור את הרע, אך כשהחומר עצמו מושחת, גם הזקנה

חנ תשרפ 639 639 אינה מועילה. לאחר המבול, נטהר חומר הארץ, ולכן אין עוד מקום לחשוש מהשחתה חומרית מוחלטת, אלא רק ממאבק ביצר הרע הטבעי של ימי הנעורים, מאבק שאינו מצדיק השמדה .של כל העולם ,בבואנו אל דברי חז"ל, אנו מגלים כי המבט על המבול אינו רק היסטורי, אלא תיאולוגי המלמד על מידת הדין אל מול רחמי השמים והאחריות האנושית. רבותינו לימדו אותנו כי השמים אינם מחפשים את אובדן הבריות, אלא את תיקונם, וכל התבוננות במעשה המבול .היא התבוננות בדרכי ההנהגה של הבורא בעולמו מבואר: על הפסוק לא אוסיף לקלל עוד את האדמה)(פרשה לד, י במדרש בראשית רבה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, שהקב"ה הראה לנח כי כשם שהאדמה מתחדשת .בפריחה אחר החורף, כך האדם נושא בתוכו אפשרות להתחדשות, ועל כן אין לבער את הכל המדרש מלמד כי הידיעה שיצר האדם נוטה לרע מנעוריו אינה סיבה לייאוש, אלא בסיס .להבנה שצריך לנהוג באדם ברחמים, שכן טבעו מושך אותו למקום שדורש סבלנות וסיוע מבואר: כי דור המבול נתחייבו כליה משום שמושחתה)(דף קח ע"א בגמרא במסכת סנהדרין הייתה מוחלטת, והשתנו במעשיהם עד כדי שהתפשטה הרעה בכל חלקי הבריאה, עד שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. חז"ל מדגישים שם כי לפני המבול הייתה גאווה מיוחדת שגרמה להם לחשוב שהם יכולים להכריע את סדרי העולם בעצמם, וזהו .השורש שהביא להשחתה הטוטאלית, שלא הייתה כמותה מאז מבואר: כי הקב"ה דן את האדם על פי כוחותיו ועל פי)(דף קנא ע"ב בגמרא במסכת שבת יכולותיו. המפרשים שם מבארים כי הידיעה שיצר האדם רע מנעוריו משמשת כעין שיקול מקל בדין האלוקי, שכן אם הבורא יודע מראש שהיצור שברא נוטה לטעות מתוך הנעורים וחוסר הניסיון, הרי שהדין צריך להיות ממותק ברחמים, וזהו היסוד להבטחה שלא יבוא .עוד מבול שכולה את הכל מבואר: כי לאחר המבול, הקב"ה קבע הנהגה חדשה בעולם)(פרשת נח, יב במדרש תנחומא של חסד, שבה האדם מקבל הזדמנויות רבות לחזור בתשובה לפני שנגזרת עליו גזירה כה קשה. ההבנה שהאדם הוא יצור מתפתח, המושפע מנעוריו ומהרגליו, מביאה את הקב"ה להנהיג את העולם במידת הרחמים, המאפשרת לאנושות להמשיך להתקיים גם כשיש .בה חטאים פעמי שנועד-כשמעמיקים בדברי הראשונים, נחשפת ההבנה כי המבול היה אירוע חד לנקות את האנושות מפגם טוטאלי, בעוד שההבטחה שלא להביא מבול נוסף מעגנת בתוכה את ההכרה האלוהית בטבע האנושי המורכב. הראשונים מבהירים כי הבחירה החופשית .אינה מבוטלת על ידי היצר, אלא שהיצר הוא הנתון שעל פיו נקבע סרגל הדין , ביאר כי הרע אינו עצם בבריאה, אלא העדר של טוב)(במורה נבוכים חלק ג פרק ח הרמב"ם והוא נובע מן החומר. המושג יצר לב האדם רע מנעוריו מתאר את השפעת החומר על הנפש בטרם הגיעה לשיא שכלותה. לפיכך, הקב"ה בהבטחתו אינו מעלים עין מן החטא, אלא קובע

גם לנשמה מגיע אוכל 640 640 כי העולם לא יושמד על ידי חטאים הנובעים מן הטבע החומרי, אלא יתוקן בתהליך הדרגתי .של בחירה וחינוך ביאר כי לפני המבול היה העולם במצב של ינקות, שבו האדם היה כה)(בראשית ח כא הרא"ש .חזק בשכלו ובגופו שהיה לו כוח לפעול נגד הנהגת ה' במוצהר, ולכן הכליה הייתה הכרחית אך לאחר המבול, כשהאנושות נחלשה בטבעה, היצר הפך למאבק פנימי ואישי ולא למרידה .קוסמית כוללת, ומכאן שהתגובה האלוהית משתנה מדין של כליה לדין של השגחה והדרכה ביאר כי יצר לב האדם רע מנעוריו מתייחס לכך שהנפש הבהמית)(בראשית ח כא רבנו בחיי קודמת בבוא האדם לעולם לנפש השכלית. מתוך הכרה זו, הקב"ה מבין שהאדם זקוק לזמן כדי להבשיל, ולכן מבטיח שלא יביא מבול, שכן אין זה צודק להשמיד יצור שטרם מיצה את .יכולתו להגיע לשלמות השכלית מול הדחפים הטבעיים שלו הוסיף כי הבחירה החופשית היא הכרחית לקיום העולם, והמבול היה)(בראשית ח כא הספורנו ביטול של האפשרות הזו על ידי השחיתות. ההבטחה שלא להביא מבול נוסף היא התחייבות לכך שגם אם הדורות יחטאו, לא תישלל מהם אפשרות הבחירה על ידי כליה מוחלטת, שכן החטאים העתידיים ינבעו מחולשה טבעית שניתן להתגבר עליה בתשובה, ולא משחיתות .מוחלטת שאין לה תקנה בבואנו אל עומק דבריהם של האחרונים, אנו פוגשים את הניסיון המופלא שלהם ליישב את הסתירה שבין הבחירה החופשית לבין היצר הטבעי. הם מלמדים אותנו כיצד השם ,יתברך, ברחמיו האינסופיים, שינה את הנהגת עולמו כדי לאפשר לאדם מקום של צמיחה .במקום של כליה ביאר כי תפילת האדם על יראת שמיים היא היסוד)(סימן קו המשנה ברורה בביאור הלכה ,שמאפשר לו להתגבר על הטבע המולד. הוא מדגיש כי אף על פי שהיצר חזק מנעורים הקב"ה נתן לאדם כלי עוצמתי שאין לו גבול, והוא הכוח הממשי המאפשר לאדם להכניע .את הרע שבו מבלי להזדקק לדין הקשה של מבול ביאר כי הביטוי כי יצר לב האדם רע מנעוריו)(בראשית ח כא הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר מלמד על הטבע האנושי המבקש תמיד את הריגושים והתאוות. המעבר מהמבול לתקופה שאחריו אינו רק שינוי פיזי, אלא שינוי בהנהגה האלוקית, שכן מרגע שהעולם עבר את המבול, הוכר הצורך האלוהי לתת לאדם את ההזדמנות להילחם ביצרו בעצמו, מתוך הבנה .שזו הדרך היחידה להגיע לדרגות של אמת ביאר כי כל מעשה אנושי, גם זה הנובע)(שער א פרק יב רבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים מיצר, משפיע על העולמות העליונים. הוא מסביר כי הבטחת הקב"ה שלא להביא מבול נוסף מעניקה לאדם אחריות כבירה, שכן מעתה ואילך הבחירה של כל יחיד ויחיד משפיעה על השלום בעולם, ואין המבול יכול עוד לבוא משום שהעולם עומד כעת על כוח הבחירה .האישי של כל אדם ביאר כי יצר לב האדם רע מנעוריו)(חלק א פרשת נח האדמו"ר מאיזביצא בספר מי השילוח

חנ תשרפ 641 641 הוא כוח שנועד לעורר את האדם לחפש את ה' בתוך תוכו. הוא מבאר כי לולא היצר, לא היה האדם חווה את העומק של הבחירה, והמבול היה מוחק את הניצוץ הזה. ההבטחה היא שהעולם ימשיך להתקיים גם עם החיכוך הזה, כדי שכל אדם יוכל למצוא את דרכו הייחודית .לה' בתוך המציאות המורכבת כשאנו מבקשים להאזין לקולותיהם של גדולי הדורות האחרונים, אנו פוגשים את האופן שבו הם מפרשים את הדיאלוג הנצחי בין האדם לבוראו, דיאלוג שקיבל תפנית דרמטית לאחר מימי המבול. הם מראים לנו כיצד ההבטחה שלא להביא מבול היא בעצם תעודת .הכשר לקיום האנושי, המכירה בכך שהמאבק ביצר אינו כישלון, אלא תמצית החיים ביאר כי המבול נבע ממציאות שבה השחיתות החומרית)(פרק א החזון איש באמונה וביטחון השתלטה על כל חלקה טובה, עד שלא נותר לאדם קשר של אמת אל הקדושה. אך מרגע שהעולם נטהר במבול, נוצר מצב חדש שבו היצר הוא אמנם חלק מהאדם, אך הוא אינו מנתק אותו מן האפשרות להשיג את האמת. ההבטחה האלוקית מלמדת אותנו כי גם אדם שנופל וטועה, עדיין מחזיק בידו את היכולת לתקן, והדין אינו עוד כליה מוחלטת אלא מסע .של תיקון מתמיד , ביאר כי הקב"ה אינו חפץ במות המת)(חלק ט סימן רפג מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי אלא בתיקונו של האדם. המושג כי יצר לב האדם רע מנעוריו אינו עילה להצדקת החטא, אלא הכרה אלוהית בכך שהאדם זקוק לכלים להתמודדות. המעבר מהמבול לתקופה שאחריו מעיד על כך שהקב"ה סומך על כוחה של התשובה ועל היכולת של כל דור להוסיף אור בתוך .עולם של מורכבות, וזוהי ההגנה האמיתית בפני כל מבול נוסף שעלול היה לבוא חלילה ביאר כי מנהג)(סימן א הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר ישראל ותפילותינו היומיומיות מהווים את הכוח המאזן שמונע מבול רוחני מלהתרחש. ככל שהאדם מחזק את עמוד השדרה הרוחני שלו, הוא מקטין את כוחו של היצר, והקב"ה, ברוב חסדיו, רואה את המאמץ הזה ומגן על העולם. ההבטחה האלוקית אינה הפקר, אלא הזמנה לאדם להיות שותף בניהול המציאות, על ידי כך שהוא בוחר בחיים ובקדושה בכל יום ובכל .שעה מחדש כשאנו מבקשים לתרגם את העומק העיוני למציאות החיים, אנו נדרשים לשאול כיצד הידיעה שיצר לב האדם רע מנעוריו משנה את היחס שלנו לעצמנו ולזולת. הנפקא מינות .כאן הן רבות, שכן הן נוגעות בבסיס התפיסה של החינוך, של הדין ושל ההתמודדות האישית ,נפקא מינה ראשונה נוגעת לדרך בה אנו דנים את חברנו. כאשר אנו רואים אדם שנכשל המודעות לכך שיצר לב האדם רע מנעוריו מחייבת אותנו לא למהר לחרוץ דין ולראות בו ,אדם מושחת מן היסוד. במקום זאת, עלינו לראות את האדם כיצור שנאבק בטבע מולד ושתפקידנו הוא לא להשמידו בתוכחה קשה, אלא לעזור לו לעלות על נתיב של תיקון. הדין של הקב"ה לאחר המבול הוא המודל לדין שלנו כלפי הזולת: במקום של כליה, אנו בוחרים .בשיקום ובמתן מרחב לצמיחה מתוך הבנה שהנפילה היא חלק מהמציאות האנושית

גם לנשמה מגיע אוכל 642 642 נפקא מינה נוספת עולה בשדה החינוך. אם אנו יודעים שהילד או הנער נתון תחת השפעת .יצר שמושך אותו לתאוות עוד בטרם שכלו בשל, הרי שהגישה החינוכית צריכה להשתנות במקום לחשוב שכל מרידה או חולשה היא סוף העולם, ההורה והמחנך צריכים לפעול בהדרגתיות, לנטוע בנער את החוסן הנפשי והכלים הרוחניים שיוכלו לעמוד מול היצר כשיגדל. ההבנה שזהו תהליך טבעי ומובנה בבריאה נותנת לנו את הסבלנות הנדרשת ללוות .את הצמיחה הזו מבלי לאבד תקווה נפקא מינה שלישית היא ביחס של האדם לעצמו. לעיתים אנו מרגישים ייאוש עמוק אחרי נפילה, כאילו הוכחנו לעצמנו שאיננו שווים מאומה. המסקנה המעשית מהסוגיה היא שעלינו ללמוד את שפת הרחמים האלוקיים על עצמנו. אם הקב"ה הבטיח שלא להביא מבול כי יצר .האדם רע, הרי שגם אנחנו צריכים להכיר בקושי שלנו כנתון, ולא כסיבה לשנאה עצמית במקום לשקוע בייאוש, עלינו להשתמש בידיעה הזו כמנוף לבניית עוגנים רוחניים ולקבלת עזרה מה', מתוך ידיעה שהמאבק שלנו הוא בעצם מילוי רצון ה' בתוך המציאות המאתגרת .שנוצרה לאחר המבול הרעיון המזוקק העולה מן הסוגיה הוא שמהות קיומו של עולם לאחר המבול אינה מנוחה ממאבקים, אלא שינוי מהותי בהגדרת התפקיד האנושי. כשהקב"ה קובע כי יצר לב האדם רע מנעוריו, הוא בעצם משרטט את גבולות המגרש שבו משחק האדם. המבול הבהיר לעולם כי שחיתות טוטאלית אינה בת קיימא, אך השארת היצר בלב האדם היא הוכחה לכך שהקב"ה חפץ דווקא בבנייה מתוך התנגדות. הבחירה בטוב מתוך מקום של יצר היא בחירה בעלת .עוצמה רוחנית גדולה יותר מכל מלאך שאינו נושא מטען פנימי של משיכה לחומר בירור העומק כאן מוליך אותנו להבנה כי היצר אינו אויב שיש להדבירו עד כלות, אלא חומר גלם שיש לרתום אותו לעבודת הבורא. האדם אינו נדרש להיות נטול רצונות, אלא לכוון אותם. העובדה שהיצר רע מנעוריו מזכירה לנו כי הראשוניות שלנו היא חומרית, אך זהו בדיוק המקום שבו האדם נדרש להפגין את חירותו – להפוך את הראשוניות הזו למדרגה של התעלות. כאשר אדם בוחר בטוב מול יצר המושך אותו לכיוון ההפוך, הוא יוצר חיבור .עמוק בינו לבין בוראו, חיבור שנוצר רק מתוך אותה עמדה מאתגרת עוד נראה להעמיק כי ההבטחה האלוקית שלא להביא מבול היא השלכה ישירה של האחריות שהקב"ה מפקיד בידי האדם. משהעולם עבר את טיהור המבול, האחריות עברה מהבורא המוחה את הרע, אל האדם המזכך את עצמו. כל יום שבו העולם קיים, הוא עדות לכך שהקב"ה מאמין ביכולת של האדם לא ליפול למסקנה שהרע הוא סופו. היצר מנעורים הופך למנוע של התפתחות, שכן הוא מאלץ את האדם לחפש את ה' בכל רגע מחדש. השאלה אינה אם האדם יחטא, אלא האם ידע לרתום את נטיותיו כדי לשוב ולעמוד שוב לפני בוראו .בתשובה של אמת, שהיא גדולה מכל שלימות מלאכותית בנבכי הנפש, ההבנה שיצר לב האדם רע מנעוריו מתקבלת לעיתים כבשורה מרה, אך במבט של אמונה היא מתגלה כפתח לחיים. הנפש האנושית נבנית מתוך המפגש שבין הרצון לבין המשיכה הטבעית, ודווקא מתוך המקום הזה צומחת האישיות הייחודית. החיבור לנפש

חנ תשרפ 643 643 בעניין זה מלמד אותנו כי האדם אינו צריך לברוח מעצמו או להילחם בטבעו כזר, אלא עליו ללמוד לנהל את הדיאלוג הפנימי הזה. התפילה, הבכי לפני הבורא והבקשה לסיוע הם הביטוי לאותה כנות נפשית שבונה את האדם. כשאדם מודה לפני קונו בכך שכוחותיו מוגבלים .ושהיצר חזק ממנו, הוא אינו מגלה חולשה, אלא אמת גדולה שהיא התשתית לכל בניין הנפש .ונראה להוסיף כי האמונה בעת הזו משנה את תפיסת המציאות של האדם מקצה לקצה התפילה אינה קסם המעלים את היצר באחת, אלא היא מחברת את הנפש למקור עליון ואינסופי של כוח. ברגע שהאדם מתפלל על יראת שמיים וזועק על רוחניותו, הוא למעשה קובע עוגן במקום שהוא הרבה יותר גבוה מן היצר עצמו. האמונה שנוטעת התפילה בלב האדם היא שאין שום מניעה העומדת בפני הרצון המחובר לאלוקות. ככל שהאדם מתרגל את המפגש האינטימי הזה עם ה', דרך שיח, תחינה ושפיכת הלב, הוא בונה בתוך נפשו מבצר של קדושה. היצר אולי אינו נעלם לחלוטין, אך הוא פוגש לפתע נפש איתנה, מוארת באור .האמונה, שאינה נבהלת מן החושך אלא יודעת כיצד להזמין את האור שיגרש אותו יום. אדם המבקש לשמור על-מתוך כך אנו למדים על הנהגת האדם הראויה בחיי היום טהרתו ועל קדושתו אינו יכול לסמוך רק על תעצומות הנפש ועל שכלו החריף, אלא עליו לפתח הנהגה של תלות אמיתית ואוהבת בבורא עולם. הנהגה זו באה לידי ביטוי בשיח תמידי, לא רק במסגרת התפילות הקבועות הממוסדות, אלא בבקשת עזרה שקטה ופנימית .לפני כל התמודדות, לפני כל פגישה מורכבת או רגע שבו הוא מריח את הניסיון מתקרב כאשר האדם מנהיג את חייו מתוך תודעה רצופה של תפילה, הוא הופך את הקב"ה לשותף פעיל במערכה. המאבק ביצר מפסיק להיות מאבק פרטי, בודד ומתיש, והופך למסע משותף שבו הבורא אוחז בידו של האדם, מנחה אותו בדרך הישר, ומעניק לו את הכוח העילאי לבחור .בטוב בכל רגע מחדש כשאנו מבקשים לזקק את המצפן הפנימי מתוך סוגיית יצר לב האדם והבטחת הבורא שלא להביא עוד מבול, אנו מגלים כי המוסר היהודי אינו דורש מאיתנו להיות מלאכים, אלא להיות בני אדם שחיים מתוך אחריות גדולה למה שמתחולל בנפשם. המצפן הזה מלמד אותנו כי אין אדם נמדד לפי היעדרו של יצר הרע, אלא לפי עומק המלחמה שהוא מנהל בו, וביכולת שלו להכיר בכך שחלק משלמותו הוא דווקא ההבנה שהוא אינו יכול להצליח בכוחות עצמו. זהו מוסר בוגר, שאינו דורש שלמות חיצונית נוצצת, אלא יושרה פנימית עמוקה שאינה חוששת להודות בחולשה ולבקש עליה מענה, כפי שמצאנו במפרשים שההכרה בטבעו של האדם .היא היא המפתח לרחמי שמיים המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא ההבנה שהבחירה החופשית והסיוע משמיים אינם שני הפכים, אלא שני קווים מקבילים המזינים זה את זה. אדם שמנסה לבחור בטוב ללא תפילה ,וסייעתא דשמיא, דומה למי שמנסה לחתור בים סוער ללא עוגן; הוא אולי יתקדם מעט אך הזרמים החזקים של הנפש יסחפו אותו לבסוף. לעומת זאת, מי שמתפלל אך אינו בוחר במעשה, הוא כמי שנושא עוגן מבלי להניף את המפרשים. המוסר הנכון דורש מאיתנו את

גם לנשמה מגיע אוכל 644 644 שניהם: את המאמץ האנושי הכן והעיקש, ואת ההכרה המוחלטת שכל מאמץ הוא רק כלי .שדרכו הקב"ה משרה את ברכתו ומסייע לאדם להגיע אל היעד בדרך המלך .עוד נראה לומר, כי השמירה על מצפן כזה מחייבת אותנו לאמץ הנהגה של צניעות רוחנית אין לנו מקום להתגאות בהצלחותינו מול היצר, שכן אנו יודעים שהן היו אפשריות רק בזכות הסייעתא דשמיא שזכינו לה בזכות תפילתנו והתבטלותנו לפני הבורא. מנגד, אין לנו רשות להתייאש מכישלונותינו, שכן תמיד ישנה האפשרות לפתוח שוב את הלב בתפילה ולבקש סיוע חדש. המצפן הזה מעניק לאדם מרחב של שפיות בתוך עולם של ניסיונות; הוא מאפשר לו להישיר מבט אל היצר, להכיר בכוחו, אך לא לפחד ממנו, מתוך ידיעה ברורה שהוא מחובר לכוח עליון שגדול מכל יצר ומכל חטא, ושהעולם אינו מושמד על חטאיו, אלא .מתוקן מתוכם מתוך הסוגיה המורכבת שלפנינו, עלינו ללקט תובנות מעשיות המאירות את ההתמודדות ,שלנו עם יצר הרע בחיי היומיום. ראשית, עלינו להטמיע בתודעתנו כי התפילה אינה רשות אלא היא הכלי המרכזי והחיוני ביותר במערכה על הנפש. מי שסבור כי הוא יכול לנצח במאבקים הפנימיים על סמך חוכמתו או כוח רצונו בלבד, מגלה בסופו של יום כי הוא בודד במערכה. שנית, עלינו ללמוד כי התפילה אינה סותרת את הבחירה החופשית, אלא היא המבטאת את הבחירה העמוקה ביותר של האדם בטוב, ובזכותה הוא זוכה לסיוע משמיים 'שמרים אותו מעל היכולת הטבעית שלו. שלישית, עלינו להפוך את הבקשה לסיוע מה ,להרגל שזור בכל רגע של היום, לא רק בתוך התפילה הקבועה, אלא כתפילה חרישית בלב לפני כל החלטה או ניסיון הצפויים לפתח, כפי שראינו בדרכם של גדולי הדורות המבקשים .סייעתא דשמיא בכל צעד :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין הוא שהתפילה היא הדרך שבה האדם מחבר את המאמץ האנושי לרצון האלוקי, ויוצר שותפות המכריעה את יצר הרע. המלחמה ביצר אינה מלחמה של התשה או של כוח פיזי, אלא מלחמה של כנות ואמת. כאשר אדם נעמד לפני בוראו ומודה ביושר בקושי שלו, ובצורך שלו בעזרה, הוא מבטל את גאוותו שהיא הדלק של היצר, ופותח את ליבו לקדושה שדוחה את החושך מאליה. הבית והחיים היהודיים אינם בנויים על ייאוש מהיצר, אלא על האמונה שהבורא, שנטע בנו את היצר, הוא .גם זה שמבטיח לנו את הכוח להתגבר עליו, בתנאי שנבקש ונרצה באמת ובתמים התפילה היא המגן האמיתי מפני היצר, והיא המקום שבו הבחירה בטוב מקבלת את .החותם האלוקי המבטיח הצלחה וקיום כאשר אנחנו משלבים תפילה כנה בכל צעד בדרך, אנחנו הופכים את החיים למסע ,משותף עם הקב"ה, שבו כל ניסיון הופך להזדמנות לצמיחה וקידוש שם שמיים .מתוך הבנה שהעולם אינו עומד על כליה אלא על רחמים ועל תיקון מתמיד

חנ תשרפ 645 645 : המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין עיקר העניין בסוגיית המבול הוא ההבנה כי הבחירה בחיים אינה מותנית בשלמות .אנושית, אלא בנכונות האדם להכיר בחולשותיו ולהפנות את מבטו אל הבורא העולם ששרד את המבול קיבל הבטחה נצחית שהיצר אינו סיבה להשמדה, אלא .מניע לחיפוש מתמיד אחרי האמת, ובכך הפך האדם לשותף מלא בבריאה ובתיקונה