ל"ט אבות מלאכות-נכרי שעובד קשה בשבת ואינו עושה אחד מ, האם נחשב לגוי ששבת?

?האם נחשב לגוי ששבת השבת, אות ברית עולם בין הקב"ה לכנסת ישראל, היא מרחב של זמן שבו העולם עוצר ,את נשימתו, והשמימיות יורדת ארצה. בתוך המרחב המקודש הזה, ניצבת דמותו של הנכרי

ל"ט אבות מלאכות-נכרי שעובד קשה בשבת ואינו עושה אחד מ ?האם נחשב לגוי ששבת השבת, אות ברית עולם בין הקב"ה לכנסת ישראל, היא מרחב של זמן שבו העולם עוצר ,את נשימתו, והשמימיות יורדת ארצה. בתוך המרחב המקודש הזה, ניצבת דמותו של הנכרי אשר מצווה על המשכיות העולם, על השמירה שיום ולילה לא ישבותו. אך כאן מתעוררת תהייה מרתקת, כמעט פרדוקסלית: מהו אותו "שבת" האסור לבן נח? האם אנו מדברים על השביתה הטכנית – אותן שלושים ותשע מלאכות המוגדרות במשכן, או שמא הכוונה היא למנוחה מכל יגיעה פיזית, למאמץ אנושי שפשוט נפסק? כאשר אדם נכרי נושא משא כבד על כתפיו לאורך כל היום, אך נמנע מכל מלאכה המוגדרת כאסורה לישראל, האם הוא מפר את האיסור? האם השבת שלו היא מנוחה של חטא או שמא הימנעות ממלאכה שאינה רלוונטית

חנ תשרפ 517 517 ,לעולמו? אנו עומדים כאן בפתחה של חקירה עמוקה בהגדרת המנוחה, במושגי המלאכה .ובמקומו של הנכרי בתוך הזמן המקודש כדי לרדת לעומקה של השאלה, עלינו להניח את התשתית ההלכתית שקבעו חז"ל. המבול של שאלות על הגדרת השביתה אינו מתחיל מריק, אלא נשען על קביעות נחרצות שביקשו לתחם את גבולות השבת. התורה בפרשת נח הציבה את היסוד, והגמרא יצקה לתוכו את .התוכן המחייב, המבדיל בין העם שנבחר לבין העמים שחיים תחת הנהגת הטבע אמרה: עובד כוכבים ששבת חייב מיתה. ביאור)(דף נ"ח ע"ב הגמרא במסכת סנהדרין הדברים הוא שחז"ל ראו בשביתה של בן נח כניסה למרחב קדוש שאינו שייך לו, והגדירו זאת כחריגה חמורה מהסדר האלוקי שקבע שיום ולילה לא ישבותו. השאלה הגדולה שעלתה בבתי המדרש היא מה נכלל בתוך איסור השביתה הזה: האם המנוחה האסורה היא כל פעולה ?שנחשבת למלאכה, או שמא הכוונה היא רק למלאכות מסוימות כתב: דענין מלאכת שבת אינו כענין מלאכה לפי הוראת השם)(סימן קכ"ו בעל הערוך לנר ,מלאכה, שהרי האומן שהוציא מחטו בבגדו בשבת לרשות הרבים נקרא עושה מלאכה בשבת ומי שנושא משא כבדה ברשות היחיד אפילו כל היום נקרא שובת בשבת דכן נמסר למשה בסיני, שרק מל"ט מלאכות שהיו במשכן צריך לשבות. ביאור הדברים הוא שההלכה מבחינה בין שני עולמות. מחד, המושג "מלאכה" בשבת שלנו הוא מושג טכני ומוגדר – אלו הן שלושים ותשע המלאכות שהיו במשכן. מאידך, המושג "שביתה" הוא עניין רחב יותר, הנוגע להימנעות מפעילות. המפרשים עומדים כאן בפני פרשת דרכים: האם איסור "יום ולילה לא ישבותו" של ?בן נח מתייחס לאיסור הטכני שלנו, או שמא הוא מתייחס למושג הפשוט של יגיעה ומלאכה ביאר: אודות החקירה האם מושג)(כלל א' ס"ק כ"ג הגאון רבי יוסף ענגיל בספרו בית האוצר השביתה האסור לבן נח הוא רחב יותר או ממוקד יותר מהמושג שלנו. הסבר הדברים הוא ,שאם נאמר שהגדר של בן נח הוא המושג הכללי של עבודה ויגיעה, הרי שכל מאמץ פיזי גם אם הוא רחוק מהל"ט מלאכות, יהיה אסור עליו. אך אם נאמר שהתורה קבעה הגדרה מוחלטת ל"שביתה" כפי שנמסרה למשה בסיני, ייתכן שבן נח מותר לו לעבוד עבודה קשה .פיזית, ובלבד שלא יבצע את אותן פעולות מוגדרות שנאסרו למשה בסיני מכאן מתחדדת השאלה: כיצד אנו אמורים להגדיר את הפעילות של הנכרי שעובד קשה בשבת? האם נחשיב אותו כמי ש"שבת" כי הוא נמנע ממלאכה האסורה לנו, או שמא נאמר ?שהגדרתו כשובת תלויה בכלל בדרך אחרת אנו עומדים לפני פתרון מרתק, מהפכני ממש, שמשנה את כל זווית הראייה שלנו על מושג ה"שביתה". כשאנו באים לבחון נכרי שעובד בשבת, אנו רגילים לחשוב דרך המשקפיים של הלכות שבת שלנו, דרך הל"ט מלאכות. אך כאן, בחיפוש אחר משמעות המושג "שביתה" עבור בן נח, עלינו להפשיט את המושג מכל הדינים הטכניים של המשכן, ולחזור אל השורש – אל ?ה"יגיעה" האנושית עצמה. מהי שביתה בעיניו של אדם שטרם נצטווה על מלאכות המשכן כתב: דענין מלאכת שבת אינו כענין מלאכה לפי הוראת השם)(סימן קכ"ו בעל הערוך לנר

גם לנשמה מגיע אוכל 518 518 ,מלאכה, שהרי האומן שהוציא מחטו בבגדו בשבת לרשות הרבים נקרא עושה מלאכה בשבת ומי שנושא משא כבדה ברשות היחיד אפילו כל היום נקרא שובת בשבת דכן נמסר למשה בסיני, שרק מל"ט מלאכות שהיו במשכן צריך לשבות. ביאור הדברים הוא שהערוך לנר מציב כאן הבחנה חדה ומדויקת בין "מלאכה" במובן הטכני של שבת – אותן פעולות שסביבן .סובב עולמנו בשבת – לבין מושג ה"שביתה" הקדום, האוניברסלי, שעליו מצווים בני נח ביאר: אודות החקירה באיזה סוג)(בספרו בית האוצר, כלל א', ס"ק כ"ג הגאון רבי יוסף ענגיל מלאכה צריך הגוי לעסוק כדי שלא יעבור על האיסור. ביאור הדברים הוא שאם אנו מגדירים "שביתה" כמנוחה מכל טורח, הרי שהנכרי מחויב להמשיך ולעמול גם בשבת. המסקנה העולה היא מבריקה: ה"שביתה" האסורה לבן נח אינה עניינית למלאכות המשכן, אלא לעצם המנוחה מהיגיעה. לכן, נכרי שנושא משא כבד ברשות היחיד – פעולה שאינה נחשבת למלאכה עבורנו ,בשבת – נחשב ל"עובד", ובכך הוא מקיים את הציווי "יום ולילה לא ישבותו". הוא אינו שובת .כי הוא יגע, גם אם הוא אינו "מחלל שבת" במובן ההלכתי ההשלכה של הדברים הללו מרעישה, שכן היא פותחת פתח להבנה חדשה של הנהגת אבותינו. אנו שואלים תמיד: כיצד נהג אברהם אבינו? אם הוא שמר שבת, הרי הוא היה נחשב כבן נח, והלא נכרי ששבת חייב מיתה! התשובה, על פי יסוד זה, הופכת לבהירה: אברהם אבינו לא "שבת" במובן של מנוחה מוחלטת מיגיעה, אלא ידע כיצד להתנהל באופן שאינו מוגדר כשביתה מעמל. היכולת להבדיל בין מלאכת משכן לבין יגיעה פיזית היא המפתח שמאפשר לנו להבין כיצד התנהלו גדולי האומה לפני מתן תורה, מבלי להיקלע לאיסורים .שנועדו רק למי שנצטווה על קדושת השבת אנו ניצבים בפני צומת לוגית שמעסיקה את גדולי הדורות. אם נניח שההגדרה של שביתה האסורה לבן נח אינה המלאכות הטכניות של השבת שלנו, אלא יגיעה פיזית כללית, אנו הציבו קושיה שאינה נותנת)(דף נ"ח עמוד ב נתקלים בחומה בצורה. התוספות במסכת סנהדרין מנוח: אם יום ולילה לא ישבותו הוא איסור מהותי של יגיעה, מדוע איסור זה אינו חל גם על ,בני ישראל? הרי גם יהודי, לפי אותה לוגיקה, היה אמור להיות מוזהר לא לשבות מיגיעה גם אם אין לו מלאכות שבת! כאן אנו מגלים שהמתח בין מושג המנוחה לבין מושג המלאכה .הוא מורכב ממה שחשבנו, והוא דורש מאיתנו לצלול עמוק יותר אל מהותה של השבת הקשו: על הא דאמרינן התם בגמ' כל)(במסכת סנהדרין דף נ"ח עמוד ב, ד"ה כל פרשה התוספות פרשה שנאמרה ולא נשנית, לישראל נאמרה ולא לבני נח, א"כ שיהא האיסור של יום ולילה לא ישבותו על ישראל. ביאור הדברים הוא שהתוספות תהו על חלוקת התפקידים המהותית הזו. הם מניחים שיש כאן מערכת חוקים שונה בתכלית, והקושי שלהם הוא להבין מדוע הציווי הזה לא הוטל על עם ישראל כחלק ממערכת המצוות הכוללת, אלא נותר כחוק .ייחודי לבני נח הקשה: לפי יסוד הנ"ל שבן נח מותר)(כפי שמובא בספרים העוסקים בסוגיה זו בשו"ת בנין ציון לו לעשות מלאכת יגיעה שאינה מל"ט מלאכות, עדיין קושיא במקומה עומד, דאכתי יכול לעשות מלאכת יגיעה שאינה מל"ט מלאכות, ועל יום ולילה לא יעבור ועל איסור שבת נמי

חנ תשרפ 519 519 ,לא יעבור. ביאור הדברים הוא שהקושיא כאן כפולה. מצד אחד, אם השביתה היא אכן יגיעה מדוע ישראל פטורים מאיסור זה? ומצד שני, אם נכרי יכול לעקוף את האיסור על ידי עשיית מלאכה שאינה מלאכה בשפת התורה אך היא יגיעה בשפת האדם, האם לא נמצאנו אומרים שאין כאן איסור של ממש אלא משחק של הגדרות? השאלה הזו מפרקת את הביטחון שלנו בהבנה הפשוטה, ומחייבת אותנו לחפש הגדרה עמוקה יותר שתאחד בין ציווי השבת .לישראל לבין האיסור לבן נח אנו מבינים כעת שהאתגר הוא לא רק טכני, אלא מהותי. כיצד ניתן לחיות חיים שלמים ?מבלי שהשביתה תהפוך למשהו שחייב מיתה, ומבלי שהמלאכה תהפוך לביטול השבת נראה שהפתרון טמון בשורש האמונה המבדיל בין העם שנבחר לקדש את הזמן לבין מי .שמחויב להמשיך את קיום העולם כסדרו כשאנו עומדים מול שאלת קיומו של עם ישראל אל מול העולם כולו, אנו מבינים שהשבת עבורנו היא אינה רק הפסקה במרוץ החיים. היא רגע של התעלות, זיכרון חי ופועם של בריאת העולם ושל יציאת מצרים. העובדה שהתורה ציוותה אותנו לשבות אינה סתם הוראה טכנית, אלא ביטוי לרצון האלוקי להפוך את הזמן לקודש. כאן אנו מוצאים את המפתח להבנת ההבדל בין הנכרי לבין ישראל: בעוד שהנכרי מחויב בשמירת הקיים, בקיום העולם .כסדרו, אנו מחויבים בחידוש הקשר עם בורא העולם דרך המנוחה המקודשת ביאר: כיון דצותה התורה לשבות זכר ליציאת מצרים שנחו)'(כלל ח' פרט ו בספר המקנה מעבדות וכן זכר לבריאת העולם, ודאי אין סברא שהטיל הקב"ה על ישראל לעשות מלאכת יגיעה דא"כ אין זכר לדברים האלה. ביאור הדברים הוא שההימנעות ממלאכה אצל ישראל אינה חלל ריק, אלא היא היא המצווה. עצם השביתה היא הזיכרון. אם היינו מורים לישראל לעסוק במלאכת יגיעה כדי להימנע מ"שביתה", היינו מחריבים את המטרה שלשמה נצטווינו על השבת. התורה בראה לנו עולם שבו המנוחה היא כלי הביטוי להכרה בבורא, ובכך היא .מפרידה את ישראל מהצורך לעמול ללא הרף כדי להוכיח את קיום העולם העומק שבכך הוא שהשבת אינה נגזרת ממציאות טבעית, אלא היא בחירה אלוקית. כאשר הקב"ה מצווה עלינו לשבות, הוא מעניק לנו את הזכות להתנתק מהטורח ולפגוש אותו. לבן נח, שלא נצטווה בזכרון יציאת מצרים, הניתוק הזה מכל יגיעה עלול להיראות כביטול חובתו היא העבודה של חיבור- לקיום העולם. אך לנו, המנוחה היא עבודה קשה יותר מכל מלאכה .’הנפש למקור, וזוהי הדרך היחידה שבה אנו מצליחים להגדיר את זהותנו כעם שעומד לפני ה ,כאשר אנו ניגשים אל דמותו של אברהם אבינו, המגדלור הראשון של האמונה בעולם עולה מאליה השאלה המנקרת בלב: כיצד נהג אבי האומה בשבת? הרי אם נאמר ששבת כשם שאנו שובתים – הרי הוא בן נח, וגוי ששבת חייב מיתה; ואם נאמר שלא שבת – הרי הוא מחלל ?את היום הקדוש, ואיך ייתכן שמי שקירב את כל העולם לאמונה לא יכיר בקדושת הזמן כאן הגמרא פותחת בפנינו פתח מרהיב, שמלמד כי הנהגת האבות לא הייתה רק התנהגות .מוסרית, אלא מהלך הלכתי מדויק שגישר על הפער בין מציאותם לבין הציווי העתידי ביארה: איך שמר אברהם אבינו את השבת, והשיבה)(דף כ"ח ע"ב הגמרא במסכת יומא

גם לנשמה מגיע אוכל 520 520 שאברהם אבינו הניח ערובין תחומין בכל ערב שבת סוף אלפים אמה, והותר לו ללכת חוץ לאלפים אמה, א"כ ממ"נ אם היה לו דין בן נח הרי חלל שבת שיצא חוץ לתחום ולא שבת שהרי בבן נח לא מהני עירוב, ואם היה לו דין ישראל הרי הניח ערובי תחומין ולא חילל שבת. ביאור הדברים הוא שהגמרא מציעה פתרון גאוני: אברהם יצר מציאות שבה הוא נמצא בתנועה, בשינוי. הוא לא ישב באפס מעשה. על ידי הנחת העירוב, הוא יצר מצב שבו הוא יוצא מהמקום, ובכך הוא נמנע מהגדרת השביתה המוחלטת האסורה לבני נח, אך בו בזמן .הוא שומר על ההלכה העתידה להינתן לישראל על ידי תיקון העירוב עלינו לדעת כי אברהם אבינו לימד אותנו שניתן לחיות בתוך השבת מבלי להיות שובת במובן האסור, אלא להיות שובת במובן של קדושה. הסבר הדברים הוא שאברהם אבינו רצה להראות שהשבת אינה מושג מנותק מהמציאות, אלא היא דרך חיים. כאשר אדם מניח עירוב, הוא אומר: הכלים שלי מתוחמים, אבל הנפש שלי חופשית. הוא מלמד את הבריות שגם כשנמצאים בתוך עולם שחייב לעבוד, אפשר ליצור איים של רוחניות שאינם סותרים .את החובה האנושית, אלא משלימים אותה התובנה העולה מכאן היא שהשביתה של הנכרי אינה נמדדת רק במידת המאמץ הפיזי שלו, אלא במידת הניתוק שלו מהעולם. אברהם אבינו, בחוכמתו העצומה, ידע כיצד לאזן בין החובה לקיים את העולם לבין הצורך להתחבר אל המנוחה האלוהית. הוא מראה לנו שגדלות הנפש היא היכולת להיות מחובר להשם גם בתוך הדינמיות, גם בתוך ההליכה והתנועה, מבלי .להזדקק לעצירה שעלולה להוביל לניתוק מהמשימה בעולם אנו יורדים אל מפתן הבית, אל השולחן שבו אנו עוסקים בפרנסה ובחינוך, ושואלים כיצד אנו לוקחים את הלימוד שלמדנו מאברהם אבינו – את היכולת להיות מחוברים להשם גם בתוך הדינמיות – ולהשליך אותו על החיים המקצועיים שלנו. המבט שלנו על העבודה אינו יכול להיות מבט של מי שבורח מהשבת, אלא מבט של מי שמשתמש בכלים שנתן לו הבורא כדי להאיר את עולמו. האתגר הגדול אינו כיצד לעבוד פחות, אלא כיצד לעבוד מתוך נוכחות .מלאה של קדושת השבת, גם בתוך עולם שדורש מאיתנו השתדלות מתמדת : ביאר)(הקדמה להלכות שבת הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה כי השבת אינה מתחילה בקידוש, אלא בהכנה הנפשית של האדם, כאשר הוא מנתק את מחשבתו מעסקי העולם ומפנה את ליבו אל השם יתברך. ביאור הדברים הוא שהכלי שלנו ,'הוא המחשבה. אם אדם עובד ביום חול אך ראשו וליבו נתונים לתיקון העולם ולעבודת ה הרי שהוא מתחיל לבנות את התיבה שלו. הכוח של השבת נמצא בתוך הפער שבין המלאכה לבין הכוונה, ואם נשכיל לכוון את ליבנו בעבודה, נגלה שגם ביום חול אנו נמצאים במעין .שביתה מהחומריות ביאר: כי)(חלק ו, אורח חיים סימן לה הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר .ההבחנה בין מלאכה לבין שביתה תלויה ברצונו של האדם ובהכרה שלו כי הכל מאיתו יתברך ביאור הדברים הוא שהאיזון בין עולם המקצוע לבין הקדושה נמצא בביטול הרצון העצמי אל מול רצון הבורא. כאשר אנו ניגשים למקצוע שלנו, עלינו לראות בו לא מטרה, אלא

חנ תשרפ 521 521 אמצעי להרבות כבוד שמיים. ברגע שהאדם משנה את ההגדרה הפנימית שלו, הרי שהוא מפסיק להיות "עובד" במובן של תלות בחומר, והופך להיות שותף ביצירה האלוקית, ובכך .הוא נשאר חופשי גם כשהוא פועל עלינו לזכור ולהבין כי היכולת להתנתק מהמלאכה אינה דורשת שינוי סביבתי חיצוני בלבד, אלא בעיקר את היכולת להגדיר מהו הבית ומהו החוץ. ביאור הדברים הוא שאברהם אבינו, עם העירוב שלו, לימד אותנו שניתן להרחיב את גבולות השביתה. אם נשכיל ליצור – לעצמנו גבולות ברורים בתוך יום העבודה – זמן שבו אנו עוצרים, לומדים, או מתפללים הרי שאנו בונים לעצמנו מציאות של שביתה בתוך מלאכה, ובכך אנו יוצאים מהגדרה של .מי שחייב מיתה, ונכנסים להגדרה של מי שמקדיש את הזמן התובנה העמוקה היא שהמציאות המקצועית שלנו אינה מחסום אלא הזדמנות. אם נדע להביא את השלווה של השבת לתוך יום העבודה, ולהבין שהמלאכה שאנו עושים היא חלק בלתי נפרד מהתיקון שלנו, נגלה שהמתח בין החובה לקיים את העולם לבין החובה לשבות ,מתפוגג. השביתה האמיתית היא שביתת הלב מדאגות, וזו יכולה לקרות בכל מקום ובכל עת .אם רק נדע להציב את העירוב הפנימי שלנו ,אנו מתבוננים בנפש האנושית ובתפקידה בעולם, ומגלים כי השבת אינה רק יום מנוחה אלא היא הצהרה מהותית על מקומו של האדם במערכת הבריאה. מדוע נאסר על בן נח לשבות? האם זהו רק ציווי טכני כדי להבדיל בין העמים, או שמא טמון כאן סוד עמוק על מבנה העולם? האמת היא שהאיסור הזה מגדיר את הדינמיקה שבין המציאות הטבעית לבין טבעית. בעוד ישראל נבחרו לזכך את הזמן, להעלות אותו לקדושה ולהוכיח-המציאות העל כי הבריאה אינה מקרית אלא מעשה ידי אומן, על יתר העמים מוטלת האחריות להחזיק את .העולם כסדרו, לקיים את המציאות הטבעית, את הכלכלה, את החברה ואת התיקון הארצי ה"שביתה" עבור בן נח היא ניסיון לעלות למדרגה שאינה שלו, מדרגה שעלולה לטשטש את .ייעודו המיוחד ביאר: כי השבת היא אות ברית)(ויקרא כ"ג, ט"ז רבנו משה בן נחמן בספרו פירוש התורה בינינו לבין הקב"ה, המעיד על כך שהוא ברא את העולם בששת ימי המעשה ושבת ביום השביעי, ועל כן רק מי שנצטווה בברית זו רשאי וצריך להשבית מלאכתו. ביאור הדברים הוא שהשבת אינה שייכת לטבע העולם, אלא היא נקודת המפגש של העם הנבחר עם הבורא שמעבר לטבע. בן נח, אשר מחויב לקיים את העולם בתוך גדרי הטבע, נדרש להמשיך את הפעילות האנושית כדי שהעולם לא יעצור, שכן ללא פעילות זו, המציאות הפיזית תאבד את .תנופת הקיום שלה חידש: כי כשם שהבריאה התחילה מתוך)(פרק מ"ז המהר"ל מפראג בספרו גבורות השם תנועה, כך עולם החומר זקוק לתנועה מתמדת כדי להישאר בחיותו, ומי שנמצא בתוך מערכת זו אינו יכול לעצור ללא תכלית רוחנית המקשרת אותו למקור העליון. ביאור הדברים הוא שהאיסור על בן נח לשבות נובע מכך שאין לו את הכלים הרוחניים להפוך את המנוחה לעבודה של קדושה. אדם שאינו חלק מברית השבת, אם יפסיק לעבוד, הרי הוא

גם לנשמה מגיע אוכל 522 522 פשוט חדל מלהיות חלק מהתיקון הארצי של העולם, ובכך הוא מפר את מחויבותו לבורא .עולם לשמר את המציאות ביאר: כי קדושת השבת ניתנה)(שמות ל"א, י"ג רבי עובדיה ספורנו בספרו ביאור על התורה רק לאלו שזכו להיות עבדי ה', המשתחררים מעבדות לבשר ודם, ולכן האיסור על אחרים הוא ביטוי לכך שהם עדיין נמצאים בתוך המעגל הטבעי של עמל ויגיעה. ביאור הדברים הוא שהשביתה היא הפגנת חירות, והחירות האמיתית שייכת למי שקיבל על עצמו עול תורה. בן נח, כל עוד לא נכנס תחת כנפי השכינה במלאות, מוטל עליו להשלים את הבריאה, והעצירה .עבורו היא חוסר מעש שאינו תואם את ייעודו המסר האוניברסלי לכולנו הוא שכל אדם, בין אם הוא ישראל ובין אם הוא בן נח, מחויב להכיר את המקום שלו בתוך הפאזל האלוקי. השבת מלמדת אותנו שדווקא מתוך הבנת הגבולות והתפקידים השונים – אחד שובת ומקדש, והשני פועל ומקיים – אנו בונים יחד עולם שלם. האמונה אינה מוחקת את ההבדלים, אלא נותנת להם משמעות, ומאפשרת לכל .אחד מאיתנו להרגיש שהוא ממלא את חלקו בתוכנית האלוהית הגדולה החיים המודרניים מציבים אותנו בתוך סחרחורת שאינה נגמרת. האדם בן ימינו מרגיש לעיתים קרובות שהשבת היא הפסקה בתוך המרוץ, ולא הלב של המרוץ עצמו. התובנה ,שרכשנו, לפיה השבת היא לא רק היעדר מלאכה אלא מצב נפשי של דבקות והכרה בבורא משנה את כל תפיסת העבודה שלנו. אם נשכיל להפוך את ששת ימי המעשה למסדרון המוביל אל השבת, הרי שהעבודה שלנו הופכת להיות חלק מעבודת ה'. כיצד הופכים את ?המתח שבין פרנסה לקדושה למנוף של אמונה ביאר: כי הקדושה של השבת)(פרשת אמור האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור בספרו ליקוטים צריכה להקרין על ימות החול, והאדם צריך להרגיש שגם כשהוא עובד, הוא פועל בשליחות ,הבורא ולא מתוך מרוץ הישרדותי. ביאור הדברים הוא שכאשר האדם חי בתודעה של שבת הוא אינו נשאב לתוך החרדה של ללא עבודה לא יהיה לי קיום, אלא הוא פועל מתוך ידיעה .שהקב"ה הוא הזן והמפרנס, והעבודה היא רק צינור לברכה חידש: כי ההבדל בין)(חלק א', מאמר על הביטחון הרב אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו השתדלות מותרת לבין תלות מזיקה תלוי בהכרה של האדם למי הוא נושא את עיניו. ביאור הדברים הוא שהסכנה בעבודה המודרנית היא לא העבודה עצמה, אלא הפיכת העבודה למקור הביטחון. אדם ששומר שבת, גם בתוך משרד הומה או בשטח עבודה מאתגר, יכול להישאר עם תודעה של שבת אם הוא זוכר שכל המאמץ הוא רק כלי, ובידו של הקב"ה .הכל נתון ולענ"ד נראה להעמיק בדברים ולומר כי היכולת להקרין את קדושת השבת אל תוך ימי החול היא המבחן האמיתי של עובד ה'. ביאור הדברים הוא שמי שבאמת שומר שבת, הרי שהשבת אינה נגמרת במוצאי שבת, אלא היא הופכת להיות השביתה הפנימית שמלווה אותו לאורך כל השבוע. כשאדם מביא את הדיוק, את היושרה ואת האמונה לתוך העבודה, הוא .הופך את יום העבודה שלו למרחב שבו שם שמיים מתקדש

חנ תשרפ 523 523 השבת אינה מסתיימת בבית הכנסת, ואינה נשארת בין כתלי הספרייה. היא צריכה לפעום בין קירות הבית, סביב שולחן השבת, בליבם של הילדים הרואים את הוריהם נחים מן הטורח ומתמלאים באור. אם השבת היא התשובה לאיסור ה"שביתה" של בן נח, הרי שהבית שלנו .הוא המקום שבו אנו מוכיחים לעולם שאנו בני חורין, שעבדות לחומר אינה המילה האחרונה כאשר אנו מכניסים את הילדים אל תוך המרחב הזה, אנו לא רק מחנכים אותם הלכתית, אלא ,מעצבים את נפשם להכיר בכך שיש עולם שמעבר לעבודה, שיש יעד שמעבר להישגים .ושעיקר הברכה שורה דווקא בתוך השלווה המשותפת ביאר: כי השלום בתוך הבית הוא הכלי המקבל)(בספרו שמירת הלשון, שער התבונה החפץ חיים את השפע של השבת, וכשם שצריך להיזהר ממלאכה חיצונית, כך יש להיזהר ממלאכת הפירוד והמחלוקת שפוגעת באחדות המשפחה. ביאור הדברים הוא שהשבת אינה רק שביתה מעבודה פיזית, אלא שביתה מכל מתח ומכל מריבה. אדם שרוצה להנחיל לבני ביתו את תודעת השבת, חייב לדאוג שהבית יהיה עטוף באווירה של חסד ואהבה, שכן רק בבית כזה .הנשמה יכולה להרגיש את מנוחת השבת ולהתחבר לאור הגנוז חידש: כי שולחן)'(בשו"ת יביע אומר, חלק ו, אורח חיים סימן ל הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף השבת הוא בבחינת מזבח המכפר על האדם, ודרכו אנו מקדשים את האוכל והמשקה והופכים את הבית למקדש מעט. ביאור הדברים הוא שכל ארוחה משפחתית בשבת, עם דברי התורה והזמירות, אינה רק סעודה, אלא פעולה רוחנית עילאית. בכך שאנו מקדישים את זמן האכילה לשבח ולהודיה, אנו מלמדים את ילדינו שהעולם אינו הפקר, אלא מקום .הממתין להתקדש, ושהזמן המוקדש למשפחה ולתורה הוא הזמן היקר ביותר בשבוע עלינו להפנים ולזכור כי הדוגמה האישית של ההורים בשבת, האופן שבו הם מניחים את הטלפון ואת דאגות הפרנסה בצד, היא השיעור החשוב ביותר שהילדים מקבלים. ביאור הדברים הוא שהחינוך לשבת אינו עובר דרך הטפה, אלא דרך החוויה. כשהילד רואה שאבא ואמא באמת נחים, שפניהם מוארות ושאין בהם דאגה לעסקי החול, הוא לומד שהשבת היא .מתנה ולא עול, והוא נושא את התודעה הזו איתו לכל חייו האור הגדול של השבת בבית הוא הכוח שמאפשר לכל בני המשפחה לעמוד איתנים גם מול אתגרי העולם שבחוץ. כשבונים בית שבו השבת היא הלב הפועם, לא צריך לחשוש מהשפעות .חיצוניות, כי הבית הופך למבצר של אמונה ששום סערה אינה יכולה לו אנו מגיעים אל חוף המבטחים של בירורנו, כשאנו נושאים עמנו את ההבנה כי איסור השביתה לבן נח אינו גזירה טכנית גרידא, אלא הגדרה קיומית של תפקיד האדם בעולם. בעוד ,ישראל נצטוו על השבת כביטוי לברית הנצחית, כזכר לבריאה וכעדות למציאותו של הבורא הרי שהעולם כולו נדרש להמשיך את הקיום הטבעי, את הבניין, את העמל והיגיעה. כאשר אנו מבינים שה"שביתה" האסורה אינה רק פעולה של ל"ט מלאכות, אלא עצירה מתכלית ,העמל האנושי, אנו נחשפים לעומק חדש: השבת היא הדרך שבה העם הנבחר יוצר את המחר .בעוד שאומות העולם מחזיקות את ההווה ביאר: כי השביתה)(בשו"ת יביע אומר, חלק ו, אורח חיים סימן ל"ה הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף

גם לנשמה מגיע אוכל 524 524 של ישראל היא בבחינת התנתקות מהעולם החומרי כדי לשוב אל המקור, בעוד שהעולם נדרש להמשיך ולקיים את מערכות החיים כדי שהבריאה תעמוד על מכונה. ביאור הדברים הוא שההבדל אינו בקושי הפיזי של הפעולה, אלא בכוונה ובייעוד. מי ששובת בתוך ברית .השבת עושה פעולה של בניין רוחני, ואילו בן נח ששובת מבטל את תפקידו בהחזקת העולם חידש: כי ההגדרה של שביתה עבור בן נח היא דווקא)(בשיעוריו על פרשת נח מו"ר הגר"א וייס מנוחה מוחלטת שאין בה יגיעה, ולכן עבודה קשה שאינה מוגדרת כמלאכת משכן היא הדרך שבה הוא יכול להמשיך את חובתו בעולם. ביאור הדברים הוא שהציווי האוניברסלי לקיים את העולם מחייב את מי שאינו חלק מברית השבת להיות בתנועה תמידית, שכן העצירה .היא הכחשה של תלות העולם בבוראו דרך עמל האדם :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין הוא שהתורה מבחינה בין שני מסלולי חיים: מסלול ה"מלאכה" של ישראל, שהוא בניית כלים רוחניים דרך שביתה, ומסלול ה"קיום" של בני נח, שהוא החזקת העולם דרך יגיעה. ההבנה שבן נח מותר לו לעבוד עבודה קשה פיזית כל עוד אינו עושה מלאכת מחשבת, מלמדת אותנו שהבורא חפץ בקיומו של העולם הזה, והוא הציב את האדם בכל מקום שבו הוא נמצא כשומר על הבריאה. כשאנו בוחנים את חיינו, עלינו לזכור שהשביתה שלנו היא הפסגה של קדושתנו, והעבודה ,של העולם היא התשתית לקיומנו. השילוב הזה – שבו ישראל שובתים כדי להאיר .והעולם פועל כדי להתקיים – הוא ההרמוניה שמביאה את העולם אל תיקונו השלם ,הלימוד הזה מבהיר לנו שלא רק שאין סתירה בין חובת האדם בעולם לבין האמונה ,אלא שהכל חלק מתוכנית אלוקית אחת שבה כל אחד מאיתנו, במקומו ובייעודו .בונה את ביתו של הקב"ה בעולמו האדם אינו נדרש להתנתק מן המציאות כדי למצוא את האלוהות, אלא למצוא את החיבור הנכון בין חובת העמל לבין קדושת המנוחה. בתוך הדיוק שבין היגיעה הפיזית לבין המנוחה הנפשית, שם מתגלה האור האמיתי של השבת, המאירה לא ,רק את השביעי, אלא את כל ששת ימי המעשה. היכולת להחזיק את העולם בעמלנו ובו בזמן להכיר בכך שכל הכוח מגיע מהבורא, היא הסוד שמעניק לחיים את טעמם ,הנצחי. מי שזוכר כי עבודתו היא שליחות, מגלה שהשבת אינה עוצרת את החיים .אלא מעניקה להם את המשמעות האמיתית שלהם