האם כשאוכלים סעודה בלילה צריך לכסות את הסכין בשעת ברכת המזון?

המזון? האם השולחן הביתי הוא אכן מזבח ,וכיצד משפיעה הגדרה זו על נוכחותו של הברזל בשעת ברכת המזון? סוגיה זו חוקרת את המנהג העתיק לכסות את הסכין ,תוך צלילה למחלוקת

האם כשאוכלים סעודה בלילה צריך לכסות את הסכין בשעת ברכת המזון? האם השולחן הביתי הוא אכן מזבח ,וכיצד משפיעה הגדרה זו על נוכחותו של הברזל בשעת ברכת המזון? סוגיה זו חוקרת את המנהג העתיק לכסות את הסכין ,תוך צלילה למחלוקת האחרונים בעניין סעודות הלילה והשבת .בעוד מרן בשולחן ערוך והמגן אברהם פוטרים את השבת מכיסוי בשל איסור בניין המזבח ,עולה קושיה חריפה לגבי סעודת הלילה שגם בה אין בונים מקדש .מתוך דברי המשך חכמה והערוך לנר אנו למדים כי המזבח נחשב כ"כלי" או כ"במה" שניתן לבנותם גם בלילה ,ועל כן חובת הכיסוי נותרת בעינה .מעבר לרובד ההלכתי, מתברר כי הכיסוי הוא אקט מוסרי המרחיק את הברזל המקצר מהברכה המאריכה ימים, ומונע מהצער על חורבן ירושלים להפוך לפגיעה עצמית .הפרק חושף כיצד כל יהודי ,בפעולה פשוטה של כיסוי הסכין ,הופך את שולחנו למרכז של שלום ,כפרה וציפייה לבניין השמימי. בלב הבית היהודי ,בשעה שסעודת המצווה מגיעה אל שיאה וריח המזון המבורך עודו עומד בחלל החדר ,מתכונן היהודי למעשה המכריע של הכרת הטוב בברכת המזון .אך רגע לפני שהשפתיים נפתחות בברכה ,היד נשלחת אל השולחן בתנועה של הסתרה וכיסוי. הסכין ,אותו כלי ברזל חד ששימש נאמנה במהלך הסעודה ,הופך לפתע לבלתי רצוי ,כאילו נוכחותו מעיבה על קדושת הרגע .כאן מתעוררת דרמה הלכתית עתיקת יומין המרעידה

559 גם לנשמה מגיע אוכל

את כותלי המחשבה :אם השולחן הוא מזבח המכפר על עוונותינו ,כיצד ייתכן להניח עליו את הברזל המקצר ימיו של אדם? אך השאלה הופכת למרתקת ומסעירה פי כמה כשהלילה יורד על העולם .אם בניין המזבח והמקדש תלויים באור היום ואינם נעשים בלילה ,הרי שהשולחן בלילה לכאורה אינו יכול להידמות למזבח באותה שעה .אנו עומדים אל מול תעלומה הלכתית כבדת משקל :האם הסכין המונחת על השולחן בחשיכה היא זיכרון חי למזבח שאינו נבנה בלילה ,או שמא היא נושאת עמה סכנה רוחנית ונפשית הפורצת את גדרי הזמן? הלב מבקש לדעת האם חובת הכיסוי היא דין במזבח או דין בנפש המדממת על חורבן ירושלים ,והאם יש הבדל בין היום ללילה בשעה שהברכה מבקשת לעלות למרומים. מתוך השאלה המהדהדת על שולחן הסעודה בחשיכת הליל ,אנו פונים אל מקור המקורות, אל ציווי הקמת המשכן והמזבח ,כדי לדלות משם את שורשי ההלכה הזו. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ,ח) .התורה מצווה על הקמת משכן שישמש מעון לשכינה ,ומכאן למדו חכמים שכל כלי וכלי שבו נושא עמו משמעות נצחית .במקביל, בציווי על המזבח נאמר" :ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ ,כא) .הקשר שבין המקדש לשולחן האוכל נלמד מההבנה שהשולחן הוא המזבח הביתי ,והסכין היא החרב שאין להניף על אבני הקודש. רבי שלמה יצחקי ,רש"י (שמות כ ,כא) כתב וביאר "שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם ,אינו בדין שיונף המקצר על המאריך" .רש"י מעמיד את היסוד המוסרי וההלכתי של הניגוד המוחלט בין כלי המשחית לבין כלי הכפרה ,דבר המשליך ישירות על הסכין המונחת על השולחן. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות כ ,כא) כתב ופירש כי החרב היא סימן של עשו וקשורה לרצח ,ואילו המזבח הוא ההפך הגמור מכך .הוא ביאר שהנפת הברזל על המזבח היא חילול של ממש ,שכן השכינה שורה במקום של שלום ולא במקום של מלחמה. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כ ,כא) כתב וביאר שהטעם לאיסור הברזל הוא גזירת הכתוב, אך הוסיף ופירש שיש בזה סוד של שמירה על שלמות האבנים כפי שנבראו .הוא מבאר שכל שינוי באבן על ידי ברזל פוגע בתמימות המזבח. רבי עובדיה ספורנו (שמות כ ,כא) כתב וביאר כי המזבח נועד להשיג רצון מהבורא ,והברזל מזכיר את החורבן והכעס .הוא פירש שהשימוש בברזל במקום הקדוש סותר את מטרת המזבח להשכין שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים. רבי אפרים לונטשיץ בספרו כלי יקר (שמות כ ,כא) כתב וחידש כי הברזל מייצג את מידת הדין הקשה ,ואילו המזבח מייצג את מידת הרחמים .הוא ביאר שאסור לערבב בין הכוחות הללו ,ולכן החרב והמזבח אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. רבי משה אלשיך ,האלשיך הקדוש (שמות כ ,כא) כתב ופירש כי המזבח הוא בחינת חיים, והברזל הוא בחינת מוות .הוא חידש שהנפת החרב על המזבח היא כביכול הכנסת המוות לתוך מקור החיים ,ועל כן התורה אסרה זאת מכל וכל כדי לשמר את קדושת החיים במקדש.

560

המורת תשרפ

התרגום המיוחס ליונתן (שמות כ ,כא) כתב וביאר כי האיסור להניף ברזל נועד למנוע דמיון לעבודת כוכבים שהיו משתמשים בכלי מתכת לבניית מזבחותיהם ,וחידש כי קדושת ישראל דורשת היבדלות גמורה מדרכי האומות גם בצורת הבנייה. מתוך יסודות המקראות ומפרשי התורה שהעמידונו על הניגוד המוחלט שבין הברזל המקצר לבין המזבח המאריך ,אנו באים אל היכלי התלמוד כדי לברר את גדרי הבניין בלילה ואת מהות המזבח ככלי או כבניין. בגמרא במסכת זבחים (דף ס' ע"א) כתבו ודרשו בעניין מבנה המזבח וקדושתו ,ושם הובא הדין ש"דנין כלי מכלי ואין דנין כלי מבנין" .הגמרא מפלפלת בשאלה האם המזבח נחשב כבניין קבוע או ככלי שרת ,וביאר בזה בשו"ת בית יצחק שחזינן מכאן שמזבח הנחושת לא מיקרי בניין ,דבר שיש לו השלכה ישירה על האפשרות לבנותו בלילה. בגמרא במסכת סוכה (דף מ"א ע"א) כתבו וחידשו בעניין בניין המקדש ,ושם הובא המקור לכך שאין בונים את המקדש בלילה .רבי יעקב עטלינגר בספרו ערוך לנר (שם) כתב וביאר דהא דאסור לבנות בית המקדש בלילה ילפינן מהפסוק "וביום הקים משה את המשכן" ,שביום מקימין ולא בלילה .הוא חידש ופירש שאיסור זה נאמר על המשכן עצמו ,אך כלי המשכן אינם בכלל זה ,ומכיוון שהמזבח נחשב לעיתים ככלי ,ייתכן שמותר לבנותו אף בלילה. רבי משה בן מיימון ,הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק א' הלכה י"ב) כתב ופסק" :אין בונין את בית המקדש בלילה ,שנאמר וביום הקים את המשכן ,ביום מקימין ולא בלילה" .הרמב"ם מעמיד את היסוד ההלכתי שכל מלאכת הבנייה במקדש מוגבלת לשעות היום בלבד ,ומכאן עולה הקושיה העצומה על דמיון השולחן למזבח בשעת ברכת המזון בלילה. בגמרא במסכת שבועות (דף ט"ו ע"ב) כתבו וביארו שאין בונים את המקדש בלילה וגם לא בימים טובים ,ודרשו זאת מהפסוקים המלמדים על הקמת המשכן ביום .הגמרא מעמידה את השוויון שבין איסור בנייה בלילה לאיסור בנייה בשבת ,דבר המהווה את המצע לדיון של האחרונים בהשוואה שבין שבת ללילה לעניין כיסוי הסכין. רבי שמואל אליעזר איידלס ,המהרש"א (בחידושי אגדות למסכת ברכות) כתב וביאר את העניין ששולחנו של אדם מכפר עליו כמיזבח .הוא פירש שדווקא בשעת ברכת המזון ,כשהשולחן עומד בשיא קדושתו להעלות את הניצוצות מן המאכל ,חל עליו הדין של "לא תניף עליהם ברזל" ,וזאת ללא חילוק בין יום ללילה ,שכן כפרת השולחן אינה תלויה בזמני הבנייה הפיזיים אלא ברוחניות המשרה בו הברכה. מתוך בירור יסודות התלמוד והרמב"ם על גדרי בניין המקדש והמזבח ביום ובלילה ,אנו עולים אל קומתם של הראשונים והאחרונים אשר הנחילו לנו את המנהג הלכה למעשה, וקבעו את צביון השולחן היהודי בשעת הברכה. מרן רבי יוסף קארו בספרו בית יוסף (או"ח סימן ק"פ) כתב וביאר את שני הטעמים המרכזיים למנהג כיסוי הסכין :הראשון בשם רבי אלעזר מגרמייזא בספרו הרוקח (סימן של"ב) ורבי צדקיה בן אברהם בספרו שבולי הלקט (סימן קנ"ה) והאבודרהם ,שפירשו כי שולחן דומה למזבח

561

גם לנשמה מגיע אוכל

ובמזבח כתיב "לא תניף עליהם ברזל" ,ולכן נהגו לסלקו בשעת ברכה .הטעם השני שהביא הוא מעשה שהיה באדם שהגיע לברכת "בונה ירושלים" ונזכר בחורבן הבית ומתוך צער גדול תקע את הסכין בבטנו ,ועל כן נהגו לסלקו כדי למנוע סכנה בשעת התפילה על ירושלים. רבינו יעקב בעל הטורים בספרו ארבעה טורים (או"ח סימן ק"פ) כתב ופסק שיש לכסות את הסכין בשעת ברכת המזון .הוא ביאר כי השולחן הוא המקום שעליו אדם זובח את יצרו ומכפר על עוונותיו על ידי האכלת אורחים ,ומתוך כך הוא מקבל את קדושת המזבח האוסרת את נוכחות הברזל בשעת עבודת הקודש של הברכה. רבינו פרץ מקורביל בתוספותיו על הסמ"ק כתב וחידש כי המנהג לכסות את הסכין אינו רק בשל איסור הברזל על המזבח ,אלא משום שהסכין נחשבת ככלי המעורר קטרוג .הוא פירש כי בשעה שהאדם מברך ומבקש רחמים ,אין זה ראוי שיהיה מונח לפניו כלי המזכיר דין ומשחית ,ועל כן יש להסתירו כדי שתעלה הברכה ללא מפריע. רבינו מרדכי בן הלל בספרו המרדכי כתב וביאר את המנהג על פי הטעם של חורבן הבית. הוא פירש כי ברכת המזון היא זמן של התעוררות הלב ,ודווקא משום גודל המעמד יש לחשוש לאותו צער עמוק שעלול להביא את האדם לידי מעשה קיצוני .הוא מחדש כי הכיסוי נועד לשמור על השמחה והתקווה שבברכה מפני הייאוש שעלול לעורר כלי הברזל. רבינו יהושע אבן שועיב בדרשותיו כתב וביאר כי השולחן נחשב למזבח דווקא בשעת ברכת המזון ולא במהלך האכילה עצמה .הוא פירש כי בשעה שהאדם מסיים לאכול ומודה לבוראו ,הופכת האכילה הגשמית לעבודה רוחנית ,ואז חל הדין של הרחקת הברזל מהקודש. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קפ ,ה) כתב ופסק" :נהגו לכסות הסכין בשעת ברכת המזון ,ונהגו שלא לכסותו בשבת ויום טוב" .מרן מעמיד את המנהג הפשוט ,אך פותח את הפתח לדיון על חילוקי הזמנים בין ימי החול לימים המקודשים. רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר בספרו מגן אברהם (שם ס"ק ד) כתב וביאר את טעם הפטור בשבת" :כיון דהא דצריך לכסות את הסכין משום דשלחן דומה למזבח ,ובמזבח כתיב לא תניף עליהם ברזל ,ובשבת אין בונים מזבח לכן אין צריך" .המגן אברהם מחדש יסוד עצום, לפיו חובת הכיסוי תלויה באפשרות המעשית של בניין המזבח באותה שעה. רבי דוד הלוי סגל בספרו טורי זהב ,הט"ז (שם ס"ק ב) כתב והקשה על דברי המגן אברהם: "לפי הטעם השני שהביא הבית יוסף שצריך לכסות משום מעשה שהיה שאחד הגיע לבונה ירושלים ותקע את הסכין בבטנו ,א"כ אין לחלק בין שבת ויו"ט" .הט"ז מפלפל ומסיק שמעשה שהיה בשבת היה ,ודומיא דמעשה גזרינן ,ולכן פסק שגם בשבת יש לכסות את הסכין. רבי מרדכי יפה בספרו הלבוש (שם) כתב וביאר כי לפי הטעם של הסכנה והצער על חורבן הבית ,אין מקום לחלק בין יום לחול לשבת ,ופסק שאף בשבת ויו"ט צריך לכסות את הסכין בשעת ברכת המזון .הוא מבהיר כי הזיכרון של ירושלים חי בלב בכל עת ,וסכנת הצער קיימת גם בימים טובים. רבי יוסף דוד משילוניקי בספרו שו"ת בית דוד (סימן קמח) כתב והקשה קושיה עצומה על

562

המורת תשרפ

שיטת המגן אברהם :אם בשבת אין מכסים כי אין בניין מזבח בשבת ,מדוע בלילה מכסים? והרי הרמב"ם פסק שאין בניין בית המקדש בלילה .מכאן הוא מעורר את השאלה האם הלילה שונה מהשבת לעניין זה. רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה (סוף פרשת יתרו) כתב וחידש שני תירוצים לקושיה זו .בתירוצו הראשון פירש" :מכיוון שבנין במה כשר אף בלילה ,לכן צריך לכסות את הסכין אף בלילה מכיוון ששלחן דומה נמי לבמות" .הוא מבאר שגם אם מזבח המקדש אינו נבנה בלילה ,הרי שקדושת הבמה קיימת גם בחשיכה .בתירוצו השני כתב וביאר שדוקא בית המקדש אין בונים בלילה ,אבל את המזבח עצמו מותר לבנות בלילה ,ולכן שפיר דמי לכסותו בלילה. רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצווה צה) כתב וביאר את דברי הרמב"ם בעניין בניין המקדש ,ודן האם כלי המקדש והמזבח נחשבים כחלק מהבניין לעניין איסור לילה .הוא מפלפל בשיטת המגן אברהם ומחזק את ההבנה שכל זמן שיש אפשרות עקרונית של בנייה – בין אם במזבח ובין אם בבמה – חלה חובת הכיסוי. רבי יעקב עטלינגר בספרו ערוך לנר (סוכה דף מא ע"א) כתב וחידש כי ישנו חילוק יסודי בין גוף המקדש לבין המזבח .הוא פירש דמזבח מותר לבנותו בלילה ,כיון דהא דאסור לבנות בית המקדש בלילה ילפינן מהפסוק וביום הקים משה את המשכן ,שביום מקימין ולא בלילה, והנה זה פשיטא דכלי המשכן אינם בכלל משכן סתם ,דהא בכל מקום נאמר בכתוב את המשכן ואת כליו .הוא מבאר כי המזבח נחשב ככלי ,ועל כן אין מניעה לבנותו בלילה ,וזהו הטעם שצריך לכסות את הסכין גם בסעודת הלילה. רבי שלום מרדכי שבדרון בהגהות מהרש"ם (סוכה דף מא) כתב והביא בשם רבינו עקיבא איגר ששמע כי המזבח הויא כלי ,ומותר לבנותו אף בלילה .הוא ביאר בכך את שיטת המגן אברהם ,שאף שבלילה אין בונים את המקדש ,הרי שאת המזבח – שהוא הכלי אליו מדמה השולחן – ניתן לבנות ,ולכן חובת הכיסוי קיימת בלילה בשונה משבת שבה חל איסור גמור על כל מלאכת בנייה. רבי צבי פסח פארנק בספרו מקראי קודש (חנוכה סימן ג') כתב והקשה על שיטת המגן אברהם את קושיית הבית דוד ,ומתוך כך פילפל בשיטות הסוברות שהמזבח נחשב כלי .הוא פירש כי אם המזבח הוא כלי ,הרי שדינו שונה מדין הבניין הכללי ,ובכך מיושב המנהג לכסות בלילה למרות האיסור לבנות את הבית. רבי יצחק שמלקיס בספרו שו"ת בית יצחק (או"ח סימן ג') כתב וביאר כי מזבח מותר לבנותו בלילה ,והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן בגמרא במסכת זבחים (דף ס' ע"א) דאמרינן דנין כלי מכלי ואין דנין כלי מבנין ,חזינן דמזבח הנחושת לא מקרי בניין .הוא חידש כי הגדרת המזבח כ"כלי" היא המפתח להבנת חובת כיסוי הסכין בלילה ,שכן זמינותו לבנייה היא שיוצרת את הזיקה לשולחן באותה שעה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן קפ"ח ס"ק י"א) כתב

563

גם לנשמה מגיע אוכל

וביאר את דברי הט"ז והמגן אברהם ,וציין כי יש הנוהגים לכסות אף בשבת לצאת ידי חובת כל הדעות .הוא פירש כי אף שמעיקר הדין בשבת אין בניין מזבח ,מכל מקום לטעם של המעשה שהיה והצער על ירושלים ,ראוי להחמיר ולכסות גם בשבת. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (ברכות ,עמוד תנ"ה) כתב ופסק כי מעיקר הדין אין צריך לכסות הסכין בשבת ויום טוב כפסק מרן השולחן ערוך .הוא ביאר כי המנהג לסלקו בלילה יסודו איתן ,שכן הלילה הוא זמן הראוי לבניית מזבח או במה כדברי המשך חכמה והערוך לנר ,ואין ללמוד משבת ללילה בעניין זה. מתוך הבירור המעמיק בדברי רבותינו האחרונים והמפרשים ,שהאירו את עינינו בחילוק היסודי שבין איסור הבנייה המוחלט בשבת לבין האפשרות לבניית המזבח והבמות בלילה, אנו באים לגדור את הדברים בנפקא מינות למעשה המשפיעות על הנהגתנו סביב השולחן. הנפקא מינא הראשונה והמרכזית היא חובת כיסוי הסכין בסעודות הלילה של ימי החול. למעשה ,למרות שבלילה אין בונים את בית המקדש ,עלינו להקפיד על כיסוי הסכין או סילוקה מהשולחן לפני ברכת המזון .זאת משום שכפי שביארו המשך חכמה והערוך לנר, המזבח נחשב ככלי שניתן לבנותו בלילה ,או משום שבמות היו נבנות בלילה .על כן ,השולחן בלילה שומר על מעמדו כ"מזבח" המחייב את הרחקת הברזל המקצר. נפקא מינא נוספת נוגעת להנהגה בשבת וביום טוב .בעוד שמעיקר הדין כפסק מרן השולחן ערוך והמגן אברהם אין חובה לכסות את הסכין בשבת – כיון שבשבת אין בונים מזבח כלל – הרי שלפי טעמו של הט"ז והלבוש ,החוששים למעשה שהיה ולסכנת הצער על ירושלים ,יש עניין לכסות את הסכין גם בשבת .למעשה ,רבים נהגו להחמיר בכך כדברי המשנה ברורה, אך המקל בכך בשבת יש לו על מה שיסמוך. עוד נפקא מינא עולה במקרה של סכין שאינה עשויה מברזל ,כגון סכין פלסטיק או סכין עץ .לפי הטעם שהשולחן דומה למזבח והתורה אסרה הנפת ברזל ,הרי שבסכין שאינה מתכת אין חובת כיסוי .אולם ,לפי הטעם של "מעשה שהיה" והחשש שהאדם יפגע בעצמו מתוך צער בחורבן ,יש להחמיר ולכסות כל סכין חדה שיש בה כדי להזיק ,ללא קשר לחומר ממנו היא עשויה. הנפקא מינא האחרונה נוגעת לזמן הכיסוי .למעשה ,יש להקפיד שהסכין תהיה מכוסה מרגע שהתחילו לזמן או לברך ועד סיום הברכה .התובנה המעשית היא שהקדושה של הברכה היא זו שיוצרת את הזיקה למזבח ,ולכן דווקא בשעה זו נוכחות הברזל אינה ראויה. מתוך בירור הנפקא מינות המורות לנו על חובת הזהירות בכיסוי הסכין בלילה ובשבת ,אנו עולים אל הקומה הרעיונית המבארת את המהות העמוקה של השולחן היהודי ,שאינו רק מקום להשבעת הרעב ,אלא הוא מזבח של ממש המקרין אור ושלום על כל הבית. ההרחבה הרעיונית בסוגיה זו נוגעת בשורש הקשר שבין הברכה לבין השלום .המזבח במקדש והשולחן בבית הם המקומות שבהם האדם מבקש להתקרב אל קונו .הרעיון הטמון

564

המורת תשרפ

בהרחקת הברזל הוא שהשכינה אינה שורה אלא במקום שיש בו שלום .הברזל ,המסמל את המלחמה ,הפירוד והחורבן ,עומד בניגוד גמור למהותה של ברכת המזון ,שהיא הודיה על החיים ועל השפע .כשאדם מכסה את הסכין ,הוא מצהיר רעיונית כי בביתו ובשולחן המצווה שלו ,אין דריסת רגל לכוחות של הרס ומלחמה. יתרה מכך ,הרעיון שהשולחן "מאריך ימיו של אדם" לעומת הברזל "המקצר ימיו של אדם", מלמד אותנו על תפקידו של האוכל ביהדות .האכילה אינה פעולה בהמית ,אלא היא אמצעי להוספת חיות וכוח לעבודת השם .המזבח היה מכפר על ידי הקרבת הקורבן ,והשולחן מכפר על ידי האכלת אורחים וגמילות חסדים .לכן ,נוכחות הברזל בשעת הברכה היא סתירה פנימית; אנו עוסקים בפעולה שנועדה להעניק חיים ,ואין זה ראוי שיהיה מונח לפנינו כלי שכל תכליתו היא נטילת חיים. גם ההבדל בין היום ללילה בבניין המזבח נושא בחובו רעיון עמוק .הלילה מסמל לעיתים את החושך והדין ,והעובדה שבמות היו נבנות בלילה מלמדת שגם מתוך החשיכה ניתן לבנות קדושה .השולחן היהודי מאיר את הלילה ,וכשהאדם מכסה את הסכין בסעודת הליל ,הוא מבטא את האמונה שגם בזמנים של הסתר פנים וחשכה ,השולחן שלו נשאר מקום של כפרה ושלום .השביתה מהבניין בשבת ,לעומת זאת ,מלמדת על מציאות של שלמות שמעבר לעשייה ,מקום שבו השלום הוא כה מוחלט עד שגם הברזל לכאורה מאבד את כוחו המקצר. לבסוף ,הרעיון של "מעשה שהיה" באותו חסיד שתקע סכין בבטנו מרוב צער על ירושלים, מלמד אותנו על עוצמת הרגש היהודי .השולחן הוא המקום שבו אנו זוכרים את החורבן בתוך השמחה .הכיסוי של הסכין הוא אקט של ריסון מוסרי ורוחני; אנו מכירים בכאב הנורא על גלות השכינה ,אך אנו בוחרים להפוך את הכאב הזה לברכה ולא להרס עצמי .הסכין המכוסה היא עדות לכך שהיהודי יודע למשול ברוחו ,ולהפוך את כלי הדין לכלי של תפילה ובניין. מתוך הרובד הרעיוני המעמיד את השולחן כמרכז של שלום ,אנו יורדים אל עמקי הנפש והאמונה ,לברר כיצד פעולת כיסוי הסכין מעצבת את עולמו הפנימי של היהודי ואת יחסו אל החומר ואל הכאב. ההרחבה המחשבתית בנקודה זו נוגעת במושג ה"גבול" .האדם המודרני רגיל לראות בחפציו כלים לשימוש ותו לא ,אך התורה מלמדת אותנו שגם לחפץ דומם יש "נוכחות" רוחנית. כשאדם מכסה את הסכין ,הוא מחנך את נשמתו להבחין בין חול לקודש ,בין שעת האכילה שהיא שעת סיפוק הצרכים ,לבין שעת הברכה שהיא שעת עמידה לפני המלך .פעולת הכיסוי יוצרת בנפש תנועה של יראה; היא מזכירה לנו שהשולחן אינו מקום של הפקר ,אלא הוא "מזבח" המחייב עדינות ,זהירות וכבוד. כאן נחשף סוד עמוק בחיבור שבין אמונה לבין שליטה עצמית .אותו מעשה נורא במי שתקע סכין בבטנו מרוב צער על ירושלים ,מלמד אותנו על הסכנה הטמונה ברגש שאינו מנותב .האמונה תובעת מאיתנו לזכור את החורבן ,אך היא גם מזהירה אותנו שלא לתת לצער

565

גם לנשמה מגיע אוכל

להפוך למחריב .כיסוי הסכין בשעת "בונה ירושלים" הוא מעשה של גבורה יהודית – היכולת לשאת את הכאב הכי עמוק של הגלות ,ודווקא מתוכו לבנות ברכה של נחמה .בנפש האדם, זוהי הקריאה להפוך את כוחות ה"דין" וה"ברזל" שבתוכו לכוחות של בניין ורחמים. יתרה מכך ,הדיון על כיסוי הסכין בלילה לעומת השבת ,מעורר מחשבה על עבודת השם בזמנים של חשיכה .הלילה בנפש האדם מייצג את רגעי הבלבול והספק .העובדה שדווקא בלילה ,למרות שאין בונים את המקדש ,אנו מחמירים בכיסוי הסכין ,מלמדת שדווקא בזמן של "הסתר פנים" עלינו להישמר שבעתיים מכלי המשחית .בשבת ,לעומת זאת ,כשהנשמה היתרה שורה באדם ,ישנה בחינה של הגנה טבעית ,של שלום פנימי כה רחב עד שהחשש מפני ה"מקצר" פוחת .אמונה זו נוסכת באדם ביטחון שגם בתוך חשיכת הגלות ,השולחן שלו מוגן ומכפר. לבסוף ,התחושה שנוצרת סביב השולחן בשעת הכיסוי היא תחושה של "טהרה" .אנו מסירים את כלי המלחמה כדי לפנות מקום למילים של שלום .המחשבה הזו מעניקה לאדם את היכולת לראות בכל סעודה הזדמנות להתעלות .השולחן הופך להיות המקום שבו האדם "זובח" את האנוכיות שלו ,ובמקום להשתמש בברזל כדי לקחת לעצמו ,הוא מכסה את הברזל כדי לתת מקום להשראת השכינה .זוהי הנהגה של אהבה – אהבת ה' ואהבת ירושלים ,המבקשת להופיע מתוך שולחן נקי מחילול ודין. מתוך בירור מעמקי הנפש והאמונה ,אנו מגבשים כעת את המצפן המוסרי העולה מתוך גבולות הקדושה המפרידים בין הברזל למזבח ,מצפן המורה לנו כיצד להתייחס לכוח, לאמצעי ולמטרה בחיינו. ההרחבה המוסרית הנלמדת מאיסור הנפת הברזל על המזבח ,וממילא מהצורך לכסות את הסכין על השולחן ,מציבה בפנינו תביעה נוקבת בעניין היחס שבין "כוח" לבין "קדושה" .המצפן המוסרי מורה לנו כי ישנם כלים שהם חיוניים לעולם המעשה – הסכין החותכת ,הברזל הבונה והלוחם – אך הם אינם יכולים להיות חלק מעולם המטרה .המוסר כאן מלמד את האדם ענווה וריסון :גם אם הברזל הוא זה שסייע להכין את האבנים או את המזון ,בשעת המפגש הישיר עם הקדושה ,עם הברכה ,עליו לסגת .זהו מוסר המזהיר אותנו שלא להפוך את האמצעים הכוחניים לעיקר ,ולא לתת למציאות המאבקים וה"חיתוך" הגשמי לחדור אל היכל השלום הפנימי. מוסר נוסף עולה מההתעקשות על כיסוי הסכין דווקא בשעת ברכת "בונה ירושלים". המצפן המוסרי כאן הוא מוסר של חמלה וזהירות עצמית .כפי שביארו האחרונים על המעשה שבו אדם פגע בעצמו מרוב צער ,אנו למדים כי מוסרית ,על האדם להציב גדרות גם לרגשותיו הנעלים ביותר .אהבת ירושלים היא מצווה כבירה ,אך היא אינה מצדיקה הרס עצמי או פגיעה בחיים .המוסר היהודי תובע מאיתנו "וחי בהם" ,והנחת הסכין מחוץ לתחום הברכה היא הצהרה מוסרית שהחיים והשלום קודמים לכל סערת רגשות ,גם כזו הנובעת מקדושה. יתרה מכך ,דברי המשך חכמה על בניין הבמות בלילה מעניקים לנו מצפן מוסרי להבחנה בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי .הבמה מייצגת את עבודת השם האישית ,והעובדה

566

המורת תשרפ

שבלילה – זמן של בדידות וחושך – אנו עדיין נזהרים מהברזל על שולחננו ,מלמדת על מוסר של עקביות .האדם נדרש לאותה רמה של טוהר ושלום גם כשהוא נמצא בביתו פנימה, הרחק מעין הציבור בבית המקדש .המצפן המוסרי קורא לנו להשכין שלום על שולחננו הפרטי באותה חרדת קודש שבה נבנה המזבח הכללי. לבסוף ,המצפן המוסרי מזכיר לנו את ההבדל שבין "המקצר" ל"מאריך" .בחברה המקדשת לעיתים את הכוח ,המהירות וה"חיתוך" החד ,באה הלכה זו ומזכירה שערכו המוסרי של הדבר נמדד ביכולתו להאריך חיים ולהוסיף חסד .כל כלי או הנהגה שביסודם הם "מקצרי ימיו של אדם" – בין אם פיזית ובין אם רוחנית – צריכים להיות מורחקים מרגעי השיא של חיינו .המוסר היהודי בוחר במאריך ובמקיים ,ומלמד אותנו להסיר מהשולחן המוסרי שלנו כל מה שנודף ממנו ריח של אלימות או חורבן ,כדי לפנות מקום לברכה השלמה. מתוך מסענו המרתק בין כותלי המקדש לשולחן הסעודה ,בין ברק הברזל המקצר לבין קדושת המזבח המאריך ,אנו באים כעת לאסוף את פניני ההלכה והמחשבה אל תוך הנהגתנו היומיומית ,ולחתום את הפרק הזה בתובנה הניצבת בלב הבית היהודי. תובנות הסוגיה לחיי היום יום מלמדות אותנו כי השולחן שלנו הוא הרבה מעבר למקום אכילה; הוא המקום שבו אנו בונים מזבח פנימי של חסד ושלום .למעשה ,עלינו להקפיד על כיסוי הסכין בברכת המזון בכל לילה ,מתוך הבנה שגם בחשיכה ניתן לבנות "במות" של קדושה וכי הלילה הוא זמן הראוי לבנייה רוחנית .אנו למדים לקחת את האחריות על "הארכת ימיו של אדם" דרך המילים שאנו מוציאים מהפה ,ומבינים כי הרחקת הסכין היא הרחקה של כל כוחניות ופירוד ממעגל המשפחה והסעודה .השבת ,שבה אנו נוהגים להקל ,מזכירה לנו שישנן דרגות של שלום כה גבוהות עד שהן מגנות עלינו מצער החורבן.

עיקר העניין: סוד כיסוי הסכין הוא סוד היכולת היהודית להפוך כל סעודה גשמית לעבודת קודש עילאית .במפגש שבין הברזל למזבח ,התורה קבעה גבול ברור :המקצר אינו יכול לגעת במאריך .כפי שביאר הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בדרכו והערוך לנר בביאורו ,הזיקה שבין השולחן למזבח היא נצחית ואינה פוסקת גם בחשיכת הלילה. אנו מכסים את הסכין לא רק כגזירת הכתוב או כזהירות מסכנה ,אלא כהצהרה קיומית שחיינו מוקדשים לבניין ולא לחורבן ,לשלום ולא למלחמה .בשעה שאנו מברכים "בונה ירושלים" ,אנו מסירים את החרב המזכירה את החורבן ומפנים מקום לנחמה .השילוב שבין הפסיקה ההלכתית המדויקת לבין הרגש היהודי החם, יוצר שולחן שאינו רק משביע את הגוף ,אלא מכפר על הנפש ומשרה שכינה בתוך הבית פנימה ,כשהסכין המכוסה עומדת כעדות אילמת לשאיפתנו ליום שבו "לא ישא גוי אל גוי חרב" וירושלים תיבנה בבניין עולמים.

567

גם לנשמה מגיע אוכל