חלות המכולת מול ניחוח הבית – מהו כבוד השבת האמיתי?

האם ריח החלות הנאפות בבית הוא הכרח הלכתי או געגוע של עבר? בשיעור זה נצא למסע מלחם הפנים ועד למאפיה השכונתית .נפתח בתקנות עזרא הסופר ונתעמק בסוד הלוחות 616

חלות המכולת מול ניחוח הבית – מהו כבוד השבת האמיתי? האם ריח החלות הנאפות בבית הוא הכרח הלכתי או געגוע של עבר? בשיעור זה נצא למסע מלחם הפנים ועד למאפיה השכונתית .נפתח בתקנות עזרא הסופר ונתעמק בסוד הלוחות

616 המורת תשרפ

השבורים המקבילים לשברי הלב בערב שבת .נחקור את דברי הירושלמי על האישה כ"חלתו של עולם" ונראה כיצד הופך הבצק לכלי של תיקון היסטורי .נעמוד בלב המחלוקת שבין ה"אור לציון" המבקש את איכות העונג ,לבין ה"משנה הלכות" המקדש את עמל הגוף .בסיום נגלה כיצד שולחן השבת שלנו ,בין אם נאפה בבית ובין אם נקנה ברוב פאר ,הופך להמשך ישיר של שולחן הזהב שבמשכן. מתוך בירור קדושת הארון ושברי הלוחות ,אנו פונים אל שולחן השבת – אל המצווה הריחנית והחמה המלווה את ערב השבת מאז ימי קדם :אפיית החלות .האם בעידן השפע של ימינו ,כאשר המאפיות מציעות חלות מרהיבות ,עדיין קיימת חובה או מעלה לאפות דווקא בבית? אנו עומדים במטבח בערב שבת ,והשאלה עולה :האם הטרחה שבלישה ,בהתפחה ובאפייה היא חלק בלתי נפרד מההכנה לשבת ,או שמא העיקר הוא התוצאה – שתהיה חלה טובה על השולחן? מצד אחד ,חז"ל תיקנו תקנות מיוחדות כדי שתהא הפת מצויה ,ומצד שני ,מסורת ישראל לדורותיה קידשה את אפיית הבית כתיקון לחטאה של חוה וכחלק מכיבוד השבת "בגופו" .האם רכישת חלה מוכנה היא "הקטנת כבוד שבת" כפי שטוען המשנה ברורה ,או שמא בימינו ,כשהמאפיות משקיעות בחלות מיוחדות ,השתנה הדין? אנו נצא למסע מרתק בין תקנות עזרא הסופר ,לחם הפנים בבית המקדש ,ועד לפסיקת גדולי הדורות האחרונים. מתוך השאלה על מקומה של אפיית הבית בימינו ,אנו פונים אל ימי שיבת ציון ,אל תקנותיו של עזרא הסופר שעיצבו את סדר יומו של הבית היהודי. בגמרא במסכת בבא קמא (דף פב ע"א) כתבו ודרשו על עשרה תקנות שתיקן עזרא הסופר, וביניהן" :ושתהא אשה משכמת ואופה" .תקנה זו ,המלווה את הנשים מאז ימי קדם ,עוררה מחלוקת בין המפרשים באשר לזמנה ולמטרתה. רבינו מנחם המאירי (בבא קמא פב ע"א) כתב וביאר שהטעם הוא חברתי .הוא פירש שהאישה צריכה להיות מזומנת עם פת אפויה בכל עת" ,בכדי שבזמן שיבואו עניים לפתח לא יהיו נדחים מצד שאין הפת אפויה" .לפי דבריו ,האפייה היא כלי להבטחת מצוות הצדקה והכנסת האורחים. השיטה מקובצת (בבא קמא פב ע"א) הביא בשם הר"ר יהונתן ז"ל שכתב וביאר שתי דרכים בהבנת התקנה .הוא פירש שיש הסוברים שמדובר בכל יום ויום כדי שתהא פת מצויה לעניים ,ויש מפרשים שמדובר על "משכמת ואופה ביום ששי בשבת לכל ימות השבוע". הוא חידש שהאפייה בערב שבת לכל השבוע נלמדת בקל וחומר מלחם הפנים שהיה נאכל לשמונה ימים ,ובכך קשר את אפיית האישה בביתה אל עבודת המקדש. האורחות חיים וכן הכלבו כתבו וביארו שהיא מכבוד השבת לאפות הלחם בערב שבת. הם פירשו שהטעם הוא כדי שהלחם יהיה טרי וחם בשבת ,דוגמת לחם הפנים שנאפה בערב שבת ואין ראוי לאפותו ביום חמישי ,כדי לשמר את כבוד השולחן.

617

גם לנשמה מגיע אוכל

חזינן מדברי הראשונים שהאפייה הביתית אינה רק עניין של נוחות ,אלא היא קשורה בטבורה לחסד ,לכבוד השבת ולדמיון לעבודת המקדש בלחם הפנים. מתוך יסודות תקנת עזרא והדמיון ללחם הפנים ,אנו פוסעים אל בירור המנהג המעשי כפי שהתעצב בפסיקת גדולי אשכנז ,ומגלים ויכוח מרתק על הרגלי האפייה הקדומים. רבינו נסים ,הר"ן (ראש השנה יב ע"ב מדפי הריף) כתב וביאר על פי הירושלמי כי ר' חייא בר אבא הפקיד את רב לאכול בטהרה לפחות שבעה ימים בשנה .הוא פירש שאלו עשרת ימי תשובה, ומדוע אמר לו רק שבעה ימים? מפני שבשני ימי ראש השנה ובשבת אין צורך להזהירו ,שכן "הכל לשין בבתיהן לכבוד יום טוב" .מכאן דייקו הקדמונים שבערב שבת ויו"ט היה מנהג פשוט ללוש ולאפות בבית. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך ,ובעקבותיו הרמ"א בדרכי משה (או"ח סימן תרב) ,דנו בראיה זו .הרמ"א כתב וחידש כי יש לנהוג ולאפות בכל ערב יום טוב פת לכבוד יום טוב, אך פירש שלגבי שבת משמע שאינו צריך ,שכן אילו היו רגילים לאפות לשבת ,היה ר' חייא מצמצם את ימי האזהרה לששה ימים בלבד. אולם ,המגן אברהם (סימן רמב ס"ק א) כתב ודחה את דברי הרמ"א בדרכי משה .הוא פירש שאין מכאן ראיה שאין אופים לשבת ,שכן בימי ר' חייא היו מקדשים את החודש על פי הראייה ,וראש השנה היה לעיתים רק יום אחד ,וממילא החשבון משתנה. עוד כתב המגן אברהם והביא ראיה מפורשת למנהג האפייה בערב שבת מהגמרא במסכת תענית (דף כד ע"ב) .שם סופר על אשתו של רבי חנינא בן דוסא שהייתה "רגילא למיחמא תנורא כל מעלי דשבתא" – רגילה להסיק את התנור בכל ערב שבת ,עד שנעשה לה נס והתמלא התנור חלות מופלאות .הוא פירש שמעשה זה מעיד על מנהג קבוע של נשות ישראל לאפות חלות טריות לכבוד המלכה. חזינן מדבריהם שמעבר לתקנה הפורמלית ,נשתרש בקרב בנות ישראל המנהג להכין את הפת במו ידיהן ,כחלק מההכנה הרוחנית והגשמית לקראת שבת קודש ,בדומה לאשתו של ר' חנינא שזכתה לנס בתוך תנורה הביתי. מתוך בירור המנהג הקדום של אשת רבי חנינא ,אנו באים אל פסק ההלכה המעשי כפי שנקבע בשולחן ערוך ובמפרשיו ,ומגלים את החומרה שראו גדולי הדורות בהשבתת המנהג הנאה הזה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן רמב) הביא את דברי הטור והכלבו ,ורמ"א (שם) כתב וחידש" :ונוהגים ללוש כדי שיעור חלה בבית ,כדי לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת וביום טוב ,והוא מכבוד שבת ויו"ט ,ואין לשנות" .הוא פירש שהטרחה הביתית היא חלק מהגדרת "כבוד שבת" ,ולכן יש לה עדיפות על פני פת מוכנה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (סימן רמב) כתב וביאר שיש לזה רמז מפורש בכתוב" :והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו את אשר תאפו אפו" ,משמע

618

המורת תשרפ

שיש עניין לאפות בערב שבת דווקא .הוא חידש דברים נוקבים" :ובעוונותינו הרבים היום התחילו איזה נשים להשבית המנהג ולוקחים מן האופה ,ולאו שפיר עבדי דמקטינים בזה כבוד שבת" .הוא פירש שוויתור על האפייה בבית אינו רק חיסכון בזמן ,אלא פגיעה בשיעור הכבוד הראוי למלכה. גם בקרב גדולי ספרד מצינו התייחסות לחשיבות המנהג .רבי אברהם אזולאי ,סב סבו של החיד"א ,בספרו חסד לאברהם (מעיין ב נהר נח) וכן הובא בשמו בפירוש אור החמה (או"ח רמב), כתב וביאר שהמנהג לאפות בבית נועד להוסיף כבוד לשבת .הוא חידש שבזמנם היו אופים לחם לשבת ויום חול באותה צורה ,ולכן אם לא היו אופים בבית היה חסר בכבוד שבת ,אך הוסיף פתח להבנה שונה בימינו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחיבורו חזון עובדיה (שבת כרך א ,עמ' נב) כתב וביאר שאף שמעיקר הדין מותר לקנות פת מן הנחתום ,מכל מקום מצווה מן המובחר וכיבוד שבת הוא שהאישה תאפה בביתה .הוא פירש שהדבר נכון במיוחד כדי לזכות במצוות הפרשת חלה בערב שבת ,המהווה תיקון לחטאה של חוה ,כפי שמובא בירושלמי. חזינן מדבריהם ,הן באשכנז והן בספרד ,כי האפייה הביתית נתפסת כחלק בלתי נפרד מההכנה המקודשת ,המשלבת טרחה גופנית עם תיקון רוחני עמוק. מתוך בירור כבוד השבת וההכנה המעשית באפייה ,אנו מתעלים אל סודו של עולם ואל הטעם הרוחני הכמוס הטמון דווקא בידיה של האישה המעסקת בעיסה בערב שבת. בתלמוד ירושלמי במסכת שבת (פ"ב הלכה ו) וכן הביא המגן אברהם (סימן רמב ס"ק א) כתבו וביארו את הקשר העמוק שבין בריאת העולם למצוות החלה .הם פירשו שאדם הראשון "דמו של עולם היה" ו"חלה טהורה לעולם היה" ,שכן הקב"ה גיבלו כביכול כחלה מן האדמה ,כדברי רבי יוסי בר קצרתה שתיאר את יצירת האדם כאישה המקשקשת עיסתה במים ומגבהת חלתה .ומכיוון שגרמה לו חוה מיתה ,כתבו וביארו חז"ל שלפיכך מסרו מצות חלה לאישה כדי שתתקן את אשר עוותה. המשאת בנימין (סימן א) כתב וחידש על פי הירושלמי הזה סמך למנהג הנשים להפריש חלה בכל ערב שבת דווקא .הוא פירש שאדם הראשון נברא בערב שבת ,והוא היה חלתו של עולם ,ולכן זמן התיקון הראוי ביותר הוא באותה שעה ובאותו היום .הוא הוסיף וכתב שאין למחות ביד הנשים הקונות עיסה מן הנחתום ויכולות להפריש ממנה חלה בביתן ,שכן אם נטריח עליהן ללוש ולאפות הכל בעצמן ,שמא מתוך הטורח יבטלו את המצווה היקרה הזו של תיקון עולם. רבי אברהם דנציג בספרו חיי אדם (כלל א) כתב וביאר שהמנהג בכל ישראל לאפות לחמים לכבוד שבת .הוא פירש שמלבד הטעם של תיקון חטא חוה בערב שבת ,ישנו טעם נוסף כדי לאכול פת ישראל .הוא חידש שאף הנוהגים להקל ולאכול פת פלטר של נכרי בימי החול, מכל מקום בשבת עליהם להיזהר ולאכול דווקא פת של ישראל ,והאפייה בבית מבטיחה את הידור המצווה הזה.

619

גם לנשמה מגיע אוכל

חזינן מדברי הירושלמי והפוסקים שפעולת הלישה והאפייה בערב שבת אינה רק הכנת מזון, אלא היא אקט של יצירה ותיקון .האישה הלשה את חלותיה בביתה ביום השישי ,משחזרת במידה מסוימת את יצירת האדם הראשון ומקדשת את החומר בתוך קדושת הזמן הנכנס. מתוך יסודות הירושלמי על תיקון חטאה של חוה ,אנו באים אל לב הפולמוס ההלכתי בדורנו ,שבו עומדת השאלה :האם השפע התעשייתי והחלות המפוארות שבמאפיות מייתרים את הטרחה הביתית ,או שמא הטרחה היא היא גוף המצווה? מו"ר הגרב"צ אבא שאול בספרו שו"ת אור לציון (חלק ב ,פרק מז) כתב וחידש כי מכיוון שבזמננו אופים במאפיות חלות מיוחדות לכבוד שבת ,אין צורך להקפיד לאפות חלות בבית. הוא פירש שמה שהמשנה ברורה קרא תגר על כך ,היה זה דווקא בזמנם שהיו לוקחים מן האופה לחם רגיל של חול ,אך בזמננו שהחלות המוכנות מעולות בטיבן ובטעמן ,שפיר יש בזה כבוד שבת ואין צורך באפייה בבית. אולם ,בשו"ת משנה הלכות (חלק טו ,סימן צה) כתב ודחה את דברי מו"ר הגרב"צ אבא שאול בתוקף .הוא פירש כי דברים אלו שגגה הם ,שכן טעם כיבוד השבת אינו תלוי בשאלה אם החלות טעימות יותר או פחות ,אלא הכבוד הוא מה שאופין בבית ומתעסקים בגופם במצווה. הוא הביא את דברי הגמרא במסכת קידושין (דף מב) ש"מצווה בו יותר מבשלוחו" ,ופירש שכשם שרב ספרא חרך את ראש הבהמה ורבא מלח את הדג ,כך האישה המכתתת רגליה ואופה בביתה מקיימת כבוד שבת בגופה ,וגם אם תקנה "חלות כצפיחית בדבש" ,חסר כאן עצם הכיבוד שבטרחה הגופנית. הוא הוסיף וחידש טעם עמוק על פי הגמרא במסכת מנחות (דף קג ע"ב) ,המכנה את הסומך על הפת הבאה מן האופה כמי שחייו תלויים לו מנגד .הוא פירש שמאחר שקנייה מן הפלטר נזכרה בתוכחה ובקללה ,אין זה "אורח ארעא" להשתמש בדבר שנאמר בקללה לצורך מצווה וקדושה ,ובוודאי שראוי יותר להדר במצווה בפת הנאפית מתוך נחת ושמחה בבית. חזינן שהוויכוח אינו על איכות הבצק ,אלא על מהות היחס לשבת :האם אנו מחפשים את ה"מוצר" המשובח ביותר ,או את ה"עשייה" המקודשת ביותר. מתוך הפולמוס שבין ה"אור לציון" ל"משנה הלכות" ,אנו באים אל דבריהם המאזנים של גדולי הדור האחרונים ,המבקשים להגדיר מהו ה"עונג" וה"כבוד" האמיתיים בשולחן השבת המודרני. רבי אברהם אזולאי זיע"א בספרו אור החמה (על הזוהר פרשת ויקהל) כתב וביאר כי המנהג הקדום לאפות בבית נבע מהעובדה שבזמנם הלחם שנמכר במאפיות היה זהה ללחם של ימות החול ,ולכן אם לא היו אופים בבית ,היה חסר בהיכר המיוחד של כבוד השבת .הוא חידש שאם היום המאפיות מייצרות חלות מפוארות ומיוחדות לשבת ,הרי שבעצם הקנייה שלהן יש הכרה בכבוד היום ,והצורך באפייה ביתית משתנה לפי העניין. מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (בהלכות שבת בשבת ח"א פ"א) כתב וחידש יסוד המשלב בין הדין לבין רגש הלב .הוא פירש שמי שמתענג מחלה של מאפיה יותר מחלה שאופה בבית ,יכול

620

המורת תשרפ

לקנות מן המאפיה ואינו חסר בכבוד שבת .הוא ביאר שעיקר המנהג ללוש בבית נועד כדי לקיים מצוות עונג שבת ,ומאחר שעונג שבת הוא דבר המסור לטעמו של כל אדם ,אם עונגו בחלה המקצועית של המאפיה – הרי שזהו כבוד השבת שלו. נמצאנו למדים שיש כאן שתי דרכים בעבודת ה' :הדרך האחת מדגישה את ה"עשייה" והטרחה האישית כביטוי עליון לכבוד שבת ,בבחינת "מצווה בו יותר מבשלוחו" ,והדרך השנייה מדגישה את ה"תוצאה" – שהשולחן יהיה ערוך בפת המשובחת והטעימה ביותר המענגת את בני הבית.

עיקר העניין: סוד אפיית החלות בערב שבת מחבר אותנו אל שולחן הפנים במקדש ואל יצירת האדם הראשון .למדנו כי האפייה הביתית אינה רק מלאכה טכנית ,אלא היא "כבוד שבת" הנעשה בגופו של אדם ,ותיקון רוחני המופקד בידיה של האישה .בעוד שרבים מהפוסקים ,ובראשם המשנה ברורה ,קראו לשמר את ניחוח הבית כחלק מחיוניות הקדושה ,גדולי הדור האחרונים הורו כי העיקר הוא ה"עונג" – אם באפייה עצמית ואם בבחירת הפת הטובה ביותר לכבוד המלכה .עיקר העניין הוא שהלחם המונח על שולחננו בשבת לא יהיה "לחם של חול" ,אלא פת שחלה עליה מחשבת קדושה, בין אם דרך עמל הלישה ובין אם דרך ההידור שבקנייה לכבוד היום ,כדי שנזכה ששולחננו יהיה כמזבח וביתנו כבית המקדש.