אדם שמתפלל באירוע ויש רעש חזק מהתזמורת, האם צריך לצעוק !בתפילה כדי שישמע מה שמתפלל? הוכח מפרשת השבוע

מוזיקה רועשת, קהל, תנועה, והלב מבקש לעמוד לפני בוראו. לא בבית כנסת שקט, לא בפינה צדדית, אלא בתוך אירוע, בתוך רעש, בתוך מציאות שאינה מאפשרת דממה. ובאותו רגע מתעוררת שאלה יסודית. האם תפילה היא מעשה של לב בלבד, או מעשה שמחייב גם

,יש רגעים שבהם האדם עומד בתוך המולה גדולה, קולות חיצוניים מכים בו מכל עבר מוזיקה רועשת, קהל, תנועה, והלב מבקש לעמוד לפני בוראו. לא בבית כנסת שקט, לא בפינה צדדית, אלא בתוך אירוע, בתוך רעש, בתוך מציאות שאינה מאפשרת דממה. ובאותו רגע מתעוררת שאלה יסודית. האם תפילה היא מעשה של לב בלבד, או מעשה שמחייב גם ,שמיעה בפועל. האם אדם חייב לשמוע את קול עצמו בתפילתו, ואם הרעש חונק את קולו .האם עליו לצעוק, או שמא די בכך שלולי הרעש היה שומע השאלה מתחדדת מתוך עיון בדברי הפוסקים. מרן בשולחן ערוך אורח חיים הלכות פסק שצריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו בקריאת שמע, ואם)(סימן ס״ב קריאת שמע לא השמיע לאזנו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו. ומכאן מקום לחקירה. אדם המתפלל או קורא גם לנשמה מגיע אוכל קריאת שמע במקום שיש רעש גדול, בין מרעש ציבור המתפללים ובין מרעש חיצוני של ,תזמורת וכיוצא בזה, האם חייב הוא להרים קולו עד שישמע בפועל באזניו, אף בצעקה או שמא די בכך שהוא מדבר בקול כזה שמצד עצמו ראוי להישמע, אלא שהרעש החיצוני .מונע את השמיעה ,והנה פרשת השבוע מאירה את השאלה באור מיוחד. לא נאמר כאן לשון רגילה של תפילה אלא לשון חריגה ומטלטלת. "ויצא משה ואהרן מעם פרעה, ויצעק משה אל ה' על דבר . צעקה, ולא אמירה. קול גבוה, ולא לשון רכה. מה)(שמות ח ח "הצפרדעים אשר שם לפרעה ראתה התורה לשנות כאן את לשון התפילה, ומה ניתן ללמוד מכאן על קולו של אדם העומד .בתפילה בתוך רעש לאחר שהעמדנו את השאלה מתוך לשון הפסוקים והדין הכללי של השמעת הקול, יש לעיין בדברי הראשונים והאחרונים שעמדו על עצם לשון התורה ועל גדר השמעת האוזן .במקום רעש, ומתוך דבריהם יתברר גבול ההלכה והעומק הפנימי שבה העיר מדוע במכת צפרדע נאמר "ויצעק משה אל)(שמות ח ז השפתי חכמים בפרשת השבוע ה'" ואילו בשאר המכות נאמר "וייעתר משה אל ה'". וכתב לבאר, שהמתפלל צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו, וכאן היו הצפרדעים מקרקרות וצועקות, ולא היה משה יכול לשמוע ,את קול תפילתו אלא אם כן יגביה קולו, ועל כן נזקק לצעקה. מדבריו עולה יסוד ברור שכאשר יש רעש חיצוני המונע מן האדם לשמוע את עצמו, אין די בכך שהוא מוציא את המילים בשפתיו בקול נמוך, אלא צריך הוא להרים קולו עד שתהא השמיעה בפועל, שאם .לא כן חסר בתנאי ההשמעה לאוזן , שדין השמעת האוזן אינו רק תנאי טכני של)(חלק ו סימן עא וכן העלה בשו"ת שבט הקהתי דיבור בקול, אלא מציאות ממשית של שמיעה, ואם מחמת רעש אינו שומע, אף על פי שהוא ,מדבר בקול, יש מקום לדון שאינו יוצא ידי חובתו, ודימה זאת לדין כל שאינו ראוי לבילה .שכל עוד אין המעשה ראוי להיעשות בפועל, חסר בעצם הקיום , שצריך שישמיע לאזניו ממש, ובמקום רעש או באדם)(ס"ק כא וכן כתב בעל מעורר ישנים ששמיעתו כבדה, חייב הוא להגביה קולו עד שישמע בפועל את קול עצמו, ולא די בכך שמצד הקול היה ראוי להישמע אילולא המניעה החיצונית. דבריו נאמרו בפשיטות וללא .הסתייגות, ומורים שהרעש החיצוני אינו פוטר מן הדרישה של שמיעה בפועל ומאידך, הספורנו בפרשת השבוע ביאר את לשון "ויצעק" בדרך אחרת לגמרי. לדבריו, אין ובמסכת)(דף סט ע"ב כאן ענין של קול ורעש כלל, אלא מהות הבקשה. בגמרא במסכת יומא נאמר שאין נותנים מן השמים חצי דבר, וכאן ביקש משה שיסורו)(דף סד ע"א סנהדרין הצפרדעים מן הבתים אך יישארו ביאור, ובקשה כזו אינה תפילה רגילה אלא צריכה זעקה מיוחדת, כי אין דרכם של רחמים להיעתר לחצאין. לפי זה, לשון "ויצעק" אינה נוגעת כלל .לדין השמעת האוזן, אלא לעוצמת הבקשה ולחריגותה אראו תשרפ , הלך בכיוון שונה, וביאר ש"וייעתר" הוא לשון של רחמים גמורים)(וארא והחתם סופר , שתפילתן של צדיקים מהפכת את המידה כעתר)(דף יד ע"א כדברי הגמרא במסכת סוכה ואילו כאן לא ביקש משה סילוק מוחלט של המכה אלא השארה ביאור, ולכן לא שייך לשון "וייעתר" אלא לשון אחרת, והיא "ויצעק". גם לפי דרכו אין ראיה מכאן לדין הרמת הקול .מחמת רעש, אלא ללשון התפילה לפי תוכנה ,נמצא שלפנינו שתי דרכים עקרוניות. דרך השפתי חכמים והאחרונים ההולכים בעקבותיו הרואים בצעקת משה גילוי הלכתי לדין השמעת האוזן במקום רעש, ומכאן למדו שכאשר יש רעש חזק המונע שמיעה, על האדם להגביה קולו עד שישמע. ולעומתם דרך הספורנו והחתם סופר, הרואים בלשון "ויצעק" ענין מהותי בתוכן הבקשה ולא הדרכה מעשית בדיני .קול התפילה לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה .לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו מתפלל העומד במקום שיש בו רעש חזק, כגון אירוע עם תזמורת, אולם שמחות, או מקום ציבורי רועש, אם הרעש מונע ממנו לשמוע את קול עצמו, לדעת השפתי חכמים, שבט הקהתי ומעורר ישנים, אינו יוצא ידי חובת ההשמעה לאוזן אלא אם כן יגביה קולו בפועל עד שישמע את עצמו. ואם אינו יכול לעשות כן מחמת צניעות המקום או הפרעה לאחרים, יש לדון אם עדיף שיתפלל במקום שקט יותר, או שימתין עד שיוכל להתפלל כראוי, כי תפילה בלא שמיעת האוזן היא תפילה חסרה. מאידך, לפי דרכם של הספורנו והחתם סופר, אין הכרח ללמוד מכאן דין מיוחד לענין רעש, וניתן לומר שכל עוד הוא מוציא את המילים בשפתיו בקול הראוי מצד עצמו, אף שאינו שומע מחמת רעש חיצוני, יצא ידי חובתו, והצעקה בפסוק אינה אלא תיאור עומק הבקשה ולא אופן הקול. נמצא שהדין למעשה תלוי בשאלה האם .שמיעת האוזן היא תנאי מציאותי מוחלט או תנאי עקרוני שאינו מתבטל מחמת אונס חיצוני ומכאן נרחיב הרחבה רעיונית. התפילה אינה רק אמירת מילים כלפי שמיא, אלא תנועה פנימית של האדם השומע את עצמו ומעמיד את ליבו לפני קונו. שמיעת הקול אינה טכנית בלבד, אלא יוצרת חיבור בין הדיבור החיצוני לבין ההקשבה הפנימית. כאשר האדם שומע את עצמו, תפילתו אינה נבלעת ברעש העולם אלא נוכחת, עומדת ומכוונת. רעש חיצוני המונע שמיעה מסמל עולם המלא הסחות, שבו האדם מדבר אך אינו מקשיב לעצמו, ועל כן יש .ערך בכך שהתפילה תישמע, שתחדור גם לאוזני המתפלל ולא רק תצא מפיו הרחבה מחשבתית. התורה מלמדת שבקשתו של משה על הצפרדעים הצריכה צעקה, בין אם מפני הרעש ובין אם מפני עומק הבקשה. הצעקה מבטאת מצב שבו הדיבור הרגיל אינו מספיק, והאדם נדרש להפעיל את כל ישותו כדי לפנות אל ה'. כך גם בתפילה, יש מצבים ,שבהם דיבור שקט ומסודר די בו, ויש מצבים שבהם האדם צריך לצעוק, לאו דוקא בקול אלא בכל הווייתו, מפני שהמציאות לוחצת, מפני שהבקשה אינה שגרתית, או מפני שהרעש .הפנימי והחיצוני מאיים לבלוע את קול הנשמה גם לנשמה מגיע אוכל ,הרחבה מוסרית. אדם המתפלל בתוך רעש גדול, אם של מוזיקה ואם של טרדות החיים נבחן בשאלה האם הוא מוכן להתאמץ כדי לשמוע את עצמו, או שמא יתרגל לדבר בלי להקשיב. הצורך להגביה קול כדי לשמוע אינו רק דין טכני, אלא קריאה מוסרית שלא לוותר על איכות התפילה. כשם שאין אדם מוכן להשלים עם כך שכאבו לא יישמע, כך אין ראוי שישלים עם תפילה שאינה נשמעת אפילו באוזניו שלו. הצעקה של משה מלמדת שלעתים קידוש שם שמים ותיקון המציאות דורשים מאמץ יתר, יציאה מאזור הנוחות, והעמדת הקול .והתודעה מעל לרעש הסובב ,ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: אדם מוקף ברעש, פיזי ונפשי, דעות, מסכים מוזיקה ולחצים, ותפילתו עלולה להיהפך לרקע ולא לקול מוביל. עליו לחפש מרחב שבו יוכל לשמוע את עצמו, ואם אין מרחב כזה, עליו ליצור אותו במאמץ, בהרמת קול, בריכוז או בדחיית התפילה לשעה ראויה. שמיעת הקול היא שמיעת הלב, וכאשר האדם שומע את .עצמו פונה אל ה', הוא מגלה מחדש את נוכחותו לפני מי שאמר והיה העולם :עיקר העניין:עיקר העניין ,צעקתו של משה במכת צפרדע מלמדת שהתפילה דורשת שמיעה, נוכחות ועומק בין אם מפני רעש חיצוני ובין אם מפני מורכבות הבקשה. ההלכה מציבה דרישה לשמוע את הקול, והעיון מלמד שאין זו דרישה טכנית בלבד אלא גילוי של מהות התפילה, להיות דיבור הנשמע, מורגש וחי. בתוך עולם רועש, תפילה אמיתית היא זו שאינה נבלעת, לא ברעש החיצוני ולא ברעש הפנימי, אלא עולה ונשמעת, תחילה .באוזני המתפלל עצמו, ומתוך כך לפני כסא הכבוד