?מדוע מועד לאדם אינו מועד לבהמה והרי בהמה אינו מזיקה את האדם רק אם נדמה לו כבהמה

?האדם רק אם נדמה לו כבהמה עומדים אנו מול חידה עתיקה, חידה ששורשיה נטועים בעומק יערות הבריאה, שם הטבע פוגש את הנשמה, ושם האימה והיראה נשזרים זה בזה. הרי נאמר בתורה מוראכם וחתכם

מדוע מועד לאדם אינו מועד לבהמה והרי בהמה אינו מזיקה את ?האדם רק אם נדמה לו כבהמה עומדים אנו מול חידה עתיקה, חידה ששורשיה נטועים בעומק יערות הבריאה, שם הטבע פוגש את הנשמה, ושם האימה והיראה נשזרים זה בזה. הרי נאמר בתורה מוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, והמבט האנושי, המבט הנושא בתוכו את צלם אלוקים, אמור להיות כוח מגן, חומה בצורה שאין חיה רעה יכולה לעבור אותה. אך מה קורה ברגעים שבהם האימה ?הזו נסדקת חז"ל בתלמוד חושפים בפנינו את הסוד הנורא: החיה אינה שולטת באדם אלא אם כן היא מזהה בו, חלילה, את הדמיון לעצמה. היא אינה תוקפת את האדם, היא תוקפת את הבהמיות שבו. והנה, ניצבים אנו מול משנה סתומה במסכת בבא קמא, המבחינה בין נזקי אדם לנזקי בהמה במושג המועד, וכאן מתעורר הניגוד הצורם: אם אמנם החיה מזהה באדם המותקף רק את הדמיון לבהמה, הרי שבעיניה הוא בהמה לכל דבר! מדוע אם כן ההלכה מבדילה ביניהם ,בשאלת המועד? הרי לפי ההיגיון הפנימי הזה, היה עלינו לומר שגם כשהיא מזיקה לאדם ?היא מתייחסת אליו כאל בהמה, ומדוע ההלכה מציבה כאן מחיצה של ברזל הרי בגמרא במסכת שבת קנא ע"ב יליף מפסוק בפרשתנו ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית ,הארץ רבי שמעון בן אלעזר דתינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה, כל זמן שאדם חי, אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו. ומקשה הגמרא הא קא חזינן דחיות מזיקות לאנשים, ומתרץ הגמרא ההוא כדרמי בר אבא, דאמר רמי בר

חנ תשרפ 573 573 אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר תהלים מט אדם ביקר בל ילין .נמשל כבהמות נדמו דהרי מצינו במשנה בבא קמא דף לז ע"א דמועד לאדם)(בפרשת וישב והקשה הישמח משה אינו מועד לבהמה, וקשה הרי בגמרא הנ"ל מבואר דחיה רעה שולטת באדם רק אם נדמה לו כבהמה, אם כן למה מועד לאדם אינו מועד לבהמה, אדרבה, בגלל שהיה נראה לה כבהמה .לכן הזיקה נבוא עתה אל דברי התורה הקדושים המאירים לנו את המציאות שבין האדם לבין חיות השדה, ומתוך הפסוקים ננסה לחדור אל תמצית הקשר שבין המורא והפחד לבין מהות האדם. התורה מציבה בפנינו את היסוד העולמי לממשלת האדם על הבריות, ומתוך כך נבקש .להבין את נקודת החיכוך המביאה את החיה לשלוט באדם התורה כותבת בפרשת נח: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים .)(בראשית ט, ב "בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על- ביאר: ומוראכם וחתכם יהיה)(בראשית ט, ב רש"י ,הבריות כיון שמת בטלה אימתו. רש"י מגדיר כאן את מורא האדם כנובע מעצם היותו חי ,מתוך חיבורו החי לצורת האדם, וברגע שהחיבור הזה נפסק, האדם נותר כגוף גשמי בלבד .מה שמאפשר לטבע לפרוץ את המחסום ולפגוע בו הוא השבר- הוא הפחד שבלב החיות, וחתכם- ביאר: ומוראכם)(שם רבי אברהם אבן עזרא ,שיהיה להם. נראה להוסיף כי האבן עזרא רואה בכך סדר טבעי קבוע שהטביע הבורא שבו החיות נכנעות למבט האנושי, וכל עוד האדם שומר על צורתו, החיות אינן מעיזות .להתקרב אליו ביאר: כי הנתן בידכם, לא כמתנה בלבד אלא ככוח שניתן לאדם להכניע את)(שם הרמב"ן הטבע בפניו. נראה לומר כי לפי הרמב"ן, אין המורא פחד חיצוני בלבד, אלא כוח רוחני שניתן לאדם לשלוט בכל הנבראים, וברגע שהאדם מאבד את הקשר המיוחד הזה שבין השכל .לטבע, הוא יורד למדרגת הנבראים שתחתיו הכוונה שיהיו יראים מכם כל החיות והרמשים, וכמו שכתוב- ביאר: ומוראכם)(שם הרד"ק וירדו בדגת הים. הרד"ק מדגיש את הממשלה המוחלטת שניתנה לאדם, וכל זמן שהאדם .מנהיג את העולם בדרכי השכל והצדק, הבריאה כולה נכנעת למלכותו שיהיה לכם כוח להכניס אימה בלב החיות, והוא כוח שניתן- ביאר: ומוראכם)(שם הרלב"ג לכם בגלל מעלתכם השכלית. נראה להוסיף כי החיסרון במעלה זו, בגלל ירידה לדרגת .בהמה, הוא הגורם היחיד לביטול המורא . למה הוצרך לשניהם, אלא שזה פחד וזה שבר לב- ביאר: ומוראכם וחתכם)(שם החזקוני ובביאור הדברים נראה יש כאן שתי רמות של הכנעה, והאדם אמור להקרין סמכות פנימית .המונעת מהחיה כל ניסיון של התגרות

גם לנשמה מגיע אוכל 574 574 שיהיה בלבם פחד שאינו טבעי, אלא כזה הנובע מההכרה- ביאר: ומוראכם)(שם הספורנו במעלת האדם. נראה להעמיק כי הספורנו מבחין בין פחד טבעי לבין יראת הרוממות, ורק .כאשר האדם נמצא במעלתו, המורא הזה קיים תרגם: ומוראכון וחתכון יהי על כל חיות ארעא. נראה לבאר כי התרגום שומר)(שם אונקלוס .על היחס שבין כוח האדם לבין הכנעת החיה, וכל זמן שהאדם הוא אדם, הכוח הזה קיים ביאר: ומוראכון וחתכון יהי על כל חיות ברא. נראה להוסיף כי הדגש)(שם יונתן בן עוזיאל ,על החיות מדגיש את העובדה שהאדם עומד מחוץ למחנה הבהמות, וכל עוד הוא שם .הוא בטוח כי האדם הוא דוגמת הבורא יתברך, והחיות יראות ממנו- ביאר: ומוראכם)(שם הכלי יקר 'כשם שכל הבריאה יראה מבוראה. נראה להסביר כי המורא הוא השתקפות של מלכות ה באדם, וכאשר האדם מאבד את הדמיון הזה לבורא והופך לבהמה, אין לו יותר את האור .הפנימי שגורם לחיות לירא ממנו נצלול עתה אל מצולות התלמוד, אל בית המדרש המפכה חיים, שבו רבותינו אינם מניחים לנו לנח את השאלה המנקרת בלב. אנו מחפשים את המקורות המדברים על כוחו של האדם מול הבריות, על היראה הטבעית המוטבעת בעולם, ועל הנקודה שבה המציאות המופלאה הזו נסדקת. אנו מבקשים לשרטט את קו הגבול שבין האדם לבהמה מתוך דברי הגמרא, כדי .להבין כיצד הלכתית ובפועל, המבט האנושי אינו דומה למבט הבהמי, גם ברגעים של צרה ביארה: דתינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן)(מסכת שבת דף קנ"א ע"ב הגמרא העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו. נראה להסביר כי הגמרא כאן מגדירה לנו את כוחו של צלם האלוקים: החיות אינן יראות מכוח פיזי או מעוצמה של גוף, אלא מאימה רוחנית שקיימת כל עוד הנשמה מאירה באדם. כאשר הנשמה מסתלקת, האדם נותר גוף ככל הגופים, והאימה בטלה. הגמרא מוסיפה ומקשה: הא קא חזינן דחיות מזיקות לאנשים? ומתרצת הגמרא בשם רמי בר אבא: אין חיה .שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו נראה להעמיק כי כאן נפתח פתח להבנה שהחיה אינה תוקפת את ה'אדם' שבאדם, אלא את .מה שדומה לה בתוכו, את אותה בהמיות שמטשטשת את הצלם המיוחד שניתן לאדם ביארה: מועד לאדם אינו מועד לבהמה. נראה להסביר)(מסכת בבא קמא דף ל"ז ע"א הגמרא כי הגמרא מציבה כאן חילוק הלכתי ברור בין נזקי אדם לנזקי בהמה, וקובעת שישנם דינים החלים על האדם שאינם דומים לדיני הבהמה. הקושי העצום שעולה מתוך השוואת שתי הגמרות הללו הוא כפול: מצד אחד, הגמרא בשבת מגלה לנו שהחיה אינה תוקפת אלא את מי שנדמה לה כבהמה, ומצד שני, ההלכה בבבא קמא מפרידה באופן מוחלט בין מועד לאדם למועד לבהמה. אם אכן החיה מזהה באדם המותקף תכונות של בהמה, מדוע אין אנו 'דנים את התקיפה הזו לפי דיני בהמה, ומדוע ההלכה מסרבת לראות באדם שנפגע 'כבהמה

חנ תשרפ 575 575 לצורך הגדרת המועד? השאלה הזו צועקת מתוך דפי הגמרא, והיא דורשת מאיתנו לחדור .אל פנימיות ההגדרה של 'אדם' ו'בהמה' בבית המדרש נראה להוסיף כי מתוך דברי הגמרא אנו למדים שההלכה אינה מסתכלת על המציאות ,החיצונית בלבד. גם אם האדם נפל בדרגתו והתנהג כבהמה, והחיה זיהתה בו דמיון חיצוני עדיין הדין נשאר דין אדם, כי בבסיסו הוא יצור אחר לגמרי. השאלה המנקרת בלב היא כיצד .מגשרים בין התחושה החיצונית שהחיה חשה לבין המהות הפנימית שההלכה מכירה בה נבוא עתה אל שולחנם של הראשונים ואלו שבעקבותיהם, המניחים את היסודות לדיון המורכב על כניסת החיה אל האדם, ודרכם נוכל להעמיק את הבנתנו במאבק הראשוני שבין הנטייה הטבעית לבין צלם האלוקים, ומתוך עומקם נבקש ליישב את הסתירה שבין חזות .החיה לבין ההגדרה ההלכתית הצרופה של האדם ביארו כי המועד אינו תלוי רק בנזק עצמו אלא)(דף ל"ז ע"א תוספות במסכת בבא קמא במהות המזיק, וקבעו כי יש חילוק תהומי בין מועד לאדם למועד לבהמה, גם אם החיה תקפה. נראה להסביר כי לשיטתם, הדין אינו מושפע ממה שהחיה חושבת על האדם או ,מאיזו זווית היא תוקפת, אלא מהגדרת האדם כבעל שכל ודעת, שגם אם נפל לדרגת בהמה הוא אינו בהמה. ההלכה בוחנת את המהות הפנימית של האדם, וזו נשארת אדם לעולם, ולכן .המועד לאדם נשאר מועד לאדם ולא מתערבב בדיני בהמה חידש כי כוחה של הנפש האנושית הוא כוח רוחני)(שער הסכנה הרמב"ן בספרו תורת האדם שאינו נמדד במדדים חיצוניים, וכתב כי גם כאשר אדם נראה כבהמה, הוא עדיין נושא בקרבו ,את צלם האלוקים שאינו מתבטל. נראה להעמיק כי לפי שיטתו, החיה אינה רואה בהמה אלא היא רואה את נפילת האדם ומנצלת זאת, אך הדין ההלכתי של מועד אינו משתנה כי החיה הזיקה לאדם, והגדרתו של אדם לא השתנתה מהותית מההגדרה שנתנה לו התורה, ורק .החיה הטועה בדרכה הניחה שהוא בהמה , ביאר כי ההבדל בין האדם לבהמה אינו רק בשכל)(פרק י"ז 'המהר"ל מפראג בגבורות ה אלא במהות הנשמה השוכנת בו, וכל זמן שהאדם דבק בצלם הזה, אין החיה יכולה לשלוט בו מצד המהות. נראה להוסיף כי המהר"ל מדגיש שגם אם החיה תוקפת, אין זה משנה את ,המהות של האדם ממועד לדין בהמה, כי השורש הוא הקובע; האדם אינו הופך לבהמה הוא רק מוריד את ההגנה של הצלם האלוקי, אך הגדרתו ההלכתית נשארת כפי שהייתה, כי .המציאות הזו היא זמנית וחיצונית בלבד מתוך דבריהם אנו למדים שההלכה היא מערכת שקולטת את האמת הפנימית ולא רק את מה שעיני הבשר רואות. גם אם החיה זיהתה את הבהמיות, ההלכה אינה מאמצת את הטעות של החיה, אלא קובעת את הדין לפי מהות האדם. השאלה המנקרת בלב מתיישבת בנקודה זו: התקיפה היא חיצונית, אך הדין הוא פנימי ומהותי, וזוהי המחיצה הבדולה בין .שתי העולמות נבוא עתה אל שולחנם של האחרונים, המבקשים ליישב את הסתירה שבין תקיפת החיה

גם לנשמה מגיע אוכל 576 576 לבין ההגדרה ההלכתית הנצחית של האדם, ומתוך עומק ההלכה הם מגלים לנו כי אין כאן .כל שינוי מהותי במעמד האדם, אלא מאבק בין צורה לחומר שאינו נוגע לעצם היותו אדם ביאר כי החלק החומרי של האדם כלול מכל הנמצאות, מבהמות)(בפרשת וישב הישמח משה ,ומחיות ומעופות, ועל כן נמצאו אנשים שנטייתם אל טבע האריה, ואחרים אל טבע הדוב וכאשר אדם שומר על נפשו האנושית ועל צלם האלוקים שבו, כל הנמצאים מקבלים עול מלכותו והוא מושל בהם, אך כאשר האדם אינו שומר על צלמו הנפשית והאנושית, וכל כוחותיו הגופניים הופכים דומים לטבע הבהמיות המורדים בנפשו, אז הצורה האנושית משתעבדת לכוח החומרי שבו, ובמצב זה שולטות בו הבריות, שכן היצר שבו נדמה לבהמה ומושך אליו את החיה, וזהו העומק בדברי חז"ל שאין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, שכן החיה מזהה את כוח הבהמיות שבו שממנו היא יונקת את כוח התקיפה, ואילו הדין ההלכתי של מועד לאדם אינו מתערבב בדיני בהמה, משום שגם במצב של נפילה, הרי ,הוא עדיין נושא את צלם האדם, וההלכה מביטה אל השורש המהותי שאינו בטל לעולם שכן המציאות החיצונית של שליטת החיה היא זמנית, בעוד שמעלת האדם היא נצחית ואינה .פוקעת מחמת איבוד דרגתו הרוחנית ביאר כי האדם הוא דוגמת הבורא יתברך, והחיות יראות)(בפרשת נח הרה"ק בעל הכלי יקר ממנו כשם שכל הבריאה יראה מבוראה, ועל כן כל עוד האדם דבק בבוראו ושומר על דמיונו אליו, אין החיה מעיזה לפגוע בו, והוא נותר בגדר אדם שלם לעניין מועד, אך ברגע שהאדם מאבד את הדמיון לבורא והופך לבהמה בהתנהגותו, אורו הפנימי נחשך והחיות מזהות את הבהמיות שבו ואינן יראות ממנו עוד, ועל אף שבהלכה אנו רואים את המציאות הזו של תקיפת החיה, אין אנו משנים את הגדרתו לאדם למעמדו בהלכה, כי השם אדם הוא תואר שניתן לו מהבורא יתברך, והוא תואר שאינו תלוי בהנהגתו הפרטית, אלא בבריאתו כנזר הבריאה, ולכן .גם אם נדמה לבהמה במעשיו, הוא נותר אדם גמור בכל הנוגע לדיני ממונות ומועד ,מתוך דברים מאירים אלו אנו מבינים כי התקיפה של החיה היא ביטוי לניתוק הרוחני בעוד שההלכה קובעת מסמרות במציאות המשפטית שאינה נתונה לשינוי. החיה מגיבה אל ,המציאות העכשווית של האדם, ואילו ההלכה דנה על מהותו הנצחית של האדם שנברא בצלם וזהו המפתח המיישב את הקושיה, שכן האדם לעולם נשאר אדם, גם בשעה שהוא נכשל .ומתנהג כבהמה, ולעולם אינו מאבד את סגולתו היסודית המבדילה אותו מכל בהמה וחיה נבוא עתה אל שולחנם של גדולי הדורות האחרונים, המאירים את הדרך במאבק הנצחי שבין כוחות הנפש, ומלמדים אותנו כיצד להביט על אותה מציאות שבה האדם עלול להידמות לבהמה, תוך שמירה על מעלתו הנשגבה. הם מעניקים לנו כלים להתמודד עם הסתירה שבין .ההגדרה ההלכתית לבין המראה החיצוני של נפילת האדם מבאר כי)(שער התבונה הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון השפה האנושית והדיבור הם הכלים שבאמצעותם מבדיל האדם את עצמו מן הבהמה, וכתב ,כי כאשר אדם מאבד את כוח הדיבור המקודש שלו והופך אותו לכלי של שטויות או פגיעה הוא פותח פתח לנפילה שבה כוחות הטבע משתלטים עליו. התובנה הנובעת מדבריו היא

חנ תשרפ 577 577 שהחיה אינה תוקפת את האדם עצמו, אלא מזהה את חלל המילים הריקות בתוכו, את אותה בהמיות שנוצרה מביטול כוח הדיבור האנושי, ומשם נובעת האחיזה שלה בו, בעוד שדין ,מועד לאדם נותר על כנו, שכן תמצית אישיותו של האדם, הבנויה על הדיבור והקדושה .לעולם אינה מתבטלת ביאר כי המעלה הרוחנית של האדם נתונה תמיד בתוך)(חלק ג הראי"ה קוק באורות הקודש תהליך של התעלות, וכתב כי השליטה של האדם על הטבע אינה מבוססת על כוח פיזי אלא על המבט הפנימי שבו הוא מביט על העולם. המציאות המופלאה היא שכאשר האדם נמצא במדרגתו, הוא מקרין אור שמכניע את כל סביבתו, וגם אם אירע לו שנפל למדרגה שבה החיה העזה לפגוע בו, הרי שזו הייתה נפילה חולפת שאינה מגדירה את אישיותו, ועל כן ההלכה מתייחסת אליו כאל אדם ולא כאל בהמה, שהרי הצלם הפנימי שבו אינו נפגם .מהנסיבות החיצוניות חידש כי כל ירידה של האדם היא)(פרשת ויצא רבי יהודה אריה ליב אלתר השפת אמת לצורך עליה, וביאר כי גם במצבים שבהם נדמה האדם לבהמה, הרי זו רק הכנה לגילוי כוחו האמיתי כבן חורין. העומק שבכך הוא שהחיה אינה מבינה את סוד הנשמה הישראלית, ולכן היא שוגה וחושבת שבאפשרותה לשלוט בו, אך התורה, המכירה את סוד הנשמה, יודעת ,כי האדם הוא מושל בטבע גם כשהוא נראה חלש, והגדרתו כבן דעת לעולם אינה נמחקת ומשום כך ההלכה מעמידה אותו תמיד תחת דיני אדם המלאים באחריות ובבחירה, ולא .תחת דיני בהמה שאין בהם דעת מתוך דברי גדולי הדור אנו למדים שאין אנו צריכים לפחד מהכישלונות או מהרגעים שבהם אנו חשים כבהמה, שכן הידיעה הזו היא המעלה הגדולה ביותר. ההלכה אינה מפקירה אותנו למציאות של בהמיות, אלא תובעת מאיתנו לחזור אל המקור, אל צלם האדם שבנו, מתוך הבנה .שגם בנפילה לא איבדנו את הכתר המונח על ראשנו, אלא רק נדרשים לעורר אותו מחדש ,נבוא עתה אל השדה המעשי, אל המקום שבו תורתנו הקדושה פוגשת את דופק החיים ואנו מבקשים לזקק מתוך עומק הסוגיה הדרכות מעשיות לחיים, לריפוי הנפש ולהנהגה נכונה בעת שאנו בונים את עולמנו האישי. הסוגיה המורכבת של מועד לאדם שאינו מועד לבהמה אינה עומדת רק כזיכרון משפטי רחוק או כסוגיה תיאורטית, אלא כמגדלור מאיר לכל אדם המבקש לפרוץ את גבולות העבר שלו, להשתחרר מהרגלים מושרשים ולהתחיל .’דף חדש וטהור בעבודת ה ביאר כי האדם צריך להכיר את ערכו)(שער הכניעה רבנו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות ,המיוחד שנתן לו הבורא, וכתב כי כאשר האדם מבין שהוא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא .שנפח בו נשמה חיה, הוא נזהר שלא לרדת למדרגת הבהמה גם בנסיבות הקשות ביותר המסקנה המעשית המשתלשת מכך היא עצומה, שכן אם ההלכה מבחינה בין אדם לבהמה באופן נחרץ, הרי שהאדם מצווה להכיר במעלתו העצמית בכל רגע, גם בשעה שהוא מותקף על ידי יצריו או על ידי נסיבות חיצוניות המבקשות להורידו מדרגתו. העובדה שההלכה אינה משנה את דינו של אדם גם כשהוא נראה כבהמה, מחייבת אותנו לא להסכים בשום אופן

גם לנשמה מגיע אוכל 578 578 עם נפילותינו, ולא לקבל את הטענה שאנו בהמות, אלא לשוב ולהתייצב כבני אדם, כבעלי .בחירה, וכמי שנמצאים מעל הטבע ולא כפופים לו ביאר כי השמירה על)(כלל א הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספר חפץ חיים כבוד הזולת והימנעות מלשון הרע היא ביטוי להכרה בצלם האלוקים שבאדם, וכתב כי אדם .המזלזל בחברו ומדמה אותו לבהמה, הרי הוא פוגע בראש ובראשונה בצלם האלוקים שבעצמו הנפקא מינה המעשית לחיים היא עצומה במישור הבין אישי, שכן אנו פוגשים לעיתים אנשים שנדמה כי איבדו את צלם האדם שלהם, והתורה מלמדת אותנו דרך ההלכה הזו לא למהר לחרוץ את דינם כבהמות, אלא לזכור שהם אדם, ודינם הוא דין אדם, ומכאן נובעת חובת .הכבוד והיראה שחייב אדם לחברו, בלי קשר למצבו החיצוני או להתרשמותנו מהתנהגותו ביאר כי כל ניסיון העובר על האדם הוא)(אות מט רבי צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק הזדמנות לגילוי כוח הנשמה, וחידש כי הירידה למדרגת בהמה, במובן הנפשי, היא לעיתים שלב מקדים שנועד לעורר את האדם להתחזק במעלתו האמיתית. המסקנה החינוכית והמעשית היא שאסור לנו להיבהל מהנפילות, שכן דווקא מתוך המקום שבו נדמה שאנו כבהמות, מגיע הכוח להתעלות ולהכריע כבני אדם. השאלה אינה אם נפלנו, אלא אם אנו מכירים בכך שאנו עדיין אדם לפי דין תורה, ושאנו מחויבים לפעול ככאלה, לקחת אחריות על מעשינו ולשלוט .ברוחנו, שכן הנשמה תמיד נמצאת שם, ממתינה שנתעורר ונהיה מי שאנו באמת הלקח הגדול לכל אחד מאיתנו הוא המודעות ליכולת הבחירה והאחריות. כשם שאנו למדים שההלכה מתעקשת על כך שמועד לאדם אינו מועד לבהמה, כך עלינו להפסיק .להשתמש בתירוץ של זה הטבע שלי, או שאין לי ברירה, כי הטבע שלי הוא כאדם ולא כבהמה האמת היא שהנפש שלנו טהורה, וכל רגע של התגברות הוא ניצחון של הצלם האנושי על ,הטבע הבהמי, וזוהי ההזמנה המעשית להשתחרר מהאשליה שאנו כפופים לכוחות חיצוניים .ולהתחיל לחיות מתוך אמונה פנימית ביכולתנו להוביל את חיינו בעצמנו נבוא עתה אל המרחבים הרעיוניים העמוקים, אל ההתבוננות הפנימית בחיבור שבין עולם המושגים ההלכתי של מועד לבין עבודת הנפש המזוקקת. אנו מבקשים להבין מדוע התורה משתמשת בכלים משפטיים של חזרתיות, כמו מועד, כדי להגדיר את יחסי הכוחות בתוך ליבנו פנימה, וכיצד העובדה שמועד משליך על אחריות האדם מעירה אותנו להתבונן בדרך .שבה אנו צריכים להתייחס להרגלי הנפש שצברנו ביאר כי יסוד חסידות ועבודת)(פרק א מרן רבי משה חיים לוצאטו בספרו מסילת ישרים .השלמות הוא שהאדם יבין מהי חובתו בעולמו ומהי המטרה שאליה עליו להישיר את מבטו ,הוא חידש כי החזרתיות של הרגלי האדם, מה שאנו מגדירים כחזקה או כמועד בהלכה היא לא רק עובדה משפטית אלא כלי שדרכו האדם בונה את עולמו. ככל שהאדם חוזר על פעולותיו, הוא הופך את דרכיו לטבע שני, וכאן טמון הסוד הגדול: כשם שהבהמה מועדת בטבעה ללא בחירה, כך האדם שאינו משגיח על מעשיו הופך להיות מועד לתוצאות של הרגליו. העבודה המוסרית שלנו היא לשבור את המועד הזה, את הקיבוע שבהתנהגות .הבהמית, ולהחזיר את הבחירה לידי השכל והנשמה

חנ תשרפ 579 579 ביאר את הכוח שיש לנפש)(פרשת וישב הרה"ק בעל השפת אמת רבי יהודה אריה ליב אלתר האדם להתרומם מעל הנסיבות הקבועות מראש וחידש כי המועד הוא רק כל עוד האדם נשאר בבחינת המשל לבהמה. בנקודה שבה האדם מתעורר ומכיר בצלמו האנושי, הוא יוצא מתחולת החוק של המועד, שכן הוא אינו פועל מכוח דחף בהמי אלא מכוח רצון חופשי ;ומכוון. ההלכה קובעת שמועד לאדם אינו מועד לבהמה משום שהאדם לעולם אינו מקובע הוא תמיד יכול לשנות את דרכו, לשבור את המעגל החוזר של החטא, ולהתחיל מחדש, דבר .שהבהמה אינה מסוגלת לעשות לעולם ביאר כי)(שער התבונה הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון כל מילה וכל מעשה של האדם נרשמים ונחקקים בנפשו, וכתב כי החשש מלהיות מועד לדבר עבירה הוא מנוע עצום לעבודה עצמית. העומק בדבריו הוא שההלכה המגדירה מועד לבהמה ומועד לאדם מציבה בפנינו מראה, שכן אם האדם נוהג בבהמיות הוא עלול להיגרר לאותם נזקים ולהידמות לבהמה בהתנהלותו, אך ברגע שהוא נזכר בערכו כבן אדם, הוא .מבין שהאחריות שלו היא לא להסתתר מאחורי טבעו או הרגליו, אלא להיות האדון על נפשו התשובה לאימת המועד היא בתיקון פנימי שבו אנו מצהירים שאין אנו עבדים להרגלים .שלנו, וכי הלב שלנו חופשי לעבוד את ה' מתוך בחירה חיה ורעננה בכל רגע מחדש מתוך דברי גדולי המחשבה אנו למדים שמושג המועד בהלכה אינו רק דין ממוני אלא שיעור בנפש: השגרה היא אויב אם היא הופכת אותנו לבהמות, אך היא כוח עצום אם אנו רותמים אותה לעבודה רוחנית. האחריות שלנו היא לצאת מתחולת המועד של היצר, ולדבוק .בחירות המוחלטת של הנשמה, בידיעה שאנו אדונים להחלטותינו בכל עת נבוא עתה אל פנימיות הנפש, אל החדרים החבויים שבהם מתרחשים המאבקים הגדולים ביותר של האדם, וננסה להבין כיצד המושג ההלכתי של מועד והחזקה הופך להיות המראה שדרכה אנו בוחנים את חיינו. המהפכה התודעתית שבה אנו ניצבים כבני אדם, כריבונים המופקדים על ממלכת הלב, אינה נובעת מהיעדר יצר, אלא מהיכולת להכריע מי הוא בעל .הבית האמיתי של האישיות שלנו, וכיצד אנו מובילים את הכוחות שבתוכנו אל השלמות הראי"ה קוק באורות הקודש ביאר את מעלת הנשמה הישראלית המחוברת בקשר עצמותי לבורא יתברך, וחידש כי האדם אינו יצור סופי המוגדר על ידי גבולותיו, אלא אינסוף השואף להתגלות. על פי דרכו, התואר מועד המיוחס לבהמה אינו יכול להידבק באדם, שכן הנשמה ,שבאדם היא תמיד בתנועה של התעלות, ותמיד יש בה את האור האלוקי שאינו נכנע לטבע וברגע שהאדם מתעורר אל מהותו, הוא משיל מעליו את כל הכבלים של השגרה והרגלי .הבהמיות שביקשו להשתלט עליו מו"ר הגר"א דסלר במכתב מאליהו ביאר את נקודת הבחירה האמיתית שבה האדם נפגש עם אמת האמת, וחידש כי האחריות המוסרית של האדם היא להרחיב את גבולות הבחירה הזו בכל רגע. לפי שיטתו, היכולת שלנו לצאת ממצב של מועד, שבו אנו חוזרים על אותן טעויות, היא התגלמות כוח הבחירה, שכן כל רגע של התגברות הוא שבירת המעגל שבו היצר

גם לנשמה מגיע אוכל 580 580 הרע מנסה להפוך אותנו לבהמות, ומעבר אל מדרגה גבוהה יותר של חופש רוחני שבו אנו .מנהלים את חיינו על פי התורה והאמונה וביאר את הכוח שיש לנפש הבהמית)(פרק א האדמו"ר הזקן בעל התניא הרחיב בתניא ולנפש האלוקית הנאבקות בלב האדם, וחידש כי הנפש הבהמית שואבת את כוחה מהטבע ומהחומריות, ועל כן היא נוטה למועד ולחזרתיות של דחפים. התפקיד שלנו בעולם הוא להכניע את הנפש הבהמית ולהעניק את השליטה לנפש האלוקית, ובכך אנו משנים את הגדרת המציאות שלנו ממועד למי שמנהל את כוחותיו בעצמו, מתוך הבנה שגם אם נדמה .לנו שאנו מועדים, הנשמה היא הקובעת את הכיוון האמיתי של חיינו נבוא עתה אל המרחב המוסרי, אל אותה נקודה עדינה שבלב שבה אנו מכריעים כיצד להגיב למציאות הסובבת אותנו. אנו מבקשים לברר את חובתנו כבני אדם שנבראו בצלם אלוקים, בעלי כוח בחירה המופקד על תיקון העולם. העולם אינו מקום הפקר, אלא יצירה רצופת משמעות שבה אנו ניצבים כשותפים, כבונים, כאלו הנוטעים את תקוותם בתוך נחלת ה', וכל הכרעה מוסרית שלנו היא נדבך בבניית קומתנו הרוחנית. כשאנו בוחנים את שאלת המועד לבהמה מול היכולת של האדם להתעלות, אנו מבינים כי האחריות המוסרית אינה רק בשמירת הגדרים, אלא בזיכוך המניע הפנימי ובדאגה לכך שההחלטה לחיות כבני אדם תהיה נקייה, טהורה ומיועדת לשם שמים, שכן המוסר האמיתי הוא היכולת להכריע לטובת .הנשמה גם כשהדחף החומרי צועק אחרת ומבקש שנלך כעדר פתח לנו צוהר אל נקודת הבחירה, אותו מקום)(חלק א מו"ר הגר"א דסלר במכתב מאליהו שבו האדם נפגש עם אמת האמת, ושם הוא ניצב בודד מול רצונותיו. האחריות המוסרית של האדם אינה נמדדת בתוצאות חיצוניות אלא ביכולת להרחיב את גבולות הבחירה הזו בכל רגע. המצפן הפנימי שלנו נבנה מההכרה שאין אנו אנוסים אחר יצרינו, אלא אנו בעלי הבית על הכרעותינו, וכל בחירה שבה אנו מסרבים להיכנע לדחף הבהמי המושך אותנו להיות מועדים לפורענות, אנו בונים קומה נוספת של עצמאות רוחנית ושל קדושה, ובכך .אנו הופכים להיות אדונים לגורלנו במקום להיגרר כבהמות השדה לימד אותנו שהמוסר האנושי אינו מערכת של חוקים)(חלק ג הראי"ה קוק באורות הקודש חיצוניים בלבד, אלא ביטוי של הנשמה הפנימית המתגלה בחיים. המטרה המוסרית של האדם היא להעלות את כל כוחות החיים למדרגת הטוהר. התביעה המוסרית הגבוהה ביותר היא להפנים שהעבר אינו כובל אותנו; המוסר שלנו נמדד ברגע זה ממש, בכוח שאנו מגייסים כדי להשליט את הרוח על החומר, מתוך הבנה שכל מעשה טוב שלנו הוא פעולה של שחרור הנפש משעבוד לחומריות ולדחפים הבהמיים. כאשר אנו נוהגים בדרך זו, אנו הופכים להיות שותפים למעשה בראשית, לא רק בתיקון עולמנו האישי, אלא בהפיכת העולם כולו למקום שבו האדם בוחר בטוב מתוך רצון חופשי, מתוך מודעות לכך שכל פעולה קטנה של התגברות .היא ניצחון גדול לאמת, וכל הכרעה מוסרית מוסיפה אור במקום שבו היה חושך בנייתנו המוסרית מתחילה בהכרה שאנו אדונים לגורלנו הפנימי. אל לנו להביט על חיינו כעל רצף של הרגלים שאינם ניתנים לשינוי, כעל מועד שאין לו תקנה, אלא כעל מרחב של

חנ תשרפ 581 581 יצירה מתמדת. ככל שאנו מקבלים על עצמנו את האחריות הזו, אנו זוכים לראות כיצד גם הכוחות שנדמו כבהמיים הופכים להיות מנוע של קדושה, כשהם משועבדים לרצון הנשמתי .המבקש להאיר את העולם ולהוביל אותו אל תכליתו מתוך הדיון המעמיק בסוגיית המועד והחזקה, אנו ניגשים אל חיי היום יום עם מבט חדש ומרענן על עצמנו. התובנה המרכזית המלווה אותנו היא שאין אנו רשאים לעולם להגדיר את עצמנו לפי רגעי הנפילה שלנו. העובדה שברגע מסוים נכנענו ליצר, לדחף או להרגל, ונהגנו כמי שאין בו דעת, אינה הופכת אותנו לבהמות. המציאות ההלכתית המבדילה בין אדם לבהמה במועד היא קריאה אלינו להכיר בערכנו הקבוע. גם כשאנו מרגישים נרדפים על ידי נסיבות חיצוניות או על ידי יצרים פנימיים המבקשים לטרוף את שלוותנו, עלינו לדעת ,שזו רק אשליה. אנחנו נשארים בני אדם, בעלי יכולת הכרעה, בעלי נשמה שנבראה בצלם .והזכות הזו אינה פוקעת לעולם עלינו לאמץ את ההלכה הזו כמגן נפשי. בכל פעם שעולה בנו המחשבה שאנחנו חסרי אונים מול הרגלינו, או שאנחנו משועבדים לטבענו הבהמי, עלינו להזכיר לעצמנו את הדין הנצחי: מועד לאדם אינו מועד לבהמה. האדם הוא מעל הטבע. החיות המקיפות אותנו, בין אם אלו פחדים, חרדות או תאוות, מזהות את הבהמיות רק אם נרשה להן לראותה, אך ברגע שאנו מעוררים את האנושיות שבנו, את השכל והבחירה, האימה שלנו שבה אליהן. עבודתנו היומיומית היא להחזיק בתודעה הזו בחוזקה, לדעת שאנו בעלי הבית של הלב, וכי המקום .שבו אנו חיים אינו מרעה לבהמות אלא היכל ה' שבו הנשמה צריכה לשכון ולהנהיג :עיקר העניין:עיקר העניין כאשר האדם מתבונן במראה והוא רואה את הבבואה המשתקפת ממנה, לעיתים נדמה לו כי הוא פוגש ביצור זר, בחלקים שאינם מושלטים בדעת ובשכל, בחלקים הבהמיים שבו, אך ההלכה פוקחת את עינינו ואומרת לנו כי המבט הזה הוא מבט חסר. המציאות האמיתית שקובעת את דיננו ואת מהותנו אינה נקבעת על ידי החיה התוקפת מבחוץ, אלא על ידי הנשמה האלוקית השוכנת בקרבנו פנימה, שהיא הבעלים האמיתיים של הלב. כשם שמועד לאדם אינו מועד לבהמה, כך גם החיים שלנו אינם נגזרת של הכישלונות שלנו או של היצר המושך אותנו מטה, אלא של הידיעה הצלולה שאנחנו בני חורין, שמסוגלים בכל רגע נתון לקום, לנער את האבק, ולהוכיח לעולם ,שצלם האלוקים שבידנו אינו תלוי בנסיבות, אלא הוא מהות נצחית, חקוקה בנפש שאינה ניתנת לשינוי גם בשעות הקשות ביותר. ההכרה שאנו תמיד אדם ולא בהמה היא המפתח לשבירת כל גלות פנימית, שכן האדם שזוכר את ערכו הנעלה מבין שכל .רגע של התגברות הוא הכרזה על ריבונותו המלאה ועל עליונותו על כוחות הטבע מתוך ההבנה הזו אנו למדים שגם ברגעי השפל הגדולים ביותר, דע לך שאינך בהמה אלא נשמה שרק נדרשת להתעורר, וזכור תמיד שגדולתך האמיתית אינה נמדדת .בנפילותיך, אלא ביכולת הנצחית שלך לבחור מחדש בדרך החיים

גם לנשמה מגיע אוכל 582 582 ?