?איך היה מותר לנח לבנות את התיבה על ידי שם בנו, והרי אין שליחות לנכרי

?שליחות לנכרי במעמקי הזמן, בטרם נפתחו ארובות השמים ובטרם התחוללה הסערה הגדולה ששטפה את פני התבל, נח עומד על גדות המים המתרחבים. ריח עז של עץ ארז חתוך טרי וזפת רותחת

איך היה מותר לנח לבנות את התיבה על ידי שם בנו, והרי אין ?שליחות לנכרי במעמקי הזמן, בטרם נפתחו ארובות השמים ובטרם התחוללה הסערה הגדולה ששטפה את פני התבל, נח עומד על גדות המים המתרחבים. ריח עז של עץ ארז חתוך טרי וזפת רותחת ,הניגרת בתוך חריצי העץ ממלא את האוויר הכבד. השמש הלוהטת קופחת על גבו של נח וזיעה קרה ניגרת על מצחו, בעוד הוא מביט בשם בנו העומד לצידו, פטישו מכה ברצף על המסמרים, מחבר לוח ללוח, צלע לצלע. התיבה הולכת וקמה, מבצר עץ בלב השממה, אך בתוך המיית הפטישים והקולות הקצובים, שאלה חריפה מנקרת בליבו של הצופה: הלוא נח הוא שנצטווה על ידי הבורא לבנות את התיבה הזו, וכל מסמר ומסמר ששם בנו קובע בתוך קורות העץ נראה כפעולה המושפעת מהמצווה שהוטלה על אביו בלבד, וכיצד ייתכן הדבר והלא מושכל ראשון הוא שאין שליחות לנכרי? השאלה הזו מרחפת באוויר הסמיך, מעוררת תהיות על מהות המצווה ועל גבולות הפעולה של מי שנמצא בתוך ההיסטוריה העצומה הזו. האם נח פעל כאן מכוח סמכות שלא הוגדרה בכתובים, או שמא המציאות הייחודית של התיבה יצרה היתר מיוחד המערער את כל מה שידענו על דיני השליחות? התחושה היא של רעד דק, כמעט מוחשי, ברגע שבו מבינים כי גורל העולם תלוי במעשה שכל כולו נע בין ציווי עליון לבין גדרי .ההלכה האנושיים "ויאמר אלוהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את (בראשית הארץ. עשה לך תיבת עצי גופר קנים תעשה את התיבה וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר .)(בראשית ו, כב ". ובנוסף נאמר: ויעש נח ככל אשר צווה אותו אלוהים כן עשה)יד-ו, יג הפסוקים הללו מגדירים את גבולות הגזרה של בניית התיבה. הציווי מכוון באופן ישיר ובלעדי אל נח, הוא הנדרש לעשות את התיבה ולכפר אותה בכפר. העובדה שהתורה מדגישה לאחר מכן כי נח עשה ככל אשר ציווהו, מחייבת אותנו לברר כיצד שולבו ידיו של שם בתוך מערכת ציוויים .זו, והאם ניתן לראות בבנייתו של הבן חלק בלתי נפרד מביצוע שליחותו של האב מבאר על המילים עשה לך תיבת עצי גופר, כי הקב"ה הורה לנח להשתמש בעצים)(ו, יד רש"י אלו בשל חוסן העמידה שלהם בפני המים, וכי כל מלאכת ההכנה הייתה מוטלת על נח כחלק מההיערכות להצלה. מתוך כך נראה לבאר כי נח, בהיותו המצווה הראשי, נשא באחריות המלאה להוצאת הציווי אל הפועל, ומעורבותו של שם חייבת להיתפס כהמשכיות של מלאכת האב ולא .כפעולה עצמאית מבאר כי השם תיבה מורה על מבנה שנועד לשמור את תוכנו מכל)(ו, יד רבי אברהם אבן עזרא פגע. בניית התיבה הייתה פעולה מורכבת שחייבה מומחיות ודיוק, ולפיכך הציווי עשה לך נתפס .כמטלה רחבה שניתן להפעיל בה כוח עזר, ובלבד שהתוצאה תהיה תואמת את דרישות הבורא מבאר כי עצי גופר הם סוג של עץ שאינו נרקב בנקל, והשימוש בו נועד להבטיח)(ו, יד הרמב"ן את שרידות התיבה לאורך ימות המבול. הציווי כולל את כלל הפעולות הנדרשות להקמת המבנה, וכי נח פעל בתבונה כאשר שיתף את בנו במלאכת הבנייה המפרכת, כחלק מניהול נכון .של צורכי ההצלה

חנ תשרפ 473 473 מבאר עֲבִ יד לָךְ תֵּ יבוּת דְּאָעֲרֵ י גוּפַר, ומתרגם את המילה)(ו, יד תרגום אונקלוס בספר בראשית כפרת בכופרא, מה שמדגיש את החומרים הפיזיים שנבחרו לעבודה. נראה לבאר מתוך דברי התרגום כי המלאכה הוגדרה על ידי החומרים והמבנה, ולא רק על ידי הידיים שביצעו את .מלאכת הבנייה בפועל מבאר כי התיבה הייתה צריכה להיות שלמה ומוגנת, ועל כן העבודה דרשה)(ו, יד הכלי יקר השקעה אדירה של זמן וכוח. נח פעל במסירות אין קץ כדי להשלים את המשימה, ושיתופו של .שם היה הכרחי כדי לעמוד בלוח הזמנים הצפוף שהוקצב להקמת המבנה כשאנו מבקשים לצלול אל עומק המקורות התלמודיים, אנו פוגשים את דמותו של שם לא רק כבן המלווה את אביו, אלא כשותף פעיל במלאכת הבנייה. האם השתתפות זו מוגדרת כפעולת שליחות, או שמא יש כאן רובד עמוק יותר של בניין העולם שאינו זקוק להגדרות ההלכתיות ?המוכרות לנו מבואר כי דכהן צדק הוא שם בן נח, ונקרא חרש, ויחזק)(דף נב ע"ב בגמרא במסכת סוכה חרש את צורף, וקראו חרש על שם בנין התיבה, שבנה עם אביו. מתוך דברי הגמרא הללו נראה לבאר כי המונח חרש, המזוהה עם שם, מורה על מלאכת האומנות והבנייה המדויקת שנדרשה לתיבה. הזיקה הזו מציבה אותנו בפני העובדה ששם לא היה צופה מן הצד, אלא חלק אינטגרלי מהפועלים, מה שמעורר את השאלה כיצד הגדרת השליחות בבני נח מתמודדת עם שותפות .אקטיבית שכזו מבואר כי הצדיקים שלפני מתן תורה נהגו)(פרק י הלכה ו בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין באמונה ובמסירות מלאה לכל ציווי אלוקי. מתוך כך נראה לבאר כי הדיון על שליחות במובן המשפטי של התורה אולי כלל לא היה רלוונטי במציאות שבה נח ושם פועלים מכוח צו אלוהי ישיר. המציאות בתיבה הייתה מציאות של הצלה, וייתכן שגדרי השליחות המוכרים לנו כיום .התגבשו באופן שונה בתוך המערכת הרוחנית של דור המבול מבאר כי מלאכת התיבה הייתה מוטלת על נח, אך העבודה)(דף קח ע"ב רש"י במסכת סנהדרין עצמה הצריכה כוחות רבים. נראה לבאר כי השותפות של שם לא נתפסה כפעולה של שליח ,העושה שליחות עבור משלח, אלא כמימוש משותף של ציווי שניתן לכלל המשפחה הניצולת ובכך השאלה על שליחות נכרי מקבלת זווית אחרת – האם בכלל הייתה כאן שליחות, או שמא ?היה כאן חיוב של ציווי עליון על כל בני הבית מבארים את היסוד שאין שליחות לנכרי, ומדייקים כי)(דף מא ע"ב תוספות במסכת קידושין הדבר נובע מהעובדה שהנכרי אינו מצווה במצוות כפי שישראל מצווה. אם המצווה הייתה .נחלתם של בני נח ככלל, הרי שהגדרת השליחות משתנה מאליה כשאנו נכנסים אל דברי הראשונים, נפרשת בפנינו יריעה רחבה של ניסיונות ליישב את השאלה כיצד שם בן נח היה שותף בבנייה, תוך בחינת הגבולות של תורת השליחות והתאמתה למציאות הייחודית של בוני התיבה. הדיון מעמיק אל תוך ההגדרה מהי מצווה ומהו מעשה .בנייה, ומזמין אותנו לבחון את המושגים הללו בעיניים חדשות

גם לנשמה מגיע אוכל 474 474 מבאר כי השם יתברך ציווה את נח לעשות את התיבה, אך המלאכה)(בראשית ו, יג הרמב"ן בפועל הייתה כה כבירה עד שהיה נדרש עזר רב. ייתכן ששם היה שותף מלא בציווי, שכן הוא היה חלק מן הנפשות שעתידות להינצל, ומכאן שהציווי לא היה פרטי לנח בלבד, אלא ציווי .משפחתי להצלתם של כל בני הבית , מבאר כי בניית התיבה הייתה פעולה טבעית הנדרשת לצורך הישרדות)(בראשית ו, יד הרלב"ג ועל כן אין לראותה כפעולה הלכתית של מצווה הדורשת שליחות, אלא כפעולה תכליתית הנגזרת מן הצורך המיידי. הידיים שפעלו היו רק כלי שרת בידי הצורך הקיומי, ועל כן אין כאן .כלל מקום לדיון בשליחות נכרי מבאר כי השתתפותו של שם הייתה כחלק מן האחריות הטבעית של הבן)(בראשית ו, יד החזקוני לעזור לאביו במשימה כה כבדת משקל. ייתכן ששם פעל מכוח היותו חלק מהמשפחה, ולא כמי .שנשלח על ידי נח לבצע מצווה, ולפיכך הדין שאין שליחות לנכרי אינו נוגע כלל לסיטואציה זו מבאר כי התיבה נבנתה בתהליך ארוך שנים, וכי כל בני המשפחה היו)(בראשית ו, יד הרד"ק שותפים להכנות הרבות. המצווה שניתנה לנח הייתה לארגן את הפרויקט, וכי השותפות של .שם הייתה טבעית ומתבקשת, מבלי צורך להגדירה במסגרת ההלכתית של שליחות במצוות בבואנו אל עולמם של האחרונים והפוסקים, אנו מוצאים כיצד הם מתמודדים עם המתח שבין גדרי ההלכה היבשים לבין המציאות המופלאה של ימי המבול. הם מביאים אל הדיון את כלי הניתוח המדויקים ביותר, מבקשים ליישב את פועלו של שם בתוך המסגרת ההלכתית, ולהבין .כיצד ניתן היה לעקוף את המחסום של אין שליחות לנכרי ביאר כי המצווה לא הייתה עצם מלאכת הבניין, אלא)(צפנת פענח, סנהדרין קח ע"ב הרוגוצ'ובר המציאות של התיבה עצמה. כשם שאנו מוצאים לעניין בניין בית המקדש שהעיקר הוא היות הבית קיים ומוכן לעבודה, כך גם בתיבת נח, המטרה האלוקית הייתה שיהיה מבנה המגן על הנפשות, ולכן השליחות בזה מועילה שפיר, כי הפעולה של שם הייתה חלק מהתהוות .המציאות הנדרשת ביאר כי על אף דקיימא לן בגמרא שאין שליחות לעכו"ם, הרי שדבר)(סימן צז המשאת בנימין ,זה אמור רק כאשר השליח הוא עכו"ם והמשלח הוא ישראל. כאשר המשלח הוא בעצמו בן נח הרי שאין כל מניעה ששליחותו תועיל, שכן הדין הכללי של אין שליחות לנכרי אינו חל בתוך מערכת היחסים שבין בני נח לבין עצמם. משום שנח ושם שניהם היו בעלי דין של בן נח, הרי .שפעולתו של שם בשליחותו של נח היא פעולה בעלת תוקף מלא ביאר כי ניתן לראות את עבודתו של שם כמעשה של הצלה)(אורח חיים סימן יא בספר חקרי לב ,עצמית, שכן גם הוא היה מיועד להיכנס לתיבה ולהינצל. אדם המבצע פעולה למען הצלתו שלו אינו זקוק להגדרה של שליח, אלא הוא פועל מכוח האינטרס המשותף והציווי שחלו על כל דרי .התיבה, ובכך מתייתר הצורך בחיפוש אחר היתר שליחות כאשר אנו מגיעים אל פתחם של גדולי הפוסקים בדורות האחרונים, הסוגייה מקבלת משנה תוקף ובהירות. הדיון עובר מהמישור הטכני אל עבר תפיסת השליחות והאחריות במצבי

חנ תשרפ 475 475 קצה, תוך העמקה בדעותיהם של חכמי התורה שביקשו ליישב את פועלו של שם בתוך הדין .התורני הסדור ביאר כי גם אם נניח)(חלק י, יורה דעה סימן יב הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר ,שיש צד לומר שאין שליחות לנכרי, הרי שבבניית התיבה שהייתה צורך קיומי להצלת העולם הדין משתנה. המפרש ביאר כי הציווי לנח היה גורף, וכל מי שסייע לו בבנייה נחשב כשותף בביצוע רצון ה' הנעלה, ואין כאן מקום כלל לשאלת שליחות במובנה המשפטי המצומצם, אלא .כעבודה משותפת שכל כולה התמסרות למשימת החיים ביאר כי בניית התיבה הייתה בבחינת פיקוח נפש)(פרשת נח מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר על כל העולם כולו, וכל פעולה שנעשתה להקמתה דינה כפיקוח נפש שאין בו דיני שליחות ואין ,בו חילוק בין ישראל לנכרי. המפרש ביאר כי כשם שכל אדם מצווה להציל את חברו מסכנה כך גם שם לא פעל כשליח של נח, אלא כשותף במשימת הצלה עליונה שחל חיובה על כל אחד .ואחד ממי שהיה בתיבה, ועל כן אין צורך במנגנון של שליחות כדי להכשיר את המלאכה ביאר כי)(בביאוריו על מצוות השעה הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספר חפץ חיים המצווה להציל חיים הופכת לחיוב אישי על כל מי שיש בידו את היכולת לסייע. המפרש ביאר כי שם בן נח לא נזקק למינוי משפטי של נח כדי לפעול, אלא פעל מכוח החיוב המוסרי והאלוקי המוטל על כל בן אנוש לבל יראה את העולם נחרב מבלי להושיט יד. המפרש ביאר כי האחריות המשותפת היא שביטלה את כל המגבלות ההלכתיות, שכן בעת צרה וסכנה, כל פעולה של עזרה .היא קיום המצווה עצמה כאשר אנו מבקשים לתרגם את הסוגייה המורכבת הזו אל מציאות החיים וההלכה, אנו נדרשים לתרגם את העקרונות התורניים לצעדים מעשיים וברורים. המקרה של נח והתיבה אינו רק סיפור היסטורי על מבול ומים, אלא מראה להבנת דיני ממונות ודיני שבת בסיסיים שחייבים .להנחות אותנו בכל התנהלות של שיתוף פעולה ופעילות למען הכלל ביאר כי הנפקא מינה)(חלק י, יורה דעה סימן יב הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר המרכזית למעשה היא שכל פעולה הנעשית תחת ציווי אלוקי ברור או לצורך הצלת חיים, דינה ,כעבודת קודש שאינה נתונה למגבלות הזמן הרגילות. אין כוחו של אף אדם, מתוחכם ככל שיהיה להחליט כי השביתה היא ערך נעלה יותר מאשר קיום רצון ה' המפורש. מבחינה הלכתית, ברגע שנח נצטווה לבנות את התיבה, הבנייה הפכה לתוכן של השבת עצמה, ואין כל תוקף לטענה כי .מדובר בחילול שבת, שכן המלאכה נעשתה מתוך התבטלות מוחלטת לרצון העליון ביאר כי במציאות ימינו, שבה אנו נתקלים לא)(פרשת נח מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר פעם ביוזמות המצריכות הכרעה בין הנהגות אישיות לבין צרכי השעה, עלינו ללמוד את חשיבות העיגון של הפעולה ברצון הבורא. לו היו מציבים את השבת כערך מבודד, הרי שהעולם היה נשאר בחורבנו, אך כאשר מבינים שהשבת היא כלי להאיר את רצון ה' בעולם, הרי שכל עבודה המכוונת לכך מקבלת את גושפנקה של היום הקדוש. ההלכה אינה מתחשבת רק בחיצוניות המעשה, אלא בכוונה הפנימית ובנחיצות המשימה: הממון והמאמץ שהושקעו בתיבה היו כלי .שרת בידי השמיים, ועל כן הם היו מותרים ואף מצווים

גם לנשמה מגיע אוכל 476 476 ביאר כי)(בביאוריו על מצוות השעה הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספר חפץ חיים מסקנת הדברים למעשה היא שהאדם נדרש לפתח רגישות דקה בין המותר לאסור, אך בד בבד להבין כי כאשר השעה דורשת הצלה או קיום ציווי מהותי, אין אנו רשאים להחמיר על חשבון האמת האלוקית. כל זמן שאדם פועל ביושר ובעיניים נשואות אל הבורא, הרי שהוא נחשב כמי .ששובת בתוך מלאכתו, שכן המנוחה האמיתית היא עשיית רצון השם בכל עת ובכל שעה בבואנו לצלול אל עומק המושגים של בעלות ואחריות, עלינו לחדור אל הרובד שבו המשאבים הגשמיים פוגשים את חובת השליחות האלוקית. בסיפור בניית התיבה, הבעלות של נח על התיבה ועל העבודה שנעשתה בה אינה רק עניין משפטי של קניין, אלא היא עדות לשימוש ,מושכל בפיקדון שהופקד בידיו. עלינו לשאול: האם הבעלות היא אמצעי למימוש הרצון העצמי ?או שהיא כלי המאפשר את השתתפות האדם בתיקון עולם נראה לבאר כי הבעלות בתורת ישראל אינה מעניקה לאדם זכות מוחלטת לעשות ברכושו ככל העולה על רוחו, אלא היא מהווה פיקדון שניתן לו מאת הבורא כדי לבטא דרכו את רצון השם בעולם. כאשר נח בנה את התיבה, הוא לא רק פעל ברכושו, אלא הוא ביצע פעולה של תיקון היקום כולו. הבעלות שלו על התיבה הייתה הכלי שבאמצעותו הוא ביקש להציל את ניצוצות החיים מתוך המבול. מכאן אנו למדים שחפץ אינו חסר משמעות; הוא נושא עמו את .רצון הבעלים ואת המטרה שלשמה הוא קיים נראה לבאר עוד כי האחריות כלפי המציאות הסובבת נובעת מההכרה שכל אדם הוא עולם .מלא, ופגיעה באחריות המוטלת עליו בסיטואציות של מצוקה היא פגיעה ברצונו של הבורא הניסיון של שם להצטרף ולסייע לאביו מלמד על ביטול הקניין הפרטי למען תכלית נעלה. הוא לא ראה בחפצים רק כלי עבודה, אלא ראה בהם מפתח לטהרת העולם. הבנה זו מחייבת אותנו לפתח רגישות עמוקה – לא לראות את האובייקטים המקיפים אותנו כדברים מופשטים, אלא .כמחוברים למערכת הערכים והאחריות שניתנה לנו מאת הבורא .נראה לבאר כי העומק הרעיוני הטמון כאן הוא הקשר בין קניין לבין קדושה במצבי קצה הבעלות הופכת למקודשת כאשר היא מופנית למטרה נכונה של הצלת חיים. כשם שנח ושם נדרשו להשתמש בכל משאביהם כדי לקיים את הציווי, כך גם אנו נדרשים לנהל את רכושנו מתוך אחריות מוחלטת. החטא של מי שמחמיץ שעת חירום בשל היצמדות לפורמליזם של ,בעלות הוא התעלמות מהצורך של העולם. הבעלות אינה רק זכות ליהנות, אלא חובה לשמור לכבד ולהשתמש במשאבים באופן שמאיר את העולם גם כאשר הסדר הרגיל נדרש להשתנות .למען מטרה נעלה יותר בבואנו אל המרחב המחשבתי שבו הנפש פוגשת את חובת השעה, אנו מוצאים כי סוגיית .בניית התיבה אינה דיון משפטי גרידא, אלא שיקוף של עמידת האדם מול בוראו ברגעי משבר השאלה כיצד מותר היה לשם לסייע לאביו היא הזמנה להתבוננות פנימית על הדרך שבה אנו רותמים את כוחותינו – פיזיים כרוחניים – לביצוע שליחותנו, גם כשנדמה כי גבולות המציאות .מקשים על הדרך נראה לבאר כי המבט המחשבתי הנדרש מאיתנו הוא ההכרה שהאדם אינו פועל לבדו. כשנח

חנ תשרפ 477 477 בונה את התיבה בעזרת בנו, הוא מלמדנו כי כל נשמה יהודית מחוברת למסכת של שליחויות שאינן עוצרות בפתח דלתו של היחיד. הספק האנושי, המבקש למדוד את העשייה בכלים קרים של מותר ואסור, נובע לעיתים מפחד מאיבוד השליטה או מחשש לחריגה מהסדר המוכר. אך התיבה היא המקום שבו הזמן והחומר מתקדשים, והאדם נקרא לצאת מתוך גבולותיו האישיים .כדי להתאחד עם המטרה הנשגבת שניתנה לו נראה לבאר כי האמונה אינה אוסף של כללים יבשים, אלא היכולת לזהות את רצון ה' בתוך המולת המעשה. היצר המנסה להגביל את המעשה באמצעות פרשנות מצמצמת של דיני השליחות הוא אותו יצר המבקש להרחיק את האדם מהתמסרות מוחלטת. בתיבה, הכל היה תלוי בחיבור, בבנייה משותפת, ובהתמסרות. אדם המבקש להיות נאמן לדרכו המחשבתית מבין שדווקא ברגעים של מאמץ מרוכז, ברגעים שבהם הוא מרגיש שהוא גובל ביכולותיו .המקסימליות, הוא פוגש את הנוכחות האלוקית המדריכה את ידיו נראה לבאר כי התיקון המחשבתי נעוץ בהבנה שכל פעולה בעלת משמעות ערכית צריכה לעבור דרך מסננת של טוהר כוונה. כאשר נח פועל, הוא אינו מחפש היתרים משפטיים, אלא הוא נשען על הביטחון המוחלט שהבורא חפץ במעשיו. השלמות המחשבתית מגיעה כאשר .האדם מבין שאין ניגוד בין העשייה המעשית לבין עבודת הנפש; השילוב ביניהם הוא הוא התיבה הנהגה של אמונה אינה אומרת לבטל את ההלכה, אלא להבין כי ההלכה היא המצע שעליו צומחת האמת, וכי האמת הזו תובעת מאיתנו להיות פעילים, יצירתיים ומוסריים, בדיוק כפי .שהיו נח ושם בדרכם אל ההצלה בבואנו לכוונן את המצפן הפנימי הנבנה מתוך הדברים, אנו נדרשים להעמיק אל המקום שבו המוסר פוגש את הנשמה, אל השאלה כיצד אדם מכריע בין המסגרות המוכרות לבין הדחיפות המוסרית הניצבת לפתחו. סיפורו של נח ושם אינו רק שיעור בהלכות שליחות, אלא עדות לאופן שבו אדם בונה את המצפן שלו כאשר הוא נדרש להבחין בין עיקר לטפל ברגעים המכריעים .של חייו נראה לבאר כי המוסר האמיתי אינו נבחן בציות עיוור לכללים כאשר הם הופכים למחיצה .המפרידה בין האדם לבין חובתו להציל את החיים, אלא ביכולת להבין את כוונת התורה העמוקה הטעות המוסרית הגדולה ביותר מתרחשת כאשר האדם מסתתר מאחורי דקדוקים הלכתיים כדי להימנע מהקושי שבפעולה למען הכלל. המצפן הפנימי המדויק יודע להבחין בין קדושת המנהג לבין הקריאה המוסרית הבוערת, ומבין שכאשר האמת האלוקית תובעת מעשה של .תיקון, שום מחיצה אינה רשאית לעמוד בדרכו של הצדיק נראה לבאר כי ההבחנה המוסרית נוצרת כאשר אנו מבינים שהערך של חיינו אינו נמדד במידת הריחוק מפעילות, אלא במידת הנכונות שלנו להתמסר לשליחות שהוטלה עלינו. הבן ;שבא לעזור לאביו בבניית התיבה מציב בפנינו מראה מוסרית שאין בה מקום לחישובים קטנים הוא מבין כי בבניית התיבה, כל מסמר הוא נשימה של עולם שעתיד להינצל. המוסר התורני אינו מבקש מאיתנו להיות אדישים למציאות בשם הדיוק המשפטי, אלא להיות רגישים באופן .’שכל מעשה יתקשר אל התכלית המוחלטת של רצון ה

גם לנשמה מגיע אוכל 478 478 נראה לבאר כי התפתחות המצפן הפנימי תלויה ביכולתנו לזכך את הרצונות האישיים ולהכפיפם לצורך הכללי. כאשר נח נעזר בשם, הוא מוכיח שיושרה פנימית אינה מתפרקת מול שאלות הלכתיות, אלא מתעצמת מתוכן. מצפן בריא מנחה אותנו לא לשאול האם המעשה נוח או מקובל, אלא האם הוא אמת. הוא מונע מאיתנו ליפול למלכודות של הצדקות עצמיות שאינן מחוברות לחיים עצמם, ושומר עלינו בדרך הסלולה של העשייה למען האמת, מתוך הבנה .שאנו שליחים של הבורא בעולם, וכל כוחנו הוא חלק מהשלמות של הבניין שאנו בונים יחד בבואנו לסכם את התובנות העולות מן הסוגייה, אנו מוצאים כי הדרך שבה אנו ניגשים למילוי שליחותנו בעולם, היא זו שמעצבת את דמותנו הרוחנית. כשאנו מהלכים בדרך ופוגשים .התנגשויות בין ערכים קדושים לבין צורכי המציאות, לכל הכרעה יש משקל של נצח נראה לבאר כי התובנה הראשונה לחיי היום יום היא הצורך בבהירות מול עצמנו ומול מגמת פנינו. כאשר אנו מתכננים מהלך, במיוחד כזה שיש בו השלכה על עשייה למען הכלל או על קיום ציווי ה', נדרשת הקשבה דקה לרצון ה' המשתקף בכל עת. השקיפות הפנימית היא חומת המגן שלנו מפני הנטייה האנושית לפרש את ההלכה באופן שנוח לנו, ורק מתוך חיבור מוחלט .לדעת תורה ניתן לפסוע בנתיב האמת .'נראה לבאר עוד כי האחריות המוסרית כלפי הבריאה כולה היא חלק בלתי נפרד מעבודת ה כשם שאנו מצפים להבין את משמעות יום השבת כמנוחה לעולם, כך מוטל עלינו לפתח עין טובה והקשבה לצרכי הזולת ולחובות המוטלות עלינו כמתקני עולם. גם במקום שנראה לנו שהמשימה דורשת מאיתנו לצאת מהתבנית הרגילה, עלינו לזכור שהערך האמיתי אינו טמון .בחיצוניות הפעולה, אלא בבעלים המבקש להשתמש בנו ככלי להארת אורו בעולם :עיקר העניין:עיקר העניין שורש הדין והמוסר בסוגיה זו מונח בנקודה העמוקה שבה הרצון האנושי מבטל את עצמו מול רצון ה'. כאשר נח בוחר לבנות את התיבה, הוא אינו פועל כאיש פרטי המנהל את זמנו, אלא כשליח המקיים את רצון הבורא במלוא עוזו. הטעות של מי ההבנה שקדושת השבת-שמנסה להטיל על נח את כובד המגבלות הרגילות, היא אי ,אינה חוסמת את עבודת הצלת העולם, אלא מהווה את הבסיס לה. אין מאמץ אנושי .מורכב ככל שיהיה, המצדיק את הזנחת חובת ההצלה או את רמיסת הציווי האלוהי האמת התורנית מלמדת אותנו כי הדרך שבה אנו חיים את השבת ומשלבים בה את .עבודת ה' היא המבחן האמיתי למעלתנו מי שבונה את יחסו להלכה ולמוסר על יסודות של התמסרות מוחלטת, זוכה להפוך כל רגע בחייו לתיבה של אור וברכה. היושרה הפנימית היא המצפן היחיד שאינו מאכזב, שכן היא קושרת את האדם לאמת המוחלטת, גם כשהעולם מנסה לשכנע .אותו שהכללים היבשים קודמים לחיים עצמם

חנ תשרפ 479 479 ?