האם מותר לקחת כסף מגוי כדי לבנות בית כנסת? הוכח מפרשת השבוע!

השבוע! עומדים אנו נפעמים אל מול מראהו המרהיב של המשכן ,משכן העדות ,הנבנה בלב המדבר השומם .קול הפטישים המכים בזהב ובכסף מתערבב בקולות התפילה והכיסופים של אומה

האם מותר לקחת כסף מגוי כדי לבנות בית כנסת? הוכח מפרשת השבוע! עומדים אנו נפעמים אל מול מראהו המרהיב של המשכן ,משכן העדות ,הנבנה בלב המדבר השומם .קול הפטישים המכים בזהב ובכסף מתערבב בקולות התפילה והכיסופים של אומה שלמה המבקשת להשרות שכינה בתוכה .אך בתוך המלאכה הקדושה הזו ,מתעוררת שאלה המטלטלת את אמות הסיפים של הבית היהודי לדורותיו .הנה ,מחוץ למחנה ישראל ,עומדים בני נכר ,המביטים בהערצה על המשכן המוקם והולך ,ולבם נדבם גם הם להושיט יד ,להעניק מזהבם ומכספם למען בניין הבית שבו שורה שכינה .האם רשאים אנו לקבל את נדבתם?

446 המורת תשרפ

האם כסף שאינו נובע מבריתם של ישראל יכול להפוך לחלק מקירותיו של מקדש המעט בגלות? השאלה אינה רק כלכלית ,אלא נוגעת בנימי הנפש העמוקים ביותר :האם הבית המוקדש לתפילה ולדבקות הוא נחלתו הבלעדית של עם ישראל ,או שמא כל מי שנדבו לבו רשאי ליטול חלק באבניו? בירור זה יוביל אותנו בספרנו בין גזירות הכתוב בפרשה ,דרך סוגיות התלמוד הסבוכות ,ועד לפסיקותיהם של עמודי ההוראה ,המבקשים להכריע האם קדושתו של בית הכנסת שואבת את כוחה מטהרת הממון המקים אותה ,או שמא הצורך בבית לתפילה פורץ את כל המחיצות. מתוך הסערה המחשבתית המבקשת להכריע האם יש מקום לנדבת נכרים בתוך כותלי הקדושה ,אנו פונים אל הפסוקים המהווים את שורש ובניין השראת השכינה בפרשתנו. "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה ,ב) .התורה פותחת את הציווי על הקמת המשכן בפנייה מפורשת אל בני ישראל, ומדגישה כי הקיחה צריכה להיות מאלו אשר ליבם נדבם מתוך העם הנבחר. רש"י (שמות כה ,ב) פירש" :דבר אל בני ישראל ויקחו לי – לשמי" .רש"י מדגיש כי התרומה צריכה להיות לשמו של הקדוש ברוך הוא ,ומכיוון שהציווי הופנה בתחילת הפסוק אל בני ישראל ,משמעות הדבר היא שרק הם השותפים ביצירת המציאות של "לשמי" בתוך כותלי המשכן. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כה ,ב) פירש" :מאת כל איש – מישראל ,והוא דבק עם דבר אל בני ישראל" .האבן עזרא מחדד ומבהיר כי לשון "כל איש" המופיעה בהמשך הפסוק אינה באה להרחיב את מעגל התורמים לכלל האנושות ,אלא היא מצומצמת ומוגבלת לאותם בני ישראל שנזכרו ברישא של הפסוק ,והם אלו שנדבת ליבם נחשבת לתרומה. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות כה ,ב) כתב" :ודבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה – כי רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה המשכן משלהם ,ולא משל אחרים ,כדי שתשרה שכינה בתוכם" .הרמב"ן מעמיק את הבנת הפסוקים ומלמדנו כי השראת השכינה תלויה בכך שהבית ייבנה מממונם של ישראל דווקא ,שכן השראת השכינה היא בתוך בני ישראל ,ולשם כך נדרשת שותפות גמורה של הממון והלב של עם ישראל בלבד. רבינו עובדיה ספורנו (שמות כה ,ב) פירש" :מאת כל איש אשר ידבנו לבו – כי לא רצה הקדוש ברוך הוא בזה בניין מלכים כבניין הורדוס ,אלא בנדבת לב ישראל בלבד" .הספורנו מציב כאן תובנה היסטורית ומוסרית מרתקת ,ומבאר כי התורה ביקשה להתרחק מתרומות של אינטרסים חיצוניים או פארה של מלכות נכרית ,והעדיפה את נדבת הלב הפשוטה והטהורה של עם ישראל בבואם להקים את משכן השכינה. רבי אפרים לונטשיץ בספרו כלי יקר (שמות כה ,ב) חידש" :ויקחו לי תרומה – למה נאמר לי ,לומר שהתרומה צריכה להיות לשמי ,ואם יתנו אחרים יהיה זה לכבודם ולתפארת שמם, ועל כן הגביל הכתוב את התרומה לבני ישראל שכוונתם לשמים" .הכלי יקר מבאר כי החשש

447

גם לנשמה מגיע אוכל

מתרומת נכרים הוא העירוב של כוונות זרות ורצון להתפארות אישית בתוך מעשה המשכן, דבר הסותר את מהותה של התרומה שצריכה להיות מופנית כלפי מעלה בלבד. תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות כה ,ב) תרגם" :מלל עם בני ישראל ויסבון קדמי אפרשותא, מכל בר נש דיתרעי ליביה תיסבון ית אפרשותי" .התרגום מדגיש כי הקיחה צריכה להיות ממי שליבו "מתרצה" ורוצה בכך ,ובסמיכותו לתחילת הפסוק הוא מקבע את ההבנה שרצון זה והתרצות זו שייכים למעגל הפנימי של בני ישראל המצווים על כך. מתוך דקדוקי המקרא המייחדים את נדבת המשכן לבני ברית ,אנו באים אל היכלי התלמוד ,שם שורטטו גבולות המעשה וההלכה במפגש שבין קדושת הבית לנדבת הנכרי. בגמרא במסכת ערכין (דף ו ע"א) נאמר" :עובד כוכבים שהתנדב לבדק הבית ,אין מקבלין ממנו לכתחילה ,ואם נטלו אין מחזירין לו .היה דבר מסוים כגון קורה מחזירין לו ,כדי שלא יהיה להם דבר מסוים בבית המקדש ,שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית לא-לוהינו" .הגמרא מבחינה בין עצם הממון לבין חפץ ניכר ומסוים ,ומלמדת כי בבניין הבית העולמי ישנה הקפדה שזהות הנכרי לא תהיה חקוקה בין אבניו ,אך במקרה שהממון כבר נטמע ואינו ניכר, אין חובה להחזירו .עם זאת ,הגמרא שם מסיימת בחידוש גדול" :אבל לבית הכנסת מקבלין מהם לכתחילה" .מכאן נפתח פתח ראשון להבנה שקדושת בית הכנסת ,על אף היותו מקדש מעט ,אינה זהה לחומרת קדושת המקדש לעניין זה. בתלמוד ירושלמי במסכת תרומות (פרק א הלכה א) שנינו" :בני ישראל תורמין ,אבל עובד כוכבים לא מקבלים ממנו" .הירושלמי מעמיד את דבריו על הכתוב בפרשתנו ,וממנו עולה לכאורה איסור גורף המדיר את רגלי הנכרי מכל שותפות בתרומת הקודש. בתלמוד ירושלמי במסכת שקלים (פרק א הלכה ד) מובאת מחלוקתם של גדולי האמוראים: "אמר רבי יוחנן :בתחילה אין מקבלין מהן לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים ,ובסוף מקבלין מהן דבר מסוים ואין מקבלין מהן דבר שאינו מסוים .ריש לקיש אמר :בין בתחילה בין בסוף אין מקבלין מהן לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים" .רבי יוחנן מחלק בין שלב הבניין ,שבו ישנה סכנה שהנכרי ירפה את ידי הבונים או יתערב בייסוד הבית ,לבין מצב שבו הבית כבר עומד .ריש לקיש ,לעומתו ,רואה בבניין ירושלים והמקדש נחלה שאין לנכרים בה כל דריסת רגל ,כדברי עזרא ונחמיה. המשנה במסכת שקלים (פרק א משנה ד) קובעת את הכלל היסודי" :העובד כוכבים והכותי ששקלו אין מקבלין מידן ...אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן .זה הכלל :כל שנדר ונידב מקבלין מידן ,כל שאין נידר ונידב אין מקבלין מידן" .המשנה מבחינה בין חובות הציבור המוטלים על ישראל כחלק מהקרבנות הקבועים ,לבין רצון אישי להקריב קרבן עולה להשם, שבו שערי שמיים פתוחים לכל אדם. בספר עזרא (פרק ד פסוק ג) מופיע המקור המקראי להנהגה זו" :ויאמר להם זרובבל וישוע ושאר ראשי האבות לישראל ,לא לכם ולנו לבנות בית לא-לוהינו ,כי אנחנו יחד נבנה להשם

448

המורת תשרפ

א-לוהי ישראל" .פסוק זה מהווה את התשתית למאבק על טהרת הבניין ,ומדגיש כי השותפות בבניין הבית אינה עניין של משאבים בלבד ,אלא עניין של זהות וייעוד משותף. מתוך דברי התלמוד המבחינים בין קודשי המזבח לבדק הבית ,אנו עולים אל קומתם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,המשרטטים את גדרי ההלכה בספרים שיהיו לנר לרגלי פוסקי הדורות. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ח הלכה ח) כתב :עכו"ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחילה ,ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו .היה הדבר מסוים כגון קורה או אבן מחזירין לו כדי שלא יהא להן דבר מסוים במקדש שנאמר לא לכם ולנו וגו'. אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחילה ,והוא שיאמר כדעת ישראל הפרשתי ,ואם לא אמר טעון גניזה שמא לבו לשמים ,ואין מקבלים מהם לחומת ירושלים ולא לאמת המים שבה שנאמר ולכם אין חלק וזיכרון בירושלים .הרמב"ם מעמיד את ההלכה על יסוד ההבחנה בין קדושת המקדש והעיר ירושלים ,שם התורה הקפידה על טהרת הבניין מחלקם של נכרים, לבין בית הכנסת שבו התירו לקבל נדבה לכתחילה .עם זאת ,הוא מתנה זאת בכך שהנכרי יצהיר שדעתו כדעת ישראל ,כדי למנוע מצב שבו הוא מקדיש את הממון לעבודה זרה שלו או בכוונה שאינה ראויה. רבנו יעקב בן אשר בספרו הטור (יו"ד סימן רנ"ט) פירש :וכתב הרמב"ם עכו"ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחילה ...אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחילה .הטור מאמץ את חילוקו של הרמב"ם להלכה ,ומבסס את ההבנה שבית הכנסת ,על אף מעלתו הגדולה, אינו נכלל באיסור "לא לכם ולנו" ,שכן איסור זה נאמר דווקא בבניין הבית הגדול והקדוש בירושלים ובחומות העיר. רבנו יהושע פלק בספרו דרישה ופרישה (יו"ד סימן רנ"ט) ביאר :דבדק הבית אית ביה קדושה טפי .הפרישה מעמיק בטעם ההבדל שבין המקדש לבית הכנסת ,ומסביר כי עוצמת הקדושה שבבית המקדש היא זו שאינה סובלת שותפות של מי שאינו מצווה ועומד ,מה שאין כן בבית הכנסת שקדושתו קלה יותר במובן זה ,ולכן התירו בו את נדבת הנכרים כדי להרבות כבוד שמיים. רבנו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (ערכין ו ע"א) כתב :אף על פי שבבית המקדש החמירו שלא לקבל מהם דבר מסוים ,בבתי כנסיות ובתי מדרשות לא נאמר איסור זה ,שהם כנודרי נדבה להשם יתברך ,וכל זמן שאינו מתכוון לשם עבודה זרה מקבלין מהם כדי לחבב עליהם את המצוות .המאירי מוסיף נדבך של "קירוב" וקידוש השם ,ומבאר כי בבתי כנסיות ישנו עניין להראות לנכרים את יופי עבודת השם של ישראל ,ולכן אין להרחיק את נדבתם כל עוד כוונתם רצויה. רבי יוסף קארו בספרו שולחן ערוך (יו"ד סימן רנ"ט סעיף ד') כתב" :עובד כוכבים שהתנדב מנורה או דבר אחר לבית הכנסת ,מקבלים ממנו .והוא שיאמר :בדעת ישראל הפרשתי אותה. ואם לא אמר כן ,טעון גניזה" .מרן פוסק להלכה כדברי הרמב"ם ,ומדגיש כי המבחן המרכזי

449

גם לנשמה מגיע אוכל

הוא כוונת הלב של הנכרי; עלינו לוודא כי הוא משעבד את נדבתו להבנה הישראלית של עבודת השם ,ובכך אנו מנטרלים כל חשש לעבודה זרה או כוונה זרה בתוך היכל התפילה. רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים בספרו שו"ת אבני צדק (אורח חיים סימן י"ד) חידש" :דמותר ליטול צדקה מן העכו"ם לצורך בית הכנסת ,דק"ו הוא ,אם משום מזונות הגוף מותר ,כש"כ בשביל הנפש" .האבני צדק דן במקרה שבו אין ידם של ישראל משגת לבנות את בית הכנסת במהירות ,והוא לומד מהיתר קבלת צדקה מנכרי במקום פיקוח נפש ודוחק גדול ,שבוודאי בבניין בית להשם ,שהוא מזון לנפש האומה ,יש להתיר את קבלת הממון כדי שלא יתבטל בניין המקדש מעט. רבי אברהם זאב הלוי סג"ל איטינגא בספרו שבילי דוד (מובא בשדה חמד ,אסיפת דינים ,מערכת בית הכנסת) פירש" :דאסור ליטול מעות מעכו"ם לצורך בניית בית הכנסת ,דדמי לבית המקדש דאסור ליטול מעכו"ם לצורך בניית בית המקדש" .השבילי דוד מציב עמדה חולקת ומחמירה, וסבור כי כוח ההשוואה בין בית הכנסת למקדש פועל גם לחומרה; לשיטתו ,כשם שנדבת נכרים נדחתה בבניין הבית השני ,כך יש להרחיקה מבניין בתי הכנסיות שהם הממשיכים של אותה קדושה בגלות. בשו"ת קול אריה (אורח חיים סימן י"ד) ביאר" :בבניית בית כנסת דנוטלים ממון מהם לא לטובתם ,אלא שבלא כספם קשה לבנות הבית הכנסת מותר ליטול כסף" .הקול אריה מבחין בין עצה טובה הניתנת לנכרי כדי שיזכה בכפרה (דבר שאסור משום "ביובש קציר תשברנה") לבין קבלת ממון לצרכי ישראל; לשיטתו ,כאשר המטרה היא טובת ישראל ובניית מקום תפילתם ,ואין כאן כוונה להרבות זכויות לנכרי על חשבון גאולתם של ישראל ,אין מניעה לקבל את עזרתם. רבי משה סופר בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רכ"ה) כתב" :דאע"ג דלצורך בית המקדש אסור ליטול מעכו"ם דכתיב לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו ,מ"מ מותר לקחת כסף מעכו"ם כדי לבנות בית הכנסת" .החתם סופר ,שהיה שומר חומות הדת ,מכריע כי הגזירה המקראית של "לא לכם ולנו" היא ייחודית למקום המקדש בירושלים ,ואינה מהווה מחסום הלכתי בבניין בתי כנסיות בגולה ,ובכך הוא סולל דרך סלולה לקבלת סיוע בעת הצורך. הגאון רבי חזקיה מדיני בספרו שדה חמד (אסיפת דינים ,מערכת בית הכנסת) פירש :כי אף על פי שהביא את דברי השבילי דוד האוסר ,מכל מקום פשט המנהג ודעת רוב הפוסקים להקל בזה, שכן דברי הגמרא בערכין מפורשים הם שאין ללמוד איסור מקדש לבית הכנסת .השדה חמד מבאר כי יש כוח ביד המנהג והסכמת הפוסקים להכריע את הכף לקולא ,במיוחד במקום שבו הדבר מסייע להעמדת דת התורה על תילה. הגאון רבי יצחק יעקב וייס בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן פב) ביאר :כי בבואנו לקבל נדבה מנכרי לבית הכנסת ,עלינו להקפיד הקפדה יתירה על התנאי של "בדעת ישראל הפרשתי", ובמקום שבו יש חשש שמא הנכרי מתכוון לשם כבודו האישי או להנצחת שמו באופן שיפגע ברגשות המתפללים ,יש להימנע מכך .המנחת יצחק מעמיד את ההלכה על האיזון שבין צורכי הממון לבין טהרת המחשבה של הנכנסים בשערי הבית.

450

המורת תשרפ

הראשל"צ מרן הגאון רבי עובדיה יוסף בשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן ס) כתב" :מותר לקבל תרומות מנכרים לבניית בית כנסת או לאחזקתו ,וכן פסק מרן השולחן ערוך ,וכל שכן במקום שיש בזה משום שלום מלכות וקידוש השם" .הוא מוסיף רובד של הנהגה ציבורית ,ומבאר כי מלבד ההיתר ההלכתי היבש ,ישנו ערך של קידוש השם כאשר אומות העולם רואות את כבוד התפילה של ישראל ומבקשות ליטול בו חלק ,ואין להרחיקם בדברים שאינם מעיקר הדין. הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג בספרו שו"ת ציץ אליעזר (חלק י סימן נא) חידש :כי יש לחלק בין נדבה של חפץ מסוים כגון פרוכת או מנורה ,שבהם ניכרת תרומת הנכרי ,לבין תרומה כספית הנבלעת בבניין .לשיטתו ,אף שהתירו לקבל לבית הכנסת ,יש להעדיף שהדבר לא יהיה "מסוים" ובולט לעין כל ,כדי לשמור על צביונו של הבית כביתם של ישראל בלבד, מתוך כבוד למסורת הדורות שביקשו את הייחוד הישראלי במקומות הקדושים. מו"ר הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן מו) ביאר :כי עיקר ההיתר לקבל מנכרי לבית הכנסת הוא דווקא כשמדובר בנדבה שבאה מרצונו הטוב ,אך אין לישראל לבקש ולחזור אחר נדבות אלו לכתחילה בצורה של ביזיון או תלות מופרזת .השבט הלוי מלמדנו כי על אף ההיתר ההלכתי ,עלינו לשמור על זקיפות הקומה של בני ישראל בבואם לבנות את משכנם ,ולפנות לעזרת העמים רק כשאין ברירה אחרת. מתוך בירורם של גדולי הפוסקים ובעלי השמועה ,אנו יורדים אל עולם המעשה לבחון כיצד משפיעה ההבחנה בין קדושת המקדש לקדושת בית הכנסת על אורחות חיינו. הנפקא מינא הראשונה והיסודית היא האפשרות המעשית לגייס משאבים לבניין בתי כנסיות ובתי מדרשות גם ממקורות חיצוניים שאינם משל בני ברית .בעוד שבמקדש ובחומות ירושלים נאסר הדבר כדי לשמור על טהרת הייסוד ,הרי שבבית הכנסת פשט המנהג להקל ,דבר המאפשר לקהילות רבות להקים את משכנן גם בעתות מצוקה כלכלית. השלכה נוספת נוגעת לצורך בבירור כוונת התורם בטרם קבלת הנדבה .מאחר שההלכה מתנה את הקבלה בכך שהנכרי אומר "בדעת ישראל הפרשתי" ,עולה נפקא מינא למעשה שאין לקבל תרומה אנונימית מנכרי או תרומה המגיעה ללא הבהרה שכוונתו לעבודת השם של עם ישראל .ללא אמירה זו ,הממון טעון גניזה ואין להשתמש בו לקדושה ,מחשש שמא כוונת הנכרי הייתה לעבודה זרה או למטרה אחרת שאינה תואמת את רוח המקום. נפקא מינא חשובה קיימת בהבחנה שבין בניין גוף בית הכנסת לבין הנצחה ניכרת .למרות ההיתר הכללי ,דעת רבים מהפוסקים היא להעדיף קבלת ממון שנבלע בבניין על פני חפצים מסוימים ובולטים .מכאן עולה ההנהגה למעשה שראוי להימנע מהצבת לוחות זיכרון בולטים של תורמים נכרים בתוך היכל התפילה ,כדי לשמור על התחושה הפנימית של "לא לכם ולנו" בתוך המרחב המקודש ,גם במקום שבו הדין היבש מתיר את הקבלה. עוד עולה נפקא מינא בנוגע לעדיפות המקורות הכספיים .לאור דברי השבט הלוי ,גם כשישנו היתר לקבל מנכרי ,קיימת קדימות מוסרית והלכתית להסתמך על ממון ישראל.

451

גם לנשמה מגיע אוכל

למעשה ,במקום שבו הקהילה יכולה להעמיד את הבניין בכוחות עצמה ,יש להימנע מפנייה לנכרים ,וזאת כדי לשמור על מעלת "משכנותיך ישראל" שיהיו משלנו בלבד ככל הניתן. לבסוף ,קיימת נפקא מינא לעניין היחס לחוקי המדינה ושלום המלכות .במקומות שבו דחיית תרומה של שלטון נכרי או אישיות ציבורית נכרית עלולה לעורר איבה או פגיעה בשלום הקהילה ,ההיתר ההלכתי לקבל נדבה לבית הכנסת מהווה כלי חשוב לשמירת יחסים תקינים וקידוש השם ,שכן אין אנו נאלצים להשיב את פניהם ריקם מטעמים הלכתיים בבניין שהוא אינו המקדש בירושלים. מתוך בירור גדרי המעשה והנפקא מינות העולות מהם ,אנו מתעלים אל הקומה הרעיונית, לבחון את עומק ההבדל שבין הבית הגדול והקדוש בירושלים לבין בתי הכנסיות הפזורים בכל אתר ואתר. ההרחבה הרעיונית בסוגיה זו נוגעת בסטטוס הייחודי של "מקדש מעט" .בעוד שבית המקדש בירושלים הוא נקודת החיבור המוחלטת בין שמיים לארץ ,המקום שבו השכינה שורה בבחינת "דירה בתחתונים" ,הרי שבית הכנסת הוא המענה של הקדוש ברוך הוא לגלותם של ישראל .במקדש ,הקדושה היא עצמית ומוחלטת ,ולכן אין היא יכולה לסבול שום תערובת של כוח זר .שם ,המחיצה של "לא לכם ולנו" היא מחיצה מהותית המגדירה כי גילוי השכינה המלא בעולם עובר אך ורק דרך הצינור המקודש של כנסת ישראל .המקדש הוא המקום שבו האנושות כולה מתבטלת אל מול הייחוד הישראלי ,ולכן אבניו וקירותיו חייבים להיות טהורים מכל שותפות נכרית. לעומת זאת ,בית הכנסת מבטא את פריסת הקדושה בתוך חולו של עולם ובתוך ארצות העמים .במקדש המעט ,המטרה היא להעלות את המציאות כולה ולקדש את שם השם בתוך החושך .דווקא שם ,ההיתר לקבל נדבה מנכרי מבטא רעיון עמוק :האור שבוקע מבית הכנסת הוא כה חזק ,עד שיש בכוחו לזכך גם את ממונם של אומות העולם ולצרפו לעבודת השם .בעוד שבמקדש אנו שומרים על הסגר כדי להגן על הטהרה ,בבית הכנסת אנו פותחים פתח להכרה עולמית במלכות השם .ההבדל הרעיוני אינו רק בדרגת הקדושה, אלא בתפקיד :המקדש הוא הלב הפועם והמבודד ,ובית הכנסת הוא הזרועות השלוחות אל העולם ,המבקשות להפוך את כל הבריאה כולה למקום שבו "וידע כל פעול כי אתה פעלתו". מתוך ההבנה הרעיונית על תפקידו של בית הכנסת כגשר בין הקודש לעולם ,אנו פונים אל הקומה המחשבתית ,להתבונן בחיבור הפנימי שבין נדבת הלב של האדם לבין המרחב המקודש שבו הוא ניצב. ההרחבה המחשבתית בסוגיה זו מלמדת אותנו כי בניין מקום קדוש אינו רק פעולה טכנית של הקמת קירות ,אלא הוא שיקוף של עולם הרצונות של בוניו .כאשר התורה תולה את בניין המשכן ב"כל איש אשר ידבנו לבו" ,היא מגלה לנו שחומרי הבניין האמיתיים אינם הזהב והכסף ,אלא הנדיבות והרצון המושקעים בהם .השאלה האם לקבל ממון מנכרי היא למעשה שאלה על "תמהיל הרצונות" המרכיב את הבית .במחשבה היהודית ,חפץ שניתן לקדושה

452

המורת תשרפ

נושא עמו את האנרגיה הרוחנית של נותנו .לכן ,במקום שבו אנו מבקשים ליצור ריכוז עליון של קדושה ישראלית מזוקקת ,אנו נמנעים מעירוב רצונות זרים ,גם אם הם נראים חיוביים. מאידך ,המחשבה העמוקה מאחורי ההיתר לקבל נדבת נכרים לבית הכנסת היא ההכרה בניצוץ הטוב הקיים בכל אדם .כאשר נכרי מבקש לתרום לבית הכנסת ,הוא מבטא רצון להתחבר אל האמת הגדולה שהוא מזהה בעם ישראל .הסירוב לקבל את נדבתו במקדש נובע מכך שהמקדש הוא מקום שמעבר לזמן ולמקום ,מקום שבו ישראל הם בבחינת בן יחיד לפני המקום .אך בבית הכנסת ,המייצג את עבודת השם בתוך ההיסטוריה ,יש ערך מחשבתי עצום להכללת רצונות מכלל האנושות המבקשים להשתחוות להשם .הבית הופך להיות "בית תפילה לכל העמים" במובן המעמיק ביותר שלו – לא כטשטוש גבולות ,אלא כמרכז שבו האור הישראלי מקרין החוצה ומושך אליו את כל מי שלבו נדבו להכיר במלכות שמיים. מתוך בירור המחשבה על חיבור הרצונות בבניין הבית ,אנו באים אל הקומה המוסרית, לעצב את המצפן הפנימי המנחה אותנו ביחס שבין הכרת הטוב לבין שמירה על זהות וקדושה. ההרחבה המוסרית העולה מסוגיה זו נוגעת ביכולת של האדם ושל הקהילה להציב גבולות מבלי לאבד את האנושיות ואת הכרת הטוב .המוסר התורני מלמדנו כי מצד אחד עלינו להיות בעלי עין טובה ולחפוץ בשיתוף כל הבריאה בעבודת השם ,אך מצד שני ,חוסן מוסרי דורש מאיתנו לדעת מתי לומר "לא לכם ולנו" .המוסר אינו רק נתינה וקבלה ללא סייג; הוא דורש נאמנות לשליחות המיוחדת של עם ישראל .כאשר אנו מגבילים את השותפות בבניין המקדש ,אנו מצהירים כי ישנם דברים שהם יקרים וקדושים מדי מכדי להפוך למוצר של פשרה או לשותפות עסקית-פוליטית .יש כאן תביעה מוסרית ליושרה פנימית – לבנות את מקום תפילתנו מכוחנו אנו ,מתוך עמלנו ומחויבותנו ,ולא להישען על קביים חיצוניים המטשטשים את האחריות האישית שלנו כלפי הבית. מאידך ,ההיתר המוסרי לקבל נדבת נכרי לבית הכנסת מלמד אותנו שיעור בענווה ובהכרת הטוב .המוסר היהודי אינו מטיף להסתגרות מתוך התנשאות ,אלא להבחנה בין קודש לקודש. היכולת לקבל תרומה מנכרי "בדעת ישראל" דורשת מאיתנו לעמוד על עקרונותינו בביטחון עצמי ,תוך מתן מקום של כבוד לרצון הטוב של הזולת .המצפן המוסרי הנבנה כאן הוא זה היודע להעריך את היד המושטת לעזרה מבלי למכור את נשמת הבית עבורה .זוהי מוסריות של גבורה שבאה לידי ביטוי ביכולת לשמור על צביון הבית כבית יהודי אותנטי ,תוך הפיכתו למוקד של אור המשרה שלום והבנה בין כלל בני האדם המכירים בבורא עולם. מתוך הבירור המוסרי המלמדנו לשלב בין נאמנות לזהותנו הייחודית לבין פתיחות לרצון הטוב של הזולת ,אנו חותמים את מסענו בתובנות המאירות את דרכנו בעולם המעשה ומזקקות את תכלית השראת השכינה במעשי ידינו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :התובנה הראשונה היא שהשותפות שלנו עם העולם צריכה תמיד לנבוע מתוך עמוד שדרה פנימי איתן; אנו מקבלים סיוע מהזולת רק כאשר הוא משתלב בתוך הערכים והכוונות המקודשים לנו ,בבחינת "בדעת ישראל הפרשתי".

453

גם לנשמה מגיע אוכל

עלינו ללמוד כי בבואנו לבנות דבר שבקדושה ,האחריות הראשונית מוטלת על כתפינו; ההיתר להסתייע באחרים קיים ,אך השאיפה המוסרית היא שהבית המייצג את נשמתנו ייבנה ככל הניתן מתוך עמלנו ומסירותנו האישית. ההבחנה בין המקדש לבית הכנסת מלמדת אותנו שיעור בגמישות מול קדושה :ישנם רגעים בחיים שבהם עלינו לשמור על סטריליות רוחנית מוחלטת ,וישנם מצבים שבהם הגדולה היא דווקא ביכולת להעלות ניצוצות של טוב מכל מקור שהוא ולרתום אותם לעבודת השם. עלינו לזכור כי המבט של הזולת על המקומות המקודשים לנו הוא הזדמנות לקידוש השם; כבודו של בית הכנסת בעיני העמים הוא השתקפות של הכבוד שאנו רוחשים לו ,ונדבת לבם היא לעיתים עדות להכרה באור שאנו מפיצים. לסיום ,עלינו להפנים כי הדיבור והכוונה הם היסוד להכל; כשם שתרומת הנכרי תלויה בהצהרת כוונתו ,כך גם כל מעשה שלנו דורש ייחוד כוונה ובהירות ,כדי שכל שקל וכל אבן בבניין חיינו יהיו מכוונים באמת לשם שמיים.

עיקר העניין: בירורנו העלה כי התורה הציבה גבולות ברורים בבניין המשכן והמקדש ,כשהיא מייחדת את הקיחה ל"בני ישראל" בלבד ,כדי לשמור על טהרת השכינה במקור חיותה .ראינו כי חכמי התלמוד והפוסקים הבחינו בין חומרת בניין המקדש וחומות ירושלים ,שם נאמרה הגזירה "לא לכם ולנו" ,לבין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבהם הותר לקבל נדבת נכרים לכתחילה ,ובלבד שכוונתם תהיה לשם שמיים כפי הבנת ישראל .למרות ההיתר ההלכתי הרחב המאפשר לבנות בתי כנסת בסיוע חיצוני בעת הצורך ,עולה מדברי גדולי הדורות הקריאה לשמור על צביון המרחב המקודש כנחלתם הייחודית של ישראל ,תוך העדפת ממון ישראל והצנעת שותפות נכרית בתוך היכל התפילה .העיקר העולה הוא שבית הכנסת הוא "מקדש מעט" המבקש לחבר את העולם כולו אל מלכות השם ,אך חוסנו תלוי בכך שביסודו הוא נבנה מתוך לבם הנדב והטהור של בני ישראל המבקשים להשרות שכינה בתוכם.