?איזה אנשים נהפכו להיות דובים

בנבכי ההיסטוריה האנושית הקדומה, בתקופה שבה השפה האחת התפצלה ללשונות רבות והאנושות התפזרה על פני תבל, חבוי סוד עתיק ומטריד. דור הפלגה, אותם בוני המגדל שביקשו להקים כסא מול כסאו של מקום, לא רק נענשו בפירוד ובלבול, אלא על פי תורת הסוד ומדרשי

איזה אנשים נהפכו להיות דובים בנבכי ההיסטוריה האנושית הקדומה, בתקופה שבה השפה האחת התפצלה ללשונות רבות והאנושות התפזרה על פני תבל, חבוי סוד עתיק ומטריד. דור הפלגה, אותם בוני המגדל שביקשו להקים כסא מול כסאו של מקום, לא רק נענשו בפירוד ובלבול, אלא על פי תורת הסוד ומדרשי הקדמונים, זכו לתמורה פיזית ומטפיזית ששינתה את טבעם מן הקצה אל הקצה. אל מול התפיסה המוכרת של עונש השפה, עולה תמונה מרהיבה ומחרידה של אנשים שאיבדו את צלם .האדם שלהם והפכו ליצורי פרא, לחיות השדה המהלכות בינינו כעדות חיה למרידה הגדולה השאלה המנקרת בלב אינה רק הלכתית או היסטורית, אלא עמוקה בהרבה: מה נותר מן הנשמה האנושית בתוך גוף של דוב או פיל? וכיצד העובדה שחיות אלו היו פעם בני אדם משנה את היחס ?שלנו אליהן, עד כדי כך שחז"ל תקנו עליהן ברכה מיוחדת – ברכת משנה הבריות כדי להבין את העונש המופלא שניתן לאנשי דור הפלגה, עלינו לשוב אל הפסוקים המתארים את .השבר הגדול בתולדות האנושות, ואל ביאורי המפרשים החושפים את העומק שמעבר לטקסט (בראשית התורה מספרת בפרשת נח: ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר .)יא, ח פיזרם, שמי שדיבר בלשון זה לא הבין לשון חברו, ונטשו- ביאר: ויפץ ה' אותם)(שם רש''י את הבנייה כי לא יכלו לתקשר זה עם זה. נראה ליישב כי הפיזור לא היה רק גיאוגרפי, אלא גם נפשי; האחדות הפושעת שלהם הומרה בפירוד, ומתוך כך אבדה היכולת שלהם לפעול כגוף .אחד נגד רצון הבורא ביאר: והנה נשתנו לשונותם והם לא הבינו איש שפת רעהו, ולכן)(שם רבי אברהם אבן עזרא נאלצו לחדול. הביאור בזה הוא שהעונש במידה כנגד מידה: הם ביקשו לעשות להם 'שם' ואחדות ,מורדת, ונענשו בכך שהשפה, שהיא כלי הביטוי של הנשמה האנושית, נלקחה מהם או הוחלפה .ובכך איבדו את יכולת ההנהגה המשותפת , ביאר: ייתכן שהעונש היה גדול יותר, ששכחו את שפתם הראשונה ואת תוכניתם)(שם הרמב''ן ,והקב"ה עשה זאת כדי שלא יוכלו לשוב ולהתאחד למרד. נראה להוסיף כי העונש היה כה עמוק עד ששינה את מהותם הפנימית, כפי שמרמזים המדרשים על שינוי צורתם הפיזית – מרידה כה .עמוקה דורשת ענישה שנוגעת בשורש הקיום של האדם, עד כדי אובדן צלם האדם הבינו שהעיר היא רק חומר, ובלעדי האחדות הרעיונית- ביאר: ויחדלו לבנות)(שם הספורנו

חנ תשרפ 745 745 לא יצליחו להשלים את זממם. נראה ליישב כי הברכה או העונש בהפיכתם לחיות הם שיקוף של התפוררות הרצון האנושי; מי שאיבד את רצון הבורא, סופו שיאבד את תכונתו האנושית .וירד למדרגת הבהמה ביאר: הפיזור היה לא רק בארץ, אלא בדעות ובצורות. נראה להסביר כי הפיכתם)(שם הכלי יקר לחיות היא הביטוי הקיצוני ביותר ל'פיזור' הדעת והצורה – מי שביקש לבנות מגדל שיגיע .לשמיים, מצא עצמו מושלך אל ארץ החיות, כעדות לנפילה הרוחנית העצומה שחוו מתוך הפסוקים המתארים את הפיזור, אנו צוללים אל דברי המפרשים המגלים את הטפח הנסתר של העונש, וכיצד הפך המרד אל מול הקדוש ברוך הוא לשינוי מהותי בצורתם .של האנשים ביאר: את דברי הגמרא על)(בפסוקי דזמרה עמוד קע"ב הרוקח בספרו פירוש על סידור התפילה הפסוק נותן לבהמה לחמה, כי הדוב שהוזכר שם הוא הוא דור הפלגה, שכן הקדוש ברוך הוא גזר עליהם להיות מוצצין את אצבעותיהם במקום לחם, לפי שאינם יכולים לרוץ אחרי הבהמה. כתב עוד: והדוב היה אדם בימי דור הפלגה, לכך שונא לאדם וקולו עבה, לכך שער שביו אזניו טוב לקמיע מפני השד המשתנה, ומי שגרונו ניחר שותה מים מגרגרת הדוב. נראה ליישב כי השינוי הפיזי הוא ביטוי לחוסר האונים שבו לקה האדם ברגע שסר מדרך ה', וכי החיה עצמה נושאת .בתוכה את שרידי התודעה האנושית האבודה (באלפא ביתא תניינא הכהן הגדול מאחיו רבי אליהו הכהן מאיזמיר זיע"א בספרו מדרש האתמרי : חידש: בשם פרקי דרבי אליעזר, שדור הפלגה נהפכו לקופים ודובים. ביאר עוד)ערך קו"ף רי"ש אף על פי שבפרקי דרבי אליעזר המצוי בידינו אינו נראה כן, ידוע שנוסחאותיו רבות, ושמא אבד כתב יד שהיה בידי המחבר בשריפה הגדולה באיזמיר שנת תר"א לא תקפ"ץ יחד עם עוד ספרים יקרים. נראה להסביר כי העובדה שמסורת זו הגיעה אלינו דרך גדולי הדורות מחייבת אותנו להתייחס אליה כאל עדות היסטורית רוחנית, גם אם אינה מופיעה בנוסחאות המודפסות .המוכרות לנו ביאר: ששמע מפי חכם חסיד)(בדבריו על מסכת כלאים בספר מלאכת שלמה על מסכת כלאים ומקובל ר' משולם זצ"ל, שאנשי דור הפלגה נתהפכו לפילים. והוסיף: וכן כתוב בספר הישר ,בפרשת נח. נראה ליישב כי העובדה שחכמי המקובלים ציינו חיות שונות כפילים או קופים מעידה על כך שהעונש לא היה אחיד, אלא התאים למידת המרידה של כל קבוצה בתוך דור .הפלגה, וכי כל חיה כזו משמרת בתוכה סממנים מן התבונה האנושית שנטלה מהם ביאר: שחלק מאנשי דור הפלגה נשארו)(בחלק ג' הקורות בימי נח עמוד רי"ט בספר שלשלת הקבלה בצורת אדם אך נעשו בריות משונות, שיש מין בריות שבזמן הקיץ נהפכים בצורת זאב ובזמן הקור שבים בצורת אדם, ועוד בריות משונות כאלה. נראה להוסיף כי תיאור זה פותח אופק חדש ,בהבנת העונש: לא תמיד הפיכה מוחלטת לבהמה, אלא חיים בתוך דואליות של אדם ובהמה .מצב שבו היצר האנושי נאבק בטבע הבהמי הכפוי עליו לאחר שסקרנו את המקורות המתארים את המטמורפוזה המזעזעת של דור הפלגה, אנו

גם לנשמה מגיע אוכל 746 746 ניגשים אל בית המדרש של חז"ל, שם נבחנו גדרי הברכה על הבריות המשונות הללו, וכיצד .היא מבטאת את הכרתנו במעשה הבריאה המשתנה . מבואר: הרואה פיל קוף וקפוף, אומר ברוך משנה הבריות)"(דף נח ע בגמרא במסכת ברכות חיה שיש לה צורה של בן אדם קצת, לכן- בריות משונות הן, וקפוף- ביאר: פיל וקוף)(שם רש"י מברך משנה הבריות. נראה ליישב כי הברכה אינה על עצם קיומן של החיות, אלא על העובדה שיש בהן דמיון מוזר ומרתיע לצורת האדם, עובדה המעוררת באדם המתבונן תחושת פליאה .ויראה על כך שהקב"ה שינה את צורתם מצורת אדם לצורה זו ביאר: על פי מה ששמע מפי)(בפרק המדבר על חיות אלו ספר מלאכת שלמה על מסכת כלאים חכם חסיד ומקובל ר' משולם זצ"ל, שהסיבה שתיקנו חז"ל דווקא על חיות אלו ברכת משנה ,הבריות היא משום שהן שריד מאנשי דור הפלגה שנתהפכו לחיות. נראה להסביר את דבריו כי הברכה היא הכרה עמוקה בכך שהטבע הנוכחי של חיות אלו אינו טבע ראשוני, אלא עונש אלוקי שנחקק בגופם, ועל כן הברכה נתקנה בלשון משנה – כלומר, על השינוי שנעשה בהם .מאז בריאתם הראשונה ביאר: דקוף הוא חיה שדומה לבני אדם ופניה פני אדם, ולכן הברכה עליו)(בערך קוף הערוך מבטאת את הניגוד שבין התבונה האנושית החסרה לבין הצורה האנושית הקיימת. נראה ליישב כי הברכה נועדה להזכיר לנו את הגבול הדק שבין האדם לבין הבהמה, גבול שנפרץ באותם .אנשים שאיבדו את צלם האנוש שלהם ביאר: שאין לברך אלא על הבריות האלו שהן משונות)(דף נח ע"ב התוספות במסכת ברכות ביותר בדומה לבני אדם, ואין לברך על כל חיה משונה אחרת שאינה דומה לאדם. נראה להסביר כי הברכה ממוקדת באותן בריות שמשמרות את הזיכרון של צורת האדם, שכן בהן ניכר השינוי .האלוהי שנועד להעניש את מורדי דור הפלגה, ובכך היא הופכת לתזכורת חיה ונושמת לעונשם ,לאחר שסללנו את הדרך בדברי חז"ל והראשונים, אנו ניגשים אל משנתם של האחרונים המבקשים להעמיק את הבנתנו בזיקה המופלאה שבין הברכה לבין ההיסטוריה הרוחנית של .דור הפלגה ביאר: בעניין)(חלק א, אורח חיים סימן ל הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בספרו שו"ת יביע אומר הברכה על הקופים והפילים, שהיא אכן מיוסדת על כך שהקב"ה פרע מאנשי דור הפלגה והפכם לחיות הללו, ולכן הברכה בפינו היא עדות לכך שהשינוי אינו מקרי אלא מכוון. נראה ליישב כי הוא מדגיש שאין הברכה רק על המראה החיצוני המשונה, אלא על המהות שנשתנתה בגלל העונש, וכי ההכרה בשינוי זה היא חלק מעבודת השם, שכן אנו מתבוננים במידותיו של הקדוש .ברוך הוא המעניש ומפרע מן המורדים ביאר: כי הברכה משנה הבריות)(סימן נא מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר על מסכת ברכות מיוחדת למינים שדומים לאדם, שכן בהם ניכר העונש של הפיכת צלם אדם לבהמה, וזהו עניין עמוק: הקוף והפיל אינם-המעורר יראה. נראה להסביר את דבריו, כי הוא מעניק לנו מבט תורני סתם בעלי חיים, אלא הם ביטוי למציאות שבה האדם שאיבד את דרכו הרוחנית עלול לרדת

חנ תשרפ 747 747 למדרגת הבהמה, והברכה שאנו מברכים היא ההתפעלות שלנו מהצדק האלוקי המתגלה בשינוי .בריות אלו ביאר: שאין לברך)(חלק ב סימן לז הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה אורח חיים ברכה זו אלא על מינים שצורתם אנושית במובהק, שאז ניכר השינוי. נראה ליישב כי הוא תובע מאיתנו עין בוחנת; לא על כל חיה שאיננו מכירים יש לברך, אלא רק על אותן בריות שמעוררות בנו את התחושה שפעם היה כאן משהו קרוב יותר לאדם, ושעונשו של דור הפלגה הוא שהוביל .למצב הקיים ביאר: שברכת משנה)(פרק כג, הלכה כד הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בספרו הליכות שלמה הבריות תוקנה על כל מה שהתחדש בבריאה כשינוי מהותי מצורת האדם, וזה כולל את מה ,ששמענו על דור הפלגה. נראה להסביר כי הוא מציב גבול: הברכה היא על השינוי הנראה לעין וכאשר אנו רואים את הפיל או הקוף, אנו רואים לפנינו את עדותו של הקדוש ברוך הוא על מעשה .המרידה והענישה, ועל כך אנו מברכים חידש: שגם אם כיום איננו בטוחים אם כל)(אורח חיים סימן י האבני נזר בספרו שו"ת אבני נזר פיל הוא מאותם דור הפלגה, הברכה נשארה על המין כולו, שכן יסוד הברכה הוא על הופעת הבריאה המשונה המזכירה לנו את העונש ההוא. נראה לבאר כי הוא קובע גדר: הזיכרון הרוחני נשמר בתוך הברכה, וכל אימת שאנו רואים את היצורים הללו, הזיכרון מתעורר ואנו מודים .לקדוש ברוך הוא על הנהגתו בעולם אנו ניצבים אל מול תורתם של גדולי הדורות, המבקשים להפיק מן העונש הנורא של דור .הפלגה תובנות מוסריות המהדהדות בנפשנו גם כיום, כשאנו בוחנים את גבולות האנושיות והמרד ביאר: כי עונש הפיכת האדם)(מאמריו על פרשת נח מו"ר הגר"ש פינקוס בספרו שבת מלכתא לבהמה אינו רק עונש פיזי, אלא הוא תהליך פנימי שבו האדם שבוחר לנתק עצמו מבוראו, מאבד את הייחודיות של צלם האדם, ולבסוף הופך להיות כבהמה המהלכת על הארץ ללא שאיפות רוחניות. נראה ליישב כי הוא מדגיש שהמרד של דור הפלגה היה ניסיון לביטול השמיים, ומי שביקש להתעלם מן האלוקות, סופו שאיבד את המרכיב האלוקי שבתוכו, והתדרדר עד למצב .שבו הוא מזוהה רק עם הגוף הבהמי , ביאר: שהאדם הוא בעל בחירה)(חלק א עמוד רעא הגאון רבי אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו וכאשר הוא משתמש בבחירתו להרע ולהתגאות, הוא משחית את המבנה הנפשי שלו עד שאין מוסרי: החיה-עוד ערך לצורתו החיצונית. נראה להסביר את דבריו, כי הוא מעניק לנו מבט פנימי שנוצרה מדור הפלגה היא עדות לכך שהבחירה האנושית היא המחייבת את צורתנו, וכאשר הבחירה הופכת לבהמית, גם הצורה החיצונית נמשכת אחריה, והברכה שאנו מברכים היא זעזוע .עמוק מהאובדן הגדול הזה ביאר: שאף על פי שהיה עונש בדור הפלגה, הרי)(פרשת נח מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר שהלקח לדורות הוא החובה לשמור על צלם האדם, וכי כל סטייה מן האמת האלוקית היא צעד בדרך אל הבהמיות. נראה ליישב כי הוא מגדיר את הברכה לא רק כהתפעלות, אלא כאזהרה

גם לנשמה מגיע אוכל 748 748 לאדם: הבט בחיות הללו וראה מה קורה למי שמאבד את צלמו, ולמד מכך שעליך להשתמש .בכישרונותיך ובשכלך לעבודת השם ולא למרידה בו, שכן הבריאה כולה מגיבה לבחירותינו ביאר: שדור הפלגה ביקשו לבנות עולם)(מאמרי פורים הגאון רבי יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק ללא אלוקים, ועונשם היה שהם הפכו לחיות חסרות דעת אלוהית, שהן אמנם בעלות כוח, אך ;חסרות את היכולת להתחבר למקור החיים. נראה להסביר כי הוא תובע מאיתנו עין בוחנת המרידה אינה רק פעולה טכנית של בניית מגדל, אלא היא עיוורון רוחני, והפיכתם לחיות היא .הפיכת העיוורון למציאות קבועה וגלויה לכל רואה ביאר: שברכת משנה)(הלכות ברכות, פרק כג הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף הבריות על אותן חיות אינה עניין של ידע היסטורי בלבד, אלא היא חלק מעבודת השם שבה אנו מכירים בכך שאין שום דבר במציאות שהוא מקרי, וכי כל מה שברא הקב"ה בעולמו, יש לו תכלית וסיבה, גם אם היא מעוררת יראה ופחד. נראה ליישב כי הוא מציב גבול ברור: הברכה היא על הבריאה כולה, וכל עוד אנו רואים את הסימנים למה שקרה בעבר, עלינו להודות לקב"ה .על הבנתנו את המציאות המורכבת כעת, משהעמקנו בסברותיהם של גדולי הדורות ופוסקי ההלכה, אנו יוצאים מבית המדרש אל רחוב החיים, אל המציאות העכשווית שבה השאלה הופכת למעשה של יום ביומו. הנפקא מינות העולות מסוגייתנו אינן רק טכניות, אלא הן צובעות את ההתנהלות ההלכתית והמודעותית .שלנו באור חדש ומזוקק ,הנפקא מינה הראשונה נוגעת להגדרת הברכה על בעלי חיים משונים. אדם הרואה פיל או קוף נדרש על פי המסקנה ההלכתית לברך משנה הבריות, שכן הם בריות משונות שצורתן מזכירה במידת מה את צורת האדם, והדבר מנציח את העונש המופלא של דור הפלגה. מסקנת הדברים היא שהברכה אינה רק תגובה למראה חריג, אלא ביטוי של הכרה בצדק האלוקי ששינה את .הבריות הללו, והיא מחייבת אותנו לעצור ולהרהר בערכו של צלם האדם שנשמר בנו הנפקא מינה השנייה עוסקת בהבחנה שבין הבריות השונות שצוינו בחז"ל. יש לדייק כי הברכה אינה ניתנת על כל חיה משונה באופן כללי, אלא דווקא על אותן בריות שדמיונן לאדם הוא המעורר את הזיכרון הרוחני לעונש דור הפלגה. המסקנה היא שאין לברך על חיות מוזרות אחרות שאין להן זיקה לצורת האדם, אלא רק על אותן המזכירות לנו את אובדן הצלם, ובכך .הברכה הופכת לשיעור חי ביראת שמיים ובזהירות מדרכים המוליכות לבהמיות הנפקא מינה השלישית מתמקדת בזהירות שלא לברך ברכה זו ללא צורך או ללא דעת ברורה ,על מהות הברכה. אדם הרואה חיה משונה שאינו יודע אם היא מהמינים שתיקנו עליהם חכמים המסקנה היא להקדים ולברך רק אם הוא משוכנע שאכן מדובר במין הדומה לצורת אדם, ולא להיגרר אחר ספקות המטשטשים את כוונת הברכה. הבהירות ההלכתית נותנת לנו את השלווה לפעול מתוך הבנה שהברכה שבירכנו היא חלק ממסורת ארוכת שנים המקשרת אותנו לעבר .הרחוק וללקחים הנצחיים של התורה

חנ תשרפ 749 749 לסיכום, למדנו שההלכה מבקשת מאיתנו לא רק לדעת מה מותר ומה אסור, אלא לפתח רגישות לאבחנה דקה בין מופעי הטבע המיוחדים לבין המסר הרוחני הטמון בהם. אנו נדרשים לבחון את המציאות בעין מפוקחת, לדעת שהופעת החיות הללו היא תזכורת לפוטנציאל הנפילה של האדם, ובו זמנית להזדמנות להודות על הצלם האנושי שזכינו לשמור. כל ברכה שאנו מוסיפים, או נמנעים מלהוסיף, הופכת להיות רגע של בירור שבו אנו מקדשים את המפגש .שלנו עם הבריאה באור של הלכה צלולה וברורה ,לאחר שעמדנו על גדרי ההלכה והנפקא מינות למעשה, הגיעה העת להעמיק אל רובדי הרעיון אל הדיאלוג הסמוי מן העין שבין השמיים והארץ, בין המרידה הגאוותנית של דור הפלגה לבין ,השפלות המוטלת של הבריות המשונות. בירור העומק של סוגייתנו אינו רק עניין של ברכות .אלא הוא מסע בנבכי האמונה ביחסו של הבורא לבריאתו ולבחירתו החופשית של האדם החיות הללו, המזכירות במראן את צורת האדם, הן בבחינת עדות אילמת למה שקורה כאשר האדם מנסה לפרוץ את גבולותיו במרידה נגד מלך העולם. נראה לבאר כי הדיון על הפיכתם לקופים ולפילים טומן בחובו הבנה מהותית על 'צלם האלוהים'. כאשר האדם מבקש להקים מגדל שיגיע השמיימה, הוא במו ידיו מבטל את משמעות צורתו האנושית, שהרי כל מהות האדם היא להיות כפוף לשמיים. הפיכתו לבעל חיים אינה רק עונש, אלא ביטוי של האמת הפנימית שהתגלתה במעשיהם – הם בחרו להתרכז בחומר ובגאווה, ועל כן הם הושפלו אל עולם החי .המונע מיצרים ומהישרדות פיזית בלבד נראה להעמיק ולומר כי הברכה משנה הבריות היא התיקון שלנו, כבני אדם, מול אותו אובדן דמות. הברכה הזו אינה מביעה זלזול בחיות, אלא תפילה והודיה על כך שאנו זכינו להישאר בתוך המסגרת של צלם האדם. כשאנו מברכים, אנו אומרים לקדוש ברוך הוא: אנו רואים את מה שקרה למורדים, אנו מזהים את הטרגדיה שבשינוי צורתם, ואנו מקבלים עלינו את המחויבות להישאר אדם במלוא מובן המילה, כזה ששכלו וליבו כפופים לבוראם ולא ליצריו. הראייה של הבריות הללו ביום יום היא קריאה אישית, הזמנה בלתי פוסקת לעורר את הנפש, שכן צלם .האדם אינו מובן מאליו, הוא מתנה המחייבת עבודה בלתי פוסקת .עומק הסוגיה מוביל אותנו להבנה כי האדם אינו רק צופה פסיבי בטבע, אלא הוא בעל בחירה הברית עם הקדוש ברוך הוא זקוקה לאנשים שיודעים להבחין בין האור לבין החושך, בין הרוחני לבין החומרי. אם ראינו את הפיל או את הקוף, הרי שאנו פוגשים את האמת המרה של דור הפלגה, והעדות הזו חייבת להישמע מתוך התפעלות ויראה. האדם המבקש לברך משנה הבריות אינו אדם החשוף לטרטור הלכתי, אלא אדם המחפש להכניס את הקדושה אל תוך כל פינה ביומו, שאינו מוותר על שום הזדמנות להודות, שאינו נותן לרגעים הגדולים לחלוף לידו מבלי .לחתום אותם בברכה המעמידה אותו במקומו הנכון לפני בוראו בסופו של דבר, ההבחנה שההלכה עורכת – שהשינוי בצורה מחייב ברכה – מגלה לנו שהקב"ה חקק בטבע את האותות הללו כדי לומר לנו: אני כאן, אני מנהיג את עולמי, ואני דורש מכם לשמור על הצלם שנתתי בכם. הברכה שניתנת על המראה המשונה היא אישור לכך שגם אחרי

גם לנשמה מגיע אוכל 750 750 כל הנפילות של הדורות, האור האנושי עדיין מאיר. זוהי התנועה הנפשית של הנשמה היהודית – תמיד לחפש את העומק שבתוך הצורה, תמיד להודות על הצלם שנשתמר, ותמיד להתחדש .ביראת שמיים טהורה בנבכי נפשנו, הדיון המורכב על דור הפלגה והפיכתם לבריות משונות אינו רק פרק בהיסטוריה הקדומה, אלא מראה שקופה המוצבת מול האדם בכל עת ובכל שעה. החיבור לנפש מתחיל בהכרה בכך שצלם האדם אינו מובן מאליו, אלא הוא פיקדון יקר ערך המופקד בידינו. כאשר אנו רואים את אותן בריות שצורתן מזכירה במידת מה את האדם אך מהותן נשתנתה, אנו נדרשים לבחינה פנימית נוקבת: האם אנו שומרים על הגחלת הרוחנית שלנו, על היכולת להתרומם מעל יצרינו ועל השאיפה להידבק בבורא, או שמא אנו מאפשרים לשיגרה ולחומריות להפוך את חיינו ?לחיים בהמיים ללא דעת האמונה בצלם האדם היא היסוד שעליו נבנית היראה. כשאדם מביט בבריות הללו ומברך ברוך משנה הבריות, הוא אינו עושה זאת מתוך התנשאות, אלא מתוך הכרה בענווה גמורה בכך שהיכולת להישאר אדם דורשת סייעתא דשמיא ושמירה על הבחירה החופשית. האמונה מלמדת אותנו שהקב"ה הציב בעולמו תמרורים אלו כדי שנזכור את כובד האחריות המוטלת על כתפינו. הפחד המקנן בלב מפני הפיכה או נסיגה רוחנית הוא המנוע המניע אותנו להשקיע ברוח, בתפילה ובלימוד, כדי להבטיח שצורתנו החיצונית תמשיך לשקף את האור הפנימי שנתן .בנו הבורא יומית, הסוגיה הזו מלמדת אותנו על הדרך שבה אנו ניגשים לחיים בכלל. אנו-בהנהגה היום חיים בעולם שבו הפיתויים להשקיע רק בגוף ובחומר הם עצומים. הידיעה שדור הפלגה בנה מגדל כדי לשכוח את השמיים, ובתמורה איבד את צורתו האנושית, היא שיעור מוסרי מהדהד לכל אחד מאיתנו. אדם שחי מתוך ההבנה הזו אינו מבקש לעצמו נוחות חומרית המנתקת אותו מהשורשים, אלא הוא אדם שמבין שהקדושה מחייבת אותו לערנות מתמדת. הוא מבין שקדושה היא היכולת לזהות את הקו הדק שבין האדם לבהמה בתוך תוככי ליבו, ולפעול תמיד .לחיזוק החלק האלוקי שבו היכולת להכיל את הברכה על הבריות הללו, מתוך כובד ראש, היא היכולת להאמין בערכו הנצחי של כל רגע של אנושיות מקודשת. מי שמאמין שהקב"ה חפץ בצלם האדם, מבין שהאדם המתבונן בבריאה הוא שותף למעשה בראשית, אך כזה שנושא באחריות על שלמות דמותו. הלב שאינו חושש להתבונן בשינויים הללו, הוא לב שאינו ננעל בתוך השגרה, אלא לב שפתוח להשפעה האלוהית הזורמת בתוך הבריאה ומאירה את דרכנו בתוך מציאות .מורכבת ומשתנה המצפן הפנימי הנבנה מתוך סוגייתנו מכוון את האדם אל מוסר של אחריות עצמית בלתי מתפשרת. האדם המבקש להיות ישר עם עצמו ועם בוראו, מגלה כי אין קונפליקט בין עולם הטבע המופלא לבין המחויבות הרוחנית שלו, אלא מדובר במצפן המורה על הדרך המדויקת שבין שמים וארץ. המצפן הזה מלמד אותנו כי אדם שיראתו טהורה אינו מחפש לעצמו נתיבי

חנ תשרפ 751 751 בריחה אל הפסיביות, אלא הוא מבין שחובתו היא להישמר שלא להשחית את צלם האלוהים שבו. הוא מבין כי הבריות המשונות המהלכות בעולם הן תמרור אזהרה חי, המורה על כך .שהמרחק בין אנושיות מרוממת לבין הפיכה לבהמיות תלוי אך ורק בבחירה הרגעית של האדם המוסר הזה מחנך אותנו לענווה מול פלאי הבריאה ומול חומרת הדין. לעיתים אנו נוטים ,לבנות לנו מגדלי שן של ביטחון עצמי, שבהם אנו סמוכים ובטוחים כי צלם האדם שלנו מוגן אך המצפן הפנימי מורה לנו כי הענווה היא המגן הטוב ביותר. כשאנו עומדים מול פיל או קוף ,ומברכים ברוך משנה הבריות, אנו מבטאים הכרה בכך שאין אנו הקובעים מהו טבעו של אדם אלא הקב"ה שבורא ומחדש בטובו בכל יום תמיד. הענווה הזו מעניקה לנו את היכולת לפעול מתוך התפעלות אמיתית, כמי שמבין שהעולם סביבנו אינו רק תפאורה, אלא זירת התמודדות .שבה כל בחירה היא גורלית גבורה מוסרית נדרשת מאיתנו גם בדרך שבה אנו מסתכלים על השפלות המוסרית של הדורות. המצפן הפנימי מלמד אותנו כי האדם החופשי באמת הוא זה שאינו פוחד מהתיוג של ירא שמים המסתכל בעומקם של דברים. הוא אינו זקוק לאישור חיצוני כדי לדעת שפעולתו היא אמת; הוא נושא בקרבו את הוודאות שכל ברכה שאנו מברכים מחדדת את ההבחנה שבין הקדוש לבין החול, ובין הצלם האנושי לבין הבהמי. זוהי גבורה של אדם שאינו נגרר אחר שגרת .החיים, אלא שומר על המצפן שלו מכוון כל העת אל האמת הנצחית של התורה לבסוף, המצפן הזה מוביל אותנו לאחריות אישית בתוך הקהילה. אם אנו הופכים להיות אנשים שחייהם מונחים על בסיס של הבנה שכל מראה בבריאה הוא אות של הנהגה אלוקית, הרי שאנו הופכים למודל של עוצמה רוחנית עבור הסובבים אותנו. אנו משדרים שאין בטבע שום .דבר מקרי, וכי המורשת של דור הפלגה נועדה ללמדנו לקח נצחי על ערך הבחירה והאחריות השלווה שבה אנו ניגשים לברך, מתוך הכרה בעומק הדין והחסד, היא עדות לכך שהמצפן הפנימי שלנו מכוון אל הטוב המוחלט, ושהנפש שלנו קשובה לקול העמוק והאמיתי המבקש מאיתנו .להישאר בצלם אלוהים אנו חותמים את מסענו בסוגיה העמוקה הזו, ומבקשים לאסוף את התובנות אל תוך שגרת יומנו, כדי שהלימוד לא יישאר רק זיכרון היסטורי, אלא ילווה אותנו ברגעים הקטנים של חיי המעשה. התובנה הראשונה היא עוצמתה של הזהות. בתוך עולם משתנה ומפתה, שבו המדיה והטכנולוגיה מנסים לעיתים לעצב את דמותנו על פי רצונם, אנו נדרשים לזכור את גודל האחריות הטמון בשמירה על צלם האדם. הידיעה שדור הפלגה איבד את צורתו משום שביקש לבטל את מרותו של הבורא, מחייבת אותנו לבחון את המניעים שלנו – האם אנו פועלים מתוך חיבור לשמיים, או שמא אנו נסחפים אחר מטרות שאין בהן אמת? התובנה השנייה היא חשיבותה של ההודיה המדויקת. כשאנו מברכים את הקדוש ברוך הוא ברוך משנה הבריות, אנו לא רק מגיבים למראה עיניים, אלא מזכירים לנשמתנו שהמציאות סביבנו אינה מקרית. היכולת להבחין בשינוי ולברך עליו היא כלי המגן עלינו מלהפוך את העולם לטבע אילם, ומחזירה אותנו אל תודעת .העבד העומד לפני קונו בכל רגע ורגע

גם לנשמה מגיע אוכל 752 752 :עיקר העניין:עיקר העניין הסוגיה שלפנינו חושפת בפנינו צוהר מרתק אל הדינמיקה שבין המרד האנושי לבין התגובה האלוהית המעצבת מחדש את פני הבריאה. הדיון בדור הפלגה ובהפיכתם לבריות משונות אינו רק משא ומתן הלכתי על ברכת משנה הבריות, אלא תזכורת חיה ונושמת לכך שצלם האדם הוא הפיקדון היקר ביותר שהופקד בידינו. למדנו כי הפיכתם של המורדים לחיות השדה היא תוצאה ישירה של הניתוק מהערכים הרוחניים לטובת גאוות הגוף והחומר. השילוב שבין המדרשים המופלאים לבין ההלכה הפסוקה, מלמד אותנו כי הקדושה אינה דורשת מאיתנו להתעלם מהמציאות הקשה, אלא להתבונן בה בעיניים פקוחות, להכיר את שורשי העונש, ולהודות על הנס המתמיד של קיומנו כבני אדם העובדים את ה'. הלב הנבון יודע להבדיל בין הטבע הגולמי לבין ההנהגה האלוקית השזורה בתוכו, ודרכו הוא סולל את הדרך לחיים של טהרה, שבהם כל ברכה היא עדות לאמונה בבורא העולם ובערכו הנצחי של כל רגע של אנושיות. המסקנה המזוקקת מכל הסוגיה היא שההבחנה והברכה אינן פעולות טכניות, אלא הן דרך חיים שלמה, המבקשת לראות את האור האלוקי גם בתוך המקומות המורכבים ביותר .ולשמור על הלב נקי וקשוב לקול ה' המדריך אותנו בכל צעד ושעל החיים הם מסע של זיכוך מתמיד שבו היכולת להבדיל בין העיקר לטפל היא הכלי החשוב ביותר בידי האדם. כשאנו בוחנים את מציאות חיינו בעין מפוקחת ובלב ישר, אנו הופכים את החומר הגולמי למהות רוחנית השופעת חסד וטהרה, ושומרים .על צלם האדם שלנו מכל משמר, בתוך עולם המבקש תמיד להטות אותנו מדרכנו