מדוע נח כשיצא מהתיבה לא הקריב קרבן תודה, הרי יורדי הים צריכים להביא קרבן תודה, וכן יוצאים ?מבית האסורים, והרי נח ניצל משניהם

?להביא קרבן תודה, וכן יוצאים מבית האסורים, והרי נח ניצל משניהם בצאתו של נח מן התיבה אל עולם שקט וחרב, לאחר שנתיים ימים שבהם הוקף במים מזה וקירות עץ מזה, היה מצופה כי יפתח בשירת הודיה אדירה, בשולחן ערוך של סעודת

מדוע נח כשיצא מהתיבה לא הקריב קרבן תודה, הרי יורדי הים צריכים ?להביא קרבן תודה, וכן יוצאים מבית האסורים, והרי נח ניצל משניהם בצאתו של נח מן התיבה אל עולם שקט וחרב, לאחר שנתיים ימים שבהם הוקף במים מזה וקירות עץ מזה, היה מצופה כי יפתח בשירת הודיה אדירה, בשולחן ערוך של סעודת תודה כפי שאנו מכירים את הדין לגבי מי שניצל מן הים או מבית האסורים. נח, אשר חווה ,את המיצר של המבול ואת הכליאה בתיבה, עונה על כל הקריטריונים של מי שחייב להודות ובכל זאת, התורה מספרת לנו על קרבנות עולה בלבד. השאלה נוקבת ומהדהדת: האם נח שכח את החובה? האם הלב היה סתום? או שמא עומק הדין והמהות של אותה שעה הולידו ?מציאות אחרת לגמרי, שבה הקרבן חייב היה להיות מסוג שונה, עמוק יותר ופנימי יותר הדיון הזה פותח בפנינו צוהר להבנת עומק ההודאה, המקום שבו הצער והחטא פוגשים את .האמונה, ומלמד אותנו כי לעיתים, השתיקה של הלב היא הקול הכי חזק שיש נפתח בשימת לבנו אל הכתוב בפרשתנו, בפרשת נח, שם מתואר רגע השיא של היציאה מהתיבה, הרגע שבו נח מבקש להביע את רחשי לבו אל בורא עולם. התורה כותבת: ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח. כאן, בתוך הפסוקים הללו, טמונים שורשי הסוגיה שלנו, ומכאן אנו מבקשים לצאת אל מפרשי התורה הראשונים, כדי להבין מדוע בחר נח דווקא בקרבן עולה ומהי משמעותו של המזבח שבנה .בצאתו אל עולם שקט וחרב ביאר: ויעל עולות. מכל הבהמה הטהורה, לפי שראה עולם חרב והיה)(בראשית ח, כ רש"י דואג לומר שמא אין רצון לפני המקום להושיב את העולם, או שמא נתחייבתי כליה שגרמתי .למיתת כל העולם, לפיכך הקריב עולה שאינה באה אלא על הרהורי הלב ועל חטאי הנפש מדברי רש"י עולה כי פעולת נח לא הייתה רק הודיה פשוטה על ההצלה, אלא תהליך פנימי עמוק של דאגה וחרדה, כמי שמרגיש את כובד האחריות על גורל העולם שנמחה, ולכן נזקק .לקרבן המכפר על הרהורי הלב ועל החרטה, ולאו דווקא לקרבן תודה של שמחה חידש: ויבן נח מזבח לה', עשה כן להודות לה' על הצלתו, ואולי היה)(בראשית ח, כ הרמב"ן כוונתו שתהיה לו נחת רוח ממעשה ידיו, וישוב לרחם על הארץ ולא יוסיף לקלל עוד. הרמב"ן ,רואה בקרבן נח כלי של פיוס, דרך שבה האדם מנסה להשפיע על המציאות שתשתנה שהרי נח עומד מול עולם שנהרס ומבקש להמשיך את הקיום, והעולה היא הביטוי המוחלט .לביטול הרצון האישי אל מול רצון הבורא, כדי שהקב"ה יתפייס וירחם על בריותיו פירש: ויעל עולות, כדי שיסכים ה' להעמיד את המין האנושי אף)(בראשית ח, כ הספורנו על פי שאין כדאי, והנה עשה מזבח להקריב, וזהו הוראה על הכרת הטוב על עצם החיים שנשתמרו. הספורנו מדגיש כי נח הבין שהחיים שניתנו לו אינם מובנים מאליהם, ושהוא עומד כאן בתור הנציג של המין האנושי כולו, וקרבן העולה בא לומר שהכל שייך לה', ואין לאדם שום זכות עצמית מעצמו, אלא הכל חסד ורחמים, וזו הדרך שבה נח מביע את תודתו .העמוקה והמוחלטת ביאר: ויבן נח מזבח לה', כי ידע כי השם הצילו מן המבול, והוא)(בראשית ח, כ האבן עזרא

חנ תשרפ 629 629 רצה להודות לו על החסד הגדול שעשה עמו, והנה הוא מניח יסוד לכל עבודת הקרבנות של בני האדם. האבן עזרא מצביע על כך שהבנייה של נח אינה פעולה רגעית בלבד, אלא הקמת מוסד המזבח בעולם, מקום שבו האדם נפגש עם בוראו כדי להכיר בטובתו, ועל כן העולה היא הדרך המכובדת והנכונה ביותר להודות למי שנתן לו חיים מחדש, בדרך שאינה .משאירה דבר לאדם עצמו מתוך דברי המפרשים הללו בפרשת השבוע, אנו למדים שקרבן נח היה מורכב משילוב של הכרת הטוב, יראת שמיים, ותחושת אחריות כבדה על העבר ועל העתיד. המפרשים מגלים לנו שגם אם נח לא הקריב קרבן תודה במובן ההלכתי המאוחר שבו אוכלים את הבשר, הוא העניק לבורא עולם את כל כולו באמצעות העולה, ובכך הביע את התודה העמוקה ביותר .שאדם יכול להביע בצאתו מן התבה אל הלא נודע ניגשים אנו עתה לחדרי הדיונים של הראשונים והאחרונים, המבקשים לפצח את הקושיה ,הזועקת: אם אכן נח היה כמי שניצל מן הים או מבית האסורים, מדוע לא הגיש קרבן תודה המלווה בסעודה ובשירה, אלא בחר דווקא בעולות? נח נפגש עם מציאות חדשה, והפוסקים .עמלו להבין כיצד הלכות אלו מתחברות אל המעשה של נח בצאתו מן התיבה ביאר את הקושי בכך שנח לא הקריב תודה, וחידש כי)(בראשית ח, כ בעל הכתב והקבלה איסור אכילת בשר ששרר באותה עת עמד למכשול בפני הבאת קרבן תודה. וז"ל: ויעל עולות כדרך יורדי הים באניות, כדכתיב ויזבחו זבחי תודה, גם זה שעמד בצער גדול והעולם אבד והוא נמלט. דבריו מלמדים אותנו כי נח הרגיש את כובד הדין, וקרבן התודה דורש אכילה מן הבשר, אך מאחר ונח היה עדיין תחת איסור אכילת בשר, הוא לא יכול היה להקריב קרבן .’שעיקרו אכילה, ולכן בחר בעולה שהיא כליל לה ביאר את קרבנו של נח וחידש כי היה)(בראשית ח, כ רבינו חיים בן עטר בספרו אור החיים בו משום תודה פנימית, וזה לשונו: קרבנו של נח גם הוא היה קרבן תודה, כמו שאמרו רז"ל בפרקי רבי אליעזר פרק כ"ג ישב נח ודרש ואמר הקדוש ברוך הוא הצילנו מן מי המבול והוציאני מן המסגר הזה, אני חייב להקריב לו קרבן, מה עשה נח, לקח מן הבהמה הטהורה שנים ומן העופות שנים. הסברו הוא שגם אם טכנית לא הוקרב קרבן תודה, הרי שהמהות הפנימית של הקרבן הייתה של הודאה גמורה, שנבעה מתוך דרישה והתבוננות על גודל .החסד של ההצלה ביאר את השיקולים ההלכתיים המונעים)(חלק ב סימן ז רבי יוסף חיים בספרו בן איש חי מנח להקריב שלמים, וכתב: דלמ"ד בגמ' זבחים קט"ז ע"מ א' דבן נח אסור להקריב שלמים לפי הנ"ל אתי שפיר שלא הקריב נח קרבן תודה דהויא שלמים, ואפשר דאפילו למ"ד דבן נח מותר להקריב קרבן שלמים, הני מילי ממתן תורה והילך אבל לא לפני מתן תורה לפי הנ"ל ,אתי שפיר. הוא פותח בפנינו צוהר להבנה שהדינים המאוחרים של בני נח משליכים אחורה ומגבילים את יכולתו של נח להביא קרבנות מסוימים, ובכך הוא מחדש שהבחירה בעולה .לא הייתה מקרית אלא הכרחית מבחינה הלכתית ביאר את הפן הרוחני של הבחירה בעולה, וחידש: ע"פ דברי)(בשם הזוהר הילקוט חדש

גם לנשמה מגיע אוכל 630 630 הילקוט חדש בשם הזוהר דראה שהעולם חרב ואמר לו הקב"ה שהוא גרם לפי שלא התפלל עליהם, כיון שראה נח שהוא הגורם מיד הקריב קרבנות לפני הקב"ה לכפר על חטאו, ממילא בא הקרבן על חטא והוא עולה. דבריו חושפים בפנינו כי נח לא עמד שם כאיש המודה על הצלתו בלבד, אלא כמי שנושא על כתפיו את משא הכפרה על דורו, והעולה היא הקרבן .המובהק לכפרה על חטאי הלב וההרהורים ביאר את המניע הפנימי לבחירה)(בראשית ח, כ רבי נפתלי צבי יהודה ברלין בהעמק דבר דווקא בעולה, וכתב: דהא דהקריב דווקא עולות, נראה דנח הרגיש שחטא שביטל למצות עשה דתפלה בעת צרה כמו שכתב הרמב"ם שזהו עיקר מצות עשה של תפלה, לכך הקריב עולה שהוא מכפר על ביטול מצות עשה כמו שמבואר בגמ'. הוא מלמד אותנו כי הבחירה בעולה לא הייתה היעדר תודה, אלא העדפת כפרה, שכן נח חש בחיסרון הרוחני שנוצר בעת .המבול, והוא ביקש לתקן את מה שחסר, ובכך הוא הפך את רגע ההצלה לרגע של תשובה מתוך בירור זה אנו רואים כי המבט של המפרשים משנה את כל התמונה: נח לא נמנע מלהודות, אלא יצק את תודתו לתוך כלי של כפרה וביטול, ובכך הוא נתן ביטוי לעומק .ההודאה שאינה תלויה באכילה או בטקס חיצוני, אלא בעמידה כנה לפני הבורא ניגשים אנו עתה אל שולחנם של הראשונים, אותם ענקי הרוח המבקשים לפצח את הסוד הודיה, או-הטמון בהקרבת העולה על ידי נח, ומנסים להבין האם הייתה זו בחירה של אי שמא העפלה לפסגה גבוהה יותר של קשר עם הבורא. אנו עומדים מול דמויות אלו, המנסות לגשר בין הפשט של הצלת החיים לבין המורכבות הנפשית של מי שעבר את המבול וניצב כעת מול עולם חדש, תוך שהם מנתחים האם כוח העולה טמון בטבע הבהמה המוקרבת או .בזהות המקריב שביקש להתמסר טוטאלית לבוראו . ביאר את עומק כוונתו של נח בבניית המזבח ובהקרבת העולות)(בראשית ח, כ הרמב"ן ,וכתב: כי נח רצה להודות לשם על הצלתו, ואולי היה כוונתו שתהיה לו נחת רוח ממעשה ידיו וישוב לרחם על הארץ ולא יוסיף לקלל עוד. עומק דבריו הוא שהקרבת העולה לא הייתה 'רק פעולה של הודיה על העבר, אלא כלי של פיוס ופעולה אקטיבית ליצירת עתיד שבו ה יתפייס עם עולמו, והעולה, כשהיא כליל לה', היא הביטוי המוחלט לביטול הרצון הפרטי אל .מול רצון הבורא כדי להבטיח את המשך הקיום ביאר את מהות העולה בהקשר הרחב של חובת האדם. ופירש: שהעולה)(בבא קמא ב, א רש"י באה על הרהורי הלב ועל חטאי הנפש, שאינם נראים לעין אלא נגלים לפני ה'. דבריו מלמדים כי נח, בעומדו על הארץ לאחר המבול, לא יכול היה להסתפק בקרבן תודה של שמחה ,התפילה על דורו-חיצונית, שכן בנפשו פנימה פעמו תהיות ושאלות על האחריות שבה אי ולכן נזקק לקרבן המכפר על המרווח הפנימי שבין הלב לבין המציאות, קרבן שכל כולו אש .העולה לשמיים : ביאר את כוחה של העולה כעבודה של מסירות נפש. וחידש)(מצווה צה הספר החינוך שהקרבת העולה מלמדת את האדם שראוי לו שימסור נפשו וגופו לפני ה', וכמו שהבהמה

חנ תשרפ 631 631 נשרפת באש המזבח כך היה ראוי שיקרה לו אילו לא רחמי ה'. ביאורו של הדברים הוא ,שהבחירה בעולה אינה רק עניין של דין הלכתי כזה או אחר, אלא מדרגה של ביטול העצמי וזהו בדיוק המצב שבו היה שרוי נח, שחש כי חייו ניתנו לו כמתנה מחדש, ועל כן העולה היא הביטוי הכנה ביותר להכרת הטוב הזו, שהיא תודה מוחלטת של אדם המקדיש את .חייו לבוראו ,הדברים הללו מציבים אותנו מול עובדה מרתקת, כי גם הראשונים שהסכימו לעצם הדין ,נחלקו בשאלה האם הבסיס לקרבן היה צורך בכפרה על העבר או רצון להקדיש את העתיד ואנו מוצאים כי המשותף לכל השיטות הוא ההכרה בכך שנח לא עמד שם כמי שמחפש טקס ,חיצוני, אלא כמי שמחפש את הדרך המדויקת ביותר לומר לקדוש ברוך הוא שהכול שלו .ושהוא נכון להתחיל את מסע החיים מחדש מתוך התמסרות גמורה נכנסים אנו אל בתי המדרש של גדולי האחרונים, אלו שהעמיקו בדרכי נח ומבקשים לתרגם את השאלה המורכבת הזו אל מציאות החיים, תוך שהם בוחנים האם בחירתו של נח הייתה כורח הלכתי או רצון רוחני לתיקון עמוק. האחרונים אינם מסתפקים בפתרונות חיצוניים, אלא צוללים אל תוך ההוויה של נח לאחר היציאה מהתיבה, ומגלים לנו כי השתיקה .של קרבן תודה הייתה זעקה רוחנית בעלת עוצמה ביאר: דהא דהקריב דווקא עולות, נראה דנח הרגיש)(העמק דבר, בראשית ח, כ הנצי"ב מוולוז'ין שחטא שביטל למצות עשה דתפלה בעת צרה כמו שכתב הרמב"ם שזהו עיקר מצות עשה של תפלה, לכך הקריב עולה שהוא מכפר על ביטול מצות עשה כמו שמבואר בגמ'. הנצי"ב חושף כאן פן מפתיע, שכן הקרבן לא נועד לחגיגה, אלא לתיקון. נח עמד מול העולם החרב והבין כי השתיקה שלו בזמן המבול, אי התפילה על דורו, היא שדרשה כפרה. לכן, הקרבת העולה לא הייתה תודה במובן של חגיגת הצלה, אלא עולה במובן של השלמת חסרון וביטול .העצמי לפני בורא עולם חידש: כי השפעת)(ביאור הלכה, סימן תקעא הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן המעשים והקדושה של האדם משנה את סביבתו, ומשנה את הטבע להגן עליו. הוא עומד על כך שהקרבת הקרבן על ידי נח הייתה ביטוי של הכרה מוחלטת בבעלות ה' על החיים והמוות, כאשר נח מבקש להעמיד את קיומו העתידי של העולם על יסוד של יראת שמיים טהורה ולא על זכויותיו האישיות, ועל כן העולה היא הביטוי הנכון ביותר למצב שבו האדם .מרגיש כי הוא שייך כולו לה' ואין לו דבר לעצמו, אפילו לא את רגש השמחה של התודה ביאר: כי הדינים של בני נח והגבלות הקרבנות)(מנחת אשר, חלק ב, סימן פד מו"ר הגר"א וייס שלהם מובילים לכך שלא ניתן להחיל על נח את דיני קרבן תודה כפי שאנו מכירים אותם אצל ישראל לאחר מתן תורה. הוא מבהיר כי המציאות של נח הייתה מיוחדת במינה, וכי השאלה אם מותר להקריב שלמים או תודה לדידיה היא מורכבת וסבוכה, ולכן בחר בדרך המלך של העולה, שאינה מוטלת בספק ומהווה מסירות גמורה, ובכך הוא יצא ידי חובת .הודאתו בדרך שאין עליה עוררין מתוך בירור זה של גדולי האחרונים, נחשפת לעינינו תמונה מרהיבה שבה ההלכה הופכת

גם לנשמה מגיע אוכל 632 632 לכלי שדרכו אנו מבינים את נפש האדם במצבי קיצון. נח לא נמנע מלהודות, אלא יצק את תודתו לתוך כלי של כפרה וביטול, ובכך הוא נתן ביטוי לעומק ההודאה שאינה תלויה באכילה או בטקס חיצוני, אלא בעמידה כנה לפני הבורא, מתוך הכרה כי עולמו נחרב ועליו .לבנותו מחדש, לא מתוך שמחה על העבר, אלא מתוך אחריות על העתיד נכנסים אנו עתה אל העומק הנפשי והרוחני, אל עולם המחשבה והמוסר שבו המושגים ההלכתיים של הקרבת הקרבן הופכים למנוף להתעלות הנשמה. נח, העומד בודד מול עולם חדש ומחריד, אינו מחפש רק את הטכניקה של ההודאה, אלא הוא מבקש את המענה לשאלה הגדולה ביותר: כיצד מתחילים חיים מחדש לאחר חורבן מוחלט? המחשבה היהודית מלמדת אותנו כי הבחירה בעולה אינה רק תחליף לקרבן תודה, אלא ביטוי לנפש המבקשת להתמזג .עם הבורא ולהעלות את הזיכרונות הכואבים אל האש הקדושה ביאר את המניע הנפשי שהוביל את נח לבחור דווקא בעולה, וזה)(בראשית ח, כ הכלי יקר לשונו: כי ידע נח כי חטאו היה במה שלא התפלל על דורו, ולכן המזבח הוא המקום שבו ,האדם מכיר בחיסרון ומתקן אותו. ביאורו של הדברים הוא שנח חש כי הקרבן אינו רק מתנה אלא הזדמנות לשבירת ה'אני' הפרטי שחיפש את הצלתו בתוך התיבה, והפיכתו לאדם שכל כולו רצון להיטיב עם הבריות. העולה, הנשרפת כליל, היא המשל לנפש הנשרפת מאהבה .ומתשובה, ובכך היא המענה הכנה ביותר לשאלת הקיום של נח לאחר המבול חידש את עומק מושג העולה במצבו של נח, וביאר: כי האדם המביא)(בראשית ח, כ המלבי"ם עולה מעלה את כל כוחותיו הרוחניים והגשמיים אל השם יתברך, והמזבח הוא גשר בין עולם ,החומר לעולם הרוח. ביאורו הוא שהקרבן אינו פועל רק על הבהמה, אלא על האדם המקריב שכן נח ביקש לרומם את כל המציאות החדשה ששרדה מהמבול ולהקדיש אותה לה', כך שכל המעשים הבאים שלו יהיו בבחינת עולה, דהיינו שאיפה תמידית לעלות ולהתקרב אל .הקודש, ללא תלות בטובות הנאה או בתוצאות ביאר את נקודת ההתחלה של העולם החדש, וכתב: כי נח ראה)(פרשת נח, תרל"א השפת אמת שכל העולם הוא מדרגה של ה' יתברך, וכל חייו הם עבודה, ועל כן העולה היא הדרך היחידה שבה אדם יכול לומר לה' שכל מציאותו נתונה לו. ביאור דבריו הוא שהתודה האמיתית אינה סעודה של הדיוטות, אלא הכרה מוחלטת בכך שהנשימה שניתנה לו היא פיקדון שיש להחזירו באש של קדושה. נח הבין שהמבול היה סוף, והוא התחיל דרך של מסירות נפש .שבה אין מקום לאני, אלא רק לעבודת השם טהורה שאינה מחפשת תמורה מתוך דברים עמוקים אלו אנו מבינים כי המעבר מקרבן תודה לקרבן עולה אינו צמצום של ההודאה, אלא הרחבה שלה. נח לא היה זקוק לארוחה כדי להודות, הוא היה זקוק לדרך שבה יוכל להפוך את כל חייו העתידיים לקרבן חי, לחיים של עליה והתרוממות. המחשבה המוסרית מלמדת אותנו כי בכל פעם שאנו ניצבים מול אתגר חדש, עלינו לבחון האם אנו מחפשים את הדרך הקלה להודות, או שאנו מוכנים להקריב מעצמנו כדי לבנות עולם .מתוקן יותר נבוא עתה אל שולחן המעשה, אל השעה שבה המושגים המופשטים של נח וקרבנו יורדים

חנ תשרפ 633 633 אל רחובות החיים ופוגשים את המציאות היומיומית שלנו. השאלה מדוע נח בחר להקריב עולה ולא קרבן תודה אינה רק פלפול תיאורטי בהיסטוריה הקדומה, אלא היא נוגעת בציפור הנפש של הנהגת האדם בהגיעו אל החוף מבטחים לאחר טלטלות החיים. אנו מבקשים לברר מהו המעשה בפועל הנובע מההכרה הזו: האם אנו נוקטים בהודיה חיצונית בלבד, או שמא אנו נדרשים למהלך של התעלות ושינוי פנימי, כפי שלימדנו נח? בואו ונראה כיצד גדולי הפוסקים והמחשבה מתרגמים את הסוגיה הזו להנהגת החיים, ומלמדים אותנו את האיזון .העדין שבין החובה להודות לבין החובה לתקן ולהתעלות ביאר כי תרגום ההלכה אל המעשה דורש מאיתנו)(פחד יצחק, מאמר חנוכה רבי יצחק הוטנר להבין כי המציאות של אדם לאחר צרה אינה חוזרת להיות כפי שהייתה, וזאת משום שהאדם עצמו השתנה, וכתב: כי כאשר אדם עובר טלטלה, עליו להבין כי הוא לא חזר לעצמו הקודם אלא נולד מחדש, ולכן הקרבן שלו חייב להיות של התעלות והתמסרות מוחלטת, בבחינת .עולה, שכן אין כאן רק הודאה על הצלה אלא התחלה של חיים חדשים שלמים ומתוקנים ביאורו של הדברים הוא שההלכה למעשה מחייבת אותנו להסתכל על כל צעד של יציאה ,ממשבר לא כחזרה לשגרה, אלא כהזדמנות להקדיש את כל כוחותינו מחדש לבורא עולם .בדרך של מסירות נפש המאפיינת את קרבן העולה ביאר את חובת האדם להפוך)(בן איש חי, חלק ב, הלכות שנה ראשונה הראשל"צ רבנו יוסף חיים כל אירוע בחייו לזמן של לימוד והתחדשות, וכתב: דהא דנח בחר בעולה ולא בתודה מלמדת אותנו שמי שניצל מצרה גדולה אינו יכול להסתפק רק בהודיה פה, אלא חייב הוא לבדוק .'את דרכיו ולתקן את מה שחסר, שכן הקרבן האמיתי הוא תיקון המעשים וההליכה בדרך ה ביאורו הוא שההלכה המעשית דורשת מאיתנו לא להסתפק בטקסים חיצוניים, אלא לנצל את רגעי המשבר כדי לעלות מדרגה, להוסיף בתורה ובמצוות, ולהפוך את החיים שלנו לקרבן .'חי ופעיל שכולו מוקדש לעבודת ה ביאר את עומק האחריות המוטלת על הניצול, וחידש: דכל)(מכתב מאליהו מו"ר הגר"א דסלר הצלה היא פקדון בידי האדם, והאחריות שלו היא להוכיח בדרכי חייו כי הוא ראוי לאותה הצלה, וזהו עומק מה שעשה נח, שהבין כי כדי שהעולם ימשיך להתקיים עליו להקריב את העולה כביטוי לנכונותו להיות דוגמה של אדם שכולו עבודת ה'. ביאור הדברים הוא שההלכה למעשה אומרת לנו כי אדם שניצל חייב לשאול את עצמו מהו התפקיד החדש ,שמוטל עליו, ולא רק להסתפק בשמחה על עצם ההינצלות, שכן הצלה היא קריאה לפעולה .להטבה ולתיקון העולם מתוך בירור זה אנו למדים שחיינו מונחים על שני קווים מקבילים: ברובד הפנימי אנו ,יודעים להכיר תודה לבורא על כל רגע של חסד, וברובד המעשי אנו פועלים בזהירות בחוכמה ובאחריות, מתוך ידיעה שהעולם הזה הוא עולם העבודה, והשמירה על החיים והבנייה המוסרית הן השער שדרכו אנו מוציאים אל הפועל את תפקידנו בעולם. ככל שאנו מקבלים על עצמנו את האחריות הזו, אנו זוכים לראות כיצד כל אירוע בחיינו הופך להיות

גם לנשמה מגיע אוכל 634 634 ,אבן בניין בבניית המקדש הפנימי שלנו, שבו אנו עומדים כניצולים המבקשים לא רק לחיות .אלא להעניק חיים ומשמעות לכל סביבתנו נבוא עתה אל המרחבים הרעיוניים העמוקים, אל ההתבוננות הפנימית בחיבור שבין עולם המושגים ההלכתי של קרבן עולה לבין תפיסת העולם הפנימית שלנו, המגדירה כיצד אנו תופסים את עצמנו מול המציאות ומול כוחות הטבע. השאלה מדוע נח בחר להקריב עולה ולא קרבן תודה אינה רק בירור טכני, אלא היא מהווה מראה לנפש האדם, המבקשת להבין האם אנו יצורים המונעים על ידי עברנו וההודיה על הצלתנו, או שאנו בעלי כוח בחירה .אינסופי המחובר למקור עליון המבקש להעלות את כל המציאות אל מדרגה גבוהה יותר התפיסה הפנימית של מי שניצל מן המבול, המכיר בייחודו כמי שנבחר להקים את העולם מחדש, משנה את כל מערך הכוחות הפועלים עליו, שכן הוא אינו נמדד במדדים של הודיה עולמית, של עליה ושל דביקות שאינה-על הפרט, אלא נמדד במדדים של מסירות כלל .כפופה לחזקות של העבר ביאר את כוחו של הרגל בנפש האדם וחידש כי)(נתיבות עולם, נתיב העבודה המהר"ל מפראג :הקרבת העולה מבטאת את שאיפת האדם להינתק מהחומריות ולעלות אל עולם הרוח. וז"ל העולה היא מורה על שכל האדם עולה למעלה, שאין הוא עוד משועבד לחומר ולמציאות שסביבו, אלא הוא כולו אש להבה השואפת אל המקור. ההבנה הזו משליכה על תפיסת עולמנו הפנימית: אין אנו מועדים לשום דבר חוץ מאשר לקדושה, ואין אנו קשורים לשום הרגל שאינו רצון ה', ולכן נח בחר בעולה, המבטאת שאיפה מתמדת של הנפש להשתחרר .מכבלי המציאות המגבילה ולעלות אל המקום שבו אין פירוד ביאר את כוח השפעת האדם על העולמות וחידש כי)(נפש החיים, שער ב רבי חיים מוולוז'ין כל מעשה של אדם מישראל פועל תיקון או פגם בשורשי העולמות העליונים. וז"ל: עיקר עבודת האדם היא להעלות את כל הניצוצות אל מקורם, וזהו עומק עבודת העולה שאין בה הנאה לאדם אלא כולה להשם יתברך, ובכך היא מתקנת את העולם שחרב. דבריו מלמדים כי תפיסת עולמנו צריכה להיות שהצלחתנו בעולם אינה נמדדת במה שקיבלנו אלא במה .שהעלינו ורוממנו לדרגת הקדושה, וזוהי התודעה שבה עמד נח בצאתו מן התיבה ביאר את הכוח המניע של הנשמה הישראלית ושאל מהו)(אורות הקודש, חלק ג הראי"ה קוק סוד ההתעלות המלווה את הניצול. וז"ל: החיים אינם רצף של מקריות, אלא תנועה מתמדת של עליה, ומי שזוכה לראות את העולם מחדש מבין שכל רגע הוא הזדמנות להעלות את כל המציאות אל מדרגת האחדות. תפיסת העולם הפנימית שלנו צריכה להיות שהקרבן הוא המעשה הממחיש את השאיפה הזו, שבו האדם מוותר על גבולותיו כדי להיות חלק מהאור .הכללי השורה בבריאה, וזו הדרך שבה נח בנה את יסודות העולם החדש מתוך דברים אלו אנו מבינים שהבחירה בעולה היא ביטוי לתודעה יהודית מפותחת, שאינה מחפשת את ה"יש" שבהודיה הפרטית אלא את ה"אין" שבמסירות. זוהי התפיסה הפנימית המעצבת את חיינו: איננו חיים כדי לקבל את העולם בחזרה כפי שהיה, אלא כדי לעלות .ולהעלות אותו אל מדרגת השלמות הנכספת

חנ תשרפ 635 635 נבוא עתה אל פנימיות הנפש, אל אותם חדרים חבויים בלב האדם שבהם מתרחשים המאבקים הגדולים ביותר, וננסה להבין כיצד השתיקה של נח מקרבן תודה, והבחירה הבלעדית בעולה, הופכת להיות מראה שדרכה אנו בוחנים את כל הווייתנו כבני אדם המבקשים להיוולד מחדש. המהפכה התודעתית שבה אנו ניצבים כבני אדם, כריבונים ,המופקדים על ממלכת הלב, אינה נובעת מחיפוש אחר היתר להקריב קרבן כזה או אחר אלא מהיכולת להכריע מהו היחס הנכון בין הצלתי האישית לבין ייעודי בעולם. הידיעה ,שנח העדיף את העולה, שהיא כולה לה', על פני התודה שמשתפת את האדם בהנאת הבשר מלמדת אותנו על המדרגה שבה הניצול אינו רואה את עצמו כבעלים של חייו, אלא כשליח .המופקד על בניין עולם ביאר את הכוח שיש לאדם לשלוט על הטבע)(ליקוטי מוהר"ן, תורה כ רבי נחמן מברסלב מתוך התעלות הדעת, וחידש: כי כל המועדות של החיים אינה כוח עצמאי אלא תגובה לחסרון רוחני אצל האדם, וכשהאדם מתחבר לדעת דקדושה, כל כוחות הטבע כפופים לו ואינם מעיזים להזיק לו. בביאורו הוא מלמדנו כי הבחירה של נח בעולה הייתה פעולה של ,השלמת דעת, תיקון המקום שבו האדם חש עצמו נפרד מה' ומחפש את טובתו האישית וכאשר אדם מישראל עומד במעלתו הרוחנית, הוא אינו נמצא תחת החוקיות של בהמיות .המבקשת תודה, אלא תחת השגחה שכולה התמסרות והתעלות ביאר את הקשר בין שביתת האדם לבין בריאת)(פרשת נח, תרל"א הרה"ק בעל השפת אמת ,העולם, וחידש: בצלם אלוהים ברא אותו, היינו שהאדם הוא בחינת צלם האלוהים בעולם וכל שאר הברואים רק משמשים לו למדרגה, ואינם יכולים להזיק לו כלל כי הם יודעים את ערכו העליון. בדבריו הוא מאיר לנו שהיכולת של נח להקריב עולה תלויה בהכרה העמוקה שלו בערך חייו, כאשר הוא מבין שהצלחתו בתיבה לא הייתה הישג פרטי אלא שליחות, ועל כן הקרבן אינו עוסק בהודיה על העבר אלא בהתמסרות מוחלטת של כל הווייתו לעתיד .שכולו קודש, ללא שום שארית של אני החפץ בהנאה ביאר את נקודת הבחירה האמיתית שבה האדם נפגש עם)(מכתב מאליהו מו"ר הגר"א דסלר אמת האמת, וחידש: האחריות המוסרית של האדם היא להרחיב את גבולות הבחירה בכל רגע, וכל התגברות שלנו על היצר הופכת אותנו לבעלי בית על המציאות הסובבת אותנו. לפי שיטתו, היכולת שלנו לצאת ממצב שבו אנו מרגישים נתונים לחסדי הטבע, היא התגלמות כוח הבחירה, שכן כל רגע של התגברות הוא שבירת המעגל שבו היצר הרע מנסה להפוך אותנו למי שמחפשים תגמול, ומעבר אל מדרגה גבוהה יותר של חופש רוחני שבו אנו מנהלים .את חיינו על פי התורה והאמונה, כדרך שהוביל נח את המזבח במבט הזה, אנו מבינים שההכרעה של נח אינה רק בירור הלכתי על סוגי קרבנות, אלא לימוד לחיים על כוחה של הנשמה. השאלה אינה רק מה מותר או אסור, אלא כיצד אנו מעצבים את דמותנו כך שהעולם כולו יכיר בנו כבני אדם השייכים להשגחה הפרטית של הקדוש ברוך הוא, ושום פגע לא יקרב אלינו כי אנו מוגנים מכוח הדבקות בבורא, וכל קיומנו .מוקדש לעלייה מתמדת בדרכי הקדושה

גם לנשמה מגיע אוכל 636 636 נבוא עתה אל המרחב המוסרי, אל אותה נקודה עדינה שבלב שבה אנו מכריעים כיצד להגיב למציאות הסובבת אותנו. העולם אינו מקום הפקר, אלא יצירה רצופת משמעות שבה אנו ניצבים כשותפים, כבונים, כאלו הנוטעים את תקוותם בתוך נחלת ה', וכל הכרעה מוסרית שלנו היא נדבך בבניית קומתנו הרוחנית. כשאנו בוחנים את שאלת הבחירה של נח להקריב עולה ולא תודה, אנו מבינים כי האחריות המוסרית אינה רק בשמירת הגדרים, אלא בזיכוך המניע הפנימי ובדאגה לכך שההחלטה לחיות כבני אדם תהיה נקייה, טהורה ומיועדת לשם שמים. אנו ניצבים מול המציאות לא כעבדים נרצעים לטבע, אלא כריבונים בנפשנו, היודעים כי כל מבט, כל מילה וכל תנועה שלנו מעצבים את דמות העולם כולו ומטביעים בו את .חותם הקדושה הנצחית ביאר את היסוד העמוק של הקדושה, וכתב: כי יצווה אותנו שנהיה)(ויקרא יט, ב הרמב"ן קדושים, כלומר שהקדושה תהיה בכל מעשינו, עד שלא נהיה כמי שאינם בני דעת, אלא נבחר בכל רגע את דרך ה' שבה נלך. בדבריו הוא מלמדנו כי בניית העולם מתחילה בבניית האדם, וכי היכולת של נח שלא להסתפק בקרבן תודה אלא להעלות עולה, טמונה בבחירה ,המתמדת להתקדש, ובכך הוא הופך להיות בונה עולמות שאין בהם מקום לטבע הפראי .אלא רק להנהגה האלוקית השרויה בלבנו , ביאר את חובת האדם המוסרי להשפיע על כל סביבתו)(אורות הקודש, חלק ג הראי"ה קוק וחידש: כי העולם מחכה לאדם שיוציא מן הכוח אל הפועל את צלם האלוקים שלו, וברגע שהאדם מבין את אחריותו, הוא משנה את מציאותו ואת מציאות כל הבריאה. ביאור הדברים הוא שהמוסר שלנו אינו רק עניין פרטי, אלא הוא אור גדול המאיר לכל הבריאה, וכשאנו בוחרים בחיים של אחריות ובחירה, אנו מחנכים את הטבע עצמו לראות בנו אדם, ועל ידי כך אנו בונים עולם מתוקן שבו החסרונות מתמלאים על ידי עבודתנו, כפי שעשה נח .בהקרבת העולה , ביאר את כוח הבחירה כבסיס לבניית עולמות)(מכתב מאליהו, חלק א מו"ר הגר"א דסלר וחידש: כי בכל רגע של אדם מישראל, הוא בונה קומה חדשה במציאות, וזהו עומק השותפות שלנו עם הבורא יתברך. הוא מבאר כי האחריות שלנו כבני אדם היא להפסיק להסתכל על עצמנו כחלק מהטבע שנפגע, אלא כמי שמופקדים על התיקון, וכל הכרעה שלנו לטובה היא שבירת המחיצות שבין החומר לרוח, ובנייה מחדש של עולם שבו הרוח היא הקובעת את .סדר הדברים, כפי שעשה נח במזבחו מתוך בירור זה אנו למדים שחיינו מונחים על שני קווים מקבילים: ברובד הפנימי אנו יודעים את מעלתנו, את היותנו אדם השמור תחת השגחת הבורא, ואת העובדה שאנו בונים את העולם במעשינו; וברובד המעשי, אנו פועלים בזהירות, בחוכמה ובאחריות, מתוך ידיעה שהעולם הזה הוא עולם העבודה, והשמירה על החיים והבנייה המוסרית הן השער שדרכו אנו מוציאים אל הפועל את תפקידנו כבוני עולמות. ככל שאנו מקבלים על עצמנו את האחריות ,הזו, אנו זוכים לראות כיצד גם הכוחות שנדמו כהרסניים הופכים להיות מנוע של בנייה .כשהם משועבדים לרצון הנשמתי המבקש להאיר את העולם ולהוביל אותו אל תכליתו

חנ תשרפ 637 637 התובנה המעשית העולה מן הסוגיה המופלאה הזו היא הידיעה שסדר החיים של האדם .אינו נמדד רק בנקודות של הצלה ופריקה, אלא בתנועה מתמדת של עליה והתקדשות כאשר אנו מתבוננים בנח בצאתו מן התיבה, אנו פוגשים אדם שלא רק ביקש לומר תודה על החיים שניתנו לו מחדש, אלא הבין כי ברגע שבו הוא דורך על אדמה חרבה, האחריות שלו היא להפוך את כל עתידו למזבח של קודש. המשמעות עבורנו היא שאסור לנו להסתפק בביטויים חיצוניים של הודיה, אלא עלינו לפתח מבט פנימי המבקש בכל רגע ורגע – גם לאחר שנחלצנו מצרות וקשיים – לא רק להודות על העבר, אלא להקדיש את כל כולנו .לעתיד שכולו עבודת ה' טהורה אנו למדים שחובת ההודיה נשארת בעינה, אך תחושת הלב משתנה בתכלית. אין אנו ממעיטים בערך התודה, אך אנו עושים זאת מתוך הבנה שאיננו רק מקבלי מתנות אלא בוני עולמות. המציאות שלנו היא מציאות של בחירה, של רוח השלטת על החומר, ושל השגחה שמשנה את כללי המשחק. כאשר יהודי חי כיהודי, בדרגה של צלם אלוקים, הוא יוצר סביבו הילה של קודש שאינה מחפשת רק את הטובה האישית, אלא את רצון הבורא. החיים היומיומיים שלנו צריכים להיות מלאים בהכרה זו, בידיעה שאין אנו כפופים לסטטיסטיקה של העולם אלא להנהגה המיוחדת של הבורא, וכי הבחירה שלנו להישאר דבקים בבורא .הופכת אותנו למי שאינם מחפשים תגמול, אלא למי שמעניקים מעצמם ומתעלים :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין הוא התנועה הפנימית של הנפש. נח לא היה פחות אסיר תודה מאדם אחר, אלא היה בעל מבט רחב וגבוה יותר. הוא הבין שבעולם שחרב, הודאה פשוטה .על הצלה אינה מספקת, כיוון שהצלה כזו מחייבת שינוי מהותי בהוויית האדם הקרבת העולה אינה רק תחליף טכני לקרבן תודה, אלא ביטוי לרצון להקדיש את .כל כוחות הנפש למען מציאות מתוקנת, כזו שבה ה' יתברך מוצא נחת רוח בעולמו העיקר הוא לזכור כי המבט היהודי אינו עוצר במראה החיצוני של המציאות, אלא מחפש את שורש הנשמה. השאלה אם קרבן תודה או קרבן עולה היא הקריאה הגדולה ביותר לחירות פנימית, שכן היא מלמדת אותנו שאין שום חזקה של עבר או של הרגל שיכולה לשלוט בנשמה המחוברת לאור אין סוף. אנחנו בני חורין מעצם היותנו ישראל, וכל רגע של דבקות הוא רגע שבו אנו מנפצים את מגבלות העולם הזה וחושפים את השגחתו של הבורא המלווה אותנו בכל צעד. ככל שאנו מתרוממים בדעתנו ומכירים בערכנו, כך מתבהרת העובדה שהחיים הם הזדמנות בלתי פוסקת לעלות ולהתקדש. אל תחפש את אישורך בטבע הסובב אותך אלא במקור נשמתך, שכן ברגע שתכיר בצלם האלוקים שבך, תבין שהעולם אינו מקום שבו אתה רק ניצול שמודה על חייו, אלא שותף פעיל בבניית המקדש שבו ה' שוכן בתוך עמו. בדרכך זו, כל יום הופך לקרבן עולה, ריח ניחוח לה', המאיר את הדרך .לכל הסובבים אותך

גם לנשמה מגיע אוכל 638 638