!האם אפשר לנהוג אבלות על מת קודם שמת והאם כשטעה שחשב שמת כבר מהני? הוכח מפרשת השבוע

!שמת כבר מהני? הוכח מפרשת השבוע בבוקר יום שמחת תורה, ה'תשפ"ד, דקות ספורות לאחר השעה שש וחצי, הזמן שבו השמיים בדרך כלל מתמלאים בקדושת החג, החלה האדמה לרעוד. לא ברעש של גשמי ברכה, אלא

האם אפשר לנהוג אבלות על מת קודם שמת והאם כשטעה שחשב !שמת כבר מהני? הוכח מפרשת השבוע בבוקר יום שמחת תורה, ה'תשפ"ד, דקות ספורות לאחר השעה שש וחצי, הזמן שבו השמיים בדרך כלל מתמלאים בקדושת החג, החלה האדמה לרעוד. לא ברעש של גשמי ברכה, אלא בנהמת שאול של חורבן שאין לה שם. דקות שהפכו לשעות של תופת, שבהן אלפי בתים הפכו ברגע אחד למבצרים של שכול. ובין עשן המלחמה לזעקות שאין להן מנוח, עולה השאלה הקורעת את הנפש, שאלה שמעולם לא הייתה כה נוכחת בדם וביגון: האם ייתכן שאדם יבכה על יקירו, ינהג את מנהגי האבלות המחמירים, יקרא את בגדו, וישב על הקרקע – עוד בטרם כבתה הנשמה? האם הדמעות שזולגות בשעה שהחולה עוד נושם, או בשעה שהידיעה על מותו ?התבררה כטעות איומה, נושאות בתוכן את קדושת האבלות .יום. היא שאלה של קצה היכולת האנושית-השאלה הזו אינה שאלה טכנית של הלכות יום הרי דוד המלך, בטרם נפטר בנו, לא יכול היה להכיל את המתנה המרה הזו והחל להתאבל עוד בעוד הילד נאבק על חייו. האם נח, בטרם ננעלו שערי התיבה, כבר ישב שבעה על דור שלם שהיה עתיד להימחק מעל פני האדמה? אנו מבקשים לצלול אל עומק המקורות, לחשוף את הסוד שבין הידיעה לבין המציאות, ולגלות האם התורה מעניקה לנו רשות לבכות את המת לפני .לכתו, או שמא האבלות היא תגובה מאוחרת למה שכבר איננו

חנ תשרפ 487 487 "כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום .)(בראשית ז, ד" אשר עשיתי מעל פני האדמה בפסוק זה, המבשר את בוא המבול, טמונה ההכרעה האלוקית על גורלו של עולם, והיא הפותחת פתח לדיון על תזמון האבלות. בבואנו למפרשי התורה, אנו מוצאים כי הם עומדים על כך שהקב"ה הורה לנח להמתין שבעה ימים טרם יבוא המבול, זמן שבו השתנה היחס .לעולם הקיים , מבאר את עניין שבעת הימים כזמן של חסד והספד: שבעת ימי אבלו של מתושלח)(שם רש"י שהיו ימי אבל על צדיק זה, ועיכבו את הפורענות מלבוא. נראה לבאר כי תקופה זו שימשה כמעין תקופת המתנה, שבה העולם כולו היה נתון תחת צל המוות הצפוי, מה שיוצר הקבלה .לדין אבלות המוקדמת למיתה מבאר כי השבעה ימים הללו ניתנו כדי לתת לעולם הזדמנות)(שם רבי אברהם אבן עזרא אחרונה לשוב בתשובה, וכי אין זה מקרי שהמספר הוא שבעה. נראה לבאר כי המבנה הזה של שבעה ימים, הדומה למניין ימי השבעה, רומז לכך שהקב"ה התייחס למציאות זו כבר כאל .מציאות שסופה מיתה ודאית, ובכך ישנו יסוד לאבלות על מה שעתיד לבוא מבאר כי המטר הזה היה גזירה שנגזרה מראש, וכי העיכוב נועד להראות את אורך)(שם הרמב"ן רוחו של הבורא. נראה לבאר כי דבריו מדגישים את הוודאות המוחלטת של הגזירה, אשר מכוחה .נוצר המצב של אבלות מוקדמת, שכן כאשר המיתה ודאית, המציאות נתפסת כמי שכבר חלפה מבאר כי השבעה ימים הללו נועדו לנח כדי שיסדיר את ענייני התיבה ויכין את)(שם הספורנו עצמו למציאות החדשה. נראה לבאר כי האבלות במקרה זה אינה רק על הצדיק שמת, אלא על המציאות כולה שהולכת ומתבטלת, מה שיוצר תחושת אבל שאינה תלויה ברגע הפטירה הפיזי .אלא בהבנת המהלך ההיסטורי מבאר כי ימים אלו היו ימי אבל על חורבן העולם, שכן הגזירה כבר נחתמה ואין)(שם החזקוני לה משיב. נראה לבאר כי הדברים משקפים את העיקרון שוודאות האסון היא המכוננת את האבלות, ובכך הוא מניח יסוד לכך שאבלות יכולה להתקיים גם בטרם הגיעה השעה הממשית .של המיתה כשאנו מבקשים לשאוב כוח והנחיה מתוך הים התלמודי, אנו ניצבים מול המקורות ,שמעצבים את תודעת האבלות שלנו. הגמרות, בבואן ללמדנו את הלכות השכול והפרידה מניחות את היסודות לדיון המורכב על הקשר שבין ידיעת העתיד לבין חובת המעשה. אנו מתבוננים בחידושיהם של חז"ל, המחברים את המציאות האנושית השברירית אל מול הגזירות השמיימיות, ומגלים כי התורה אינה מתעלמת מהסערה הפנימית המתרחשת בלבו של האדם .המבקש לשמור אמונים ליקיריו מובאים דברי התוספות המעלים שאלה מהותית: ושמא)(דף כא ע"א בגמרא במסכת מועד קטן הואיל והנביא אמר לו מות ימות, הרי הוא כמת. נראה לבאר כי כאן מונח היסוד לכך שהודעה נבואית ודאית משנה את הסטטוס ההלכתי של האדם, והופכת את המיתה העתידית למציאות

גם לנשמה מגיע אוכל 488 488 נוכחת שניתן להתחיל להגיב אליה בכאב ובצער, שכן ברגע שהגזירה נחתמה בנבואה, אין מדובר .עוד בעתיד רחוק אלא במציאות שחודרת אל הווה : מובא דיון מכונן על הימים שלפני המבול)(פרק ג הלכה ה בתלמוד ירושלמי במסכת מועד קטן .ומנין ששימר הקב"ה על עולמו שבעה? שנאמר ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ ומקשה הירושלמי: האם מתאבלים קודם שימות המת? אלא בשר ודם שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת, אבל הקב"ה, שהוא יודע מה עתיד להיות, שימר על עולמו תחילה. נראה לבאר כי הירושלמי מבחין בין שתי רמות של ידיעה: האדם המוגבל אינו ,ודאות, אך הקב"ה, שחזונו פרוס לפניו כיריעה אחת-יכול להקדים את אבלו כי הוא שרוי באי מתאבל על עולמו עוד בטרם כלה, וזהו עומק הדין שהאבלות היא תגובה לידיעה המוחלטת .של המציאות עולה קושיה חזקה על עצם האפשרות לראות את העתיד)(דף י ע"ב בגמרא במסכת ברכות כגמור: חזקיהו המלך שמע מישעיה הנביא שימות ולא יחיה, ובכל זאת אמר: כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. נראה לבאר כי ישנו מתח עצום בין הגזירה הנבואית לבין כוח התפילה, שכן אם נבואה יוצרת מציאות של "כמת", מדוע תפילה יכולה לשנותה? נראה לבאר כי הידיעה הנבואית היא רמה אחת של מציאות, אך התפילה נוגעת בשורש הדין ומסוגלת להפוך את הקערה על פיה, ומשום כך גם .כאשר אדם נחשב כמת, הוא עדיין מחזיק בכוחו לחזור לחיים דרך פנייה אל הבורא כשאנו צוללים אל עומק דברי הראשונים, אנו מגלים כי הם מבקשים לגשר על הפער שבין ודאות המיתה לבין חובת האבלות המעשית. בתוך דפיהם של ענקי הרוח, מתגלה המאבק הנפשי של האדם המנסה למצוא את האיזון בין הציפייה המרה לבין המציאות הנוכחת, והם פורשים בפנינו יריעה רחבה המלמדת כיצד הלכה למעשה נמדדת רמת הוודאות הנדרשת כדי להפוך .רגש אנושי למחויבות הלכתית מובא חידוש עצום: ואית)(על מסכת מועד קטן דף כא ע"א בשיטה לתלמידו של רבינו יחיאל מפריס דגמר ליה לשבעה ימי אבלות מדכתיב כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ, ודריש שהיו מתאבלים אותם שבעה ימים על בני דורם שהיו עתידין למות במבול. נראה לבאר כי המחבר מבקש ללמדנו שגם בתוך מציאות של גזירה קולקטיבית, האבלות אינה רק תגובה למיתה, אלא עדות להכרה עמוקה בחורבן, וההכרה הזו היא שמעניקה לאבלות את תוקפה עוד בטרם ירדו .המים על הארץ מובא ביאור על הנהגת אליהו)(על מסכת בבא מציעא דף קיד ע"ב, בשם תלמיד הר"ף בשיטה מקובצת הנביא בהחייאת בנה של האלמנה: שכיון שהיה סופו לחיות כחי דמי. נראה לבאר כי המפרש מציב כאן עיקרון יסוד המהדהד את דיני הטומאה והטהרה, לפיו הסוף הוא שקובע את ההגדרה ההלכתית של ההווה, ובכך הוא פותח פתח להבנה שגם במקום בו המיתה עומדת בפתח, העתיד .כבר מעצב את הגדרת החי של ההווה מובא פסק הלכה מכריע: דאבלות קודם קבורה או קודם ייאוש)'(כלל כ"ז סימן ח בשו"ת הרא"ש

חנ תשרפ 489 489 לאו אבלות הוא כלל כי לא נתחייב עדיין להתאבל, והווה ליה כשמע על החולה שמת והתחיל להתאבל עליו ואחר כך אמרו לו חי הווה והשתא הוא דמת שצריך עתה להתחיל שבעה ימי אבלות. נראה לבאר כי הרא"ש מציב גבול ברור המונע מן האדם להקדים את אבלו על סמך ספקות או הערכות, ומחייב את האבלות רק בתוך מסגרת של ודאות גמורה המחוברת למעשה .המיתה או לקבורה, ובכך הוא משרטט את קו הגבול שבין אבלות דמיונית לבין אבלות הלכתית בבואנו אל משנתם של האחרונים, אנו פוגשים את הניסיון הנועז ליישב בין גזירות התורה לבין לב האדם הפועם בתוך טלטלות המציאות. הפוסקים, מתוך עיון מדוקדק בסוגיות הש"ס והראשונים, מבקשים להבין האם ניתן לראות באבלות שנעשתה מתוך טעות, או באבלות שהוקדמה לידיעה ודאית, תוקף הלכתי של ממש, והם פורשים בפנינו את מורכבות הלב המנסה .לדבוק באמת גם כשזו חומקת מבין האצבעות מבאר)'(מהדורה תליתאה חלק ב' סימן ר הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו שו"ת טוב טעם ודעת את דינו של מי שנהג אבלות מחמת טעות וסבר שמת יקירו ואחר כך נודע שחי, וז"ל: לולי דמסתפינא הייתי אומר דכבר יצא ידי אבלות ואינו חייב עוד להתאבל, ודווקא לקרוע חייב שנית דדין קריעה לחוד ודין אבלות לחוד, דקריעה צריך להיות בשעת חימום דווקא ולכך קודם מיתה ליכא שעת חימום. נראה לבאר כי הגאון מבחין בין עצם המעשה החיצוני של הקריעה, המותנה ברגע הפריצה הרגשי של שעת החימום, לבין ימי האבלות עצמם, שבהם יכולה המחשבה .והקבלה של האדם להתפרש כקיום של אבלות, גם אם בדיעבד התברר שהיא הוקדמה בטעות מבאר את הסייג לעניין קריעה בתוך כדי)11 (שם, שער ברכת ה' סימן א' עמוד בספר שיח השדה דיבור: הכי נמי אפשר לומר לעניין קריעה, וביאר על פי זה הא דמבואר בגמרא במסכת נדרים שאדם הקורע על חולה בעודו חי ומדומה לו שמת, ומת בתוך כדי דיבור, יצא ידי קריעה. נראה לבאר כי כאן מתגלה נקודת ההשקה שבין הזמן הפיזי לזמן התודעתי, שבה המציאות המשתנה ,במהירות מאפשרת לרגש האנושי להיחשב כקיום של מצווה, שכן הלב שהיה נכון ומזומן לצער .קידש את הרגע והפך אותו לחלק מהאבל מבאר על אודות דואג שהתיר את אשת דוד)(מערכת מ' אות נט הגר"ח פלאג'י בספרו נפש חיים בשל מרידתו במלכות שאול: והעומד למות כאילו כבר מת ואשתו מותרת. נראה לבאר כי כאן טמון עומק מחשבתי מרחיק לכת, לפיו הדין אינו צמוד רק לרגע נשימת הנשימה האחרונה, אלא להגדרת המציאות הקיומית של האדם, ומשום כך, כאשר ברור שאדם עומד למות, המציאות .ההלכתית מתייחסת אליו כבר כמי שאינו בין החיים, והדברים מהווים בסיס להבנת הדיון כולו כאשר אנו מגיעים אל פתח דבריהם של גדולי הדורות האחרונים, אנו נכנסים אל הקודש פנימה, אל המקום שבו התורה פוגשת את החיים ברגעיהם הקשים ביותר. גדולי הדור, מתוך עומק הבנתם בתורת הנסתר ובפסיקה ההלכתית המזוקקת, מציבים בפנינו מראה המלמדת אותנו כיצד נשמת האדם הגדולה מסוגלת לקבל את הדין ולהכיר בריבונות השם, גם כאשר .השכל האנושי אינו יכול להכיל את עוצמת האובדן ואת פשר העיתים מבאר את יסודות)(חלק ד' יורה דעה סימן ל"א הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר

גם לנשמה מגיע אוכל 490 490 ,דין אבלות קודם מיתה, ומבאר כי אף שאין הלכה כאותן שיטות המקלות באבלות קודם מיתה הרי שיש להבחין בין מצב של ספק למצב של ודאות גמורה. נראה לבאר כי דבריו מלמדים אותנו שחובת האדם היא לעגן את רגשותיו בתוך גדרי ההלכה הברורים, ולא להיסחף אחר סערת הנפש .אלא במקום שהתורה התירה להכיר בו כמציאות מוגמרת מבאר את הסוגייה בהרחבה, ומבאר)(חלק ב' סימן ק"ט מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר .כי יש לחלק בין אבלות המוגדרת על ידי קיום מצוות התורה לבין התנהגות של צער אנושי טבעי נראה לבאר כי בדבריו טמונה הבחנה דקה: הרגש האנושי אינו זקוק לאישור הלכתי כדי לבטא את כאבו, אך כדי להחיל את "דין האבלות" על כל פרטיו, נדרשת הגדרה ברורה של המציאות .כפי שזו מופיעה בהלכה, ואין הלב יכול לקבוע את גדרי המצווה באופן עצמאי מבאר את סוגיית הברכה)'(הלכות אבלות פרק א הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף על בשורות רעות, וביאר על פי המקורות כי גם בשעה שנדמה כי הקץ קרוב, אין האדם רשאי להקדים ברכות או מנהגי אבלות שאינם תואמים את המציאות הנוכחית. נראה לבאר כי הוא מבקש לשמור על הדיוק המקסימלי במצוות השם, מתוך הבנה שכל פעולה בעת הזו טעונה .זהירות יתרה, שמא יבוא האדם לידי טעות הלכתית בתוך סערת רגשותיו מבאר את דברי)'(הלכות אבלות עמוד ל הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה המדרש על אהרן ובניו בפרשת שמיני: שאמרו להם שמרו אבלות ימים שבעה עד שלא יגע בכם, וביאר כי הקב"ה הדריך אותם בדרך של אבלות הכנה, כדי שתהיה להם היכולת הנפשית לעמוד בניסיון. נראה לבאר כי זוהי הדרכה נשגבת של הבורא, המלמדת אותנו כי האבלות אינה רק תגובה לאובדן, אלא אמצעי של טהרה והכנה לנפש, המאפשרת לאדם להישאר קשור להשם .גם בשעות שבהן העולם מתפרק מול עיניו מביא את דברי הגרא"ל שטיינמן זצוק"ל)(שם הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף על המעשה המצמרר בבית מדרשו של הארי ז"ל, שבו בירך)(פרשת נח ח, ז בספרו אילת השחר רבנו האר"י דיין האמת עוד לפני מיתת בנו, וביאר כי רבנו האר"י היה מחובר לעולמות העליונים בידיעה מוחלטת על הגזירה. נראה לבאר כי זהו מופת המעיד על כך שמי שדרגתו הרוחנית ,גבוהה כל כך עד שהוא מסוגל לראות את העתיד כהווה גמור, מחויב להכיר באמת כפי שהיא .וברכתו היא ביטוי להשלמה עמוקה עם רצון הבורא, שהיא השלב הגבוה ביותר של האמונה כשאנו מבקשים להוריד את הסוגייה הנשגבת אל קרקע המציאות, אנו ניצבים מול אתגר של חיים. הלכה אינה ספר תיאורטי, היא הדרך שבה הנשמה מהלכת בתוך חורבות, מבקשת למצוא את צעדיה בנתיב האמת. הנפקא מינות העולות מן הדיון בין הפוסקים אינן עניין של מה בכך; הן נוגעות ברגעים המכריעים ביותר בחייו של אדם, רגעים שבהם עליו להחליט כיצד להתנהג כאשר .הקרקע נשמטת תחתיו, והוודאות של האובדן פוגשת את השגרה הממשיכה לנהוג כאילו אין מחר נראה לבאר כי הנפקא מינה המרכזית העולה מן הסוגייה היא השאלה: האם אדם ששמע בוודאות גמורה על מותו של יקירו, אך טרם הגיעו אליו הידיעות הרשמיות או שלא נמצא , כל עוד אין ודאות)(שם הגוף – האם עליו להתחיל למנות שבעה? לפי המבואר בשו"ת הרא"ש

חנ תשרפ 491 491 גמורה, האדם אינו רשאי להחיל על עצמו דיני אבלות. אך מנגד, על פי דברי הגאון רבי שלמה , אם הגזירה הגיעה ממקור נאמן וברור כל כך עד שהיא יוצרת בלב האדם ודאות של)(שם קלוגר מיתה, ייתכן שדיעבד האבלות מועילה, שכן הלב שגמר בלבו להתאבל אכן קיים את רצון השם .בתוך נסיבות חייו נראה לבאר נפקא מינה נוספת הנוגעת לחולה אנוש שרופאים מומחים קבעו שאין לו סיכוי לחיות והוא גוסס, האם בני המשפחה יכולים להתחיל להקדים ולנהוג מנהגי אבלות כלשהם כדי , אין להתיר זאת, שכן כפי שביאר)(שם להתכונן לרגע הנורא. על פי המבואר בדברי הפוסקים , יש להפריד בין הצער האנושי העמוק לבין דיני)(שם הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר האבלות הממוסדים, כדי שלא להגיע לידי ערעור הסדר ההלכתי. החיים הם ערך מקודש עד .לרגע האחרון, ואין לאדם זכות להכריז על יקירו כמת בטרם יצאה נשמתו נראה לבאר עוד נפקא מינה לעניין ברכת דיין האמת במציאות שבה המיתה נראית כעובדה קיימת בשל נסיבות חיצוניות כבדות משקל, כפי שקרה במקרים נוראים של פיגועים או אסונות .המוניים. האם יש לברך ברגע הידיעה על האסון, או שמא יש להמתין לאישור רשמי של הפטירה , מדרגתם של יחידי סגולה מאפשרת להם לברך)(כמובא באילת השחר, שם לפי דברי רבנו האר"י ודאות, יש לנהוג בזהירות-מתוך השלמה מוחלטת עם העתיד, אך להלכה למעשה, במצב של אי .מרבית ולברך רק כאשר הידיעה מגיעה לדרגת הוודאות הנדרשת בהלכה האבלות בתורתנו אינה רק טקס של פרידה או מעשה של יגון, אלא גשר חי ופועם המתוח בין עולמנו לבין הנצח. כאשר אנו מעמיקים במושג האבלות העולה מן הסוגייה, אנו מגלים כי היא מהווה ביטוי לקשר שאינו ניתן לניתוק בין החיים לבין אלו שנסתלקו מעמנו. השאלה אם ניתן להתאבל קודם מיתה נוגעת בשורש הקשר הזה: האם האבלות נולדת מההיעדר הפיזי של .הנפטר, או שמא היא נובעת מההכרה הפנימית בערכו של הקשר, שאינו תלוי בזמן ובמקום נראה לבאר כי האבלות מבטאת את הכרתו של החי בכך שהנפטר אינו הופך לחידלון, אלא ,עובר למצב קיומי אחר. כאשר אדם מתאבל, הוא מכיר בכך שחלק מחייו, חלק מהווייתו ,התקדש ועבר אל רשותו של הקב"ה. מכאן נובעת האפשרות להתאבל עוד בטרם המוות הפיזי שכן אם האדם הגיע להכרה עמוקה וודאית שהקשר עם יקירו עומד להשתנות ולעבור מהמישור הגשמי למישור רוחני, הרי שהכרה זו היא היא תמצית האבלות. היא אינה בכי על אובדן דבר .מה, אלא זעקה על שינוי צורת הנוכחות נראה לבאר עוד כי האבלות משמשת ככלי לעיבוד המציאות בתוך הלב. כשאדם מתאבל, הוא ,מעניק שם ותוכן לכאב הגדול, ובכך הוא מונע מהכאב לכלות את נפשו. היכולת להקדים אבלות במצבים של ודאות גמורה, משקפת את העוצמה של הנפש האנושית המסוגלת להתמודד עם האמת גם כשהיא מרקדת מול עיניה באש ובדם. זוהי התמודדות עם המציאות לא בבריחה, אלא בהתייצבות .מלאה מול כל מה שהבורא גזר, מתוך אמונה שהכול נעשה בחשבון שמימי מופלא ונסתר נראה לבאר כי האבלות מלמדת אותנו שגם בתוך הרגעים האפלים ביותר, האדם נשאר מחובר להשם יתברך. כאשר אנו יושבים שבעה, אנו מכריזים שחיינו אינם מופקרים, אלא נתונים תחת – הנהגתו של דיין האמת. ההכרה הזו, שיש משמעות לכל רגע ולכל נשימה – גם לאלו שנעצרו

גם לנשמה מגיע אוכל 492 492 היא שנותנת לנו את הכוח להמשיך לחיות, לא מתוך השכחה, אלא מתוך זיכרון מקודש הממשיך .ללוות אותנו בכל צעדינו הבאים בנבכי הנפש האנושית, היכן שפוגש הכאב את יסודות האמונה, מתגלה האבלות לא רק כחובה הלכתית, אלא כצורך נפשי עמוק המבקש מנוח מול סערת המציאות. כאשר השמיים משתתקים והלב זועק, האמונה הופכת למצפן המכוון את תנועות הנפש. השאלה אם מותר לנו להתאבל בטרם עת אינה רק שאלה של זמן, אלא שאלה על היכולת שלנו להישאר מאמינים גם בתוך .ודאות-תהומות של ספק ואי נראה לבאר כי האמונה אינה דורשת מאיתנו להדחיק את הכאב או להתעלם מהמציאות, אלא להיפך – היא דורשת מאיתנו להתייצב מולה ביושרה מוחלטת. כשאדם מרגיש את האבדן הקרב ובא, האמונה מאפשרת לו לא להיכנס לבהלה משתקת, אלא להתחיל את תהליך ההשלמה עם ,גזירת הבורא מתוך תפילה. האבלות המוקדמת, במקום שבו היא נעשית מתוך הכרה ודאית הופכת לכלי שבו האדם מכניס את רצון השם אל תוך חלל הלב, ובכך הוא מונע מהייאוש .להשתלט על תודעתו נראה לבאר כי הקשר לנפש מתגלה ברגעים שבהם האדם בוחר להמשיך להאמין גם כאשר אין לו תשובות לשאלותיו. האבלות היא ביטוי לאהבה שאינה תלויה במציאות הפיזית. כשאנו בוכים על יקירנו עוד לפני לכתו, אנו מוכיחים כי הקשר שלנו אליהם אינו רק במישור של גוף מול גוף, אלא במישור של נשמה מול נשמה, נשמה שאינה פוסקת מלהתקיים גם כאשר היא נפרדת מן העולם הזה. הנהגה זו, המקדשת את הכאב והופכת אותו לתפילה, היא המפתח לבניית .אמונה איתנה שלא נשברת מול סערות הזמן נראה לבאר כי השלווה הפנימית, אותה אנו מבקשים למצוא בתוך האבל, אינה מגיעה מהתעלמות מהאסון, אלא מתוך קבלה מוחלטת של ההנהגה האלוקית. האדם המאמין מבין כי גם ברגעים שבהם הכל נראה כמתפרק, ישנו סדר פנימי עמוק, נסתר ומופלא, המוביל את העולם אל תיקונו. היכולת להתאבל, להרגיש את הצער ועדיין להכיר במלכות שמיים, היא הניצחון .הגדול של הנפש, הניצחון שבו האהבה והזיכרון הופכים לכוח מניע לחיים של משמעות וקדושה כשאנו מבקשים לזקק את המוסר הפנימי מתוך הסוגייה המורכבת של אבלות לפני מיתה, אנו נדרשים להסתכל פנימה, אל המצפן שמכוון את הלב בשעות של חשיכה. האבלות אינה עניין של .נוסחאות או של גבולות גזרה משפטיים בלבד, אלא היא השיעור הגדול ביותר ביושרה אנושית אנו לומדים כי הדרך שבה אדם מגיב לאסון – בטרם יתרחש ובשעה שהוא קורה – היא המעידה .יותר מכל על עומק אמונתו ועל האופן שבו הוא בוחר לחיות את חייו בצל השכול נראה לבאר כי המוסר הפנימי נבנה על היכולת להבחין בין האמת הפנימית לבין הנטייה להקדים את המאוחר מתוך פחד. המוסר מחייב אותנו לחיות את הרגע, לנצור כל רגע של חיים וכל טיפת תקווה שנותרה, מבלי לוותר עליהם בטרם עת. יחד עם זאת, כאשר האמת מכה בנו בעוצמה שאין לה מנוס, המוסר מחייב אותנו להתייצב מול המציאות בקומה זקופה, בלי לברוח ,אל עולם של דמיונות או של אבלות מלאכותית. להיות אדם מוסרי פירושו להיות נאמן לאמת .גם כשהיא מרקדת באש, וגם כשהיא טומנת בחובה את הכאב הגדול ביותר שיכול אדם לשאת

חנ תשרפ 493 493 נראה לבאר כי עמוד השדרה המוסרי של האדם נמדד ביכולתו להכיל סתירות. אנו מחויבים להמשיך להאמין בחיים ולצפות להם בכל כוחנו, ובה בעת, עלינו להיות מוכנים לקבל את הגזירה באהבה ובאמונה. השילוב הזה – הידיים הפתוחות המבקשות חיים והלב הפתוח המקבל את פרידת הנשמה – הוא השילוב המוסרי העילאי. זוהי הדרך שבה אנו הופכים את הכאב לטהרה, את האובדן .לזיכרון חי, ואת עצם החיים למסע של קדושה שאינו תלוי בתוצאה המיידית, אלא בנאמנות לדרך נראה לבאר כי המצפן הפנימי שלנו נבנה על מודעות לערכו האינסופי של כל רגע. כשאנו ,מבינים את המשמעות של כל רגע שבו אדם עדיין נמצא עמנו, אנו למדים להעריך אותו מחדש לשמור עליו ולהתפלל עבורו ביתר שאת. המוסר אינו מאפשר לנו לנהוג באבלות כל עוד החיים נושמים, לא משום שאין בנו כאב, אלא משום שהכאב עצמו מלמד אותנו שכל רגע שנותר הוא אוצר. זוהי חובתנו המוסרית – להחזיק בחיים עד הרגע האחרון, וברגע שהם מסתלקים, לדעת .להתאבל כראוי, ביושר, בכאב ובאמונה שלמה אנו ניצבים כעת בנקודת הסיום של המסע המטלטל הזה, מסע שבו ביקשנו לשרטט את גבולותיה של הנפש אל מול גזירות השמיים. מהסוגייה של אבלות קודם מיתה, למדנו כי האבלות אינה רק תגובה טכנית לאירוע של פטירה, אלא הבעת עומק של ההכרה האנושית בשינוי סדרי עולם. ראינו כיצד גדולי הראשונים והפוסקים עמלו להציב את הגבול המדויק שבין תחושת הלב לבין המחוייבות ההלכתית, כיצד הם קידשו את רגעי החיים עד כלות הנשימה האחרונה, וכיצד .הם הנחו אותנו לשמור על אמת פנימית גם בתוך סערות שלא מן העולם הזה :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין הוא הכרת עומק האמת. האבלות האמיתית אינה נמדדת רק בתאריכים או במעשי אבל חיצוניים, אלא במידת החיבור של האדם לאמת המוחלטת של הבורא. כשאדם מבין כי כל רגע בחיים הוא פיקדון יקר, הוא לומד לחיות אותו במלוא העוצמה, ומאידך, כשהוא מבין כי מותו של אדם אינו מחיקת מהותו אלא שינוי צורת קיומו, הוא זוכה להביט אל עבר השכול מתוך מקום של השלמה, של עבודת ה' ושל אמונה שאינה תלויה בדבר. האבלות המוקדמת, במקום שבו היא נובעת מתוך ודאות שמימית והכרה פנימית, הופכת לביטוי של נשמה המבקשת .לדבוק בבוראה גם כשהעולם נראה כמתפרק מכאן אנו לוקחים עמנו תובנות לחיים: היכולת להתבונן במציאות ביושר, ללא .בריחה וללא עיוות, היא המפתח לבניית חוסן נפשי שאינו נשבר מול אסונות והידיעה שהקשר שבין נשמות הוא נצחי, ואינו נגמר עם סיום החיים הגשמיים, היא היא התקווה הגדולה ביותר שמלווה אותנו בכל דרך ובכל מצב. האבלות האמיתית היא ביטוי לעוצמתו של האדם המסוגל לאהוב גם את מה שנפרד ממנו. ההלכה היא .המצפן המונע מן הכאב להפוך לייאוש ומכוונת אותו אל ערוצי הקדושה

גם לנשמה מגיע אוכל 494 494