איזה היתר יש לתת בשבת שירה אוכל לציפורים והרי אין מזונותיו עליך?

זמרתם של ישראל ולקול שירת הבריאה כולה .והנה ,בתוך רוממות היום ,פשט מנהג עתיק ומרגש בכל תפוצות ישראל ,להשליך חטים וזירעונים לפני הציפורים המצייצות על אדן החלון ובחצרות הבתים כהכרת טובה על שירתם ועל עמידתם לימין משה רבינו במדבר.

ניצבים אנו בלב ליבה של שבת קודש ,שבת שירה ,השבת שבה נפתחים שערי שמיים לקול זמרתם של ישראל ולקול שירת הבריאה כולה .והנה ,בתוך רוממות היום ,פשט מנהג עתיק ומרגש בכל תפוצות ישראל ,להשליך חטים וזירעונים לפני הציפורים המצייצות על אדן החלון ובחצרות הבתים כהכרת טובה על שירתם ועל עמידתם לימין משה רבינו במדבר. אך מול המנהג החם והלבבי הזה ,המבקש להכיר טובה לבעלי הכנף ,מתעוררת זעקה הלכתית נוקבת המטלטלת את שולחן השבת :הכיצד ייתכן הדבר? הרי קיימא לן בשולחן ערוך שאין נותנים מזונות לבעל חיים שאין מזונותיו עליך! האם ייתכן שדווקא בשבת שבה אנו חוגגים את הנס הגדול ואת אמונת החכמים ,ניכשל חלילה באיסור טרחה מיותרת בשבת ובאיסור מוקצה?

14

חלשב תשרפ

השאלה עומדת בחלל בית המדרש כמתח בלתי פתור ,מצד אחד מנהג ישראל תורה ורצון להחזיק טובה לאלו ששרו עם ישראל על הים והגנו על כבוד משה רבינו במדבר ,ומצד שני גדרי ההלכה היבשים והחמורים המבקשים למנוע מאיתנו לטרוח עבור חיות הבר .האם ישנו גשר הלכתי המאפשר להאכיל את הציפורים בשבת זו ,או שמא עלינו לבטל מנהג של דורות מפני איסור שבת? הסוגיה נפתחת בעוצמה ,האם החיבה למצווה דוחה את גדרי הטרחה ,ומה הסוד הטמיר הטמון בחיבור שבין שירת העופות לשירת בני ישראל בשבת זו? נאמר בפרשת השבוע" :ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו " שמות (פרק טז ,פסוק כז)/ ובתרגום יונתן בן עוזיאל (שמות טז ,כז) :והוה ביומא שביעיא נפקו מן עמא למלקוט ולא אשכחו .ארום רשיעיא דתן ואבירם פזרו יתיה בליליא וציפריא אכלו יתיה .רבי יונתן בן עוזיאל חושף בפנינו את הדרמה המסתתרת מאחורי המילים "ולא מצאו" .הוא מבאר שדתן ואבירם ,ברשעותם ,ניסו להפריך את נבואת משה שביום השבת לא ירד מן ,ולכן פיזרו מן בליל שבת כדי שהעם ימצאו בבוקר .הקדוש ברוך הוא זימן את הציפורים שאכלו את הכל, ובכך נשמרה אמיתות נבואתו של משה .מכאן הקשר הישיר לשאלתנו – האכלת הציפורים היא שכר על הגנתן על כבוד הנבואה. רש"י (שמות טז ,לב) :למשמרת לדורותיכם -בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה מהיכן נתפרנס הוציא להם צנצנת המן אמר להם אתם ראו דבר ה' .רש"י מעמיד את פרשת המן כיסוד למידת הביטחון. הזיקה לשאלה היא שהציפורים הן סמל לביטחון המוחלט ,שכן הן ניזונות מידו של הקדוש ברוך הוא ללא יגיעה ,וכאשר אנו נותנים להן חיטים בשבת שירה אנו מעוררים את הזיכרון של צנצנת המן והאמונה בפרנסה משמיים. רבי אברהם אבן עזרא (שמות טז ,כז) :ולא מצאו -דבק עם הכתוב למעלה לא יהיה בו .האבן עזרא מדגיש את האפסות של הניסיון למצוא מן בשבת .הביאור לשאלתנו הוא שהנס של אי-מציאת המן התאפשר בזכות אותן ציפורים שבלעו את המן שפיזרו הרשעים ,ובכך הוכח שהטבע כפוף לדבר ה'. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות טז ,ד) :הנני ממטיר לכם לחם מן השמים -שיהיה ניכר שברצון ה' ירד ולא בטבע .הרמב"ן רואה במן הוכחה להשגחה הפרטית .הציפורים, המשמשות כשליחות למנוע מהרשעים להכחיש את הנס ,הן חלק מאותה מערכת השגחה. מתן המזון להן הוא הכרה בכך שהקב"ה משתמש בבריאה כולה כדי להוציא את האמת לאור. הכלי יקר (שמות טז ,כז) :ולא מצאו -לפי שדתן ואבירם שמו המן בשדה והציפורים אכלו אותו כדי שלא ימצאו מה ששמו הם שם .הכלי יקר מביא את המדרש המקשר ישירות בין הציפורים לכישלונם של דתן ואבירם .הוא מבאר שדווקא השליחות של הציפורים היא שגרמה לביזיון הרשעים .כאן טמון שורש המנהג – הכרת טובה לשליחים הקטנים שעשו עבודה גדולה למען כבוד השכינה.

15

גם לנשמה מגיע אוכל

הספורנו (שמות טז ,לב) :למען יראו את הלחם -כדי שתהיה להם ראיה חושית על השגחתו יתברך על עובדיו .הספורנו מדגיש את הצורך בראייה חושית של ההשגחה .הציפורים שאוכלות את החיטים בחלון בשבת שירה הן בבחינת "ראיה חושית" לדורות ,המזכירה כי כשם שדאג ה' למזונן של הציפורים במדבר כדי שלא יחטאו ישראל בטעות אחר דתן ואבירם ,כך הוא דואג לכלל ישראל. רבי פנחס מקוריץ ,אמרי פנחס (שבת שירה) :אין בכל הברואים ששרים רק האדם והציפורים מכיוון שהציפורים שולטים באוויר והזמר בא מהאוויר .הוא מבאר את הקשר לפרשת השירה. השירה כתובה "אריח על גבי לבנה" ,המרמז על האוויר הריק ,והציפורים הן חיות האוויר .לכן בפרשת השירה אנו מכבדים את הציפורים ששותפות לאדם ביכולת השירה והזמרה לה'. הפרדס יוסף (שמות טז ,כז) :לשון מציאה נופל על דבר שהיה לו ונאבד ממנו .דתן ואבירם הניחו וחשבו שימצאו ,והציפורים גרמו לכך שלא ימצאו .הוא מדייק בלשון המקרא כדי להוכיח את נוכחות הציפורים בשטח .הציפורים הפכו את ה"מציאה" המתוכננת של דתן ואבירם לאין ואפס ,ועל כן אנו חולקים להן כבוד ונותנים להן מזון ביום זה. בגמרא במסכת שבת (דף קנה ע"ב) :אין נותנין מזונות לפני הבהמה והחיה והעופות שאין מזונותיהן עליך .רש"י על אתר (ד"ה שאין מזונותיהן עליך) מבאר" :כגון חזיר ויוני הרדסיאות וכל דבר שאינו גדל אצל בני אדם ,דהוה ליה טרחה יתירה דלא הצריכוהו רבנן" .הביאור הישיבתי בסוגיה הוא שחז"ל גדרו גדר סביב מלאכת הטלטול והטרחה בשבת; כל טרחה שאינה לצורך חיוני של יצור התלוי באדם לחיותו ,נחשבת לטרחה מיותרת האסורה בשבת .התוספות (ד"ה אין נותנין) מוסיפים שאפילו לטלטל את המזון עבורם אסור משום מוקצה ,כיוון שאינם ראויים לאכילת אדם ואין לו רשות להאכילם .מכאן נובעת הקושיה העצומה על מנהג שבת שירה, שהרי הציפורים הללו חופשיות הן ואין מזונותיהן על האדם. בגמרא במסכת שבת (דף קנה ע"ב) :אבל נותנין לפני הכלב מזונותיו .רש"י מבאר" :מפני שדרכו של הקדוש ברוך הוא לרחם עליו שנתן לו מזונותיו לשלושה ימים" .הגמרא מביאה את הפסוק "ורחמיו על כל מעשיו" ,והתוספות מעירים שדווקא בכלב התירו משום שיודע הקדוש ברוך הוא שמזונותיו מועטים .הביאור הישיבתי הוא שישנם מקרים שבהם חובת הרחמים והצורך הקיומי של הבריה יוצרים זיקה של "מזונותיו עליך" ,גם אם אינו רכושך הפרטי .המצדדים במנהג שבת שירה מבקשים ללמוד מכאן שגם הציפורים ,בשל תפקידן ההיסטורי והרוחני ,מקבלות מעמד של קירבה המאפשר את הזנתן. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף פה ע"א) :ההוא עיגלא דהוה קאזיל לנכסתא ,אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי .אמר ליה :זיל ,לכך נוצרת .אמרי :הואיל ולא קא מרחם -ליתו עליה יסורין .רש"י מבאר שהיה על רבי לרחם .הגמרא מספרת שייסוריו של רבי חלפו רק כאשר ריחם על בני כרכושתא (חולדות או גורי חתולים) ואמר" :ורחמיו על כל מעשיו כתיב" .הביאור הישיבתי הוא שמידת הרחמים על בעלי חיים היא יסוד מוסרי שמעורר רחמי שמיים .המנהג בשבת שירה נשען על התפיסה שמתן המזון לציפורים אינו סתם טרחה ,אלא פעולה של רחמים והכרת טובה המעוררת קטגוריה רוחנית שמעבר לגדרי הטרחה היבשים.

16

חלשב תשרפ

בתלמוד ירושלמי מסכת שבת (פרק כד הלכה ב) :אין מחתכין את הניבלה לפני הכלבים אלא אם כן היתה נבילה מערב שבת .מפרשי הירושלמי (הקרבן העדה והפני משה) מבארים שהאיסור נובע משום שהדבר נראה כתיקון כלי או טרחה במוקצה .הירושלמי מחמיר בטרחה עבור בעלי חיים שאינם תלויים באדם .הביאור הישיבתי בירושלמי מדגיש את חומרת ההכנה בשבת עבור בריה שאינה באחריותך .הדבר מעצים את השאלה על מנהג ישראל בשבת שירה, שכן לכאורה מדובר בטרחה גמורה במוקצה עבור ציפורי דרור שאינן בבעלות האדם כלל. רבינו משה בן מימון הרמב"ם (משנה תורה ,הלכות שבת פרק כא הלכה לו) :אין נותנין מזונות לפני הבהמה והחיה והעופות שאין מזונותיהן עליך ,כגון חזירים ויוני הרדסיאות .הרמב"ם פוסק את גדר האיסור כהלכה פסוקה וחותכת .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהתורה אסרה טרחה בשבת עבור מי שאינו סמוך על שולחנו של האדם ,שכן פעולה זו אינה נחשבת לצורך שבת המותר ,אלא כעיסוק בענייני העולם שאינם מחובתו של היהודי ביום המנוחה. רבינו נסים הר"ן (על הרי"ף מסכת שבת דף סה ע"ב) :שאין מזונותיו עליך אסור משום טרחה דלא הצריכוהו רבנן .הר"ן מחדד שהאיסור אינו נובע ממלאכה דאורייתא ,אלא מגזירת חכמים שלא הטריחו את האדם עבור בריה שאינה תלויה בו .הביאור הוא שחכמים רצו לשמר את קדושת השבת מפני זליגה לעיסוקים שאינם "עונג שבת" של האדם עצמו או של אלו המופקדים תחת ידו. רבינו מרדכי בן הלל ,מרדכי (מסכת שבת פרק כ) :אין נותנין מזונות לחזיר ולכל דבר שאינו גדל אצל בני אדם דהוה ליה טרחה יתירה .המרדכי מדגיש את המושג "טרחה יתירה" .הביאור הוא שכל מה שנמצא מחוץ לבית וחי בשדות ,הטבע הוא זה שדואג למזונותיו ,ואם יבוא האדם ויטפל בהם בשבת ,הוא פוגע במנוחתו שלו ללא צורך הלכתי המצדיק זאת. רבינו שלמה בן אברהם אדרת ,הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א סימן רנג) :כל שאין מזונותיו עליך אסור ליתן לפניו מזונות ואפילו לטלטל המזון עבורו אסור .הרשב"א מחמיר וקושר את האיסור גם לדיני מוקצה .הביאור הישיבתי הוא שהמזון עצמו ,במקום שנועד לבעלי חיים שאין מזונותיהם עליך ,הופך למוקצה עבור האדם כיוון שאין לו שימוש היתר בו בשבת, וממילא כל הטיפול בו נאסר מעיקרו. רבינו מרדכי יפה ,הלבוש (או"ח סימן שכד) :בימי החורף שאין מצוי לעופות מזון בשדה, נחשב שמזונותיהם עליך .הלבוש מחדש יסוד פורץ דרך המלמד זכות על המנהג .הביאור הוא ש"מזונותיו עליך" אינו רק הגדרה משפטית של בעלות ,אלא הגדרה מציאותית של תלות. כאשר השלג מכסה את הארץ והציפורים רעבות ,חובת הרחמים הופכת אותן לסמוכות על שולחן האנושות ,ובכך פוקע איסור הטרחה. מרן רבי יוסף קארו ,בשולחן ערוך (או"ח סימן שכד סעיף יא) :אין נותנין מזונות לפני הבהמה והחיה והעופות שאין מזונותיהן עליך .מרן פוסק כדעת הרמב"ם והרי"ף לאיסור גמור .הביאור הישיבתי הוא שהשולחן ערוך מעמיד את גדר השבת על מניעת כל טרחה שאינה צורך האדם ובני ביתו (כולל בהמותיו) ,ובכך הוא מציב קושי הלכתי חזיתי מול המנהג העממי של שבת שירה.

17

גם לנשמה מגיע אוכל

רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר ,המגן אברהם (או"ח סימן שכד ס"ק ז) :מנהג ישראל לתת חטים לפני העופות בשבת שירה ,ומנהג זה אינו נכון ,כיוון שאסור לתת אוכל לבעל חיים שאין מזונותיו עליך .המגן אברהם הוא הראשון שמעלה את המנהג על הכתב בדפוס ,אך מיד יוצא חוצץ נגדו .הביאור הוא שגם אם יש למנהג טעמים רוחניים ,אין בכוחם להפקיע איסור שבת דאורייתא או דרבנן של טרחה ומוקצה ,ולכן לשיטתו יש לבטל את המנהג לאלתר. רבינו ישראל מאיר הכהן ,במשנה ברורה (סימן שכד ס"ק לא) :ואסור לתת מזונות לצפרים בשבת שירה כיון שאין מזונותיהם עליו .החפץ חיים זצ"ל מכריע כדעת המגן אברהם ופוסק כי אין לנהוג במנהג זה .הביאור הישיבתי הוא שהמשנה ברורה רואה בשימור גדרי השבת ערך עליון ,וחשש שמא מתוך "חיבוב מצווה" של זכירת השירה יבואו אנשים לזלזל באיסורי טרחה ומוקצה המפורשים בגמרא. רבי יחיאל מיכל אפשטיין ,בערוך השולחן (או"ח סימן שכד סעיף ב) :יש מתרעמים על מה שהמנהג בשבת שירה לזרוק חטים לפני העופות ...אבל נ"ל דמנהג ישראל תורה ...דאין אנו טורחים בשבילם אלא בשבילנו .ערוך השולחן מציע הגדרה למדנית מחודשת :הפעולה אינה מוגדרת כ"האכלת בהמה" אלא כ"חגיגת זכר לנס" .הביאור הוא שאם המטרה היא שמחת האדם וזכירת שירת הים ,הטרחה נחשבת כצורך האדם עצמו ,ובכך היא יוצאת מגדר האיסור של טרחה עבור מי שאין מזונותיו עליך. רבי יעקב משולם אורנשטיין ,בישועות יעקב (סימן שכד ס"ק ז) :ונהגו העולם להקל בזה משום דחשיב קצת מזונותיהן עלינו בזכות שאמרו שירה .הישועות יעקב מנסה למצוא זיקה משפטית-רוחנית .הביאור הוא שזכות השירה והגנת המן יצרו "שעבוד" של הכרת טובה על כלל ישראל ,ומכיוון שעם ישראל חייב להן טובה ,הרי הן נחשבות כמי שמזונותיהן עלינו בבחינה מסוימת. רבי יוסף תאומים ,בפרי מגדים (או"ח סימן שכד אשל אברהם ס"ק ז) :ובתוספת שבת כתב דנהגו כן לשם מצווה ...ואפשר דבכהאי גוונא לא קפדו .הפרי מגדים מביא בשם התוספת שבת סברא שפעולה הנעשית לשם מצווה וחיבוב הנס מקבלת מעמד מיוחד .הביאור הוא שבמקום שבו המנהג השתרש כחלק מעבודת היום וזכירת הנס ,חכמים לא גזרו על טרחה כזו ,בדומה להיתרים שמצינו בשמחת תורה. רבי חיים יוסף דוד אזולאי ,בברכי יוסף (סימן שכד) :אף שכתב המגן אברהם שאינו נכון ,מכל מקום נהגו העם להקל והנח להם לישראל .החיד"א הקדוש מציין את הפער בין הדין היבש לבין המציאות בשטח .הביאור הוא שמרגע שהמנהג פשט בכל תפוצות ישראל ,חזקה שיש לו שורש וטעם ,ואין כוח ביד הפוסקים לבטלו במקום שיש בו צדדים להקל. הגאון רבי אברהם דנציג בחיי אדם (כלל נא סעיף לא) :כתב המגן אברהם דמנהג זה שנותנים חטים לפני העופות בשבת שירה אינו נכון ,וכן דעת המשנה ברורה ,אלא אם כן עושה זאת באופן שאינו טועה .החיי אדם מייצג את הקו ההלכתי השמרני המבקש לגדור בעד פרצות בשמירת השבת .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהחשש מפני טרחה במוקצה ובעניינים

18

חלשב תשרפ

שאינם מחובתו של אדם בשבת גובר על הרגש המנהגי ,ולכן יש להימנע מפעולה אקטיבית של האכלה. הגאון רבי ישראל ליפשיץ בתפארת ישראל (כלכלת שבת ,מלאכת בורר) :מנהג ישראל לתת חטים לפני הצפרים בשבת שירה ,ואף שיש מפקפקים ,מכל מקום נראה שסמכו על כך שהעופות אמרו שירה .בעל התפארת ישראל מוצא פתח למנהג דרך מושג "הכרת הטובה" שהופכת את הבריה לקרובה לאדם .הביאור הוא שמעמד השירה בים העניק לציפורים מעמד מיוחד ביום זה ,ובכך הפעולה נחשבת כחלק מצרכי השבת המרוממים ולא כטרחה חולית. הגאון רבי יוסף חיים בבן איש חי (שנה שניה פרשת בשלח אות כג) :ונוהגים פה עירנו לתת חטים לפני העופות בשבת שירה ...ויש שרצו לבטלו משום שאין מזונותיו עליך ,אך המנהג קיים ונהרא נהרא ופשטיה .הבן איש חי מעיד על קיום המנהג בפועל בבבל ומכיר במחלוקת סביבו .הביאור הישיבתי הוא שסמכות המנהג המקובל מדורות ("מנהג אבותינו תורה") מהווה אישור הלכתי לכך שיש בדבר צד היתר ,אולי משום שביום זה הציפורים נחשבות כ"מזונותיהן עליך" מכוח הזיכרון ההיסטורי. הגאון רבי ישראל אברהם אלתר בית ישראל (שבת שירה) :שהציפורים בטלו את מחשבת דתן ואבירם ,ולכן נותנים להן שכרן .האדמו"ר מגור זצ"ל מדגיש את הפן המחשבתי של המנהג. הביאור הוא שמתן המזון אינו מעשה גשמי גרידא אלא פעולה רוחנית של אישור נבואת משה וביזוי הרשעים ,וכאשר הפעולה היא רוחנית ביסודה ,גדרי הטרחה הפיזיים מקבלים פנים חדשות. הגאון רבי אברהם יהושע זעליג בנימוקי או"ח (סימן שכד) :תמה על המגן אברהם ,מדוע יגרעו הציפורים מהכלב ,הרי ורחמיו על כל מעשיו כתיב ,ובפרט בשבת שירה דמנהגם של ישראל תורה .בעל הנימוקי או"ח מעורר קושיה למדנית :אם בכלב התירו משום רחמים, למה לא נתיר בציפורים בשבת שירה שבה הרחמים והכרת הטובה מתעוררים ביתר שאת? הביאור הוא שמידת הרחמים הכללית על הבריאה מהווה בסיס הלכתי רחב מספיק כדי לאפשר את המנהג. מרן פוסק הדור הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף כתב בספרו חזון עובדיה (שבת חלק ג עמוד כד) :פירש שטעם המנהג הוא משום שהציפורים אכלו את המן שפיזרו דתן ואבירם... והנוהגים להניח זירעונים לפני הציפורים יש להם על מה שיסמוכו והנח להם לישראל .מרן זצ"ל ,בדרכו המקיפה ,מנתח את כל צדדי הסוגיה ומכריע שיש למנהג שורש איתן .הביאור הוא שמאחר וישנם טעמים רוחניים מבוססים (הן מצד השירה והן מצד המן) ,הפעולה נחשבת כ"צורך מצווה" ואינה בגדר טרחה אסורה של חולין. הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ החזון איש (מובא ב'עלינו לשבח' וב'ארחות רבינו') :הורה לסטייפלר זצ"ל שלא להמשיך במנהג זה של נתינת פירורים בשבת .החזון איש נקט בקו הלכתי מחמיר בעניין זה ,מחשש שמא ההיתר יביא לידי זלזול באיסור מוקצה וטרחה. הביאור הוא שדווקא בשל קדושת השבת החמורה ,אין להכניס מנהגים שיש בהם חשש איסור דרבנן מפורש ,וראוי להעביר את הפעולה למוצאי שבת.

19

גם לנשמה מגיע אוכל

הגאון רבי יצחק זילברשטיין בחשוקי חמד (מסכת שבת) :הציע פתרון הלכתי יצירתי להניח פירורים בצלחת מערב שבת ולכסותה ,ובשבת רק להסיר את הכיסוי .הגר"י זילברשטיין מבקש לגשר בין המנהג להלכה .הביאור הוא שעל ידי פעולה זו נמנעים מאיסור טרחה וטלטול מוקצה בשבת עצמה ,ובכל זאת מקיימים את עניין המנהג שהציפורים יאכלו בשבת שירה. נפקא מינא ראשונה ומרכזית היא אופן קיום המנהג לכתחילה .למעשה ,עבור החוששים לדעת המגן אברהם והמשנה ברורה ,התרגום המעשי הוא הנחת המזון על אדן החלון או בחצר בערב שבת קודם השקיעה .הביאור הישיבתי הוא שבכך מרוויחים את כל העולמות: מצד אחד מקיימים את המנהג שהציפורים ניזונות בשבת שירה כזכר לנס ,ומצד שני נמנעים לחלוטין מאיסור טרחה וטלטול מוקצה ביום השבת עצמו ,שכן הפעולה נעשתה בחול. נפקא מינא שנייה נוגעת לנתינת שאריות מזון שנותרו מהסעודה .למעשה ,יש המקלים לתת לציפורים פירורי לחם שנותרו על המפה ודינם להיזרק לאשפה .התרגום להלכה הוא שמאחר והפירורים ממילא עומדים לאיבוד וטלטולם לצורך השלכתם מותר ,אין כאן תוספת טרחה משמעותית .הביאור הוא שבאופן זה הפעולה אינה נתפסת כ"האכלת בהמה" אסורה אלא כדרך פינוי השולחן ,ובכך נחלש חשש האיסור של טרחה עבור מי שאין מזונותיו עליך. נפקא מינא שלישית עוסקת בשימוש ב"קטן" לצורך המנהג .כפי שהובא בשם האשל אברהם מבוטשאטש ,התרגום המעשי למשפחות הרוצות לשמר את המנהג הוא לתת לילדים קטנים לפזר את הזרעונים .הביאור הישיבתי הוא שמאחר ומדובר באיסור דרבנן של טרחה ומוקצה ,יש מקום להקל על ידי קטן במקום מנהג ,ובכך גם להחדיר בלב הילדים את סיפור הנס ומידת הביטחון דרך החוויה המוחשית של האכלת הציפורים. נפקא מינא רביעית ואחרונה היא מעמדו של המנהג במוצאי שבת .למעשה ,כפי שהורה החזון איש והביא הגר"י זילברשטיין ,ניתן לתת את המזון מיד בצאת השבת .התרגום למציאות הוא שעדיין שם "שבת שירה" על היום ,ובפרט לפני סעודת מלווה מלכה .הביאור הוא שזכירת הנס והכרת הטובה לציפורים אינן פוקעות ברגע צאת הכוכבים ,ומי שרוצה להדר בשמירת שבת ללא צל של ספק ,יקיים את המנהג במוצאי השבת וישיג את אותה מטרה רוחנית. עומק הרעיון הטמון במנהג האכלת הציפורים בשבת שירה נעוץ בהבנת המושג "שותפות הבריאה בשירת ה'" .הסוגיה ההלכתית המבקשת להגדיר האם מזונות הציפורים "עלינו" או לא ,אינה עוסקת רק בשאלה טכנית של בעלות ,אלא בשאלה מהותית של זיקה רוחנית. כאשר הציפורים שרו עם ישראל על הים ,הן הפכו מיצורי טבע לשותפות פעולות במעמד נשגב של הכרה במלכות שמיים .הביאור הרעיוני הוא שהאכלתן בשבת זו היא הכרזה על כך שאין "טבע" עיוור; כל הבריאה כולה ,עד הציפור הקטנה ביותר ,היא חלק ממקהלה אחת גדולה המכוונת כלפי הבורא .היתר הטרחה במקום מנהג מבטא את הידיעה שברגע שהבריאה משרתת את הקודש ,היא הופכת להיות חלק מ"מזונותיו של האדם" במובן הרחב ביותר.

20

חלשב תשרפ

זאת ועוד ,עומק הרעיון נוגע בסוד האמונה והביטחון המגולם במן .הציפורים הן היצור הקרוב ביותר להנהגת ה"מן" – הן אינן אוגרות מזון במחסנים ואינן זורעות ,אלא בוטחות בבוראן שימציא להן מזון בכל יום מחדש .בשבת שירה ,שבה אנו קוראים על הלחם שירד מן השמיים ,אנו מבקשים להידבק במידה זו .הביאור הישיבתי הוא שמתן החיטים לציפורים אינו רק שכר על העבר ,אלא "הזדהות" עם ההווה .האדם המשליך מזון לציפור רואה לנגד עיניו את צנצנת המן שנגנזה ,ומבין שכשם שהקב"ה זן את אלו ללא השתדלות ,כך הוא זן ומפרנס את ישראל העוסקים בתורתו. ברובד פנימי יותר ,הסוגיה חושפת את עניין "הכרת הטובה ללא גבולות" .העובדה שעם ישראל זוכר לציפורים את עמידתן מול דתן ואבירם אלפי שנים לאחר המעשה ,מלמדת שיעור עמוק בנצחיותה של הכרת הטובה .הציפורים לא פעלו מתוך מודעות אנושית ,אך הן שימשו כשליחות ההשגחה כדי להציל את כבודו של משה רבינו .התובנה הרעיונית היא שכל מי שסייע להופעת האמת בעולם ,בין אם הוא אדם ובין אם הוא בעל חיים ,קונה לו מקום של כבוד בזיכרון הלאומי .המנהג להאכילן הוא ביטוי ליושר הפנימי של הנפש היהודית ,שאינה מסוגלת ליהנות מחירות (שירת הים) ומלחם (המן) מבלי לגמול חסד עם מי שהיה שותף לדרך. החיבור לאדם ולנפש העולה מסוגיית האכלת הציפורים בשבת שירה טמון ביכולת של האדם "לראות את הנעלם מבעד לגלוי" .ביומיום ,האדם נוטה לראות בציפור יצור טבעי ובמזון תוצאה של עמל ויגיעה .באה שבת שירה והמנהג המלווה אותה ,ומלמדים את הנפש להתבונן בשליחות המסתתרת בכל בריה .הביאור הנפשי הוא שכאשר האדם יוצא אל החלון להניח חיטים ,הוא מתרגל את המבט האמוני :הציפור הזו אינה רק בריה חופשית, היא "שליחה" שהגנה על האמת במדבר .תרגול זה בונה בנפש הנהגה של רגישות לפרטים הקטנים של הבריאה ומלמד את האדם שאין רגע בחייו שאינו מוקף בשליחי השגחה ,גם אם הם נראים כחלק מהנוף הטבעי. עוד מתגלה כאן יסוד ה"אמונה מעבר לחושים" .המאבק של דתן ואבירם היה ניסיון לצמצם את המציאות למה שהעין רואה – הם פיזרו מן כדי "להוכיח" שמשה טעה .הציפורים ,בפעולתן השקטה ,ביטלו את המציאות המדומה הזו .עבור האדם ,זוהי קריאה להנהגה של ביטחון :אל תאמין ל"פיזורים" של העולם הזה המנסים להראות לך שחוקי הטבע הם השליטים .המנהג להאכיל את הציפורים מחזק בנפש את הידיעה שהקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו בדרכים נסתרות ,ומי שמנסה להכחיש את הקדושה ימצא את עצמו מול "ציפורים" שיאכלו את עמלו. הנפש שואבת מכאן כוח לעמוד מול קשיים הנראים כחומות בצורות ,מתוך ידיעה שהפתרון יכול להגיע מהמקום הכי פחות צפוי. ברובד של הנהגת האדם ,המנהג מדגיש את מושג "השייכות והאחריות" .למרות שההלכה מגדירה שהציפורים אינן "שלנו" ,המנהג קובע שביום הזה הן כן .זוהי תובנה עמוקה על היכולת של האדם להרחיב את גבולות האחריות שלו .הנפש היהודית אינה מסתגרת בדלת אמותיה; היא מרגישה קשר של הכרת טובה לכל חלקי הבריאה שסייעו לעם ישראל בדרכו.

21

גם לנשמה מגיע אוכל

הנהגה זו בונה אדם שאינו פועל רק לפי "שורת הדין" היבשה ,אלא לפי "שורת הלב" והכרת הטוב .האדם לומד שגם אם מבחינה משפטית אינו חייב דבר ,הרי שמבחינה מוסרית ורוחנית הוא מחויב לכל מי ששותף לשירתו ולחירותו. היסוד המוסרי המזדקק מתוך סוגיית "האכלת הציפורים" הוא בניית מצפן של דקיקות בהכרת הטובה .המוסר העולה כאן אינו עוסק בחובה משפטית ,אלא בחובתה של הנפש כלפי מי שסייע לה ברגעי מבחן .העובדה שעם ישראל שומר אמונים לציפורים שעמדו לימינו במדבר ,מלמדת כי אדם מוסרי הוא מי שזיכרונו אינו בוגד בו בחלוף השנים .המצפן הפנימי מורה לנו כי הכרת טובה אינה "עסקה" של תן וקח ,אלא הכרה במהות :אם יצור מסוים היה כלי להצלת האמת ,המוסר מחייב להתייחס אליו בכבוד ובהוקרה לנצח .זוהי הנהגה המעודדת עדינות נפשית ,שבה האדם לומד להוקיר תודה לא רק למי שמיטיב עמו ישירות, אלא לכל מרכיב במציאות שסייע להופעת הטוב. נקודה מוסרית נוספת היא האחריות על השפעת המעשים .המאבק ההלכתי סביב דברי המגן אברהם מלמד אותנו שיעור ביושרה :גם כאשר הלב חפץ במנהג יפה ומרגש ,עלינו לבחון האם הוא אינו בא על חשבון עקרונות אחרים .המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא האיזון שבין ה"רגש" ל"חוק" .אדם מוסרי אינו פועל רק לפי דחף הלב למיטיביו ,אלא מכפיף את רצונו לגדרי ההלכה והסדר הנכון .החיפוש אחר פתרונות הלכתיים (כמו נתינה מערב שבת) משקף מוסר של "שלמות" – הרצון לקיים גם את מידת הרחמים והכרת הטובה וגם את קדושת השבת ,מבלי לוותר על אף אחת מהן .זהו מצפן המורה לאדם לא לחפש קיצורי דרך ,אלא למצוא את השביל המדויק שבו הערכים השונים דרים בכפיפה אחת. לבסוף ,עולה כאן יסוד ה"רגישות לסבל הנסתר" .המצפן המוסרי של ה"לבוש" ,המגדיר את הציפורים בחורף כמי ש"מזונותיהן עליך" בשל הקור ,מלמד אותנו להבחין בתלות שנוצרת מתוך המציאות .המוסר כאן אינו ממתין לבקשת עזרה מפורשת ,אלא מתבונן בשטח ומזהה את הרעב והקושי .היכולת להגדיר מישהו כ"סמוך על שולחני" רק בגלל שהוא זקוק לי כרגע, היא שיא המדרגה המוסרית .הדבר בונה באדם הנהגה של ערנות לסביבתו ,מתוך הבנה שגבולות האחריות שלו אינם מסתיימים בפתח ביתו ,אלא מתפשטים לכל מקום שבו הוא יכול להיות לעזר ולתת חיות ובשורה לבריאה. מתוך בירור הסוגיה המרתקת של האכלת הציפורים בשבת שירה ,אנו אוספים אל תרמילנו שלוש תובנות יסודיות המאירות את סדר יומו של היהודי המבקש לחיות חיים של קדושה וערנות :התובנה הראשונה היא "נצחיותה של הכרת הטובה" .בחיי היום-יום ,האדם נוטה לשכוח חסדים שנעשו עמו ברגע שחלפה הסכנה או הצורך .המנהג להאכיל את הציפורים אלפי שנים לאחר קריעת ים סוף מלמד אותנו שחוב מוסרי אינו פוקע לעולם .התובנה לחיים היא שעלינו לחפש את ה"ציפורים" שבחיינו – אותם אנשים או גורמים שסייעו לנו בראשית דרכנו ,ולהכיר להם טובה גם שנים רבות לאחר מכן ,במחווה של אהבה והוקרה. תובנה שנייה היא "איזון בין רגש להלכה" .למדנו מהמחלוקת סביב המגן אברהם כי גם

22

חלשב תשרפ

מעשה הנראה כשיא החמלה והרוחניות חייב להיבחן במשקפי ההלכה .התובנה לחיי המעשה היא שעל האדם להיות "מדויק" .היכולת למצוא את הדרך לקיים מנהג (כמו נתינה מערב שבת) מבלי לעבור על איסור טרחה ,בונה אישיות שאינה פועלת מתוך דחפים רגעיים ,אלא מתוך משמעת עצמית הרמונית המשלבת בין חום הלב לבין דקדוק הדין. תובנה שלישית היא "מבט של ביטחון בתוך השגרה" .הציפור המקבלת את מזונה על אדן החלון היא תזכורת חיה לכך ש"מזונותיו של אדם קצובים לו" .בתוך המרוץ היומיומי אחר הפרנסה וההישגים ,עלינו לעצור ולהתבונן בבריאה .התובנה היא שכשם שהקב"ה דואג לציפורים שעשו שליחותן בים ובמדבר ,כך הוא דואג לכל אדם העושה שליחותו בעולם. הביטחון הזה מעניק שלווה לנפש ומאפשר לאדם להתפנות לעבודתו הרוחנית מתוך ידיעה שצרכיו הגשמיים מושגחים.

עיקר העניין: בסיומו של המסע המחשבתי וההלכתי ,אנו עומדים מול היסוד המכונן של שבת שירה :היכולת להפוך את הטבע כולו למקהלה של קודש .עיקר העניין בסוגיית האכלת הציפורים אינו רק פתרון הטרחה בשבת ,אלא חשיפת הקשר הבלתי ניתק שבין האדם לבין סביבתו בשירות ה'. למדנו שהציפורים שזכו להאכלה אינן סתם בעלי כנף ,אלא הן "שומרות הסף" של האמת האלוקית ,אלו שבלעו את המן של הרשעים ושרו עם המלאכים על הים. עיקר העניין הוא שהנפש היהודית אינה יכולה לשיר את שירת הגאולה מבלי לשתף בה את אלו שסייעו לה בדרך .המפגש שבין החיטים הגשמיים לבין השירה הרוחנית בשבת זו ,הוא תמצית חייו של היהודי – היכולת לקחת את החומר הפשוט ,את זרעוני החיטה ,ולרומם אותם למדרגה של הכרת טובה ,זכירת נס ודבקות בבורא. כאשר הציפורים מנקרות בחיטים שהונחו עבורן ,הן ממשיכות את אותה שירה עתיקה מן הים ,ואנו ,המביטים בהן ,זוכים לרגע אחד של בהירות :לדעת שהעולם כולו מלא בהשגחה ,ששום מעשה טוב אינו נשכח ,ושכל בריה בעולם מחכה רק לרגע שבו האדם יכיר בערכה ויצרף אותה אל השירה הגדולה להשם יתברך.