בעקבות אירועי שמחת תורה והמלחמה מתי יש לקיים 'שבעה' כאשר לא ידוע זמן הקבורה? הוכח מפרשת השבוע!

הראשונים אל עבר החירות ,נראה מחזה אחד שחורג מהמולת הדרכים :משה רבנו ,מנהיג האומה ,אינו עוסק באיסוף זהב וכסף ,אלא מחפש "פיקדון" עתיק בתוך מצולות הנילוס" .וייקח משה את עצמות יוסף עמו" .זהו רגע שבו העבר והעתיד מתנשקים; השבועה שהושבעו בני

בתוך ענני האבק והעשן של יציאת מצרים ,כשמיליוני בני אדם פוסעים את צעדיהם הראשונים אל עבר החירות ,נראה מחזה אחד שחורג מהמולת הדרכים :משה רבנו ,מנהיג האומה ,אינו עוסק באיסוף זהב וכסף ,אלא מחפש "פיקדון" עתיק בתוך מצולות הנילוס" .וייקח משה את עצמות יוסף עמו" .זהו רגע שבו העבר והעתיד מתנשקים; השבועה שהושבעו בני ישראל לפני מאות שנים הופכת למחויבות חיה .אך בתוך הפסוקים הללו מקופלת טרגדיה שקטה :יוסף הצדיק ,האיש שזן ופרנס את מצרים ,אינו זוכה למנוחת עולמים מידית .הוא

73

גם לנשמה מגיע אוכל

נשאר שם ,באדמת נכר ,נתון לחסדי הנילוס או לאדישותם של המצרים ,מחכה לרגע שבו "פקוד יפקד אלוהים אתכם". השאלה הזו ,של מת הממתין לקבורתו ,של גופה שאינה מוצאת מנוח ושל קרובים הניצבים חסרי אונים אל מול שלטון זר ,קרעה את הלבבות בשמחת תורה האחרונה ובימי המלחמה הקשים שבעקבותיה .משפחות שלמות מצאו את עצמן בתוך "חלל הלכתי" נורא :הגופה נמצאת בידי אויב אכזרי ,הידיעה מגיעה אך הקבר אינו נפתח .מתי פוקע דין "אנינות"? מתי מתחילים למנות את שבעת ימי הנחמה כשאין גולל שנסתם? האם הניתוק הפיזי מהגופה במעבר הגבול או בטיסה מחו"ל הוא המכריע ,או שמא הידיעה המרה בלב היא שמתחילה את מניין הימים? אנו ניצבים מול סוגיה שבה ההלכה פוגשת את החרדה הקיומית ביותר – השמירה על כבוד המת אל מול חובת החיים להמשיך ולקיים את מצוות הבורא בתוך האבל. זהו מסע בין דברי רש"י בפרשתנו ,דרך דמעותיהם של גולי מגנצא ולוחמי גוש עציון ,ועד לשולחן הפסיקה של גדולי דורנו ,המבקשים להשיב את הסדר לנפש הפצועה. כדי להבין את שורשי הדין המורכב של השהיית הקבורה והמתנה לצדיק המוטל לפנינו בערפל הזמן ,עלינו לשוב אל הפסוק המכונן בפרשתנו ,המלמד על הקשר שבין משה ליוסף בתוך סערת היציאה: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות יג ,יט). הקשר המהותי בין הפסוק לשאלתנו הוא הפער המייסר שבין רגע הפטירה לרגע הקבורה הסופי בארץ ישראל .יוסף הצדיק מוטל במצרים עשרות בשנים ,ועצמותיו עוברות מסלול של נדודים עד שהן מגיעות למנוחתן .מכאן לומדים המפרשים את גדרי האחריות של החיים כלפי המת בשעה שהקבורה מתעכבת מסיבות של שלטון ,גלות או הכרח. תרגום אונקלוס (שמות יג ,יט)" :ואדבר משה ית גרמי יוסף עמיה ארי אומי אומי ית בני ישראל למימר מדכר ידכר ה' יתכון ותסקון ית גרמי מכה עמכון" .אונקלוס מדגיש את הלשון "ואדבר" – והנהיג .הביאור הישיבתי הוא שגם כאשר הקבורה הסופית רחוקה, ישנה הנהגה של ליווי המוטלת על הציבור .המשא המקודש אינו נשכח ,אלא הופך לחלק מהמחנה המהלך. תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות יג ,יט)" :ודבר משה ית גרמי יוסף עמיה ארום אומי אומי ית בני ישראל ...ותסקון ית גרמי מכה עמכון" .יונתן מוסיף את ההדגשה על ה"איתכם" – שהנשיאה היא בצוותא .מכאן עולה השאלה המוסרית :אם העצמות איתנו אך אינן קבורות, מהו מעמדם של הנושאים? רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות יג ,יט)" :השבע השביע -השביעם שישביעו לבניהם .ולמה לא השביע את בניו שישאוהו לארץ כנען מיד ,כמו שהשביעו יעקב? אמר יוסף ,אני שליט הייתי במצרים והיה סיפק בידי לעשות ,אבל בני לא יניחום מצריים לעשות ,לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם שישאוהו" .רש"י חושף כאן את היסוד של "אונס" בעיכוב הקבורה.

74

חלשב תשרפ

הביאור הוא שיוסף ידע שיהיו זמנים שבהם השלטון הזר לא יאפשר קבורה מיידית .לכן נוצרה כאן מציאות של "המתנה למצווה" .במושגים של ימינו ,רש"י מלמד אותנו שעיכוב שנובע מחוסר יכולת (כמו גופה המוחזקת בידי אויב) מצריך מנגנון של מחויבות עמוקה שאינה פוקעת ,גם אם הביצוע נדחה לזמן בלתי ידוע. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות יג ,יט)" :והעליתם את עצמותי מזה אתכם -שלא יצאו הם בלעדיו ...וכבר דרשו כי השביע את השבטים שכל שבט ושבט יעלה עצמות נשיאו עמו" .הרמב"ן מדגיש את האחריות המופשטת על כל עם ישראל .הביאור הישיבתי הוא שהקבורה היא חובת האומה כולה .כשגופה נמצאת בשבי או במרחק ,כל ישראל נחשבים במידה מסוימת כמי שעסוקים במצווה זו ,מה שמשליך על הגדרת "אונן" ו"אבל" במצבי אי-ודאות. רבי חזקיה בן מנוח ,חזקוני (שמות יג ,יט)" :והעליתם את עצמותי -מכאן למדו שכל השבטים העלו עצמות אבותיהם עמהם ...וקברם יהושע בשכם" .החזקוני מזכיר לנו שהמסע הסתיים רק בסוף ימי יהושע .הביאור הוא ששלב ה"העלאה" (הליווי) ושלב ה"קבורה" (סתימת הגולל) הם שני עולמות נפרדים .בימינו ,זהו המקור להבנה שיש שלב שבו אנו "עם המת" אך עדיין לא "בתוך האבלות" הסופית. רבינו עובדיה ספורנו (שמות יג ,יט)" :והעליתם את עצמותי -כי לא יתכן שישאו את גופו חנוט ,כי כבד הוא מאד והדרך רחוקה וקשה ,אלא שימתינו עד שיתעכל הבשר" .הספורנו נוגע בנקודה פיזית מרתקת – ההמתנה לעיכול הבשר .הביאור הוא שישנם עיכובים "טבעיים" שנלקחים בחשבון .מכאן ניתן להקיש למקרים של זיהוי גופה או המתנה לליקוט עצמות (כמו בגוש עציון) ,שבהם השהיית הקבורה אינה פגיעה בכבוד המת ,אלא הכרח המציאות המגדיר את זמני האבלות מחדש. רבי אברהם אבן עזרא (שמות יג ,יט)" :והעליתם את עצמותי -ידע יוסף כי סוף בני ישראל לעלות ממצרים ...והשביע את אחיו שישביעו הם לבניהם" .האבן עזרא מדגיש את הוודאות בגאולה אל מול אי-הוודאות בזמן .הביאור הישיבתי הוא שהאבלות מבוססת על ידיעה: ברגע שאנו יודעים שהמת יובא לקבורה ,גם אם זה ייקח זמן ,הנפש כבר נערכת למחויבות. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ ,כלי יקר (שמות יג ,יט)" :כי השבע השביע -כפל הלשון להורות ששבועה זו חלה גם על דורות שלא ידעו את יוסף .וזהו סוד הקשר שבין משה ליוסף ,שהחי עוסק במת כדי להחיות את השבועה" .הכלי יקר מאיר את הקשר המוסרי .הביאור הוא שהחיבור למת שאינו קבור מחייב "חכמה" ו"חסידות" מצד החיים .משה רבינו מלמד אותנו שגם כשכל העם עסוק בביזה (בענייני החיים) ,המנהיג והמשפחה צריכים להיות מרוכזים בפיקדון שעדיין לא נטמן. מתוך ים התלמוד ודברי התנאים ,אנו ניגשים לברר את גדרי המעבר שבין חיי המת לבין עולם האבלות ,וכיצד הגדירו חכמינו את רגע ה"ניתוק" המחיל את חובת השבעה במצבים של מרחק וערפל:

75

גם לנשמה מגיע אוכל

בגמרא במסכת מועד קטן (דף כב ע"א)" :אמר רבא :המוליך את מתו מעיר לעיר ,אם אמר: שם אני קוברו -מעת שיחזרו פניהם מללוות מונים לו .ואם אמר :כאן אני קוברו -מכאן הוא מונה" .רש"י במקום (ד"ה שיחזרו פניהם) מבאר" :הנשארים כאן בחזירת פניהם מתחילים להתאבל ,אף על פי שזה עדיין לא נקבר" .הביאור הישיבתי הוא שרבא מחדש יסוד עצום: האבלות אינה תלויה בהכרח ב"סתימת הגולל" הפיזית במרחקים ,אלא בייאוש של האבלים מהיכולת להמשיך ולטפל במת .ברגע שהגופה יוצאת מתחת ידם אל עיר אחרת (או אל מעבר לים) ,פוקעת ה"אנינות" ומתחילה ה"אבלות" ,כי בלב האדם כבר נגמר שלב הליווי והחל שלב הפרידה. בגמרא במסכת מועד קטן (דף ח ע"א)" :יום ליקוט עצמות -אבלות יום אחד" .רש"י במקום מבאר כי מדובר במצב שבו אוספים את העצמות לאחר שהבשר נתאכל כדי להעבירן לקבורה קבועה .הביאור הישיבתי המזדקק כאן הוא שישנה מציאות של "אבלות לסירוגין" .גם אם אדם כבר סיים את אבלותו בעבר ,הרי שהמפגש המחודש עם הגופה (או שיירי הגופה) מעורר "חימום" בלב ,ומחייב יום אבלות נוסף .זהו המקור להתמודדות עם מציאת גופות לאחר זמן רב בקרבות גוש עציון ובאירועי זמננו. בתלמוד ירושלמי מסכת מועד קטן (פרק ג הלכה ה)" :הרי שמפנין אותו מקבר לקבר ,אית תנויי תני :משיסתם הגולל הראשון ,ואית תנויי תני :משיסתם הגולל השני .מאן דאמר משיסתם הגולל הראשון -כשאין דעתו לפנותו ,ומאן דאמר משיסתם הגולל השני -כשדעתו לפנותו". מפרשי הירושלמי (ה"פני משה") מבארים שאם האדם ידע מראש שהקבורה היא זמנית ,הרי שכל התקופה שביניהן נחשבת כביניים .הביאור הישיבתי הוא ש"דעת האדם" היא הקובעת את מעמד המת .אם ברור לנו שהגופה בדרך לקבורה אחרת ,האבלות הסופית נדחית .הדבר מקבל משמעות מצמררת כשמדובר בשבויים – האם הדעת סומכת על קבורה עתידית או שמא על המצב הנוכחי. במסכת שמחות (פרק ב הלכה יא)" :הרוגי מלכות -אין מונעין מהם כל דבר .מתי מתחילין למנות להם? משעה שנתייאשו מלבקש ,ולא משעה שנתייאשו מלקבור .ואף על פי שאין מותרים לקבור – מונים" .הביאור המוסרי והלכתי כאן הוא יסוד ה"ייאוש" .חכמים קבעו שאם גופה מוחזקת בידי שלטון עוין (כמו בדורות של גזירות או בשבי) ,האבלות מתחילה ברגע שהמשפחה מבינה שהגופה לא תוחזר בקרוב .הביאור הישיבתי הוא שחוסר היכולת לקבור "מפקיע" את דין האנינות (שנועד לאפשר עיסוק בקבורה) ומכניס את האדם למעגל האבלות ,כדי שלא יישאר תלוי ועומד בצערו לנצח ללא נחמה. בגמרא במסכת סוכה (דף כה ע"א)" :עוסק במצוה פטור מן המצוה ...שלוחי מצוה פטורין מן התפילה ומן התפילין" .תוספות במקום דנים במי שעוסק במת ,האם הוא פטור גם כשהמת מונח במקום אחר .הביאור הישיבתי ביחס לשאלתנו הוא שכל עוד יש תקווה ואפשרות לטפל במת (לפדות גופה ,לזהותה) ,האדם נחשב כ"עוסק במצווה" .ברגע שהדבר יוצא משליטתו (נחטף לעזה או נשלח בטיסה רחוקה) ,הוא מפסיק להיות "שליח מצווה" והופך ל"אבל" ,המחויב כבר בכל המצוות כולן יחד עם דיני האבלות.

76

חלשב תשרפ

בגמרא במסכת מועד קטן (דף כא ע"ב)" :שמועה קרובה -נוהג שבעה ושלושים ,שמועה רחוקה -אינו נוהג אלא יום אחד" .הגמרא מגדירה "שמועה רחוקה" לאחר שלושים יום. הביאור הישיבתי הנלמד כאן הוא שהזמן הוא גורם משכך .אולם ,כפי שראינו בראשונים, אם האדם היה עסוק בחיפוש הגופה או שהיה "אונן" כל אותה תקופה ,הדין משתנה .הדבר נוגע ישירות לאותם ששמעו על פטירת יקיריהם לאחר זמן רב של אי-ודאות :האם זהו דין "שמועה" או דין "תחילת אבלות" שהתעכבה באונס. מתוך דבריהם של רבותינו הראשונים ,המעמיקים בחקירת הרגע בו פוקע עמל הטיפול במת ומתחילה עבודת הנחמה שבלב ,אנו דולים את היסודות עליהם נשען עולם ההלכה במצבי דוחק ואונס: רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות אבל פרק א הלכה ח)" :מי שדרכו לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואין יודעים מתי יקבר -מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות" .הרמב"ם פוסק כדברי רבא בגמרא .הביאור הישיבתי הוא ש"חזרת הפנים" היא הפעולה המנתקת את הזיקה הפיזית .ברגע שהאבלים מפנים את גבם מהארון הממשיך בדרכו ,הם מכריזים בכך שאין ביכולתם עוד לעסוק בצרכי הקבורה ,ועל כן הם נכנסים מיד לשערי האבלות. רבינו דוד בן זמרא ,הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז חלק ד סימן סג)" :טעמא הוא מפני שאינם יודעים מתי נקבר המת .אבל בנדון דידן ,מיד אחר שעה או שתי שעות יודעים שנקבר המת -ולא חל עליהם אבלות עד שיסתם הגולל" .הרדב"ז מחדש דיוק עצום בשיטת הרמב"ם .הביאור הוא שהסיבה שמתחילים אבלות מוקדם היא מחמת "ספק" ואי-ידיעה .אך בעידן שבו ניתן לדעת את שעת הקבורה המדויקת (כגון על ידי תקשורת מהירה או תיאום מראש) ,אין היתר להקדים את האבלות ,ויש להמתין עד רגע סתימת הגולל הממשי. רבינו אשר ,הרא"ש (מסכת מועד קטן פרק ג סימן נו-נט)" :ואף על פי שאין מותרים לקבור – מונים... ודוקא שהתייאשו מלקבור ,אבל כל זמן שמחפשים אחריו ומבקשים להביאו לקבורה -לא חלה עליו אבלות" .הרא"ש מעמיד את גדר האבלות על מושג ה"ייאוש" .הביאור הישיבתי הוא שכל עוד יש לאדם תקווה מעשית להשיב את הגופה (כמו במקרים של חיפוש נעדרים או משא ומתן להשבת שבויים) ,הוא עדיין נמצא במצב של "טרום-אבלות" .רק ברגע שההכרה בייאוש חודרת ללב ,מתחיל המניין של שבעת הימים ,גם אם הגופה נותרה בשדה הקרב או בידי האויב. רבינו אליקים ממגנצא (מובא ברא"ש שם סימן נט)" :והורה להם רבינו אליקים דאין צריך אלא לקרוע משום דהוי שעת חימום ...ואין צריך לחזור ולהתאבל עוד ז' כבתחילה" .רבינו אליקים דן במקרה הדרמטי של הרוג שנעלם ומצאו אותו לאחר שכבר ישבו שבעה .לשיטתו, האבלות שכבר קויימה בעת הייאוש – מועילה .הביאור הוא ש"חובת הנפש" להתאבל כבר באה על סיפוקה בתוך ימי היגון שלאחר הייאוש ,ומציאת הגופה אינה אלא רגע של צער נקודתי המצריך קריעה בלבד ,ולא חזרה על כל המניין. רבינו מאיר מרוטנבורג ,המהר"ם (מובא ברא"ש שם)" :פליג עליה וסבר שעליהם לנהוג אבלות... יום אחד ביום הקבורה" .המהר"ם חולק על רבינו אליקים וסובר שאי אפשר לפטור את רגע

77

גם לנשמה מגיע אוכל

הקבורה הממשי בלא כלום .הוא משווה זאת לדין "ליקוט עצמות" – כשם שהמפגש עם העצמות לאחר זמן מחייב אבלות יום אחד ,כך גם מציאת גופה של נעדר מחייבת התייחדות של יום אבלות אחד ברגע שזכה לבוא לקבר ישראל. רבינו נסים ,הר"ן (על הרי"ף מועד קטן)" :כל זמן שמוטל עליהם לקוברו -אוננים הם ,וכיון שנתייאשו -הרי אלו מתחילין להתאבל" .הר"ן מחדד את הקו המפריד שבין האנינות לאבלות. הביאור הוא ש"אנינות" היא מצב של עשייה וטרדה ,בעוד ש"אבלות" היא מצב של השלמה וכניעה .ברגע שחומת הייאוש נבנית ,האדם מפסיק להיות "עוסק במצווה" ומתחיל להיות "נחם על מתו". מתוך בירור דברי רבותינו האחרונים ,שהתמודדו עם שאלות החיים המדממות בעתות מלחמה ,נדודים וגזירות ,אנו ניגשים להכריע את הגבול הדק שבין המתנה לקבורה לבין תחילת חובת השבעה: מרן השולחן ערוך (יורה דעה סימן שעה ,סעיף ה וסעיף ז)" :מי שנתפסו לו הרוגי מלכות ואין מניחים אותם לקבור ,מאימתי מונים להם? משעה שנתייאשו מלקבור ...ומי שנפל בנהר או שאכלתו חיה ...מאימתי מונים? משעה שנתייאשו מלבקש" .מרן פוסק את דין ה"ייאוש" כיסוד המכריע .הביאור הישיבתי הוא שביום שהלב משלים עם המציאות שהקבורה אינה בהישג יד ,פוקע דין האנינות (הפוטר ממצוות) ומתחיל דין האבלות .מרן מוסיף (בסעיף ז) כדעת הרא"ש, שאם נמצאה הגופה לאחר זמן ,הבנים נוהגים אבלות ביום הקבורה כיום ליקוט עצמות. הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בספרו אגרות משה (חלק ב ,סימן קע)" :שכיון שנסע העראפלאן (המטוס) עם המת לא שייך להחזירו ...יש להם להתחיל האבלות תיכף אף שיודעין מתי תהיה הקבורה ,שוודאי אין שוב דעתם עליו והוי כנתייאשו" .בעל האגרות משה מחדש יסוד מרעיד :ה"ייאוש" אינו רק מהקבורה בכלל ,אלא מהיכולת המעשית של האבל לטפל במת. ברגע שהארון המריא בטיסה למרחקים ,האבלים הנשארים נחשבים כמי שפרקו מעליהם את עול הטיפול הפיזי ,ולכן האבלות חלה מיד ,למרות שהם יודעים בדיוק מתי תתקיים הלוויה בארץ ישראל. הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ג ,סימן קסח)" :העיקר הוא החיץ והמרחק .כשאין האבלים יכולים עוד לעשות מאומה עבור המת ,חלה עליהם חובת האבלות" .ה"שבט הלוי" מסכים עם האגרות משה ומדגיש את הניתוק .הביאור הוא שהאבלות אינה רק תגובה לקבורה ,אלא מצב של "חוסר אונים" מול המוות .כשהמרחק הפיזי מונע השתתפות ,האבלות היא התחליף לעשייה. מרן הראשל"צ רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו יביע אומר (חלק ד ,יורה דעה סימן כח)" :אף על פי שיש לסמוך על הסוברים שאין להתחיל שבעה אלא משעת הקבורה ממש ,מכל מקום במקרה שהאבלות התחילה מוקדם ,יש להניח תפילין עד הקבורה" .מרן הגר"ע יוסף נוקט בגישת ביניים מופלאה .הוא מבין את כאב הממתינים ומכריע כי במקום צורך ניתן להמתין לקבורה כדעת הרדב"ז ,אך הוא מחמיר בעניין התפילין כדי שלא להפסיד מצווה גדולה במצב שבו האבל טרם נכנס לעומק ה"אבילות" הממשית של אחרי הקבורה.

78

חלשב תשרפ

הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל בספרו מנחת שלמה (חלק ב ,סימן צו)" :במקרה של לוחמי גוש עציון ...מי שלא ידע מיום הליקוט ונודע לו רק ביום הקבורה ,נחשב כאנוס ונוהג אבלות רק שעה אחת" .הגרש"ז אויערבאך דן במציאות הכואבת של השבת גופות לאחר שנים .הביאור הישיבתי שלו הוא שדין "ליקוט עצמות" הוא דין של צער מחודש .אם האדם לא ידע על התהליך ופגש רק את התוצאה הסופית ,אנו מקלים עליו ומסתפקים בשעה אחת של התייחדות ,כדי לא להכביד אבלות ישנה על נפש שכבר נרפאה. ערוך השולחן (יורה דעה סימן שעה ,אות ח)" :מה שפסק מרן שרק הבנים מתאבלים ביום הקבורה של גופה שנמצאה ,הוא משום כבוד האב ...אבל שאר קרובים אינם צריכים" .ערוך השולחן מבאר כי אבלות זו היא "חובת כבוד" יותר מאשר "חובת אבלות" רגילה .מכאן עולה ההבנה המוסרית שכאשר מוצאים גופה של נעדר לאחר זמן ,העיקר הוא להעניק לו את הכבוד האחרון ,והאבלות היא הביטוי לכך שהחיים לא שכחו את המת גם כשהיה במחשכים. מתוך ים המקורות והמחלוקות שביררנו ,עולות הנפקא מינות המעשיות והמזוקקות ביותר עבור אלו הניצבים בתוך הערפל של אירועי זמננו .תובנות אלו הופכות את ההלכה למצפן עבור הנפש המיוסרת: קביעת רגע המעבר מאנינות לאבלות (גופה בחו"ל או בשבי) :הנפקא מינא המרכזית היא הגדרת ה"ניתוק" .לשיטת האגרות משה והשבט הלוי ,ברגע שהגופה יוצאת משליטת המשפחה (עלתה למטוס או נחטפה בידי אויב ללא יכולת השבה נראית לעין) ,האבלים מפסיקים להיות אוננים ומתחילים 'שבעה' מיד .לעומת זאת ,לשיטת הרדב"ז והיביע אומר ,אם ידוע זמן הקבורה המדויק ,יש להמתין עם האבלות עד לרגע הקבורה בארץ. הכרעה למעשה :משפחה שמחכה לגופת יקירה מחו"ל יכולה להמתין לקבורה בארץ כדי להתחיל את השבעה בצוותא עם המלווים ,אך עליהם לדעת כי מעיקר הדין הניתוק בשדה התעופה כבר מחיל את חובת האבלות. דין ה"ייאוש" בשבי ונעדרים :כאשר גופה מוחזקת בידי אויב (כמו במלחמה הנוכחית) ,הנפקא מינא היא שאין להמתין לקבורה פיזית .ברגע שהמשפחה מקבלת הודעה רשמית ומתייאשת מהיכולת לקבור בקרוב ,מתחילים למנות שבעה .הביאור הישיבתי הוא שה'שבעה' נועדה לנחם את החיים ,ואם הקבורה אינה באופק ,התורה לא גזרה על האדם להישאר במצב של "חלל" ללא סוף. חשבון יום השנה (יארצייט) בשנה הראשונה :נפקא מינא דרמטית עולה במי שקבורתו התעכבה ימים ארוכים לאחר הפטירה .לשיטת המשאת בנימין ,בשנה הראשונה יחול יום השנה ביום הקבורה ,כדי להשלים י"ב חודשי אבלות מלאים .אולם לשיטת הש"ך ,הט"ז והחזון עובדיה ,יום השנה הוא תמיד יום הפטירה ,שבו נחתם הדין ,גם אם האבלות החלה מאוחר יותר. הכרעה למעשה :ברוב הקהילות נהגו כדעת הט"ז והש"ך לציין את היארצייט ביום המיתה, אך יש המקפידים בשנה הראשונה ביום הקבורה אם הפער היה גדול (מעל יומיים-שלושה).

79

גם לנשמה מגיע אוכל

מציאת גופה לאחר שכבר ישבו שבעה (דין "גוש עציון") :אם לאחר חודשים של ייאוש ואבלות נמצאה הגופה והובאה לקבורה ,הנפקא מינא היא שאין צורך לשבת שבעה מחדש .לשיטת השולחן ערוך ,הבנים מתאבלים יום אחד בלבד (דין ליקוט עצמות) .לשיטת הגרש"ז אויערבאך, אם נודע על כך רק ברגע האחרון ,ניתן להקל אף בשעה אחת של אבלות. חובת הנחת תפילין וקיום מצוות :הנפקא מינא המעשית ביותר בתקופת ההמתנה היא שמרגע שהאדם הוגדר כ"אבל" (בשל ניתוק או ייאוש) ,הוא חייב בכל המצוות ,כולל תפילין ותפילה ,למרות שהמת טרם נטמן .בניגוד ל"אונן" שפטור מהכל ,ה"אבל" מוצא את נחמתו ואת כוחו בתוך עולם המצוות. מתוך עומק הסוגיה של "צאן יוסף" המהלך מאליו והמתנת משה רבנו לעצמות הצדיק ,אנו צוללים אל בירור הרעיון הנורא של האבלות בזמן שבור ורצוץ ,בירור הנוגע בשורש הקשר שבין החיים למתים: עומק הרעיון הטמון במחלוקת בין "שעת הקבורה" ל"שעת הייאוש" והניתוק ,הוא השאלה מהי מהותה של האבלות .האם האבלות היא פעולה פיזית המגיבה לכיסוי המת בעפר ,או שמא היא מצב תודעתי של הנפש? הביאור הישיבתי העולה מתוך דברי האגרות משה והרא"ש הוא ,שהאבלות מתחילה ברגע שבו האדם מכיר בחידלון של עשייתו .כל עוד האדם הוא "אונן" ,הוא נמצא במצב של עשייה ודינמיות – הוא "לוחם" עבור המת ,דואג לקבורתו ומטפל בצרכיו .ברגע שהגופה נחטפה או הוטסה למרחקים ,או ברגע שהלב מתייאש מהשבתה המהירה ,האדם עובר מעולם העשייה לעולם ההשלמה. זהו סוד "עצמות יוסף" שליוו את ישראל במדבר .יוסף הושבע "פקוד יפקד" ,וההמתנה הזו לימדה את עם ישראל שהקדושה אינה נמדדת רק ברגע הקבורה הסופי ,אלא בזיכרון החי המלווה את הדרך .האבלות במצבי ייאוש וניתוק היא למעשה הצהרה" :איני יכול עוד לפעול עבור גופו של המת ,לכן אתחיל לפעול עבור נשמתו" .הפיכת ה"אונן" ל"אבל" לפני הקבורה היא מעשה של גבורה יהודית – היכולת להתחיל את תהליך הנחמה והשיקום של הנפש גם כשהמציאות החיצונית עודה קרועה ומדממת. ברובד פנימי יותר ,עומק הסוגיה חושף את מושג ה"ייאוש" לא כחולשה ,אלא ככלי הלכתי של חסד .הקדוש ברוך הוא לא רצה שהאדם יישאר "תלוי באוויר" ,לא חי ולא מת ,במצב של אנינות נצחית .לכן ,התורה נתנה כוח לייאוש שבלב להחיל את דיני האבלות .זהו רעיון של "התחלה מתוך הסוף" :דווקא כשאנו מודים שאין ביכולתנו להושיע פיזית את המת (כמו בהרוגי מלכות שאין מניחים לקבור) ,אנו מקבלים את רשות התורה להתחיל לבכות ,להתאבל, ולבסוף – גם לקום ולהינחם .האבלות היא הדרך של התורה להעניק סדר לכאוס ,ולהפוך את השתיקה המיוסרת למילים של תפילה ונחמה. החיבור של סוגיית האבלות המעוכבת אל נימי נפשו של האדם בעת הזו ,מגלה לנו את כוחה של ההלכה לשמש כעוגן בתוך ים של טלטלות רגשיות ואי-ודאות צורבת .ברובד הנפשי,

80

חלשב תשרפ

המצב של "אנינות מעוכבת" – כאשר המוות כבר כאן אך הקבר רחוק – הוא אחד המצבים הקשים ביותר לחוסן האנושי .הנפש נלכדת בין ה"לא עוד" של האובדן לבין ה"עדיין לא" של הקבורה .הביאור הנפשי הוא שדין ה"ייאוש" ההלכתי הוא למעשה מתנת שחרור לנפש. בכך שהתורה מאפשרת לאדם להתחיל להתאבל גם ללא גופה ,היא מעניקה לו אישור רשמי להפסיק את ה"לחימה" עבור המת ולהתחיל את ה"לחימה" עבור חייו שלו ושלמות נשמתו. זאת ועוד ,הסוגיה נוגעת ביכולת של האדם לשאת "משאות של אי-ודאות" .כשם שבני ישראל נשאו את ארונו של יוסף עשרות שנים במדבר ,כך הנפש נדרשת לעיתים לשאת זכרון של אדם אהוב שטרם הובא למנוחתו הסופית .התובנה הנפשית היא שהאהבה והקשר אינם תלויים במקום פיזי .הביאור הישיבתי הוא ש"עצמות יוסף" הם סמל לכל מה שנותר לנו כשהחומריות נעלמת – הזיכרון ,השבועה והברית .הנפש לומדת שגם בתוך הנדודים ,האהוב נמצא "עמנו" ,כפי שנאמר "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" .הנשיאה המשותפת הזו הופכת את האבל לנטל של משמעות ולא רק לנטל של יגון. ברובד של עבודת המידות ,המעבר לדין "אבלות" במצבי כורח מלמד אותנו על מידת ההכנעה והקבלה .האדם המודרני רגיל לשלוט בכל פרט ,אך המוות והשבי מטיחים בנו את חוסר האונים שלנו .האבלות המוקדמת ,כפי שביאר האגרות משה ,היא רגע של הודאה" :אין סיפק בידי לעשות יותר" .ברגע שהאדם מרפה מהשליטה הפיזית ומסכים להיכנס לשערי האבלות ,הוא מגלה שדווקא שם ,בתוך השברון ,נמצאת הנחמה .התורה מלמדת אותנו שגם כשאין לנו "גולל" לסתום ,אנחנו יכולים לסתום את הגולל על הספקות המכלים את הנפש ,ולהתחיל לבנות בתוכנו קבר של קדושה וזיכרון ,עד אשר יחוס ה' ונזכה להשיב את הבנים לגבולם. המצפן המוסרי המזדקק מתוך הנהגת משה עם עצמות יוסף ומתוך דיני האבלות המעוכבת, מציב בפנינו דרישה נעלה של אחריות חברתית וערבות גורלית .היסוד המוסרי הראשון הוא החובה לזכור את מי שאינו נראה .משה רבינו מלמד אותנו שגם בשעת החיפזון של הגאולה, אסור להפקיר את מי שנותר מאחור .המצפן המוסרי מורה לנו כי עוצמתה של אומה נמדדת ביכולתה לשאת את "עצמות" עברה ואת נעדריה גם כשהיא צועדת אל העתיד .הביאור הוא שהמוסר דורש מאיתנו לא להפוך את הנעדרים והשבויים ל"תיקים הלכתיים" בלבד ,אלא לחיות את חסרונם כחלק פועם ממחנה השכינה. מצד שני ,המצפן המוסרי פונה אל שאלת יושרת הנחמה .האם מותר להתאבל כשאין קבר? המוסר היהודי עונה בחיוב נחרץ :הזכות להתאבל היא זכות אנושית בסיסית .המצפן מכוון אותנו להבין שעיכוב האבלות מחמת "תקווה קלושה" שאינה מבוססת ,עלול להוביל לריקבון נפשי .המוסר וההלכה חוברים יחד כדי לומר למשפחה" :מותר לכם להכיר באובדן" .הביאור הישיבתי הוא שהיושרה המוסרית נמדדת ביכולת להישיר מבט אל המציאות הכואבת, להודות בחוסר האונים ,ובכך להעניק למת את הכבוד המגיע לו – לא כשבוי נשכח ,אלא כנפטר שזכרו נצור בלב הקהילה.

81

גם לנשמה מגיע אוכל

לסיום ,קיים כאן יסוד מוסרי של נאמנות ללא תנאי .הדין של "אבלות יום אחד" במציאת גופה לאחר שנים (כפי שראינו בלוחמי גוש עציון) ,מלמד שזמן אינו מוחק מחויבות .המצפן הפנימי מורה לאדם שהקשר המוסרי עם המת אינו פוקע לעולם .הביאור הוא שהמוסר מבטיח לאדם שגם אם ייטמן בקבר זמני ,גם אם יאבד במצולות הנילוס או בשבי האויב ,יבוא יום ובו בניו "יישאו את עצמותיו" .המצפן מכוון אותנו לפעול מתוך ידיעה שכל פעולה של חסד של אמת – בין אם היא נעשית ברגע הפטירה ובין אם לאחר יובל שנים – היא לבנה בבניין המוסר העולמי שמחבר בין שמיים וארץ. מתוך בירור כואב זה ,אנו מזקקים שלוש תובנות מעשיות המלוות אותנו בתוך סערת החיים: "השלמה אינה ויתור" :בחיים אנו נתקלים ב"שבי" של תוכניות ,חלומות או קשרים .התובנה המעשית היא שדין ה"ייאוש" ההלכתי מלמד אותנו שמותר להרפות מהניסיון לשלוט בתוצאה כדי להתחיל בתהליך של צמיחה מחדש .להודות ש"איני יכול עוד" זו לעיתים הדרך היחידה להמשיך הלאה. "נשיאת הפיקדון" :כל אדם נושא עמו "ארון של יוסף" – הבטחות ,ערכים או זכרונות שטרם הגיעו למנוחתם .התובנה היא שעלינו לשאת אותם בתוך "מחנה השכינה" של חיינו ,לא כנטל מעיק אלא כחלק מהזהות המגדירה אותנו. "כוחה של שעה אחת" :מפסק הדין של הגרש"ז אויערבאך על אבלות של "שעה אחת" אנו למדים שגם ברגעים של קושי אדיר ,התורה מבקשת מאיתנו את המינימום הנדרש כדי לשמור על צלם אנוש וקדושה .לפעמים די ברגע אחד של התייחדות וכנות כדי לתקן שנים של הסתרה וכאב.

עיקר העניין: בסיכומו של הבירור המעמיק בשיטת ויצמן ,אנו מוצאים כי עיקר העניין בסוגיית האבלות המעוכבת הוא הניצחון של כוח הזיכרון על כבלים של מקום וזמן. השאלה מתי יושבים שבעה כשאין קבר ,מקבלת מענה שמלמד אותנו כי האבלות אינה שייכת לעפר ,אלא לנשמה .משה רבינו ,בלקחו את עצמות יוסף ,הורה לנו שהקבורה הסופית בארץ ישראל היא היעד ,אך הדרך אליה רצופה במחויבות חיה. למדנו שההלכה אינה משאירה את האדם ב"חלל" – היא מעניקה ללב את הכוח להכריע על "ייאוש" מתוך גבורה ,ולהפוך את האנינות המשתקת לאבלות מנחמת. עיקר העניין הוא שגם במצבים החשוכים ביותר של שבי ומרחק ,עם ישראל אינו מוותר על כבוד מתיו ,אך גם אינו מוותר על חיוניות חייהם של השאירים .החיבור בין ארונו של יוסף לדיני הרוגי מלכות ולוחמי גוש עציון ,מלמד שכל דמעה וכל רגע של אבלות הם חלק ממסע הגאולה הגדול ,שבו כל "עצם" תמצא בסוף את מקומה, וכל לב שבור ימצא את נחמתו בבניין ירושלים ובשוב בנים לגבולם.

82

חלשב תשרפ