מדוע היה צריך לעשות כליא עורב בבית המקדש כדי שלא יבאו עופות הרי אם היו באים עופות הם היו נשרפים מהקדושה?

עופות הרי אם היו באים עופות הם היו נשרפים מהקדושה? האם מקום השראת השכינה זקוק למסמרים כדי להבריח עורבים? בירור סוגיית ה"כליא עורב" בבית המקדש חושף את היחס המורכב שבין עולם הנס לחובת ההשתדלות .בעוד

מדוע היה צריך לעשות כליא עורב בבית המקדש כדי שלא יבאו עופות הרי אם היו באים עופות הם היו נשרפים מהקדושה? האם מקום השראת השכינה זקוק למסמרים כדי להבריח עורבים? בירור סוגיית ה"כליא עורב" בבית המקדש חושף את היחס המורכב שבין עולם הנס לחובת ההשתדלות .בעוד שאצל רבי יונתן בן עוזיאל אש התורה כילתה כל עוף שפרח מעליו ,במקדש נדרשו הבונים להתקין אמצעי הגנה גשמיים .מתוך מחלוקת רש"י והערוך ,מתבאר האם היה זה מכשיר פיזי חדה או דחליל מרתיע ,ומדוע בבית המקדש השני ,שבו השכינה הייתה פחות גלויה, גברה החובה להגן על הבית בדרכי הטבע .הפרק מעמיק בהבנה שהקדושה מחייבת הצבת גבולות ומניעת תקלה מראש ,ומלמד את האדם כיצד להקים "כליא עורב" על גג מחשבתו וביתנו ,כדי לשמור על אש האמונה בתוך עולם החומר .זהו סיפורה של השמירה האנושית המאפשרת לשכינה לשכון בתוכנו בטהרה. בלב ליבו של המקום המקודש ביותר עלי אדמות ,מקום שבו שכינה שורה ועיני כל ישראל נשואות אליו בחיל וברעדה ,ניצב היה הבית אשר אמר ה' "ושכנתי בתוכם" .שם ,על גג ההיכל המיתמר אל על ,מצוי היה כלי משונה ששמו "כליא עורב" .הנה אנו ניצבים מול פלא שקשה להולמו :המקדש ,שבו האש יורדת מן השמיים ונסים נעשים בו כדבר שבשגרה, נזקק לכאורה לאמצעי הגנה גשמיים ,למסמרות חדים או לדחלילים מרתיעים ,כדי להבריח עופות שמא יטמאו את קדושתו. הדרמה המחשבתית מתעצמת שבעתיים כאשר אנו זוכרים את עדות חז"ל על עוצמת התורה – כיצד רבי יונתן בן עוזיאל ,בשעה שעסק בתורה ,כל עוף הפורח מעליו היה נשרף מיד מאש הקדושה והמלאכים המלווים את לימודו .והרי הדברים קל וחומר :אם באדם בשר ודם כך ,במקדש מלך ועיר מלוכה ,מקור כל הקדושות ,לא כל שכן? וכי עוף השמיים יכול להעז ולפרוס כנפיו מעל גג ההיכל מבלי שייכלה באש הקודש? מדוע איפוא הוצרכו בוני המקדש לטרוח בהתקנת כלי טכני וגשמי כ"כליא עורב"? האם קדושת המקדש נסוגה מפני מעוף העורב ,או שמא מסתתר כאן סוד עמוק המגדיר את הגבול שבין עולם הנס לחובת ההשתדלות האנושית? אנו יוצאים לברר את פשר קיומו של אותו כלי במרומי ההיכל ,וליישב את הסתירה המרתקת שבין אש התורה לבין דרישות הבניין הגשמיות. מתוך השאיפה להבין את שורש המבנה המקודש המשלב ארץ ושמים ,אנו פונים אל ציווי התורה המהווה את התשתית לכל עבודת המקדש והגנתו. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ,ח) .התורה מצווה על בניית משכן ומקדש שיהיו כלי להשראת השכינה בתוך עם ישראל .הקשר בין הפסוק הזה לשאלתנו נעוץ בהבנה שהמקדש הוא בניין גשמי שנעשה בידי אדם ,וככזה ,חלים עליו גדרי שמירה וכבוד הראויים לבית מלך ,שאינם סומכים על הנס בלבד. רבי שלמה יצחקי ,רש"י (שמות כה ,ח) כתב וביאר" :ועשו לשמי בית קדושה" .רש"י מפרש

568 המורת תשרפ

שהעשייה האנושית היא זו שיוצרת את המקום המקודש ,ומכאן שהאדם אחראי לכל פרט בבניין שיבטיח את קדושתו וטהרתו. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות כה ,א) כתב וחידש כי סוד המשכן הוא שיהיה הכבוד השוכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר .הוא ביאר כי למרות הקדושה העליונה ,נדרש המשכן להיות בנוי כפי כבוד המלכות הארצית ,דבר המסביר מדוע יש צורך באמצעי זהירות המקובלים בבניינים חשובים. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כה ,ח) כתב ופירש כי "ושכנתי בתוכם" היינו בתוך בני ישראל על ידי המקדש .הוא מבאר שהמקדש משמש כמערכת שלמה שנועדה להגן על היראה והכבוד ,ולכן כל הרחקה של דבר טמא או בזוי היא חלק בלתי נפרד מהמצווה. רבי עובדיה ספורנו (שמות כה ,ח) כתב וביאר כי המטרה היא "שתהיה שכינתי בתוכם להנחותם בדרך ישרה" .הוא פירש שהמקדש צריך להיות נקי מכל רבב המסיח את הדעת, וכיסוי הגג או הגנתו מעופות משרתים את המטרה של ריכוז הקדושה ללא הפרעה חיצונית. רבי אפרים לונטשיץ בספרו כלי יקר (שמות כה ,ח) כתב וביאר כי עיקר השכינה היא בתוך הלבבות של ישראל ,אך המקדש הגשמי הוא המעורר את הלב .הוא חידש כי השמירה על ניקיון המקדש בדרך הטבע מלמדת את האדם כיצד לשמור על טהרת מחשבתו בדרך של עבודה ויגיעה. התרגום המיוחס ליונתן (שמות כה ,ח) כתב וביאר שעל ישראל מוטלת החובה לעשות "בית קודשא" לשמו של ה' ,והוא פירש שהעשייה צריכה להיות מושלמת מכל צדדיה כדי שיהיה ראוי למגורי שכינה. מתוך יסודות המקרא המטילים על האדם את חובת בניין הבית וטהרתו ,אנו פונים אל ים התלמוד ,שם נפרסו לפרטים מציאותו של "כליא עורב" אל מול עוצמתה של תורת אש. בגמרא במסכת שבת (דף צ ע"א) כתבו וביארו בעניין הוצאת חפצים בשבת ,ומזכירים שם את ה"כליא עורב" שהיה על גג ההיכל .רש"י שם כתב ופירש כי מדובר במסמרות חדים שהיו תוחבים בגג כדי שלא ינוחו עליו העורבים .חזינן מכאן שהגמרא מקבלת כדבר פשוט שהמקדש נזקק לאמצעי הגנה פיזיים במרומיו. בגמרא במסכת ערכין (דף ו ע"א) כתבו ודנו בעניין הקדש לבדק הבית ,ומביאים שם את הדין של "כליא עורב" .הגמרא מבארת שהכלי הזה הוא חלק מחיובי הבניין .המפרשים שם מציינים כי הגובה של הכלי היה אמה אחת ,והוא הקיף את כל גג ההיכל כדי להבטיח שלא תהיה גישה לעופות אל משטח הגג המקודש. בגמרא במסכת מנחות (דף קז ע"א) כתבו וביארו את דברי המשנה בעניין האומר "הרי עלי כליא עורב" .הגמרא מבררת מהו הכלי הזה ,ורש"י שם כתב וחידש שני פירושים :או מסמרות חדים ,או טבלה חדה זקופה כסכין .חזינן שהדיון התנאי והאמוראי עוסק בכלי זה כחלק בלתי נפרד מהנוף של בית המקדש השני.

569

גם לנשמה מגיע אוכל

בגמרא במסכת סוכה (דף כח ע"א) כתבו וסיפרו על מעלתו של רבי יונתן בן עוזיאל" :אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף הפורח עליו מיד נשרף" .רש"י שם כתב וביאר שהסיבה לשריפת העופות היא משום שהיו מלאכי השרת מתקבצים לשמוע את דברי התורה היוצאים מפיו ,ומרוב קדושת המעמד והאש הרוחנית ,העוף הגשמי לא יכול היה לעמוד בזה. בתלמוד ירושלמי במסכת שקלים (פרק ד הלכה ב) כתבו ודנו בעניין הוצאות המקדש, ומזכירים שם את התיקונים והתחזוקה של גג ההיכל .המפרשים על הירושלמי כתבו וביארו שהיה צורך בשמירה מעליית הגג ,ומכאן אנו למדים שהנהגת המקדש הייתה בדרך של כבוד ומורא המחייבת טיפול אנושי מתמיד בכל רבב שעלול להגיע מבחוץ. מתוך דברי חז"ל שקבעו את מציאותו של "כליא עורב" כחלק בלתי נפרד מנוף הגג המקודש ,אנו פונים אל דברי הראשונים והאחרונים המלבנים את גדרי הכלי ואת ההבדלים שבין בתי המקדש. רבי נתן מרומי בספרו הערוך כתב וביאר כי ה"כליא עורב" היה עשוי כמין צורות משונות ומשונות ,בדומה לדחלילים המושמים בגינה ,ומטרתם להרתיע את העופות מלהתקרב .הוא חידש כי החשש המרכזי לא היה רק מעצם ישיבת העוף ,אלא מכך שהעורב עלול להשליך דבר טמא ,כגון נבילה או שרץ ,אל תוך חלל המקדש או על גגו. בעלי התוספות (שבת דף צ ,מנחות דף קז) הביאו את שיטת הערוך וכתבו וביארו כי רק בבית המקדש השני הוצרכו לכלי זה .הם פירשו שבבית המקדש הראשון ,מתוך עוצמת השכינה והקדושה הגלויה שהייתה בו ,לא העזו העופות לפרוח מעליו כלל ,וממילא לא היה צורך באמצעי הרתעה גשמיים .הם חידשו שהצורך ב"כליא עורב" בבית השני נבע מכך שקדושתו הייתה פחותה במעט ,ולכן נדרשה השתדלות אנושית גדולה יותר. רבי משה בן מיימון ,הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ד הלכה ג) כתב ופסק" :כליא עורב שעושין בגובהו של גג כדי שלא ינוחו עליו העופות גובהו אמה" .הוא ביאר שהיה זה גדר ברזל בגובה אמה המקיף את כל המעקה ,ומטרתו הפשוטה היא מניעת חניית העופות .הרמב"ם אינו מחלק בין המקדשים ,ומשמע מדבריו שזהו דין קבוע ביופיו וכבודו של הבית. רבינו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (בחידושיו למסכת מנחות) כתב וביאר את דברי הגמרא המדמים את הכלי לסכין .הוא פירש שהחדות של הכלי לא נועדה להרוג את העופות ,אלא לגרום לכך שלא יהיה להם מקום נוח לעמוד עליו ,ובכך נשמר הגג נקי וטהור כראוי לבית אלוקינו. רבינו יוסף חביבא בספרו נימוקי יוסף כתב וביאר כי עשיית הכלי הזה היא חלק ממצוות "ומקדשי תיראו" .הוא פירש שהאדם מצווה לדאוג לכבוד המקדש בכל האמצעים העומדים לרשותו ,ואין זה ראוי לסמוך על הנס שיישרפו העופות מאליהם ,כאשר ניתן למנוע את הגעתם בדרך של מלאכת מחשבת אנושית. רבי יחזקאל לנדא בספרו צל"ח (סוכה דף כח) כתב וביאר את החילוק היסודי שבין קדושת האדם לקדושת המקום .הוא פירש שמה שנשרפו העופות מעל רבי יונתן בן עוזיאל היה

570

המורת תשרפ

מחמת "אש התורה" שהייתה בוערת בו באותה שעה ,שהיא בחינת רוחניות פשוטה .הוא חידש שבמקדש ,הקדושה מלובשת בתוך חומר ובנין גשמי ,והנהגת השם בו היא לשכון בתוך עולם הטבע ,ולכן נדרשו ל"כליא עורב" כדי להנהיג את הבית בדרך ארץ המקובלת, מבלי להזדקק לנס גלוי בכל רגע. רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצווה צה) כתב וחידש כי במקדש אין אומרים "סומכין על הנס" .הוא ביאר שכל דבר שאפשר לתקנו בדרך הטבע ,חובה על הכוהנים והבונים לעשותו, שכן כבודו של מקום הוא שהאדם יכבד אותו במעשיו .הוא פירש שלמרות שבוודאי היה כוח בקדושת המקדש לשרוף כל עוף ,מכל מקום התורה רצתה שהשמירה תבוא מצד השתדלות האדם ,כדי להראות שהמקדש הוא "דירה בתחתונים" המתנהגת לפי גדרי העולם הזה. רבי יהודה אריה ליב אלתר בספרו שפת אמת (סוכה דף כח) כתב וביאר את דברי הגמרא על העופות הנשרפים .הוא חידש שקדושת רבי יונתן בן עוזיאל הייתה קדושה של "התפשטות הגשמיות" ,שבה החומר בטל לגמרי אל הרוח ,ולכן העוף נשרף .הוא פירש שבמקדש המטרה היא "קידוש החומר" ,שהחומר עצמו יעמוד בקדושתו מבלי להישרף ,ולכן העדיפו להרחיק את העורבים בדרך של "כליא עורב" המשאירה את העולם על מכונו ,ולא בדרך של שריפה וכילוי. רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק בחידושיו על הרמב"ם כתב וביאר שדין "כליא עורב" הוא חלק מדיני "בניין הבית" ולא רק אמצעי טכני של ניקיון .הוא פירש שכשם שיש מצווה לעשות גג ומעקה ,כך יש דין במבנה המקדש שיהיה מוגן ומובדל מהעולם החיצון .הוא חידש שגם אם מצד הנס לא היו באים עופות ,עדיין היה צריך את ה"כליא עורב" כדי שהבניין מצד עצמו יהיה מושלם בדיני השמירה והכבוד שלו. רבי ברוך תאומים-פרנקל בספרו ברוך טעם כתב וביאר את דברי התוספות על ההבדל בין בית ראשון לבית שני .הוא פירש שבבית ראשון השכינה הייתה גלויה בבחינת "למעלה מהטבע" ,ולכן הטבע בטל מאליו .הוא חידש שבבית שני ,שבו חסרו חמישה דברים וביניהם האש השמימית התמידית ,הייתה ההנהגה בבחינת "טבע מקודש" ,ולכן הוצרכו להשתמש ב"כליא עורב" כדי למלא את מקומו של הנס במעשה ידי אדם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו מאור ישראל (מסכת סוכה) כתב ופלפל בדברי הגמרא על יונתן בן עוזיאל .הוא פירש שנס שריפת העופות אצל התנא היה "נס לשעה" מחמת דביקותו העצומה ,אך לא ניתן לקבוע הנהגה תמידית כזו בבית המקדש לדורותיו .הוא ביאר שלפי דברי התוספות בערכין ,בבית שני שלא הייתה השכינה גלויה כבבית ראשון ,הייתה חובה גמורה להשתמש ב"כליא עורב" ,שכן בהיעדר נס גלוי ותמידי ,האחריות על טהרת הבית מוטלת כולה על כתפי ישראל. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי כתב וביאר את דברי הערוך על הדחלילים ("צורות משונות") .הוא חידש יסוד גדול בעניין "חבב מצווה" :שכשם שאדם מחבב את ביתו ומנקה אותו מכל לכלוך במו ידיו ואינו מחכה לנס ,כך חובתנו במקדש .הוא פירש שאפילו

571

גם לנשמה מגיע אוכל

אם העופות היו נשרפים מהקדושה ,הרי גופותיהם השרופות היו מטמאות את הגג ,ולכן היה צורך ב"כליא עורב" כדי להבריחם מראש ולא לתת להם אפשרות להגיע אל תחום המקדש כלל ,ובכך אתי שפיר שיטת הערוך שהובאה בתוספות. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק כתב וביאר את דברי ר' יוחנן לוריא שהבאת. הוא פירש שמעלת התורה של לומד תורה באמת יכולה לעלות על מעלת המקדש בנקודות מסוימות ,כפי שאמרו שאין מבטלים תלמוד תורה לבניין בית המקדש .הוא חידש כי "אש התורה" היא אש פנימית השורפת את המפריעים לה ,בעוד קדושת המקדש היא קדושה "מזמינה" שנועדה לקרב את האדם ,ולכן במקדש השתמשו באמצעים מרחיקים של טבע ("כליא עורב") כדי להשאיר את המקום נגיש לעבודה אנושית מסודרת. רבי יוסף דב סולובייצ'יק בספרו שיעורים לזכר אבא מרי כתב וביאר את החילוק בין "חפצא" של קדושה לבין "גברא" של קדושה .הוא פירש שרבי יונתן בן עוזיאל היה "גברא" שכולו קודש ולכן האש סבבה אותו ,אך המקדש הוא "חפצא" – מבנה גשמי שצריך להיבנות ולהישמר לפי חוקי הבנייה הגשמיים .הוא חידש ש"כליא עורב" הוא חלק מ"הלכות בניין", ולכן גם אם הנס היה קיים ,המצווה היא לבנות את הבית כשהוא מוגן בדרכי הטבע. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת אמור) כתב וביאר את דברי רש"י במסכת סוכה ,שחידש כי העופות נשרפו מעל רבי יונתן בן עוזיאל מכוח המלאכים שבאו לשמוע את תורתו .הוא פירש שקדושת התורה מזמינה פמליא של מעלה שהיא אש אוכלה ,ואילו קדושת המקדש היא קדושה של "קבע" ושל "מקום" שנועדה לאפשר לאדם עבודה בתוך גדרי העולם הזה .הוא חידש שדווקא משום שהמקדש הוא מקום השראת השכינה למטה, ה' חפץ שהנהגתו תהיה לפי דרכי בני אדם המכבדים את ביתם ,ולכן הציווי על "כליא עורב" הוא גילוי של רצון השם שהקדושה תישמר על ידי האדם ולא על ידי מלאכי השרת. מתוך בירור דברי גדולי הדורות המעמידים את חובת ההשתדלות האנושית גם בלב משכן השכינה ,אנו ניגשים לגזור את הנפקא מינות למעשה העולות מסוגיית ה"כליא עורב" אל עולמנו כיום. הנפקא מינא הראשונה נוגעת לחובת ההשתדלות בדרכי הטבע גם במקומות של סגולה ונס .כפי שלמדנו מהמנחת חינוך והתוספות יום טוב ,העובדה שבמקדש נעשו נסים לא פטרה את בוניו מהתקנת "כליא עורב" גשמי .למעשה ,אדם העוסק בדבר מצווה או נמצא במקום קדוש ,אינו רשאי להזניח את אמצעי הזהירות הטבעיים .אדרבה ,ככל שהדבר קדוש יותר, כך מוטלת עלינו חובה גדולה יותר להגן עליו באמצעים המקובלים בעולם הזה ,ולא להמתין שהנס יעשה את העבודה במקומנו. נפקא מינא נוספת עולה בעניין כבוד בית הכנסת ובית המדרש .אם במקדש הקפידו על "כליא עורב" כדי למנוע אפילו השלכת לכלוך או טומאה על הגג ,על אחת כמה וכמה שעל האדם להקפיד על ניקיון ופאר בתי הכנסיות בימינו .למעשה ,יש לדאוג לאמצעים פיזיים שימנעו כניסת עופות או בעלי חיים למקומות התפילה ,ולא לסמוך על כך שקדושת המקום

572

המורת תשרפ

תגן על עצמה .השקעה באמצעי הרחקה וניקוי בבתי כנסת היא המשך ישיר למצוות בניין המקדש ושמירתו. עוד נפקא מינא למעשה נובעת משיטת הערוך והשבט הלוי בעניין מניעת התקלה מראש. למדנו שהצורך ב"כליא עורב" היה כדי שהעוף לא יספיק להטיל טומאה קודם שיישרף .מכאן עולה הנהגה מעשית בכל הנוגע לשמירת הקדושה :אין להסתפק בכך שהטומאה תתבטל או תיעלם לאחר מעשה ,אלא יש לייצר "סייגים" והרחקות פיזיות שימנעו את עצם המגע עם הדבר הפסול .ההרחקה וההרתעה המוקדמת הן חלק מהותי משמירת הטהרה. הנפקא מינא האחרונה נוגעת ליחס אל לומדי התורה .כפי שביאר הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,מעלת התורה של יונתן בן עוזיאל מלמדת על הכבוד הגדול שיש לחלוק לתלמידי חכמים העוסקים בתורה באמת .למעשה ,יש להבין כי לומד התורה בטהרה מהווה "מקדש מעט" חי ,והגנה עליו ועל יישוב דעתו היא ערך עליון ,שכן האש הרוחנית המלווה אותו היא חלק משמירת העולם כולו ,ולעיתים עוצמתה גלויה אף יותר מזו של בניין גשמי. מתוך בירור הנפקא מינות המעמידות את חובת השמירה המעשית על המקדש ,אנו עולים אל הביאור הרעיוני המעמיק במושג ה"כליא" – השילוב המופלא שבין הרחקת הרע לבין השראת הטוב במקדש ובנפש האדם. הביאור הרעיוני הטמון ב"כליא עורב" נעוץ בהבנה שהמקדש אינו מקום של נס המנותק מהמציאות ,אלא הוא המקום שבו הרוחניות הגבוהה ביותר פוגשת את עולם החומר הנמוך ביותר .העורב ,המייצג בתורתנו את כוחות הפירוד ,האכזריות והטומאה ,מנסה תמיד "לנחות" במקומות הקדושים .הרעיון של "כליא עורב" מלמדנו שקדושה אינה רק "אור" וחיוביות ,אלא היא מחייבת יצירת גבולות ברורים ומערכת של הרתעה .כדי שהשכינה תשרה למטה ,יש צורך ב"כליא" – מלשון כליה ועצירה – שימנע מהחיצוניות ומהפסול למצוא אחיזה בבית השם .הכלי הזה ,המוצב דווקא בשיא הגובה של ההיכל ,מסמל את השמירה על המחשבה ועל הפסגה הרוחנית מפני מחשבות זרות המעופפות בחלל העולם. רעיון עמוק נוסף עולה מההשוואה ליונתן בן עוזיאל .כפי שביאר השפת אמת ,ישנם שני סוגי קדושה :קדושה "שורפת" וקדושה "מתקנת" .קדושתו של האדם הלומד היא אש פנימית ששורפת את הרע מן השורש ,בבחינת "כל עוף הפורח עליו נשרף" .אולם ,קדושת המקדש היא קדושה שנועדה לבנות עולם ולתקן חומר .המקדש אינו מעוניין לשרוף את העולם אלא לרומם אותו .לכן ,במקום להשתמש באש שתכלה את העורב ,השתמשו ב"כליא עורב" – כלי המונע את הנזק בדרך של חכמה וסדר .המקדש מלמדנו את סוד הנהגת הטבע :לא תמיד צריך להשמיד את הרע באש וגופרית; לעיתים החכמה האמיתית היא להציב גבולות (דפוסים וחודים) שמונעים מהרע להתקרב מלכתחילה ,ובכך לאפשר לטוב לצמוח בנחת ובטהרה. יתרה מכך ,היסוד של "אין סומכין על הנס" במקום שיש בו צורך ב"כליא עורב" מבטא את רצון הבורא בשותפות עם האדם .הקדוש ברוך הוא יכול היה לשמור על ביתו בנס גלוי, כפי שהיה בבית ראשון ,אך בבית שני הוא דרש מהאדם להציב את ה"כליא" .הרעיון הוא

573

גם לנשמה מגיע אוכל

שהשכינה חפצה לשכון בתוך העשייה האנושית .ה"כליא עורב" הוא הוכחה לכך שהאדם לוקח אחריות על קדושתו .השילוב של קדושת המקדש עם מסמרי הברזל או הדחלילים של הערוך ,מורה על אחדות ההפכים :שגם כלי הברזל הגשמיים ביותר הופכים לחלק מהקודש כאשר הם משמשים להרחקת הפסול מבית השם. מתוך הביאור הרעיוני על הצבת הגבולות במרומי ההיכל ,אנו יורדים אל עמקי הנפש והאמונה ,להבין כיצד סוד ה"כליא עורב" מהווה הדרכה אישית לכל יהודי בשמירה על עולמו הפנימי. ההרחבה המחשבתית בנקודה זו מלמדת אותנו שכל אדם הוא בבחינת "מקדש מעט", וכשם שההיכל נזקק לשמירה על גגו ,כך האדם נדרש להתקין "כליא עורב" על גג מחשבתו. העורבים ,בנמשל המחשבתי ,הם אותן מחשבות זרות ,דאגות חולפות או פיתויי העולם הזה המבקשים "לנחות" על ראשו של האדם ולטמא את צלילות דעתו .האמונה בלחם הפנים או באש התורה אינה פוטרת את האדם מהצבת גבולות מעשיים .עלינו להבין כי לעיתים ,גם כשאנו עוסקים בקודש ,אנו זקוקים ל"מסמרות חדים" של משמעת עצמית וגדרים הלכתיים שימנעו מהחיצוניות לחדור פנימה .הצבת ה"כליא" בנפש פירושה היכולת לזהות את העורב עוד בטרם נחת ,ולהרחיקו בדרך של השתדלות ומודעות. בנוסף ,ההשוואה בין יונתן בן עוזיאל למקדש פותחת פתח להבנת תפקידנו בעיתות של הסתר פנים .בבית המקדש הראשון ,ובשעת לימודו של תנא קדוש ,האש גלויה והרע נשרף מאליו .אך בחיי היומיום שלנו ,ובמיוחד בתקופת הבית השני המקבילה לימינו אנו ,ההנהגה היא הנהגה של "כליא עורב" .הקדוש ברוך הוא דורש מאיתנו לפעול בתוך הטבע .האמונה האמיתית אינה לחכות לנס שישרוף את הקשיים ,אלא להשתמש בחכמה שהעניק לנו הבורא כדי לבנות כלים המרחיקים את הנזק .זהו סוד הביטחון הפעיל :הידיעה שהקדושה קיימת, אך השמירה עליה מסורה בידינו. עוד מתגלה כאן יסוד ה"דחליל" – ההרתעה הפסיכולוגית .כפי שביאר הערוך ,לעיתים די בצורות משונות כדי להבריח את העורב .בנפש האדם ,מדובר בכוחה של ההרתעה העצמית. כשאדם בונה לעצמו סדר יום רוחני יציב ו"צורות" של הנהגה מכובדת ,כוחות הרע והעצלות נרתעים מלהתקרב אליו .הם רואים אדם המגן על מקדשו הפנימי ,ומחפשים מקום אחר לנחות בו .ה"כליא עורב" הנפשי הוא ההכרה בכבוד העצמי של היהודי כבן מלך ,הכרה שבעצמה מהווה הגנה מפני כל דבר בזוי וטמא. וכאשר הצעתי את הדברים לידידי הרה"ח ר' יוחנן לוריא שליט"א מלומדי ומתמידי בית המדרש ביאר את הדברים :אולי אפשר לומר ,שהיא היא הנותנת ,דווקא מזה רואים איזה מעלה ועד כמה קדוש הוא אדם שיושב ולומד בתורה יותר מבית המקדש שרבי יונתן בן עוזיאל בשעה שהוא למד תורה כל עוף שפרח מעליו היה נשרף ,ובבית המקדש היו צריכים כליא עורב .ואולם תוך כדי דיבור הסביר שהדבר רק אפשר דהרי קימ"ל אין מבטלים תלמוד תורה אפילו בשביל בניין בית המקדש.

574

המורת תשרפ

ולענ"ד אולי אפשר לומר :על פי מה שכתב רש"י בגמרא במסכת סוכה (דף כ"ח) שמה שנשרפו העופות מעל רבי יונתן בן עוזיאל לא בגלל קדושתו הוא ,דאם כך היה קשה כל שכן שבית המקדש היה קדוש יותר .אלא העופות שפרחו מעל רבי יונתן בן עוזיאל נשרפו מכוח המלאכים שבאו לשמוע אותו לומד תורה. מתוך עומק האמונה והחיבור לנפש ,אנו מגיעים אל המצפן המוסרי המזדקק מתוך ה"כליא עורב" ,המורה לנו דרך בבניית אישיותנו וביחסנו אל הקודש ואל הזולת. המצפן המוסרי של ה"כליא עורב" מלמדנו בראש ובראשונה על אחריות ומניעה .המוסר היהודי אינו מסתפק בתיקון עוולות לאחר שקרו ,אלא תובע מהאדם לייצר מנגנונים שימנעו את התקלה מראש .כפי שביאר הערוך ,הצורך היה להרחיק את העורב כדי שלא יספיק להשליך טומאה .המוסר כאן הוא מוסר של "קדם רפואה למכה" – עלינו להיות ערניים למפגעים מוסריים ורוחניים עוד כשהם בבחינת עוף הפורח בשמיים ,ולא לחכות עד שיינחתו ויטמאו את היכלנו .אדם מוסרי הוא אדם שבונה גדרות וסייגים לעצמו ,מתוך הבנה שהשמירה על הטהרה מתחילה בהרחקה מן הפיתוי. עוד מורה לנו המצפן המוסרי על ענווה מול הטבע .גם במקום שבו הנס שורה ,האדם אינו רשאי להתנשא מעל חוקי העולם הזה .המוסר העולה מהתקנת המסמרות על גג המקדש הוא שאין קיצורי דרך בעבודת השם .הקדושה אינה פוטרת אותנו מן העבודה הסיזיפית ,מהדאגה לניקיון ומההתעסקות בפרטים הטכניים וה"נמוכים" של החיים .המוסר הוא שדווקא דרך הטיפול ב"עורבים" הגשמיים ,אנו מגלים את יראת השמים שלנו .כבוד המקדש נמדד לא רק בתפילות הנאמרות בו ,אלא גם במסמרות המונעים את הלכלוך על גגו. יתרה מכך ,היחס שבין יונתן בן עוזיאל למקדש מציב מצפן מוסרי של הערכת האיכות מול הכמות .המוסר מלמדנו שקדושת האדם ,בזמן שהוא דבוק בתורתו ,יכולה להגיע לדרגות של הגנה על-טבעית שגם בניין מפואר נזקק בהן לעזרה גשמית .הדבר מחנך אותנו להערצה עמוקה לעמלי התורה ולמביני סודותיה ,מתוך הכרה שהם אלו המחזיקים את ה"אש" המגינה על הדור כולו .המצפן המוסרי דורש מאיתנו לשאוף להיות בבחינת יונתן בן עוזיאל – להפוך את עצמנו למקור של חום וקדושה שבו הרע כלה מאליו ,ולא להסתמך רק על הגנות חיצוניות. לבסוף ,ה"כליא עורב" מחנך למוסר של "טוהר המחשבה" .הגג הוא המקום הגבוה ביותר, המקביל למחשבתו של האדם .המצפן המוסרי מזהיר אותנו שלא להפקיר את מחשבותינו לכל "עוף פורח" .אדם המכבד את צלם האלוקים שבו ,חייב להציב "כליא עורב" על שערי תודעתו ,להיות בררן במידע ובמראות שהוא מכניס לנפשו ,ולזכור ששמירה על הגובה המוסרי דורשת מאמץ פעיל ותמידי. מתוך המסע המרתק במרומי ההיכל ,בין אש התורה השורפת של יונתן בן עוזיאל לבין מסמרות הברזל של גג המקדש ,אנו אוספים את פניני ההנהגה לחיינו ומזקקים את תמצית הסוגיה.

575

גם לנשמה מגיע אוכל

התובנות שאנו לוקחים עמנו לחיי היום יום מורות לנו כי עלינו להיות "בונים" של קדושה בתוך עולם של טבע .אנו למדים כי גם כשאדם זוכה לחיות בתוך מערכת של ברכה ונס, אין הוא פטור מלהתקין "כליא עורב" – דהיינו ,לייצר לעצמו גדרים ,סייגים ותכניות פעולה מעשיות שישמרו על הישגיו הרוחניים והגשמיים .עלינו להבין כי כבודו של אדם וכבודו של ביתו נמדדים ביכולת לצפות את התקלה מראש ולהרחיקה בדרכי חכמה .השילוב שבין ה"דחליל" המרתיע לבין ה"מסמר" המונע מלמד אותנו להשתמש בכלים פסיכולוגיים ומעשיים כאחד כדי לשמור על טהרת המחשבה ועל ניקיון המעשה ,מתוך הכרה שגם הפעולה הגשמית ביותר הופכת לחלק מעבודת הקודש כשהיא נעשית למען שמו יתברך.

עיקר העניין: סוד ה"כליא עורב" מגלה לנו את המתח המקודש שבו חי היהודי :בין השאיפה להיות "אש אוכלה" כרבי יונתן בן עוזיאל ,לבין החובה לבנות "בית לה'" בגדרי הטבע .כפי שביארו מו"ר הגר"א וייס והראשל"צ רבנו עובדיה יוסף ,התורה והמקדש הם שני מסלולים המשלימים זה את זה .בעוד התורה היא הכוח הפנימי ששורף את הרע מצד עצמו ,המקדש הוא המודל להשראת שכינה בתוך המציאות המוגבלת .עיקר העניין הוא הידיעה שהקדוש ברוך הוא חפץ דווקא ב"כליא עורב" שלנו – במאמץ האנושי הפשוט להגן על הקודש ,להרחיק את ה"עורבים" של הסחת הדעת והטומאה ,ולבנות עולם שבו הנס והטבע מתנשקים .כשאנו מציבים גבול לרע ,אנו מפנים מקום לטוב; וכשאנו שומרים על "גג ההיכל" הפרטי שלנו בנקיון וביראה ,אנו זוכים שגם ללא אש גלויה ,תשרה שכינה במעשה ידינו והשפע האלוקי ימצא בנו משכן בטוח וטהור.