כיצד משה בקע את ים סוף האם עם היד או עם המטה? הוכח מפרשת השבוע!

ניצבים אובדי עצות על שפת הים הגועש ,וקול פרסות סוסי מצרים כבר מהדהד מאחוריהם בתוך ענני האבק של המרדף הגדול .ברגע זה של "בין המצרים" ,כאשר הים סוגר והאויב נושף בעורף ,פונה הקדוש ברוך הוא אל נאמן ביתו במצווה שתחרוץ את גורל ההיסטוריה ,ומורה

עומדים אנו נפעמים מול המראה הנשגב והנורא של גאולת עולמים ,כאשר רבבות מישראל ניצבים אובדי עצות על שפת הים הגועש ,וקול פרסות סוסי מצרים כבר מהדהד מאחוריהם בתוך ענני האבק של המרדף הגדול .ברגע זה של "בין המצרים" ,כאשר הים סוגר והאויב נושף בעורף ,פונה הקדוש ברוך הוא אל נאמן ביתו במצווה שתחרוץ את גורל ההיסטוריה ,ומורה לו" :ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו" .כאן ,מתוך ערפל הנס ,בוקעת ועולה תהייה עצומה המטלטלת את עולמם של המפרשים והחוקרים כאחד :מה היה המכשיר המדויק שחולל את הפלא הקדמון של קריעת ים סוף? האם היה זה המטה המפורסם ,אותו מטה אלוקים שעבר את כל מכות מצרים ושימש כסמל השלטון והעוצמה ,שהוטח במים ופילחם לשנים עשר שבילים? או שמא דווקא ברגע שיא זה ,ציווה הבורא על משה להניח את המטה בצד ,להרים את ידו החשופה ולגלות לעין כל כי הנס אינו תלוי בחפץ זה או אחר אלא ברצון עליון הפועל דרך נביאו? המבוכה מתעצמת כאשר אנו נחשפים לקרב איתנים בין מקורות הקודש; מחד גיסא, פסוקי התורה המדגישים שוב ושוב את נטיית היד ,ודברי המדרש המפתיעים המספרים על דרישת השם לסלק את המטה כדי להוציא מלבם של מצרים ושל ספקנים ,ומאידך גיסא, מסורות עתיקות במכילתא ובתרגומים המתארות את המטה ככוח המכה והבוקע את גלי הים .השאלה המנקרת בלב הלימוד היא האם ה"הרמה" של המטה הייתה פעולה של הפעלה או שמא פעולה של סילוק והרחקה? האם הנס התרחש בתוך גבולות "כלי המלאכה" המוכרים של משה ,או שמא נדרש כאן ניתוק גמור מכל סממן חומרי כדי להוכיח את הנס המוחלט? אנו באים לברר את סוד הנהגת הים – האם המטה הוא שחצה את המים ,או שמא דווקא יד משה הנטויה היא שציירה את הדרך ביבשה בתוך הים ,ומה עומד מאחורי המחלוקת המרטיטה הזו המגיעה עד לדורות האחרונים ונוגעת בשורשי האמונה והנס. מתוך סערת גלי הים והמתח הנורא שבו שרויים ישראל ,אנו פונים אל פסוקי המקרא בפרשתנו ,המהווים את שטר המטען של הנס הגדול ואת המקור הראשוני לבירור כלי המעשה של משה רבנו: "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות יד ,טז). הקשר הישיר של הפסוק לשאלתנו זועק מתוך הכפילות הלשונית :הקדוש ברוך הוא מצווה על משה גם להרים את המטה וגם לנטות את היד .הביאור הישיבתי הפשוט מתחבט בשאלה האם מדובר בשתי פעולות משלימות שנועדו לבצע את הבקעה יחד ,או שמא יש כאן סדר של "פינוי דרך" – הרמת המטה הצידה כדי לפנות מקום לנטיית היד ,שהיא היא המחוללת את הנס. תרגום אונקלוס (שמות יד ,טז)" :ואת טול ית חוטרך וארם ית ידך על ימא ובזעיה ויעלון

103

גם לנשמה מגיע אוכל

בני ישראל בגו ימא ביבשתא" .אונקלוס מתרגם את המילה "הרם" בלשון "טול" (קח) ,ואת המילה "ונטה" בלשון "וארם" .הביאור הישיבתי בדבריו מעורר השתוממות ,שכן הוא הופך את סדר הלשונות של התורה; היכן שהתורה אמרה "הרמה" על המטה ,הוא אומר נטילה, והיכן שאמרה "נטייה" על היד ,הוא אומר הרמה .משמעות הדברים לפי אונקלוס היא שהיד והמטה פועלים בזיקה אחת ,ונטילת המטה היא ההקדמה להרמת היד המבקעת. תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות יד ,טז)" :ואנת ארום ית חוטרך וארכין ית ידך ביה על ימא ובזעיה" .יונתן מוסיף מילה קטנה אך מכרעת" :ביה" (בו) .הביאור הוא שלפי יונתן ,משה נטה את ידו בעזרת המטה .המטה הוא הכלי שנמצא בתוך היד הנטויה ,והוא זה שבקע את הים. כאן אנו מוצאים מקור ברור לכך שהמטה לא סולק ,אלא שימש כחץ השלוח ביד הנביא. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות יד ,טז)" :הרם את מטך -אמר לו הקב"ה :המטה הזה שהיה למצרים לפלא ,עכשיו יהיה להם למכה ...ונטה את ידך -שתהיה היד נוטה והים נבקע". רש"י במקומו מדגיש את המעבר של המטה מתפקיד של אות לתפקיד של מכשיר בקעה. הביאור הישיבתי הוא שרש"י רואה במטה ובנטיית היד רצף אחד של פעולה נסית .המטה הוא המעורר את השינוי בטבע המים ,ונטיית היד היא המוציאה את הנס אל הפועל. רבי אברהם אבן עזרא (שמות יד ,טז)" :הרם את מטך -יש אומרים כי הרם כמו הסר... והנכון בעיני שהוא כמשמעו ,שיניף המטה בידו על הים" .האבן עזרא מביא את שתי הדעות המרכזיות כבר על אתר .הביאור הוא שהוא דוחה את האפשרות של סילוק המטה ומכריע כי מדובר בהנפה .לשיטתו ,המטה הוא חלק בלתי נפרד ממעשה הנס ,והרמתו נועדה להראות לכל כי מטה האלוקים הוא הפועל על הגלים. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות יד ,כא)" :ויט משה את ידו על הים -לא הזכיר כאן המטה ,כי בנטיית היד לבדה נבקע הים ...והטעם כדי שלא יאמרו המצרים כי המטה בטבעו בוקע את הים" .הרמב"ן מעמיד יסוד מחשבתי כביר בביאור הנס .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהתורה השמיטה את המטה בפסוקי הביצוע ("ויט משה את ידו") כדי להדגיש את הנס המופשט .למרות הציווי הראשוני שכלל את המטה ,בפועל הנס נעשה ביד גרידא כדי למנוע טעות אלילית בכוחו של המטה כחפץ טבעי. רבי חזקיה בן מנוח ,חזקוני (שמות יד ,טז)" :הרם את מטך -לשון הסרה וסילוק הוא ,כמו וממנו הורם התמיד ...כלומר הסר המטה מידך ובנטיית ידך גרידא תבקע את הים" .החזקוני סולל דרך חדשה בלשון המקרא .הביאור הוא שהציווי "הרם" אינו להגביה ,אלא לסלק מן הדרך .לשיטתו ,הים נבקע אך ורק על ידי היד ,והקב"ה דרש ממשה להניח את המטה כדי להוכיח שהמטה אינו המקור לכוחו של משה ,אלא הדיבור האלוקי הוא הבוקע. רבינו עובדיה ספורנו (שמות יד ,טז)" :הרם את מטך -להראות כי רצון הבורא יעשה ,ונטה את ידך -לפעול את השינוי" .הספורנו מחלק בין המטה כ"סימן" לבין היד כ"פועל" .הביאור הוא שהמטה משמש כדגל המכריז על נוכחות השכינה ,אך הפעולה הפיזית-נסית של הבקעה מיוחסת לנטיית היד.

104

חלשב תשרפ

רבי שלמה אפרים מלונטשיץ ,כלי יקר (שמות יד ,טז)" :לפי שהיו המצרים אומרים אילולי המטה לא היה משה יכול לעשות כלום ...לכן בים ,שהיה הנס הגדול מכולם ,אמר לו הרם את מטך -כלומר סלקהו" .הכלי יקר מעמיק בטעם המוסרי-אמוני של סילוק המטה .הביאור הישיבתי הוא שדווקא בשיא הגאולה היה צורך בניפוץ המיתוס של המטה .כדי שידעו ישראל והעולם כולו כי "לא במטה ולא בכוח" ,ציווה השם להניח את הכלי המוכר ולפעול ביד חשופה המייצגת את ההשגחה הישירה. רבינו בחיי בן אשר (שמות יד ,טז)" :ומה שאמר הרם את מטך -כלומר סלקהו והגביהו מן הים ,שלא יחשבו שבו הכוח ,אלא נטה ידך לבדה" .רבינו בחיי מצטרף לשיטת הסילוק ומבאר שהנס נעשה "ביד רמה" .הביאור הוא שהיד מסמלת את הכוח הנבואי המחובר ישירות למקורו ,בעוד המטה הוא רק שליח זמני שניתן להסירו. מתוך בירור מקראות הקודש והמפרשים המשרטטים את גבולות המעשה שבין היד למטה ,אנו פונים אל ים התלמוד ודברי חז"ל ,שם נחשף עומק המחלוקת המהותית על אופן ביצוע הנס המרכזי בתולדות האומה: במדרש שמות רבה (פרשה כא ,פסקה ט)" :אמר הקדוש ברוך הוא למשה :השלך את מטך, שלא יאמרו המצרים אילולי המטה לא היה יכול לקרוע את הים ,לכך נאמר הרם את מטך -סלקהו" .הביאור הישיבתי במדרש זה חושף את החשש מפני "עבודה זרה" של אמצעים. המדרש מלמד שהנס במדבר דרש מהאדם לוותר על הכלי שהעניק לו ביטחון עד כה. ברגע שהמטה הופך למושא של תלות והסברים טבעיים ,הציווי האלוקי הוא "להרים" אותו, כלומר להזיזו מהמשוואה ,כדי שיתברר לכל עין כי יד ה' היא הפועלת לבדה ללא צורך במתווכים גשמיים. במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח ,פרשה ו)" :המטה הזה הביא עשר מכות על המצרים במצרים, ועשר על הים" .הביאור המזדקק מדברי המכילתא עומד בניגוד חריף למדרש רבה .כאן אנו רואים תפיסה שבה המטה הוא הכלי הקבוע של ההנהגה הנסית .לפי המכילתא ,לא היה כאן סילוק אלא המשכיות – כשם שהמטה פעל במצרים ,כך הוא פעל על הים .היד והמטה אינם שני דברים נפרדים ,אלא היד אוחזת במטה ובו היא פועלת את הבקעה ,ואין כאן חשש מטעות המצרים אלא אדרבה ,פרסום כוחו של מטה האלוקים. במדרש תנחומא (ואתחנן ,סימן ו)" :השיב לו הים :בן עמרם ,מה היום מיומיים? הלא אתה בן עמרם שבאת עלי במטך והכיתני וחילקתני לשנים עשר שבילים" .הביאור הישיבתי בתנחומא מעלה את מושג ה"הכאה" .הים זוכר את המגע הפיזי של המטה .מכאן מוכח שעל פי מסורת זו ,משה לא הסתפק בנטיית יד מרחוק ,אלא הייתה פגיעה ישירה של המטה במים. הנס לא התרחש רק מכוח הדיבור ,אלא דרך פעולה אקטיבית של הנביא המכה במטהו, וזכרון זה נחרט בטבעו של הים לנצח. באבות דרבי נתן (פרק לג ,משנה ב)" :נטל משה מטהו והכה על הים ,ונעשה הים נקבים נקבים" .דברי אבות דרבי נתן מדגישים את הטכניקה של הנס .הביאור הוא שהמטה פעל

105

גם לנשמה מגיע אוכל

כעין אזמל המפסל במים .אין המדובר כאן ב"סילוק" המטה אלא בשימוש אינטנסיבי בו. ההכאה יצרה את הפירוק הכימי והפיזי של המים ,והמטה הוא שהתווה את המסלול המדויק עבור כל שבט ושבט. בגמרא במסכת סנהדרין (דף מז ע"ב)" :מטה -כל מקום שנאמר מטה ,הוא מטה של נסים". רש"י במקום מבאר שהמטה נוצר בערב שבת בין השמשות והיה חקוק עליו שם המפורש. הביאור הישיבתי הוא שהמטה אינו חפץ טבעי שהמצרים יכולים לטעות בו ,אלא הוא בעצמו חפץ רוחני-נסטי .לפי גישה זו ,אין צורך לסלק את המטה בים ,שהרי המטה עצמו הוא עדות לגבורת הבורא ,וכל פעולה הנעשית בו נחשבת כפעולה של יד ה' ממש. מתוך בירור דברי חז"ל והמדרשים ,המציבים זה לעומת זה את עקרון "סילוק המטה" מול מסורת "הכאת הים" ,אנו באים אל דברי רבותינו הראשונים המלבנים את הסתירה ומעמיקים בהבנת דרך פעולתו של משה רבנו: רבינו אברהם בן עזרא ,הראב"ע (פירוש הארוך לשמות יד ,טז)" :יש אומרים כי הרם כמו הסר, מגזרת הורם התמיד ...והנכון בעיני שהוא כמשמעו ,שיניף המטה בידו על הים כדרך הנטייה" .הראב"ע עומד על המתח הלשוני שבין "הרמה" ל"נטייה" .הביאור הישיבתי בדבריו הוא דחיית הפירוש של סילוק המטה; לשיטתו ,אין הקדוש ברוך הוא מבקש לשנות את דפוס הפעולה המוכר ,אלא המטה והיד פועלים בסינרגיה אחת – ההרמה היא הכנה לנטייה, ושתיהן יחד מהוות את האות לבקעת המים. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות יד ,כא)" :ויט משה את ידו על הים -ולא הזכיר המטה ,כי בנטיית היד לבדה נבקע הים ,והטעם כדי שלא יאמרו המצרים כי המטה בטבעו בוקע את הים" .הרמב"ן מעמיק בחשיבות ההשמטה של המטה בפסוקי הביצוע .הביאור הוא שקיים הבדל בין הציווי ("הרם את מטך") לבין המעשה בפועל ("ויט משה את ידו") .הרמב"ן סובר כי משה פעל בשיקול דעת נבואי :הוא נטל את המטה כפי שנצטווה כדי להראות שהוא ברשותו ,אך את הבקעה עצמה ביצע בידו החשופה ,כדי לנתק כל מחשבה של כוח "מגנטי" או טבעי הטמון בעץ המטה. רבינו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (פירושי הרא"ש על התורה ,שמות יד ,טז)" :הרם את מטך -פירשו בו הרם וסלק אותו מן הים ,שלא יאמרו בכוח המטה נבקע ,וכן מצינו והרים העטרה" .הרא"ש מאמץ את שיטת הסילוק ומבסס אותה על הקשרים מקראיים של לשון הרמה כסילוק. הביאור הישיבתי הוא שהרא"ש רואה במטה גורם שעלול להעיב על בהירות הנס .אם המטה נוכח ברגע הבקעה ,הוא הופך ל"מסך" המסתיר את היד הנעלמה; לכן ההרמה היא פעולה אקטיבית של הרחקה ,המשאירה את הבמה ליד משה המסמלת את הכוח האלוקי המוחלט. רבינו בחיי בן אשר ,רבנו בחיי (שמות יד ,טז)" :הרם את מטך -סלקהו ,כי משה היה ירא פן יאמרו ישראל והמצרים שהמטה הוא העושה ...ולכך בשלב הבקעה לא נאמר מטה אלא ויט משה את ידו" .רבנו בחיי מוסיף נדבך של חשש גם מצד ישראל ולא רק מהמצרים .הביאור הוא שגם דור הדעה היה זקוק לזיכוך האמונה .בשעה של דוחק ואיום קיומי ,האדם נוטה

106

חלשב תשרפ

להישען על חפצים מוחשיים; סילוק המטה ברגע הקריטי בא ללמד את העם כי הביטחון הוא בבורא לבדו ,והיד הנטויה היא רק הצינור להעברת הרצון האלוקי. רבינו חזקיה בן מנוח ,חזקוני (שמות יד ,טז)" :ונטה את ידך -ואם תאמר והלא במכילתא אומר שהיכהו במטה? יש לומר שבתחילה נטה ידו ולא נבקע ,ואמר לו הים איני נבקע מפניך... עד שנטל המטה והיכהו" .החזקוני מציע מהלך דרמטי המשלב את כל השיטות .הביאור הישיבתי בדבריו הוא קיום של "דו שיח" בין הנביא לטבע .בתחילה ניסה משה לפעול ביד בלבד (לפי שיטת הסילוק) ,אך הים סירב להיכנע עד שהופיע המטה – אותו כוח שנוצר בערב שבת בין השמשות – ורק אז ,מתוך הכאה פיזית ,נכנע הטבע ונהיה ליבשה. מתוך דברי הראשונים המלבנים את אופן פעולתו של משה רבנו אל מול גלי הים ,אנו באים אל שולחנם של גדולי האחרונים ,המעמיקים בסוגיה זו לא רק כבירור היסטורי ,אלא כקרב על יסודות האמונה וההבחנה שבין פלא הטבע לנס האלוקי: הגאון רבי אפרים מלונטשיץ ,כלי יקר (שמות יד ,טז)" :ומה שאמר הרם את מטך -פירשו רז"ל מלשון סילוק ,כמו הרימו מכשול מדרך עמי ...לפי שכל המכות שנעשו במצרים על ידי המטה היו המצרים אומרים אילולי המטה לא היה משה יכול לעשות כלום ...לכן בים שהיה הנס הגדול מכולם רצה הקב"ה להסיר מלבם מחשבה זו ולומר לו שאינו צריך למטה". ה'כלי יקר' מעמיק בסיבת הסילוק דווקא בים סוף .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהמטה, ששימש ככלי להבאת עשר המכות ,הפך בעיני מצרים ל"קמע" או לחפץ בעל כוחות מאגיים עצמאיים .כדי לשרש טעות זו ברגע השיא של הגאולה ,ציווה הבורא על משה "להרים" ולהרחיק את המטה ,ולהוכיח שהבקעה נעשית על ידי הדיבור והרצון בלבד ,המיוצגים על ידי נטיית היד. הגאון רבי אליהו מווילנא ,הגר"א (מעשה המובא בספר תכלת מרדכי ובקונטרס צפה ביציאת מצרים): "אפיקורס שכמותך! בתורה הקדושה נאמר הרם את מטך -הרם כלומר סלקהו מן הצד, כמו הרימו מתוך העדה ...ונטה את ידך ,ולא את המטה על הים ובקעהו ,והוא נס קריעת ים סוף" .דבריו הנחרצים של הגר"א נאמרו בתגובה לניסיונו של מנדלסון להסביר את קריעת הים באופן טבעי על ידי אבן ה"סנפירונון" (ספיר) שממנה היה עשוי המטה ,אשר לפי דבריו יש לה תכונות כימיות המפרקות מים .הביאור הישיבתי הוא שהגר"א ראה בפירוש "הרם" כלשון הגבהה והכאה סכנה של כפירה בנס .לשיטתו ,דקדוק המקרא המפריד בין ה"הרמה" ל"נטייה" הוא המגן על אמיתות הנס – המטה סולק כדי שלא יהיה שום פתח לפרשנות טבעית או מדעית למעשה האלוקי. הגאון רבי מרדכי באנט ,מרכבת המשנה (מובא בספר נפלאות מתורת השי"ת)" :הנה נחלקו המדרשים אם הכה במטה או לא ,אך האמת היא ששני הקולות נצרכו ...המטה להראות שהטבע משועבד לצדיק ,והיד להראות שהכל מאת ה' בלי אמצעי" .המהר"ם באנט מציע מבט מאזן .הביאור הוא שהשימוש במטה והסרתו משלימים זה את זה .בשלבים שונים של הקריעה היה צורך בשני המסרים :המטה הראה שמשה הוא בעל הכוחות הפועל בשליחות השם ,וסילוקו הראה שהכוח אינו במטה עצמו אלא במקורו העליון.

107

גם לנשמה מגיע אוכל

הגאון רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק ,בית הלוי (על התורה ,פרשת בשלח)" :כי הנה במטה יש שני עניינים :אחד שהוא כלי המטה ,והשני שהוא סימן להנהגה ...ובקריעת ים סוף נתעלו ישראל למדרגה שאין צורך בסימנים ואמצעים" .ה'בית הלוי' מעלה את הסוגיה לרובד של מדרגת העם .הביאור הישיבתי הוא שקריעת ים סוף הייתה "גילוי שכינה" בדרגה הגבוהה ביותר, שבה "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" .במדרגה כזו ,המטה המייצג את המתווך הופך למיותר ,והיד המייצגת את הקשר הישיר היא הפועלת. הגאון רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב ,שם משמואל (שמות ,תרע"ב)" :בכל המכות הקדים המטה ליד ,אך בים הקדימה היד את המטה ...ללמד שהנס בים היה למעלה מן המדרגה של המטה שהיא מדרגת הטבע המשונה" .בעל ה'שם משמואל' מחלק בין סוגי הניסים .הביאור הוא שהמטה שייך למערכת ניסים המלובשים בתוך הטבע ,בעוד שקריעת ים סוף היא "נס בתוך נס" המשנה את עצם מהות החומר .לכן ,לשון "הרמה" פירושה התעלות מעל הכלי הגשמי אל עבר השפעה רוחנית טהורה הנעשית בנטיית היד. מתוך בירור דברי האחרונים והמערכה הגדולה שניהל הגר"א על טהרת הנס ,אנו באים אל דבריהם של מאורי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו ,המזקקים את משמעות הכלים שביד משה רבנו ומיישבים את המקראות והמדרשים בדרך ההבנה והמחשבה: הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ ,חזון איש (אמונה וביטחון ,פרק ה)" :אין הנס תלוי בחפץ גשמי, והמטה אינו אלא סימן למאמינים ,ובמקום שבו עלולה לצמוח טעות כאילו יש כוח עצמי בעץ – שם הציווי הוא להרימו ולסלקו" .בעל ה'חזון איש' מעמיד את יסוד הנס על שלילת הכוח המאגי מן החפץ .הביאור הישיבתי בדבריו הוא שהמטה משמש כ"עט" ביד הסופר, אך ברגע שהצופה מתחיל להעריץ את העט במקום את הכותב ,יש להניח את העט ולכתוב באצבע אלוקים .לשיטתו ,הדיון בין היד למטה הוא דיון על גבולות ההשגחה והצורך של האדם באמצעים מוחשיים. האדמו"ר מליובאוויטש הגאון רבי מנחם מנדל שניאורסון ,לקוטי שיחות (חלק ו ,פרשת בשלח)" :ההפרש בין המטה ליד הוא כהפרש בין כוח שניתן מלמעלה לבין כוחו העצמי של האדם ...ובקריעת ים סוף הוצרכו לשניהם ,להרים את המטה מעל המדידה וההגבלה ולנטות את היד כדי להחדיר את הנס בתוך המציאות" .בדרכו המחשבתית המעמיקה ,הוא מבאר כי ה"הרמה" וה"נטייה" אינן סותרות אלא משלימות .הביאור הוא שהמטה מייצג כוח נסי שלמעלה מהטבע ,והיד מייצגת את החיבור לעולם הזה .משה נדרש להרים את המטה כדי להראות שמקור הנס הוא אלוקי לחלוטין ,ובו זמנית לנטות את ידו כדי להמשיך את הכוח הזה לתוך גדרי הים הפיזיים. הגאון רבי יצחק הוטנר ,פחד יצחק (פסח ,מאמר מב)" :בקריעת ים סוף היה שינוי בערך הכלים ,שהרי נאמר וירא ישראל את היד הגדולה ...היד הפכה למטה והמטה הפך ליד" .ה'פחד יצחק' בונה קומה של הבנה סביב המושג "יד" .הביאור הישיבתי הוא שביציאת מצרים הכלים איבדו את משמעותם הרגילה .כשמשה מרים את המטה ומטה את ידו ,הוא יוצר אחדות שבה

108

חלשב תשרפ

אין הפרש בין המכשיר לבין הפועל .היד הגדולה שראו ישראל על הים היא ההוכחה שגם הפעולה הגשמית של משה הייתה חלק מההתגלות השכינתית. הגאון רבי חיים פלאג'י ,סמיכה לחיים (פרשת בשלח)" :ויט משה את ידו -ולא נאמר במטהו, ללמד שנטיית היד היא העיקר ,והמטה היה מונח אצלו רק כדי להודיע שהוא שלוחו של מקום" .בעל ה'סמיכה לחיים' מדגיש את הפן הייצוגי של המטה .הביאור הוא שהמטה הוא "כתב המינוי" של משה .כדי שהמצרים לא יאמרו שמדובר בכישוף פרטי ,משה אוחז במטה המוכר מהמכות ,אך כדי שלא יאמרו שהמטה הוא הבוקע ,הוא משתמש בידו בלבד .המטה נוכח כעדות ,אך היד היא הפועלת כעובדה. הגאון רבי ברוך הלוי אפשטיין ,תורה תמימה (שמות יד ,טז)" :יש ליישב את המדרשים הסותרים ,שבתחילה נצטווה להרים את המטה לסלקו ,אך כשראה שהים מסרב להיבקע, הוצרך להשתמש במטה להכאה כפי שמובא במכילתא" .בעל ה'תורה תמימה' מציע פשרה פרשנית המבוססת על השתלשלות הנס .הביאור הישיבתי הוא שהנס התרחש בשני שלבים: השלב הרעיוני שבו משה ניצב ללא אמצעים ,והשלב המעשי שבו הטבע נכנע רק למראה המטה שהכה ביאור .החלוקה היא בין "רצון" ל"ביצוע" ,וכל מדרש עוסק בזווית אחרת של המעשה. הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף ,בחזון עובדיה (הגדה של פסח)" :כל הנסים שעשה משה במטה היו בבחינת הכנה לקראת הנס הגדול של היד ,שבו ראו הכל כי יד ה' עשתה זאת". מרן הגר"ע יוסף מדגיש את ההדרגתיות בגילוי כבוד שמיים .הביאור הוא שהמטה היה כלי החינוך של מצרים וישראל לאורך עשר המכות ,אך בים סוף הגיעה השעה ל"תורה חדשה" של אמונה בלא אמצעים .לכן המקראות מדגישים את היד ,כדי לחתום את פרק הגאולה בראיית הכוח המופשט והישיר. מתוך בירור המחלוקת העמוקה בין היד למטה ,ומתוך ההבנה כי ה"הרמה" היא לעיתים הגבהת הכלי ולעיתים סילוקו המוחלט כדי לפנות מקום להשגחה הגלויה ,אנו מזקקים את הנפקא מינות למעשה ואת תרגום הסוגיה למציאות חיינו: ההסתמכות על השתדלות מול אמונה :הנפקא מינא המרכזית בחיי היום-יום היא היחס לכלי המעשה של האדם .המטה מייצג את ה"השתדלות" – המקצוע ,הכסף ,הקשרים והכלים הטבעיים .הסוגיה מלמדת כי ישנם רגעים בחיים שבהם האדם נדרש "להרים את המטה", כלומר לסלק את הביטחון באמצעים הגשמיים ,ולהבין כי הישועה תבוא ב"נטיית היד" בלבד. המבחן המעשי הוא האם האדם מייחס את הצלחתו ל"מטה" (הכלי) או ליד המכוונת את הכל. ברכה על נס שנעשה על ידי כלי :קיימת נפקא מינא הלכתית בשאלה על מה אנו מודים – האם על התוצאה או על דרך הנס .אם הנס נעשה על ידי המטה (כשיטת המכילתא) ,הרי שיש קדושה וחשיבות לכלי שדרכו פעל ה' .אך אם הנס נעשה ביד גרידא והמטה סולק (כשיטת הגר"א) ,הרי שהמסר הוא שאין לייחס שום חשיבות עצמית לכלי .מכאן עולה ההנהגה של "הכרת הטוב" לשליח ,אך בד בבד הידיעה המוחלטת שאין לשליח כוח מצד עצמו כלל.

109

גם לנשמה מגיע אוכל

שימוש באמצעים סגוליים :הסוגיה מהווה תמרור אזהרה מוסרי ביחס לסגולות וחפצים. כפי שביאר הכלי יקר ,החשש שהמטה יהפוך למושא הערצה הוא שהביא לסילוקו .הנפקא מינא למעשה היא שגם כאשר אדם משתמש באמצעי סגולי או בחפץ של מצווה ,עליו "להרים" אותו מעל מחשבתו בכל רגע ,כדי שלא ייווצר מצב של תלות בחפץ במקום בבורא. האמונה צריכה להיות בנטיית היד האלוקית ולא ב"עץ" המטה. חינוך והעברת מסרים :במישור החינוכי ,ישנה נפקא מינא בדרך שבה אדם מציג את הצלחותיו .האם הוא מדגיש את המאמץ והכלים (המטה) ,או שהוא מראה לתלמידיו ולילדיו את הנס והסייעתא דשמיא (היד) .התורה בחרה להשמיט את המטה מפסוקי הביצוע כדי ללמדנו שבעת סיכום המעשה ,עלינו להבליט את יד ה' ולהצניע את הכלים שבהם השתמשנו. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות ,המעמידות את האדם במבחן המתמיד שבין ה"כלי" לבין ה"כוח" ,אנו צוללים אל עומק הרעיון הטמון במתח שבין היד למטה ,ומנסים להבין מהו הסוד הרוחני של הנס ללא אמצעים :עומק הרעיון של "סילוק המטה" ברגע קריעת ים סוף טמון במעבר מאמונת הנס לאמונת ההשגחה .המטה ,עם כל קדושתו ,מייצג הנהגה שבה הקדוש ברוך הוא פועל דרך "לבוש" .המכות במצרים היו צריכות להיראות כשינוי סדרי הטבע דרך מכשיר מסוים ,כדי לשבור את אלוהי מצרים צעד אחר צעד .אך קריעת ים סוף היא הדרגה שבה "ראתה שפחה על הים" – זוהי מציאות שבה המחיצה בין הבורא לנברא הופכת לשקופה .הביאור הישיבתי הוא שהמטה היה עלול להפוך למחיצה כזו .ברגע שהים נבקע ,הקדוש ברוך הוא רצה שישראל יראו את ה"אין" המהווה את ה"יש" ,ולא את ה"מטה" המכה במים .היד הנטויה היא סמל לביטול המוחלט של החומר מול הרוח. יתרה מכך ,הסוגיה מגלה לנו את עומק המושג "חירות" .עבד זקוק למטה כדי להישען עליו; המטה הוא סמל לכוח חיצוני שהופך את האדם לבעל עוצמה .אך בן חורין אמיתי הוא מי שכוחו נובע מתוכו ,מדבקותו הישירה במקור החיים .הציווי לסלק את המטה בים סוף הוא בעצם ההכרזה על לידת עם ישראל כעם של נביאים ובני מלכים .הביאור הוא שהקב"ה אמר למשה" :במצרים פעלת כשליח עם כתב מינוי (המטה) ,אך על הים אתה פועל כנביא שכל כולו מרכבה לשכינה" .נטיית היד היא ההוכחה שגופו של הנביא הפך בעצמו למטה אלוקים ,ואין לו צורך בחפץ חיצוני כדי לחולל פלאות. ברובד פנימי יותר ,המאבק של הגר"א נגד הפרשנות הטבעית של המטה (הסנפירונון) נוגע בשורש המאבק בין המדע לאמונה .העולם המודרני ,המיוצג בדורות ההם על ידי תנועת ההשכלה ,מנסה תמיד למצוא את ה"מטה" – את ההסבר המכני ,הכימי או הפיזיקלי לכל תופעה .המצפן הרעיוני של התורה בפרשתנו מלמד אותנו שגם אם יש הסבר טבעי ,הוא אינו אלא "מטה" ביד השם .סילוק המטה הוא הקריאה להביט מעבר למנגנון אל עבר המניע. הנס הגדול אינו עצם בקיעת המים ,אלא העובדה שהמים נבקעו בדיוק כשמשה נטה את ידו – התיאום המוחלט בין רצון הצדיק לבין חוקי הטבע. מתוך בירור עומק הרעיון המפריד בין ה"מטה" ל"יד" ,אנו באים אל היכל הנפש פנימה, לגלות כיצד המאבק העתיק על שפת הים משקף את המאבק התמידי המתחולל בלב כל אדם

110

חלשב תשרפ

ואדם בנתיבות חייו :החיבור לאדם ולנפש בסוגיה זו טמון בהבנה שכל אחד מאיתנו נושא עמו "מטה" – אותם הרגלים ,כישורים חיצוניים ותבניות הגנה שפיתחנו כדי להתמודד עם אתגרי המציאות .הביאור המחשבתי הוא שהאדם נוטה להזדהות עם המטה שלו ,עד שהוא סבור כי ללא ה"מטה" הזה – ללא התואר ,המעמד או הכלים הטכניים – אין לו קיום ואין לו כוח לפעול בעולם .המעמד של קריעת ים סוף בא ללמד את הנפש את סוד ההתערטלות מהאמצעים .ברגעים של משבר קיומי ,התורה מורה לנו" :הרם את מטך" – שחרר את האחיזה במה שחשבת שהוא המקור לכוחך .גלה את ה"יד" שלך ,את כוח הרצון הטהור ואת הנשמה החשופה ,המסוגלת לבקוע ימים ללא שום תיווך חיצוני. ברובד האמונה וההנהגה ,הסוגיה משרטטת את הדרך לעבודת השם של "אמון בלא תנאי". הנהגת המטה היא הנהגה של "סימנים" ,שבה האדם זקוק להוכחה מוחשית כדי להאמין .אך הנהגת היד היא מדרגה של דבקות ,שבה האדם מבין שכל המציאות כולה היא כחומר ביד היוצר .הביאור הישיבתי הוא שהמעבר מהמטה ליד הוא המעבר מיראת הרוממות ליראת בושת .כשאדם מרגיש שהוא פועל עם מטה ,הוא עדיין מרגיש "יש" .כשהוא פועל ביד נטויה בלבד ,הוא מבין שהוא רק צינור ,שהיד שלו היא חלק מה"יד הגדולה" של הבורא .זוהי פסגת הענווה וההנהגה – היכולת להנהיג עולם ומלואו מתוך ביטול גמור למקור הכוח. יתרה מכך ,הסוגיה מלמדת אותנו על האחריות של האישיות .בעוד שהמטה הוא חפץ שניתן להעבירו מיד ליד ,ה"יד" היא חלק בלתי נפרד מהאדם .המסר המחשבתי הוא שהקב"ה חפץ בעבודת האדם עצמו ,ולא רק בביצועים טכניים דרך כלים חיצוניים .הבקעה בים נעשתה דווקא ביד כדי לומר שמשה רבנו ,בזכות עמלו וקדושתו ,הגיע למדרגה שבה הגשמיות שלו עצמה מסוגלת לחולל ניסים .זהו חיבור מופלא בין השתדלות אנושית לבין עוצמה אלוקית – האדם הופך להיות ה"מטה" של הקדוש ברוך הוא בעולם הזה ,וכל תנועה של ידו הופכת לתנועה של השכינה. המצפן המוסרי המזדקק מתוך שאלת ה"יד והמטה" מציב בפנינו תביעה נוקבת של אמת פנימית אל מול האמצעי .היסוד המוסרי הראשון העולה כאן הוא חובת האדם לזהות את מקור כוחו באמת .המטה מייצג את כל אותם אמצעים חיצוניים שהאדם רוכש לעצמו – כסף ,מעמד ,ידע או קשרים .הסכנה המוסרית האורבת לפתחו של בעל היכולת היא ה"ייחוס העצמי" לכלי .המצפן הפנימי מורה לנו כי ברגע שבו האדם מתחיל להאמין שהמטה הוא המקור להצלחתו ,הוא מאבד את האנושיות המזוקקת שלו והופך למשועבד לכלים שלו. הביאור המוסרי הוא שה"הרמה" של המטה היא אקט של יושרה – היכולת לעמוד חשוף מול המציאות ולהודות ש"לא במטה ולא בכוח" ,אלא בכוח הרוח. מצד שני ,קיים כאן מצפן של אחריות אישית .בעוד שהמטה הוא אמצעי שניתן להסתתר מאחוריו ,ה"יד" היא ביטוי ישיר של האדם עצמו .המוסר הנלמד מנטיית היד הוא שהאדם אינו יכול לגלגל את האחריות על ה"מערכת" או על ה"כלים" העומדים לרשותו .כפי שמשה נדרש להשתמש בידו שלו כדי לבקוע את הים ,כך נדרש כל אדם להביא את עצמו ,את גופו

111

גם לנשמה מגיע אוכל

ואת נשמתו אל תוך המעשה ,מבלי להישען על מתווכים .זהו מוסר של נוכחות מלאה; הנס וההצלחה אינם קורים "דרך" האדם ,אלא "בתוך" האדם ועל ידו. מתוך הבירור המקיף בין מסורת ה"סילוק" לבין מסורת ה"הכאה" ,אנו מזקקים שלוש תובנות לחיי המעשה :ערך הוויתור על ה"משענת" :לעיתים כדי להגיע לישועה או לפריצת דרך ,עלינו לוותר דווקא על הכלי המוכר לנו ביותר .הידיעה מתי "להרים את המטה" ולהניחו בצד היא המפתח לצמיחה שלמעלה מן הטבע. האדם הוא המכשיר הגדול מכולם :שום טכנולוגיה או כלי חיצוני לא ישוו לעוצמת הרצון והנחישות של האדם הפועל מתוך אמונה .בסופו של יום" ,היד" היא זו שבוקעת את הים, לא העץ. הנקיות מהסברים טבעיים :עלינו להיזהר מהנטייה ה"מנדלסונית" לחפש הסבר טבעי (סנפירונון) לכל הצלחה ונס בחיינו .הכרת הטוב האמיתית היא לראות את יד ה' גם כשנראה שישנו "מטה" בשטח.

עיקר העניין: בסיכומו של הבירור אנו מוצאים כי שאלת ה"יד או המטה" אינה רק מחלוקת פרשנית ,אלא מאבק על הגדרת הנס והשליחות .מצד אחד ניצבת שיטת המכילתא, התנחומא ותרגום יונתן ,הרואה במטה את הכלי המהותי שדרכו פועל ה' בעולם. לפי גישה זו ,המטה הוא חלק בלתי נפרד מההנהגה ,והבקעה נעשתה על ידי הכאה פיזית במים כדי להכניע את הטבע תחת רגלי הנביא .מן הצד השני ,עומדת שיטת הגר"א ,המדרש רבה והחזקוני ,הטוענת כי בשיא הנס היה צורך בסילוק מוחלט של המטה .הרמת המטה הייתה מעשה של הרחקה כדי לטהר את האמונה ולהוכיח כי יד ה' לבדה ,דרך נטיית ידו של משה ,היא הבוקעת את גלי הים מבלי להזדקק לשום אמצעי חומרי או "סנפירונוני". ואולם ,כל הבירור העצום הזה עדיין נותר בצריך עיון :אם באמת המטה סולק כדי למנוע טעות ,מדוע נצטווה משה מלכתחילה "הרם את מטך"? האם ה"הרמה" היא פעולה המבטאת את חשיבות הכלי או את אפסותו? ואולי הסוד טמון בכך שרק מי שמסוגל להחזיק במטה אלוקים ולחולל בו מופתים ,ראוי להגיע למדרגה שבה הוא יכול להשליכו הצידה ולבקוע את הים בידו בלבד .הסתירה שבין ההכאה לנטייה נותרת כעדות למתח המבורך שבו חי המאמין – בין הצורך בהשתדלות ובכלים גשמיים ,לבין הידיעה הברורה שברגע האמת ,הכל נבקע מכוח הרצון האלוקי המופשט מכל חומר.

112

חלשב תשרפ