איזה בעל חי הלך ביחד עם עם ישראל מיציאת מצרים עד שהם נכנסו לארץ ישראל?

וצועדים לעבר המדבר הגדול והנורא ,מספרת לנו התורה על משא מסתורי וקדוש המלווה את המחנה" :ויקח משה את עצמות יוסף עמו" .לכאורה ,מציירת הנפש תמונה של מסע לוויה כבד ומייגע ,בו נושאים השבטים או משה רבינו עצמו ארון מתכת כבד לאורך ארבעים שנה

בתוך המולת הגאולה הגדולה ,כשמיליוני בני אדם ,נשים וטף ,נפרדים מכבלי השעבוד וצועדים לעבר המדבר הגדול והנורא ,מספרת לנו התורה על משא מסתורי וקדוש המלווה את המחנה" :ויקח משה את עצמות יוסף עמו" .לכאורה ,מציירת הנפש תמונה של מסע לוויה כבד ומייגע ,בו נושאים השבטים או משה רבינו עצמו ארון מתכת כבד לאורך ארבעים שנה של נדודים ,חום וקרב. והנה ,בין שיטי דבריהם של רבותינו בעלי התוספות והמדרשים הקדמונים ,נחשפת תעלומה פלאית המרעידה את הדמיון :האם ייתכן שבתוך מחנה ישראל הילך לו יצור חי, בעל חיים של ממש ,שהיה למעשה נושא המטען המקודש ביותר של האומה? כיצד ניתן ליישב את העובדה שהשכינה ,האש והענן ,הלכו בצוותא עם "עצמות מת" ,דבר המעורר תהייה הלכתית ומחשבתית על טהרה וקדושה? המפרשים חושפים טכניקה נסתרת ,שילוב של "עור של כבש" או "גדי" יחד עם כתיבת השם המפורש ,שיצרו מציאות שחורגת מגדר הטבע המוכר לנו .השאלה העומדת לפנינו אינה רק טכנית – מי נשא את מי – אלא היא נוגעת בסוד החיוניות של העבר המלווה את ההווה :איזה פלא התחולל באותם "עצמות" שהפכו ליצור מהלך בכוח עצמו? ואיך רמז על כך דוד המלך בתהילים במילים המסתוריות "נוהג כצאן יוסף"? אנו ניצבים מול מחזה מרהיב המשלב נס ,הלכה וסוד ,ומבקשים לברר את זהותו של אותו "הולך" מסתורי שליווה את הגאולה מראשיתה ועד סופה. כדי לעמוד על סוד המסע המופלא של יוסף הצדיק עם דור המדבר ,עלינו לדקדק בלשון הכתוב בפרשתנו ,המלמדת על הקשר הנצחי שבין משה ליוסף" :ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות יג ,יט). הקשר הישיר בין הפסוק לשאלתנו נעוץ במילים "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". לכאורה ,הלשון "ויקח" מלמדת על נשיאה פיזית ומאמץ אנושי ,אך המפרשים חוקרים האם "עמו" פירושו כחלק בלתי נפרד מצעידת המחנה ,ובאיזו צורה נעשה הדבר מבלי להכביד על הגואל ומבלי לפגוע בקדושת המחנה. בתרגום אונקלוס (שמות יג ,יט)" :ואדבר משה ית גרמי יוסף עמיה ארי אומי אומי ית בני ישראל למימר מדכר ידכר ה' יתכון ותסקון ית גרמי מכה עמכון" .אונקלוס משתמש בלשון "ואדבר" – מלשון הנהגה והולכה .הביאור הישיבתי הוא שאין מדובר רק בלקיחה של חפץ דומם ,אלא בהנהגה של ממש ,כמי שמנהיג דבר מה המהלך עמו ,וזהו רמז ראשון לכך שהעצמות לא היו משא דומם אלא חלק מהתהלוכה החיה של ישראל. תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות יג ,יט)" :ודבר משה ית גרמי יוסף עמיה ארום אומי אומי ית בני ישראל ...ותסקון ית גרמי מכה עמכון" .גם כאן מודגשת הלשון "ודבר" (והנהיג) .הביאור הוא שהעלאת העצמות נעשתה בצוותא עם העם – "עמכון" – כשותף למסע.

64

חלשב תשרפ

רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (שמות יג ,יט) כתב" :ויקח משה -להגיד חכמתו וחסידותו ,שכל ישראל עסוקין בביזה והוא עוסק במצוות" .רש"י מדגיש את פעלתנותו של משה .הביאור הישיבתי הוא שעל אף שהנס סייע בידו ,הרי שהייחוס של המצווה למשה מלמד שנדרשה ממנו חכמה מיוחדת כיצד לטפל בעצמות קדוש זה בתוך מחנה שכינה. רבי חזקיה בן מנוח החזקוני כתב (בראשית נ ,יג)" :ואין להקשות איך נשא משה ארונו של יוסף ,שהרי הוא נשא את עצמו כדכתיב נוהג כצאן יוסף ולא שמשה נשאו" .החזקוני חושף כאן את הפתרון לשאלה הפיזית .הביאור הוא שהפסוק "נוהג כצאן יוסף" (תהלים פ ,ב) אינו רק משל ,אלא תיאור מציאותי :יוסף הלך כצאן .העצמות נשאו את עצמן בכוח נסי ,ומשה רק "לקחם עמו" בתור הנהגה וליווי ,ולא כסבל הנושא משא על שכמו. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות יג ,יט)" :כי השבע השביע -והעליתם את עצמותי מזה אתכם ,שלא יצאו הם בלעדיו" .הרמב"ן מבאר שהיה זה תנאי בלתי נפרד מהיציאה .הביאור הישיבתי הוא שהיות והעצמות חייבות להיות "איתם" ,נוצר צורך במנגנון שיאפשר להם לנוע יחד עם השכינה והענן מבלי להוות חציצה או טומאה ,מה שמוביל לפתרון של בעל החיים המהלך. רבינו בחיי בן אשר רבינו בחיי (שמות יג ,יט) כתב" :ויקח משה את עצמות יוסף עמו -ואמרו במדרש כי עור של כבש היה שם ,והיו העצמות בתוכו ,והיה מהלך" .רבינו בחיי מביא את המדרש המפורש על עור הכבש .הביאור הוא שהעור שימש כמעטפת חיצונית שהעניקה "חיוניות" לעצמות ,ובכך הפך הארון ליצור מהלך שאינו נראה כמת המוטל על הכתף אלא כבעל חיים הצועד בתוך הצאן. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ הכלי יקר (שמות יג ,יט) כתב" :ויקח משה ...עמו -לפי שהארון של יוסף היה מהלך עם ארון שכינה ,והיו אומרים אומות העולם מה טיבו של ארון מת עם ארון חי" .הכלי יקר נוגע בקושי המוסרי וההלכתי .הביאור הישיבתי הוא שהפלא של הליכת העצמות כבעל חיים נועד גם לענות על תמיהת האומות; כשיוסף "מהלך" בעצמו, הוא מוכיח ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים" ,ואין כאן מת המלווה את השכינה אלא חיות רוחנית המתגלה בתוך החומר. כדי להעמיק בחקר הפלא הנורא של עצמות יוסף המהלכות במדבר ,עלינו לפנות אל ים התלמוד המגלה לנו את המפגש שבין גדולי האומה לבין הנהגת השכינה המלווה את ארונו של צדיק: בגמרא במסכת סוטה (דף יג ע"א)" :תנו רבנן ,בוא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן עסוקין בביזה והוא עסוק במצות ...הלך משה ועמד על שפת הנילוס ,אמר לו :יוסף יוסף ,הגיע העת שנשבע הקדוש ברוך הוא שאני גואל אתכם ...מיד צף ארונו של יוסף" .רש"י במקום (ד"ה ארונו של מתכת) מבאר את הקושי במציאת הארון במעמקי היאור. הביאור הישיבתי המתחדש כאן הוא שהנס לא הסתיים בעליית הארון אל פני המים; עצם הלשון "ויקח משה ...עמו" על רקע דברי הגמרא המדגישים את עוסקו של משה במצווה,

65

גם לנשמה מגיע אוכל

רומזת לכך שמשה לא נהג בארון כמשא פיזי רגיל ,אלא כחלק ממערכת נסית שליוותה את כל שנות המדבר. בגמרא במסכת סוטה (דף יג ע"א)" :וכי דרכו של מת להלך עם השכינה? אמרו לו :קיים זה כל מה שכתוב בזה" .בפירוש תוספות שאנץ (על אתר) מובאת תמיהה רבתי" :וכי דרכו של מת להלך עם השכינה?" .על כך מובא בשם המדרש תירוץ המרעיד את הלב :ששמו עצמות יוסף בתוך עור של כבש ,ונכנסה בו באותו עור רוח חיים ,והיינו דכתיב (תהלים פ ,ב) "נוהג כצאן יוסף" .הביאור הישיבתי הוא שזוהי הנהגה נסית המאפשרת לארון המת להפוך לישות "חיה" לכאורה .המעבר מעצמות דוממות לעור של כבש המהלך בכוח עצמו פותר את הבעיה המוסרית וההלכתית של הליכת מת לצד ארון השכינה – שהרי הנס הפכו ליצור מהלך שאינו נראה כמת המוטל על הכתף. בגמרא במסכת סוטה (דף יג ע"א)" :כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר ,היו שני ארונות הללו, אחד של שכינה ואחד של מת ,מהלכין זה לצד זה" .רש"י מבאר שכל מי שראה אותם היה שואל מה טיבו של ארון מת אצל ארון שכינה .הביאור הישיבתי העולה כאן הוא שה"הליכה" של הארון הייתה גלויה לעין כל .אין מדובר בנשיאה סמויה או בטלטול כואב ,אלא במסע משותף שבו הארון נושא את עצמו .החיבור לדברי בעלי התוספות מלמד שצורת ההליכה הייתה כזו של "צאן" – כבש המהלך בתוך העדר ,דבר שהדגיש את החיוניות של יוסף גם לאחר מותו. בתלמוד ירושלמי מסכת סוטה (פרק א הלכה י)" :ארונו של יוסף היה מהלך עם ארון חי העולמים" .מפרשי הירושלמי ,ובראשם ה"פני משה" ,מבארים כי ההשוואה בין הארונות מלמדת על השתוות בדרך התנועה .הביאור הישיבתי הוא שכמו שארון הברית היה "נושא את נושאיו" (כמובא בגמרות אחרות) ,כך גם ארונו של יוסף זכה למדרגה נסית שבה לא הוצרכו בני אדם לסבול את משאו .הנס של עור הכבש המהלך המובא בתוספות שאנץ ,הוא למעשה המנגנון המוחשי שבו התגלה כוחו של יוסף במציאות הפיזית של המדבר. בפירוש בעלי התוספות על התורה (שמות יג ,יט)" :שכרך משה עצמות יוסף בעור של גדי וכתב עליו שם המפורש והיה מהלך בעצמו ,והיינו דכתיב נוהג כצאן יוסף" .כאן מוסיפים רבותינו את הפרט המכריע – השימוש בשם המפורש .הביאור הישיבתי הוא שפעולתו של משה רבינו הייתה כעין "יצירה" רוחנית .משה לא רק לקח את העצמות ,אלא השתמש בכוחות עליונים כדי להפיח בהם מעין "רוח חיים" זמנית שתאפשר להם להלך כבעל חיים בתוך המחנה ,ובכך הפך המשא של "עצמות יוסף" ל"צאן יוסף" המהלך מאליו. מתוך דבריהם של רבותינו הראשונים ,המעמיקים בסוד נשיאת הארון וביחס שבין המת לקדושת המחנה ,אנו דולים פנינים נוספות המבארות את הפלא של הליכת יוסף במדבר: רבי חזקיה בן מנוח כתב בספרו חזקוני (שמות יג ,יט)" :ויקח משה את עצמות יוסף עמו -ואל תתמה איך נשא ארונו של יוסף ,שהרי הארון היה נושא את עצמו ,וכמוהו כחפץ חי שאינו מכביד על נושאו כלל" .החזקוני מבסס את היסוד שהנס לא היה רק ב"הליכה" אלא

66

חלשב תשרפ

גם בביטול המשקל .הביאור הישיבתי הוא שישנה מציאות נסית שבה החומר מתעלה מעל חוקי הגרביטציה; כשמשה "לוקח" את העצמות ,אין זו פעולה של סבלות ,אלא הנהגה של כוח רוחני שנושא את עצמו ,ובכך נפתרת התמיהה כיצד מנהיג הדור עסק במלאכה פיזית מאומצת לאורך שנים. רבינו אלעזר מגרמייזה הרוקח (שמות יג ,יט) כתב" :נוהג כצאן יוסף -שכרך משה עצמותיו בעור של כבש והיה מהלך לפניהם כבהמה חיה ,וזהו שאמר הכתוב שהיה יוסף נוהג את עצמו כצאן" .הרוקח ,מגדולי חסידי אשכנז ,מדייק שההליכה הייתה "לפניהם" .הביאור הוא שיוסף שימש כמעין "חלוץ" או סימן דרך למחנה .הפיכתו לבעל חיים מהלך לא הייתה רק פתרון טכני לבעיית המשקל ,אלא גילוי של הנהגה רוחנית שבה הצדיק ממשיך להוביל את העם אל ארץ ישראל ,כרועה המנהיג את צאנו בדרך. רבינו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (סוטה יג ,א)" :שאע"פ שהיה ארון של מת ,היתה בו חיות והיה מהלך מאליו כחי ,להראות לעין כל שלא מת הצדיק לגמרי ועדיין כוחו עמו להלוך עם בניו" .המאירי מעמיק בטעם הנס .הביאור הוא שהפיכת העצמות לישות מהלכת נועדה לחזק את האמונה בתחיית המתים ובנצחיות הנשמה .ראיית הארון כמהלך כבעל חיים לימדה את העם כי המוות אינו סוף ,וכי "יוסף עודו חי" בתוך התהליך הלאומי של הגאולה, והוא שותף אקטיבי במסע ולא רק מושא לזיכרון. רבינו יהודה החסיד כתב בפירושי התורה לחסידי אשכנז (שמות יג ,יט)" :שהיה הארון קל מאוד כמנהג הארונות הקדושים שאינם מכבידים ,וגם היתה בו רוח חיים ע"י השם המפורש שכתב משה על העור" .רבינו יהודה החסיד מחבר בין הקלות של הארון לבין רוח החיים. הביאור הישיבתי הוא שהשם המפורש פעל כ"נשמה" מלאכותית בתוך עור הכבש .משה רבינו ,בדרגתו העליונה ,ידע להשתמש בכוחות הבריאה כדי להפוך את דומם העצמות ליצור "חי" לצורך המצווה ,דבר המדגיש את שליטת התורה והקדושה על חוקי הטבע. רבינו יצחק אבוהב כתב בספרו מנורת המאור (נר ג ,כלל ז)" :שלא יאמרו הנה מת הולך עם חיים ,הוצרך הקב"ה לעשות נס שיהיה נראה כמהלך ברגליו כבעלי החיים ,ובזה לא היה בזיון למחנה שכינה" .המנורת המאור נוגע בנקודת הכבוד והאסתטיקה הרוחנית .הביאור הוא שהשימוש בבעל חיים (כבש או גדי) נועד לרכך את המפגש בין המוות לחיים .כאשר יוסף מהלך בדמות "צאן" ,הוא נבלע בתוך המחנה כחלק טבעי מהנוף ,ובכך נשמרת קדושת המחנה ללא לזות שפתיים של אומות העולם או הרגשת טומאה בקרב העם. מתוך בירור פסק ההלכה וחקירותיהם של גדולי האחרונים ,אנו ניגשים להבין את הגדרים המשפטיים והמציאותיים של אותו נס נורא ,וכיצד התיישבו הדברים על שולחן הפסיקה: הגאון רבי אליעזר יהודה וולדינברג כתב בספרו שו"ת ציץ אליעזר (חלק יח סימן נו)" :כי נס זה שנעשה בעצמות יוסף שהיו מהלכים בעצמם בתוך עור של כבש ,בא ליישב את שאלת טומאת המת במחנה שכינה .שהרי אם המת מהלך כחי מכוח השם המפורש ,הרי הוא כחי לכל דבר ואין בו משום טומאה המעכבת את הליכת השכינה" .בעל הציץ אליעזר מחדש

67

גם לנשמה מגיע אוכל

יסוד הלכתי עצום .הביאור הישיבתי הוא שהנס לא היה רק "תחבורתי" כדי להקל על משה, אלא נס "הלכתי" .ברגע שהעצמות הוכנסו לעור כבש והחלו להלך מכוח השם ,פקע מהם שם "מת" לעניין הליכה עם השכינה .זהו כוחה של התורה לשנות את מציאות החפץ מדומם וטמא ליצור חי וטהור לצורך השעה. הגאון רבי אלעזר מגרמייזה בסידור התפילה (פירוש הרוקח ,אות קי)" :בצאת ישראל ממצרים -נוהג כצאן יוסף ,שהיה הארון רץ לפני ישראל ככבש רץ לפני הצאן ,ובזה ידעו ישראל לאן לפנות בחנייתם" .הרוקח בסידורו מעמיק בתפקיד המעשי של אותו "בעל חי" .הביאור הוא שיוסף לא רק הלך "עמם" אלא שימש כמעין "מורה דרך" נוסף לענני הכבוד .הריצה של אותו כבש פלאי הפיחה תקווה בעם ,והמחישה להם באופן ויזואלי את הנאמנות של יוסף המוליך אותם אל ארץ הבטחה. הגאון רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצווה עו) דן בנשיאת הארונות במדבר" :יש לחקור בארון יוסף אם היה עליו דין משא או לאו ,ובמה שהביאו המפרשים שהיה מהלך בעצמו כצאן ,נראה דלכולי עלמא לא נחשב משא על משה רבינו" .המנחת חינוך מחיל את כללי "חי נושא את עצמו" .הביאור הישיבתי הוא שמאחר והיה בו "רוח חיים" על ידי השם המפורש ,הרי שמבחינה הלכתית משה רבינו לא עבר על איסורי משא (לו היה מדובר בשבת) ולא התייגע פיזית ,כי ה"חפץ" הפך ל"גברא" המוליך את עצמו. הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו עיני כל חי (סוטה יג)" :מה שהוצרך משה לכרוך העצמות בעור כבש ,הוא משום כבודו של יוסף ,שלא יהיו עצמותיו מגולות וניכרות כמת ,אלא ייראה כבהמה טהורה המהלכת במחנה" .בעל ה"עיני כל חי" מתמקד במידת הכבוד .הביאור הוא שיוסף "המשביר" שזן את אחיו בחייו ,לא ראוי היה שייראה בבזיונו במותו .המעטפת של עור הכבש יצרה הסוואה מכובדת המאפשרת לצדיק להישאר בתוך "עדר הצאן" של עם ישראל בקומה זקופה ובחיוניות. רבנו יוסף חיים מבגדאד הבן איש חי בספרו בן יהוידע (סוטה יג ע"א)" :שהיה הנס כפול -גם שהיו העצמות קלות וגם שהיו מניעות את עור הכבש ללכת .וכתב משה עליו שם המפורש להורות שכל חיותו של יוסף היא מכוח התורה והשם" .ה"בן יהוידע" מאיר את ההיבט הסמלי. הביאור הישיבתי הוא שהשימוש בשם המפורש על עור של כבש (שהוא סמל לקורבן ולתמימות) בא ללמד שיוסף הצדיק התבטל לגמרי לרצון ה' ,ולכן זכה שגם עצמותיו יונעו על ידי כוחו של השם יתברך ללא צורך בסיוע אנושי. מתוך בתי המדרש של דורות האחרונים ,הממשיכים לברר את פלאי יציאת מצרים בכלים של מחשבה והלכה ,אנו דולים ביאורים נוספים המאירים את דמותו של ה"צאן" המסתורי שליווה את המחנה: הגאון רבי מנחם מנדל כשר בספרו תורה שלמה (שמות יג ,אות רז)" :הנס של עור הכבש שבו הונחו עצמות יוסף בא ללמד על אחדות האומה ,שכן יוסף נקרא רועה ישראל ,ועל ידי שהלך כצאן לפני המחנה ,המשיך את הנהגתו כרועה הדואג לצאנו גם מגיא צלמוות" .בעל ה"תורה

68

חלשב תשרפ

שלמה" מחבר את הנס אל המהות של יוסף .הביאור הישיבתי הוא שהבחירה דווקא ב"עור כבש" אינה מקרית .יוסף ,שהיה "רועה את אחיו בצאן" ,הופך בעצמו ל"צאן" המנהיג את ישראל .הנס המעשי שבו העצמות מוליכות את עצמן הוא גילוי של הנהגת הצדיק שאינה פוסקת ,והפיכתו לבעל חיים מהלך היא הדרך המוחשית ביותר להראות לעם כי הרועה עדיין צועד לפניהם. מו"ר הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (על התורה ,פרשת בשלח)" :יש לעיין במושג 'נוהג כצאן יוסף' ,האם מדובר בשינוי טבע גמור או בכוח רוחני המניע את החומר .ומבואר במדרשים שהשם המפורש שכתב משה הוא שנתן את הכוח המניע .ומכאן יסוד גדול שקדושת הצדיק יכולה להחיות גם את הדומם" .בעל ה"שבט הלוי" מעמיק בכוחו של השם המפורש .הביאור הוא שאין זה רק נס חיצוני ,אלא שיעור בדרגתו של משה רבינו. משה ידע להשתמש ב"כוח החיים" הטמון בשמות הקדושים כדי להפוך את המעטפת (עור הכבש) לישות חיה .התובנה היא שהתורה היא מקור החיים ,וביכולתה להפיח רוח גם בעצמות יבשות כדי שיצעדו אל הקודש. הגאון רבי ישכר תמר בספרו עלי תמר (סוטה פרק א)" :המסורת על עור הכבש המהלך מופיעה במקורות אשכנז הקדומים ,ומתיישבת עם דברי הירושלמי שהארונות היו מהלכים זה לצד זה כשוים .הנס הזה מנע את הצורך בשמירה וטלטול של הארון על ידי בני אדם, ובכך נשמר חירותו של יוסף גם בקברו" .בעל ה"עלי תמר" מדגיש את מושג החירות .הביאור הישיבתי הוא שביציאת מצרים ,כל אחד יצא לחופשי .לו היו בני ישראל צריכים "לסחוב" את ארון יוסף כמשא כבד ,הייתה בכך מעין עבדות חדשה .הנס שבו יוסף הולך כבעל חיים עצמאי אפשר לכל ישראל ,כולל למשה ,להיות בני חורין גמורים ,כאשר אפילו המצווה אינה מעיקה כמשא אלא צועדת לצידם. הגאון רבי משה לוי בספרו ברכת ה' (חלק ב ,הלכות שבת)" :דנים הפוסקים בדין חי נושא את עצמו ,ובארונו של יוסף שהיה מהלך כצאן רואים אנו את המקור העליון לכך שהחיוניות מבטלת את כובד המשקל .ואף שנעשה בדרך נס ,הרי שהתורה מלמדת אותנו דרכו את גדרי המציאות" .הגר"מ לוי מחבר את הנס ליסודות הלכתיים יומיומיים .הביאור הוא שהפיכת הארון לבעל חיים מהלך מגדירה מחדש את המושג "משא" .ברגע שהדבר ניחן ברוח חיים, הוא מפסיק להיות "חפץ" המכביד על העולם והופך ל"מציאות" הנושאת את עצמה ,מה שמלמדנו על הערך של חיוניות ורוחניות המקלות על כובד המטלות בחיי האדם. הגאון רבי חיים קנייבסקי בספרו טעמא דקרא (שמות יג)" :כתב רש"י שמשה עסק במצוות בעוד ישראל עוסקים בביזה .והקשו ,הרי משה היה לוי ואינו משבט יוסף .אלא שמכיוון שהארון היה מהלך מאליו כצאן ,לא היה בזה טורח גדול למשה ,ורק זכה בשם המצווה על ידי שהוליכו עמו" .הגר"ח קנייבסקי מיישב קושי בייחוס המצווה למשה .הביאור הישיבתי הוא שהנס לא פטר את משה מהמצווה ,אלא אפשר לו לקיימה בהידור ובקלות .העובדה שהארון הלך כבעל חיים אפשרה למשה "לקחת" אותו ללא צורך בסיוע של שבט אפרים

69

גם לנשמה מגיע אוכל

ומנשה ,ובכך זכה משה שהמצווה תיקרא על שמו ,למרות שהכוח המניע היה נסי וטמון בעצמות יוסף עצמן. מתוך בירור הסוגיה המופלאה של "צאן יוסף" המהלך במדבר ,עולות כמה נפקא מינות מרכזיות המתרגמות את היסודות הנסיים הללו למציאות החיים וההלכה ,ומגלות כיצד הנהגה נסית משליכה על עולמנו המעשי: נפקא מינא ראשונה נוגעת לגדרי "חי נושא את עצמו" בהלכה .לאור העובדה שמשה רבינו נחשב כמי ש"לקח" את העצמות למרות שהן הילכו בכוח עצמן ,אנו למדים יסוד גדול בדיני שבת ומלאכה :גם כאשר חפץ או יצור מסייעים בתנועתם ,עדיין יש משמעות לפעולת האדם המנהיג אותם .הביאור הישיבתי הוא שהנס לא ביטל את ה"מצווה" של משה; התובנה למעשה היא שהשתדלותו של אדם נמדדת ביוזמה ובליווי ("ויקח משה ...עמו") ,גם כאשר ה' יתברך עושה את עיקר המלאכה בדרך פלא. נפקא מינא שנייה עוסקת בהתמודדות עם טומאה במקום מצווה .מדברי ה"ציץ אליעזר" עולה כי הפיכת העצמות ליצור מהלך (על ידי עור הכבש והשם המפורש) שינתה את מעמדם ההלכתי .הנפקא מינא למציאות היא שישנם מצבים שבהם "הצורה" החיצונית והחיונית של הדבר קובעת את דינו .הביאור הוא שבעולם הרוחני ,חיוניות ודבקות בחיים יכולות "להמתיק" דינים וטומאה .אדם העוסק במצווה בחיוניות ובשמחה ,הופך את הטורח והקושי (המסומלים בעצמות היבשות) לדבר חי וטהור המשתלב עם השכינה. נפקא מינא שלישית מתייחסת לכבוד המת אל מול צורכי הציבור .השימוש בעור כבש כדי "להסוות" את הארון ולהפוך אותו לחלק מהעדר ,מלמד על חובת הרגישות לכבוד הבריות. הביאור הישיבתי הוא שגם כאשר מקיימים מצווה נעלה ,אין לעשות זאת בדרך המעוררת תמיהה או אי-נוחות בציבור ("מת מהלך עם שכינה") .התובנה למעשה היא שעלינו למצוא דרכים יצירתיות ומכובדות לקיים את חובותינו כלפי העבר בתוך המציאות המודרנית ,תוך שמירה על אסתטיקה רוחנית וכבוד הבריות. נפקא מינא רביעית נוגעת לכוחם של שמות קדושים ודיבור האדם .העובדה שמשה הפיח רוח בעור הכבש על ידי כתיבת השם המפורש ,מלמדת על כוחה של התורה לפעול בתוך החומר .התובנה לחיים היא שדיבורו של אדם וכוונתו יכולים להפוך "עור" פשוט לכלי נושא קדושה .בכל פעולה גשמית שאנו עושים ,אם נכניס בה "שם שמיים" ורוח חיה ,נוכל להפוך את המשאות הכבדים של חיינו למשהו ש"נושא את עצמו" ומקל עלינו את הדרך. עומק הרעיון הטמון במראה המופלא של "צאן יוסף" המהלך במדבר ,נוגע בשורש הקשר שבין הצדיק לבין חיות האומה .ברובד הרעיוני ,הפיכת עצמותיו של יוסף ליצור חי המהלך כצאן בתוך המחנה אינה רק פתרון טכני לשינוע מטען ,אלא הצהרה קיומית :יוסף הצדיק, המשביר והמכלכל ,מעולם לא חדל להיות "הרועה" .הביאור הוא שביציאת מצרים ,האומה נדרשה להבין שהעבר אינו "שלד" יבש שיש לגרור בכוח ,אלא כוח חי ,תוסס ומנהיג .כאשר העצמות נכנסות לתוך עור הכבש והופכות לישות מהלכת ,התורה מלמדת אותנו שהמסורת של האבות היא ה"מנוע" שמניע את הגאולה של הבנים.

70

חלשב תשרפ

זאת ועוד ,עומק העניין נעוץ בבחירה הסמלית ב"כבש" .יוסף ,שהיה "רועה את אחיו בצאן" ונמכר על ידי אחיו ששחטו שעיר עיזים וטבלו בו את כותנתו ,עובר כעת תיקון מרהיב. הביאור הישיבתי הוא שהגלות החלה בבגד טבול בדם של בעל חיים המבטא פירוד ,והגאולה מסתיימת בבעל חיים המחייה את דמותו של יוסף ומבטא אחדות .ה"צאן" של יוסף המהלך לצד ארון השכינה מסמל את העובדה שהחומר והרוח ,האדם והבהמה ,הטבע והנס – כולם נרתמים יחד למסע הגדול אל הקודש .יוסף אינו "מטען" בארון סגור ,אלא חלק מהעדר החי של עם ישראל ,כצאן הנשמע לקול הרועה הגדול. ברובד פנימי יותר ,הסוגיה חושפת את סוד "השם המפורש" הפועל בתוך החומר .משה רבינו ,בכותבו את השם על עור הכבש ,מלמד אותנו שכל המציאות הגשמית היא רק מעטפת לכוח אלוקי פנימי .הביאור הוא שהעולם הזה נראה לעיתים כ"עור" דומם וקשה ,אך אם יודעים להחדיר בו את הקדושה ,הוא מקבל כנפיים ומתחיל "לשאת את עצמו" .המראה של ארון המת המהלך מאליו הבהיר לכל רואה ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים" – לא כסיסמה, אלא כמציאות פיזית .החיוניות של יוסף נבעה מכך שהוא היה "מרכבה" לשכינה בחייו ,ועל כן זכה שגם במותו השכינה תוליך אותו ככבש רץ לפני עדר הצאן אל ארץ המובטחת. החיבור של סוגיית "צאן יוסף" המהלך במדבר אל עמקי נפש האדם ,מגלה לנו את הכוח המופלא הטמון ביכולתו של הפרט להפיח חיים בתוך ה"יבש" וה"דומם" שבחייו .ברובד הנפשי ,כל אדם נושא עמו "ארונות" של זכרונות ,מחויבויות מהעבר ושאיפות ישנות שלעיתים נראות כמשא כבד ומעיק המעכב את התקדמותו .הביאור הנפשי הוא שהתורה מלמדת אותנו דרך משה רבינו ,כיצד להפוך את המשא ל"חי" .כשאדם מחדיר רוח ,חזון ומשמעות (המסומלים בשם המפורש) לתוך המטלות האפורות של חייו (המסומלות בעור הכבש), המציאות משתנה :המשא מפסיק להיות נטל שצריך לסחוב ,והופך לכוח שמניע את עצמו וצועד לצד האדם בדרכו. זאת ועוד ,הסוגיה נוגעת ביכולת הריפוי וההתחדשות של הנפש .המעבר מעצמות מתות בתוך ארון מתכת לכבש חי המדלג לפני המחנה ,הוא סמל ליכולת של האדם לצאת מקיפאונו. לעיתים הנפש מרגישה "מאובנת" ,לכודה בתוך תבניות עבר של צער או כישלון .התובנה היא שבעזרת חיבור למקור חיים עליון ,ניתן "לעטוף" את הכאב הישן במעטפת חדשה של עשייה וחיוניות .הביאור הישיבתי הוא שיוסף אינו נשאר בארון; הוא יוצא החוצה בדמות של חיים. אדם שזוכה להפוך את ה"עצמות" שלו ל"צאן" ,הוא אדם שמצליח לקחת את המשקעים הקשים ביותר ולהפוך אותם למנוע של צמיחה והנהגה. ברובד של עבודת המידות ,המראה של הכבש המהלך לפני המחנה מלמד אותנו על מידת התמימות והעקביות .הכבש הוא בעל חיים הנשמע לרועה ,צועד בנאמנות ובפשטות .הביאור הוא שכדי לזכות שה"ארונות" שלנו יישאו את עצמם ,עלינו לאמץ את מידתו של יוסף – מידת הצדיק שביטל את רצונו מפני רצון קונו .כאשר אדם פועל מתוך תמימות וביטול ,הוא מגלה שחוקי הטבע של ה"כובד" וה"קושי" נעלמים .השכינה נושאת את מי שנושא את דבריה,

71

גם לנשמה מגיע אוכל

והופכת את מסע חייו המפרך למחול של קדושה וחיוניות ,שבו הוא אינו סוחב את העבר, אלא צועד עמו יד ביד לעבר הגאולה השלמה. המצפן המוסרי המזדקק מתוך הנהגת משה עם "צאן יוסף" מציב בפנינו דרישה נעלה של יושרה ,עדינות נפש ואחריות כלפי הזיכרון .היסוד המוסרי הראשון הוא חובת ההנגשה של הקדושה .משה רבינו הבין שאי אפשר להוליך "ארון מת" בצורה גלויה ומדכאת בתוך מחנה שחוגג את חירותו .המצפן המוסרי מורה לנו כי כאשר אנו מבקשים להנחיל ערכים מהעבר, עלינו "לעטוף" אותם בחיוניות וביופי .הביאור הוא שהמוסר דורש מאיתנו לא רק לעשות את הטוב ,אלא לעשותו בדרך שמתקבלת על הלב ,בדרך של "חיים" ולא של "מוות" ,כדי שהדורות הבאים ירצו להתחבר למשא הזה ולא ירגישו אותו כנטל מאיים. מצד שני ,המצפן המוסרי פונה אל שאלת הענווה שבמנהיגות .משה רבינו ,אדון הנביאים, אינו רואה פחיתות כבוד בללוות "כבש" במדבר .המוסר הנלמד כאן הוא שהדברים הנראים קטנים או פשוטים – כמו טיפול בצרכי המת או דאגה למסורת עתיקה – הם המבחן האמיתי של גדלות הרוח .הביאור הישיבתי הוא שהמצפן מכוון את האדם להבין כי היושרה המוסרית נמדדת דווקא במקומות שבהם הנס והטבע נפגשים; היכולת להשתמש בכוחות כבירים (השם המפורש) לא לטובת הנאה אישית ,אלא כדי לכבד את מי שהיטיב עם האומה בעבר ,היא פסגת המוסר האנושי. לסיום ,קיים כאן יסוד מוסרי של נאמנות ללא תנאי .ה"צאן" המהלך מאליו מלמד אותנו שמי שנאמן לתפקידו ,סופו שהדרך "נושאת אותו" .המצפן הפנימי מורה לאדם שאם יהיה ישר וטוב כיוסף ,גם ברגעים שבהם נדמה שכוחו תם ,זכויותיו ימשיכו להלך ולפעול בעולם. הביאור הוא שהמוסר מבטיח לאדם שפעולות של חסד ואמת יוצרות "הדים" שאינם גוועים. המצפן מכוון אותנו לפעול מתוך ידיעה שהנאמנות שלנו לערכים הופכת אותנו לחלק ממחנה השכינה ,וכי גם "עצמות" של מעשים טובים יכולות לקום לתחייה ולהוביל מחנה שלם אל הגאולה. מתוך בירור פלא נשיאת עצמות יוסף בדמותו של ה"צאן" המהלך ,אנו מזקקים שלוש תובנות מעשיות לחיי היום-יום ,המעניקות מבט חדש על המשימות והאתגרים העומדים לפתחנו :התובנה הראשונה היא "הפיכת המטלה לשליחות חיה" .בחיים אנו נתקלים לא פעם ב"עצמות יבשות" – משימות טכניות ,חובות משפחתיות או מטלות בעבודה שנראות כמשא דומם ומכביד .התובנה המעשית היא שכאשר אנו מחדירים במשימה זו "שם המפורש", כלומר כוונה רוחנית ,התלהבות ומשמעות ,היא מקבלת חיוניות משל עצמה .במקום שאנו "נסחב" את המטלה ,היא מתחילה "לשאת את עצמה" ולהצעיד אותנו קדימה ,בדיוק כפי שהארון הפך לכבש המהלך בראש המחנה. תובנה שנייה היא "סוד ההסוואה המכובדת" .יוסף הצדיק הולך בתוך עור של כבש כדי להשתלב במחנה השכינה מבלי לעורר תמיהה .התובנה לחיי החברה היא החשיבות של "עדינות" ו"התאמה" .גם כשאנו נושאים ערכים נשגבים או עקרונות קדושים ,עלינו לדעת כיצד להציג אותם בצורה נעימה ,טבעית ומכובדת שאינה מרתיעה את הסביבה .היכולת

72

חלשב תשרפ

להלביש את ה"אמת" הקשה בעור של "חסד" ו"נועם" היא זו המאפשרת לקדושה להלך בבטחה בתוך עולמנו החומרי. תובנה שלישית היא "הביטחון בהנהגה האלוקית המלווה" .ראיית ה"צאן" המדלג לפני המחנה העניקה לבני ישראל ביטחון בכך שהם אינם לבד .התובנה לחיים היא שגם כשאנו צועדים ב"מדבר" של אי-ודאות ,עלינו לזכור שהקב"ה מזמין לנו "ניסים קטנים" המלווים אותנו .לעיתים אלו אנשים טובים ,רעיונות חדשים או סייעתא דשמיא בלתי צפויה שמתפקדים כ"צאן יוסף" שלנו – מורי דרך המזכירים לנו שהעבר והעתיד שלובים זה בזה, ושסוף הגאולה לבוא.

עיקר העניין: בסיכומו של הבירור המופלא ,אנו מוצאים כי עיקר העניין בסוגיית בעל החיים שליווה את ישראל הוא הגילוי שהמוות והדומם בטלים אל מול חיוניותה של המצווה והקדושה. השאלה איזה בעל חי הלך עם ישראל מקבלת מענה המרעיד את אמות הסיפים: היה זה ארונו של יוסף הצדיק עצמו ,שעל ידי חכמתו של משה וקדושת השם ,פשט צורה של אבן ומתכת ולבש צורה של "צאן" חי ומהלך .עיקר העניין הוא שהנס הזה לא נועד רק לצורך נוחות טכנית ,אלא כדי להורות לדורות ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים" .יוסף לא היה "משא" שהכביד על הגאולה ,אלא היה חלק בלתי נפרד מן ה"חיוניות" של יציאת מצרים .המסר הנצחי עבורנו הוא שכאשר אדם דבק בתורה ובמצוות ,הוא הופך לישות נצחית שנושאת את עצמה ומובילה את כל סביבתה אל ארץ החיים .משה רבינו ,בלקחו את ה"צאן" המסתורי הזה עמו ,לימד את עם ישראל לדורותיו כיצד הופכים זיכרון של עבר למנוע של עתיד ,וכיצד השכינה והצדיק צועדים יד ביד עד הכניסה לארץ המובטחת.