?מדוע נענש נח שהאריה הכיש אותו הרי נח היה צדיק

.דמיינו את נח, הצדיק ששרד את המבול, יוצא מן התיבה אל עולם שטוף שמש ודממה הריח עודנו עומד באוויר – ריח האדמה הרטובה, ריח של התחלה חדשה, אך יחד עמו עולה רעד דק, בלתי מוסבר. הנה, ברגע של חסד והתבוננות, מתנפל עליו האריה, אותה חיה

מדוע נענש נח שהאריה הכיש אותו הרי נח היה צדיק .דמיינו את נח, הצדיק ששרד את המבול, יוצא מן התיבה אל עולם שטוף שמש ודממה הריח עודנו עומד באוויר – ריח האדמה הרטובה, ריח של התחלה חדשה, אך יחד עמו עולה רעד דק, בלתי מוסבר. הנה, ברגע של חסד והתבוננות, מתנפל עליו האריה, אותה חיה :אימתנית שזה עתה עזבה את דפנות התיבה, ומכאיב לו. המראה הזה מעורר תהייה עמוקה היכן הצדקות? היכן ההגנה האלוהית על איש האמונה? השאלה הזו אינה רק על מאורע היסטורי, אלא על הדין המדויק שנפרע מהאדם, גם כאשר הוא ניצב בדרגת צדיק תמים. היא פורטת על נימי הנפש, ומבקשת להבין את גבולות האחריות של האדם: האם צדקותו של נח הייתה מושלמת, או שמא נסדקה במקומות שרק המבט האלוהי המדקדק כחוט השערה ,יכול להבחין בהם? הדיון הזה פותח פתח אל עומקי הסוד והמוסר, שבו האריה הופך למסר והכאב הופך למורה דרך, תוך שהשאלה מרחפת כענן מעל תיאור דמותו של נח: האם ייתכן שגדולתו של הצדיק היא דווקא ביכולתו לשלם את המחיר, והאם ישנו דין וחשבון המלווה ?את כל ימי חייו של האדם נפנה עתה אל הפסוקים המבארים את היחס המורכב שבין האדם לבין עולם החי, ברית .שנכרתה לאחר המבול, המציבה את האדם כריבון ובו בזמן כאחראי על יצורי הבריאה .)(בראשית ט, ב "התורה מלמדת אותנו בפרשתנו: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ

חנ תשרפ 667 667 פסוק זה אינו מתאר רק את השליטה של האדם על בעלי החיים, אלא הוא מקפל בתוכו את גודל האחריות המוטלת על כתפי האדם הניצב בראש הבריאה, שכל מעשיו מהדהדים .בכל רחבי העולם , מבאר כי לאחר המבול, בעלי החיים פחדו מהאדם ושמרו על מרחק)(שם ד"ה ומוראכם רש"י .אך מורא זה הוא גם משקף את הקשר שבין רמת צדקותו של האדם לבין השפעתו על העולם .כל עוד האדם צועד בדרך ה', הבריאה כולה מכירה במעלתו מבאר כי השליטה של האדם על החיות היא חלק מהברכה)(שם רבי אברהם אבן עזרא ,שניתנה לנח ובניו, אך היא מותנית בהתנהגותם המוסרית. ברגע שהאדם פוגם בהתנהגותו .הרי שהסדר הטבעי המקנה לו את מוראו על החיות עלול להשתבש , מבאר כי הפסוק מורה על ההנהגה האלוהית ששמה את האדם במרכז העולם)(שם הרמב"ן כדי שיהיה מופת לכל הנבראים. ומשכך, כל מעידה קלה של צדיק נמדדת במאזניים דקים .של יראת שמיים, שכן ההשפעה של צדיק נמדדת במישור קוסמי מבאר כי הכתוב מגדיר את גבולות האחריות של האדם: ככל שהאדם נעלה)(שם הספורנו יותר, כך הציפייה ממנו להנהגה אחראית כלפי הברואים גדולה יותר, שכן הוא האמון על .הובלתם אל שלמותם נראה להוסיף ולבאר, כי הפסוקים הללו הם התשתית להבנת ענשו של נח. כאשר התורה מעידה "ומוראכם וחתכם", היא מציבה רף גבוה של התנהגות. אם נח, הצדיק שנועד להיות האב המייסד של האנושות החדשה, החסיר בפרט קטן מהנהגתו כלפי בעלי החיים ששמר בתיבה, הרי שזהו אינו כשל רגיל, אלא הפרה של הברית העדינה שבין האדם לבין חית הארץ. דקדוק הדין שנעשה עם נח מלמד אותנו כי הגובה שאליו הגיע מחייב אותו ברמת .דיוק שאין דוגמתה נבוא עתה בשערי חכמתם של חז"ל, המגלים לנו טפח מן הדין המדוקדק שנערך עם נח הצדיק, ומבארים כיצד דווקא החיה שהייתה תחת אחריותו בתיבה הפכה לכלי שבו נפרע .ממנו הדין – זה)(משלי יא, לא " מובא על הפסוק "הן צדיק בארץ ישולם)(פרשת נח, אות ט במדרש תנחומא נח, ולכך הכישו אריה. המדרש רומז כי הצדקות של נח, גדולה ככל שתהיה, עמדה למבחן מול שמים, והאריה לא בא כחיה פראית בעלמא, אלא כשלוחו של בית דין של מעלה להזכיר .לנח את אשר החסיר . נחלקו תנאים בדין גזילה שאין ידוע למי להשיבה)(דף קיח עמוד ב בגמרא במסכת יבמות רבי טרפון סובר כי מניח את הגזילה ביניהם ומסתלק, ורבי עקיבא סובר שאינו יוצא ידי חובה עד שישיב לכל אחד ואחד. דיון זה מעמיק את ההבנה בדרגתו של נח: הוא נהג לפנים משורת הדין על פי דרך אחת, אך לא הגיע לשלמות הדרישה האלוקית, ובמקום שבו הדין .הוא דק כחוט השערה, גם צדיק נתבע על דקויות אלו מובאים דברי חכמים על אודות האחריות של)(מסכת סנהדרין דף יא עמוד ה בתלמוד ירושלמי

גם לנשמה מגיע אוכל 668 668 האדם על סביבתו, וכיצד כל יצור שניתן ביד האדם הוא בבחינת פיקדון, ועיכוב במזונותיו .או בצרכיו נחשב כחוסר אחריות שיש לו השלכות במישור הרוחני ."נראה לבאר כי הגמרות והמדרשים הללו מבקשים להדגיש את המושג "צדיק בארץ ייתכן שנח היה צדיק במונחים של הארץ, של בני דורו ושל המסגרת ההלכתית המוכרת, אך בטרקלין של מעלה, שם נמדד כל רטט של מחשבה או עיכוב קל במזון החיות, נדרש ממנו יותר. האריה המכיש את נח אינו עונש גרידא, אלא אמצעי של תיקון, המחזיר את הצדיק אל .הדיוק הנדרש ממנו, ומלמדנו כי גודל המעלה הוא כגודל התביעה נפתח את דברי הראשונים, המעמיקים לחקור את מהות עניינו של נח, ומבקשים ליישב .כיצד צדיק תמים כנח נתבע בדין כה חמור ביאר כי תביעת הקב"ה מנח הייתה על שעיכב את)(בראשית ט, ב רבינו יצחק אברבנאל מזונותיו של האריה בתיבה. ביאורו של האברבנאל מלמדנו כי דקדוק הדין עם הצדיקים הוא מוחלט, וכי כל רגע שבו יצור הנמצא תחת אחריותו של אדם סובל מחסרון בגלל איטיותו או .חוסר תשומת ליבו של האדם, נרשם כחוב רוחני שעליו יש לתת את הדין ביאר כי נח היה צדיק בדרכו, אך הצדקות הנדרשת ממי שנבחר)(בראשית ז, כג רבינו בחיי להציל את העולם מן המבול שונה מהצדקות הנדרשת מאדם מן השורה. הוא ביאר כי הכשת האריה הייתה בבחינת אות משמים, שנועדה להזכיר לנח כי גם כאשר הוא עוסק בהצלת הבריאה, עליו לשמור על קשר בלתי אמצעי של חמלה ודאגה לכל יצור, ועיכוב המזון סימל .חוסר קשב לצרכי הזולת, גם אם הוא זולת מן החי ביאר כי המדרש המדבר על אריה הכיש את נח אינו מתאר אירוע)(בראשית ט, ב החזקוני טבעי גרידא, אלא משל למציאות הרוחנית של אדם שאינו ממלא את תפקידו באמונה. הוא ביאר כי המילה 'ישולם' בפסוק במשלי מלמדת שהדין עם נח היה בבחינת גמול על מעשה ,ספציפי, וכי כל צדיק נבחן במקום שבו הוא פועל, ובעבור נח, מקום הפעולה היה התיבה .ושם נבחן דקדוקו במזונות החיות .נראה לבאר כי הראשונים רואים את המעשה עם האריה כשיקוף של שלמות האחריות .נח לא נתבע על חטא מוסרי רגיל, אלא על פגם במידת האחריות המוחלטת כלפי הברואים הדיוק שנדרש מנח בתוך התיבה היה כה עליון, עד שכל עיכוב קטן, אפילו בסיפוק צרכיו של חיה, נחשב כחוסר בשלמות הצדקות, והאריה נשלח להעמיד את נח על הדיוק הזה, שכן .הצדיק נתבע על קוצו של יוד נצעד אל היכלם של האחרונים, המנתחים את דברי רבותינו בחדות הלכתית ובהבנה .עמוקה של הנהגת השם עם צדיקיו, ומבררים את עומק הקפידא שנמצאה אצל נח ביאר כי נח אכן עשה תשובה על)(מאמר ט"ז הגאון רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל בברכה משולשת חטא הגזילה שהיה בו, אך התשובה נעשתה על פי דעתו של רבי טרפון, שהניח את הגזילה ,ביניהם והסתלק. ביאורו המרתק הוא שעל פי הלכה, הרי שבאמת יצא ידי חובת דין ארץ אך ידי שמים לא יצא, שכן הדרישה מהצדיק היא שלמות מוחלטת של השבת הגזילה לכל

חנ תשרפ 669 669 אחד ואחד. לכן, הכיש אותו האריה, כי הבחינה שבה הלך – בחינת ה'ארץ' – אינה מספקת .למעלתו הרוחנית, וה'בארץ' הוא צדיק אך לא בשמים ביאר כי עיכוב מזונותיו של האריה היה מעשה)(סימן קסז האשל אברהם מבוטשאטש שתבע קפידא יתרה, שכן בתוך התיבה המזונות היו פיקדון שניתן בידי נח, וכל רגע של איחור נחשב כהפקרה. הוא ביאר כי הארי לא היה בגדר 'בהמתו' של נח במובן הרגיל, אך עצם העובדה שהוא היה מוטל עליו להאכילו יצרה מחויבות קיומית. האריה, שהרגיש בחסרון .המזון, הפך למבצע הדין, כי נח נתבע על חסרון הדאגה המלאה לכל חי שבאחריותו התולדות יצחק ביאר כי החטא היה עמוק יותר ונגע בשורש המחשבה, שכן ייתכן שנח היה מאמין ואינו מאמין, והארי הופיע כסימן חיצוני לחסרון פנימי זה. הוא ביאר כי גם אם הצדיק נראה תמים, הרי שהמחשבה הדקה שאינה מכוונת בטהרה גמורה, נתבעת ממי שנמצא .בדרגה כה גבוהה של קרבה להשם הביא בשם הרב ר' פנחס שענפעלד מבאטור רעיון מופלא, המקשר)(פרשת נח המשנה שכיר את האריה הגשמי לאריה של מעלה, אותה אש שירדה על המזבח. הוא ביאר כי איחור המזונות לאריה הגשמי היה רמז לאיחור הקרבנות שהיה על נח להקריב לפני כן. האריה היה בבחינת שופט, שהראה לנח כי חסרונו במזון האריה הגשמי הוא תבנית ודמות לחסרון .הרוחני הגדול יותר – אי הקרבת הקרבנות מיד עם היציאה מהתיבה נראה להוסיף כי האחרונים מלמדים אותנו שהעולם המחשבתי של הצדיק נתבע על כל פרט. האריה אינו עונש גופני גרידא, אלא מראה שבה נח התבונן וראה את חסרונותיו שלו ,– בין אם זה במעשה הגזילה, בטיפול בחיות, או בעבודת הקרבנות. זהו דיוק שאין דוגמתו המלמד אותנו כי הדרגה שאליה הגיע נח מחייבת אותו לחיים של עירנות מתמדת, שבה אין .מקום למקריות, אלא הכל הוא השגחה פרטית הדורשת תיקון נפנה עתה אל מבטם של גדולי הדורות האחרונים, אשר מפענחים את דמותו של נח ואת המשבר שפקד אותו, מתוך הבנה כי דברי חז"ל הם תוכחת מגולה שמטרתה לעורר את האדם .להתבוננות פנימית עמוקה החפץ חיים, הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן, העמיק בספריו על מידת הדיבור והאחריות של האדם. בשיעוריו על דמותו של נח, הוא ביאר כי הצדיק נתבע על חוסר שלמות במידת הזריזות והחמלה. לשיטתו, אדם שנבחר להציל את העולם, כל עיכוב קטן מצדו בסיפוק צורכי הברואים שסביבו, אינו נתפס כטעות טכנית בלבד, אלא כסימן לחסרון .בהתקשרות המוחלטת למידותיו של הקדוש ברוך הוא, המרחם על כל מעשיו הגר"א וייס, מו"ר הגר"א וייס, מחדש בדרשותיו כי העונש שספג נח על ידי האריה בא ללמדנו את כוחו של המעשה. הוא ביאר כי נח היה שרוי בדרגה רוחנית כה גבוהה, שבה המחשבה והמעשה חד הם. איחור המזונות לא היה רק עניין של לוח זמנים, אלא שיקף חוסר סנכרון רגעי בין רצונו של נח לבין רצון הבורא. האריה, בישותו הפראית, שיקף לנח את הצדדים שטרם בוארו בטבעו, וההכשה הייתה תזכורת לכך שגם לצדיק ישנם אזורים .בנפש הזקוקים לריסון ועידון תחת כנפי השכינה

גם לנשמה מגיע אוכל 670 670 הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשיעוריו על פרשת נח, מדגיש כי הדברים נכתבו לא כדי להקטין את דמותו של נח, אלא כדי להגדיל את התביעה מאיתנו. הוא ביאר כי כל סיפור במקרא הוא שיעור לדורות, וכי כאשר אנו רואים צדיק נתבע על עיכוב מזון לבעל חיים, עלינו לשאול את עצמנו עד כמה אנו מדייקים בצרכי זולתנו ובאחריותנו כלפי הסובבים אותנו. ההכשה של האריה היא מורה דרך המזכיר לנו כי בעולם של אמת, הפרטים הקטנים הם אלו המרכיבים .את הגדולה האמיתית .נראה לבאר כי גדולי הדורות רואים בסיפור הזה השתקפות של המפגש בין צדקות לבין שליחות .נח לא היה רק אדם פרטי, הוא היה שליח של הבריאה. לכן, הדין עמו היה שונה מכל אדם אחר התביעה ממנו הייתה להיות קשוב לכל רטט בתיבה, כי כל חי שם היה חלק מהעולם העתידי שהוא נועד לבנות. הדינמיות הזו, שבה צדיק הופך למטרה לדין בגלל דקדוק קל, מעידה על .קרבתו היתרה להשם, שכן "סביביו נשערה מאוד" – דווקא אצל הגדולים ביותר, הדין הוא חד וחריף כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגיה המורכבת הזו לחיינו, אנו מוצאים נפקא מינה מעשית ,מרחיקת לכת. נח, בדרגתו העליונה, נתבע על דקויות של אחריות. אנו, הנמצאים במדרגותינו למדים מכך כי הנהגת האדם אינה נמדדת רק בכוונותיו הכלליות, אלא במידת הקשב שלו .לפרטים הקטנים של השליחות שהוטלה עליו .נראה ליישב למעשה כי הנפקא מינה המרכזית היא האחריות על זמנם וצרכיהם של אחרים ,כאשר אנו מתעכבים מלספק את הצרכים של אלו התלויים בנו, בין אם בני ביתנו, עובדינו נעימות חולפת, אלא-או אף בעלי חיים הנמצאים תחת חסותנו, עלינו לדעת שאין זו רק אי תביעה רוחנית. הדיוק בזמן, ההקפדה על איחורים, והעירנות למצוקה של הזולת – גם כאשר היא אינה זועקת – הם הם הבחינות שבהן נמדדת הצדקות שלנו. אם נח, בתיבה, נדרש לשלמות כה רבה, לא כל שכן אנו, שכל רגע של חסרון בנתינה שלנו לאחר עלול להצטבר לחוסר במידת .החסד שלנו נפקא מינה נוספת עולה בשאלת התשובה. נח עשה תשובה, אך היא לא הייתה מלאה דיה כדי לצאת ידי שמים בכל הפרטים. הדבר מלמדנו כי לעיתים אנו פוטרים את עצמנו בתשובה חיצונית, הנראית לעין האדם כמתוקנת, אך בתוך פנימיות הנפש, ב'ידי שמים', נותר עוד צורך בתיקון עמוק יותר. ההכשה של האריה היא איתות עבורנו לבחון האם התשובה שלנו נוגעת רק בסימפטום החיצוני, או שהיא חודרת אל שורש העניין, אל המקום שבו נדרשת מאיתנו .התמסרות מלאה ללא פשרות עוד נראה לומר כי האחריות כלפי הבריאה דורשת מאיתנו עירנות מתמדת. המוסר היהודי אינו עוצר בין אדם לחברו, אלא משתרע גם על יחסנו לעולם המקיף אותנו. השליטה שלנו על הבריאה – "ומוראכם וחתכם" – היא כלי שרת בידינו, אך היא מותנית במידת החמלה והאחריות שנפגין כלפי הנבראים. נפקא מינה מעשית היא להקפיד שכל פעולה שלנו בעולם תהיה מתוך .תחושת שליחות, מתוך הכרה שכל יצור וכל רגע הם חלק מהפיקדון האלוהי שניתן בידינו ,כשאנו מבקשים להרחיב את היריעה אל עומק מושג האחריות המוחלטת של הצדיק

חנ תשרפ 671 671 אנו פוגשים את האמת המטלטלת של המושג הנהגה. נח לא היה סתם ניצול מבול, הוא היה הלב הפועם של העולם החדש. כשהלב הזה מחסיר פעימה, כשהוא מתמהמה בסיפוק מזון לאריה, המערכת כולה חשה ברעידה. האחריות המוחלטת אינה מושג מופשט, היא התביעה להיות קשוב לכל פרט בבריאה כאילו הוא תלוי בך, כי באמת – עבור הצדיק – הוא אכן תלוי בו. חז"ל לימדונו כי הצדיקים הם הם שמחזיקים את העולם, וכאשר הצדיק נתבע על עיכוב מזון, אין זה עונש על דבר פעוט, אלא עדות לכך שאין בבריאה דבר פעוט. כל פעולה, כל .עיכוב, כל מילה, הם אבני בניין במבנה הקוסמי של הנהגת השם .בהרחבת הרעיון, אנו רואים כי האחריות המוחלטת נובעת מההכרה שהצדיק הוא גשר ,"גשר שבין שמים לארץ, בין השפע האלוהי לבין צרכי הנבראים. נח, בכך שהיה "צדיק תמים קיבל על עצמו את עול התיבה. התיבה הייתה עולם מוקטן, וכל מה שקרה בה היה בבחינת לימוד עבור נח לדורות. הכשת האריה היא לא רק תגובה פיזית על איחור, אלא היא קריאת השכמה לאחריות כזו שאינה מתעייפת. הצדיק, בדרגתו, אמור לחוש את רעב הנבראים עוד לפני שהם עצמם חשים בו. זוהי רמת רגישות שחורגת מגבולות הזמן והמקום, והיא הופכת .את הצדיק למאור השואב את כוחו מהקשר העמוק עם הבורא, המנחיל חמלה לכל בריה נראה עוד להוסיף כי האחריות הזו מלווה ביראה גדולה. יראה מפני עוצמת ההשפעה שיש לכל מעשה. אדם שאינו מודע לגדלותו, עשוי לחשוב שטעויותיו הן פרטיות ואינן משפיעות .על איש. אך נח, כנציג האנושות, למד על בשרו שאין לאדם את הפריווילגיה להיות אדיש האריה המכיש אותו היה המראה הטובה ביותר עבורו; הוא הראה לו שגם כשהוא סבור שהוא עשה את המוטל עליו בבחינת "צדיק בארץ", הרי שבידי שמים התביעה היא גבוהה לאין שיעור. זוהי אחריות שאינה מותירה מקום לנוחות או לקיצורי דרך, היא דורשת נוכחות מלאה וטהורה בכל רגע ורגע של החיים, והיא המעלה את הצדיק למדרגה שבה הוא נעשה .שותף אמיתי למעשה בראשית בחיבור אל הנפש פנימה, אנו פוגשים את האדם הניצב מול גופו ומול סביבתו כמי שנושא באחריות על ניצוצות הקדושה המפוזרים בבריאה. הלב, שתמיד שואף להרחיב את גבולות החסד, מתמלא ביראה כשהוא מבין שגם אדם צדיק כנח יכול לפספס את הרגע, יכול ,להשתהות, יכול לשכוח את הנדרש ממנו ברגע האמת. הנפש שמרגישה את כאב האריה את הזעקה האילמת של הנברא הממתין למזונו, מתעוררת להבנה שכל פעולה שלנו היא למעשה תפילה. כשאנו פועלים מתוך תודעת אחריות, אנו לא רק מקיימים מצווה, אנו מחיים את העולם, אנו מחברים את החומר אל הרוח, ואנו מוכיחים לעצמנו כי כל בריה ראויה ליחס של כבוד ושל קדושה. האמונה אינה מסתכמת רק בהכרה בבורא, אלא בתרגום האמונה הזו .לחמלה מעשית, שאינה מוותרת על אף פרט ועל אף רגע של צורך האמונה בהקשר הזה מלמדת אותנו על העומק שבקבלת הייסורים. ההכשה של האריה לא ערערה את צדקותו של נח, אלא העמיקה אותה. היא הפכה אותו לצדיק שיודע גם את צער העולם, צדיק שמבין שכל יצור נושא בתוכו תביעה אלוהית. האדם המאמין המקבל את שיעורי החיים מתוך הכנעה, מגלה שגם כאב יכול להיות מורה דרך. הנהגה של אמונה היא

גם לנשמה מגיע אוכל 672 672 הנהגה של עירנות, כזו שאינה נרדמת בשמירה, כזו שחשה את הדופק של הבריאה ומגיבה אליו באהבה. כשאדם מרגיש שהוא נושא באחריות לכל מה שסביבו, הוא מפסיק לחפש .תירוצים ומתחיל לחפש את הדרך להעניק, להאיר ולחבר ההנהגה הראויה לאדם השואף למדייק את אורחותיו בתוך התביעה הזו, היא הליכה בדרך של התבוננות. להבין שכל מה שקורה סביבנו – מאורעות קטנים כגדולים – הוא הזדמנות לשכלל את הרגישות שלנו. אם נח נתבע על עיכוב מזון, כמה עלינו להיזהר בכבודם של בני ,אדם, בדייקנות בהבטחותינו, ובנתינה שלנו? הדרך הזו מובילה את הנפש אל מנוחה עמוקה .אל שקט פנימי הנובע מהידיעה שאני עושה כמיטב יכולתי כדי להיות צינור של טוב בעולם זוהי דרך שמקדשת את החיים, שמפארת את השליחות, ושמציבה את האדם כמי שצועד .בבטחה אל מול הבורא, מתוך כנות, מתוך מסירות, ומתוך אהבה ללא גבול כשאנו מבקשים לזקק את המצפן המוסרי מתוך סיפורו של נח והאריה, אנו מגלים כי המצפן הזה מורכב משני קטבים: האחריות האישית וההתבטלות לפני דעת התורה. המוסר היהודי מלמד אותנו כי אדם אינו רשאי להסתפק בסטנדרט המקובל בחברה או אפילו בסטנדרט האישי שלו, אלא עליו לשאוף לסטנדרט התביעה האלוקית כפי שהיא מוארת דרך חכמי התורה. המצפן המוסרי שלנו מורה לנו כי ברגע שאנו מקבלים אחריות על יצור אחר, על משפחה, או על קהילה, אנו הופכים לשלוחי הבורא, ואחריות זו דורשת מאיתנו דריכות שאינה יודעת מנוחה. הלקח מנח הוא שהצדיק אינו זה שאינו חוטא, אלא זה שחש .את משקל אחריותו גם במקומות שבהם אחרים היו רואים זאת כפרט שולי נראה להוסיף כי המצפן מגן עלינו מפני ההיתממות המוסרית. קל מאוד להצטדק ולומר 'עשיתי את שלי', 'הייתי צדיק בתיבה', 'השתדלתי כפי יכולתי'. אך המוסר של נח מלמדנו לבחון את המציאות מחדש: האם דייקתי בצרכי הזולת? האם הקשבתי לזעקה האילמת? המצפן שלנו הוא כזה שמחבר אותנו אל דברי חכמים, המפרשים לנו כיצד הדין פועל בעולמות העליונים, וכיצד כל מעשה ארצי מהדהד בנצח. המוסר אינו רק חוקים יבשים, הוא שפה של קשר, של אחריות ושל נאמנות, המבטיחה כי האדם לא יאבד את דרכו בתוך המורכבות של חיי היומיום. כשאנו פועלים לאורו של המצפן הזה, אנו מבינים שכל קושי, כל אריה .שמופיע בדרכנו, אינו אלא הזדמנות לשוב ולהתייצב בדיוק המופלא שדרש הבורא מאיתנו עוד נראה לומר כי המצפן מנחה אותנו לפתח ענווה מול תביעת האמת. כשאנו רואים צדיק כנח נתבע בדין, עלינו להנמיך קולנו ולשאול: אם בנח כך, מה נאמר אנו? התובנה הזו .אינה אמורה לייאש, אלא להפך – היא מעניקה לנו פרספקטיבה חדשה על חשיבות החיים המוסר מחייב אותנו לראות את האדם האחר כפיקדון יקר שמופקד בידינו, ושעלינו להשיב ,אותו שלם, ללא חסרון מזון וללא חסרון תשומת לב. השמירה על הגבולות המוסריים הללו מתוך כבוד לדברי חז"ל והתבטלות לפני רצון ה', היא הדרך היחידה שבה אנו יכולים לבנות .את עולמנו האישי והציבורי, כשאנו צועדים בדרך הסלולה שבה הולכים אוהבי השם מתוך עומק הסוגיה הזו, אנו לוקטים את התובנות המעשיות המבקשות להפוך את חיינו למסע ,של אחריות וקדושה. ראשית, עלינו להפנים כי השליחות שלנו בעולם, בין אם היא משפחתית

חנ תשרפ 673 673 חברתית או מקצועית, נושאת בחובה משקל רוחני עצום, וכל עיכוב במתן מענה לצורכי הזולת הוא פגם באותה השליחות. שנית, עלינו לפתח עירנות לסימנים שהקב"ה שולח בדרכנו; לעיתים הקשיים או ה"אריות" הפוגשים אותנו בחיים אינם אלא מראה למקום שבו נדרש מאיתנו דיוק גדול יותר, מסירות רבה יותר וקשב מעמיק. שלישית, עלינו לאמץ את הענווה שבתשובה, להכיר בכך שגם כשאנו סבורים שעשינו כדין, תמיד ישנו רף גבוה יותר של "ידי שמים" שניתן לשאוף .אליו, מתוך הכרה שהחיים הם מתנה שראוי להשקיע בה את כל כולנו :עיקר העניין:עיקר העניין עיקר העניין הוא שהצדיק נמדד לא לפי שלמותו הסטטית, אלא לפי רמת הקשב שלו למציאות ולשליחותו. סיפורו של נח מלמד אותנו כי האדם המאמין אינו נמדד רק בכוונותיו הכלליות, אלא ביכולתו להיות מחובר לאמת האלוהית גם בפרטים ,הקטנים ביותר, בתוך הלחצים של היומיום. כשהתורה מעידה על נח שהוא צדיק היא מגדירה את מעלתו, אך כשהיא מספרת על האריה שהכיש אותו, היא מגלה לנו את התביעה הגבוהה שמוטלת על כתפי הצדיק. האדם המאמין נדרש לחיות מתוך מודעות מתמדת לכך שהוא צינור של השפעה בעולם, ושכל רגע שבו הוא מחסיר מחמלה ומאחריות – גם כלפי הבריות שנראות שוליות – יש בו משום החמצה. הדרך לתיקון עוברת דרך הקשבה פנימית וקבלה עמוקה של הדין, מתוך ,ביטחון שגם כשנדמה לנו שהגענו ליעד, תמיד ישנו אופק נוסף של קרבה לבורא .שבו האדם הופך לשותף אמיתי בתיקון עולם הדיוק בזמן ובנתינה לזולת הוא הביטוי המוחשי ביותר לאהבת השם ולדבקות בדרכו, שכן כל אדם ובריה הם פיקדון שהופקד בידינו. התביעה מהצדיק לחיות יום-בדרגת דריכות גבוהה אינה משא כבד, אלא זכות המעניקה לכל פעולה ביום את עוצמתה ואת משמעותה הנצחית. האריות בדרכנו הם מורים רוחניים הבאים להעיר אותנו אל המקום שבו שכחנו, התעכבנו או החסרנו, וההתבוננות בהם מתוך .אמונה היא המפתח לצמיחה ולהתעלות