האם אנחנו נבנה את המקדש או שהוא ירד באש מן השמים?

האם בית המקדש השלישי הוא "פרויקט בנייה" אנושי או נס שמימי שיורד באש? צללו אל סוד השערים הטמונים באדמה שנועדו להציל אותנו מהבושה של "נהמא דכיסופא" .גלו כיצד פעולה אחת קטנה של העמדת דלתות הופכת אותנו לשותפים של הקדוש ברוך הוא בבניין

האם אנחנו נבנה את המקדש או שהוא ירד באש מן השמים? האם בית המקדש השלישי הוא "פרויקט בנייה" אנושי או נס שמימי שיורד באש? צללו אל סוד השערים הטמונים באדמה שנועדו להציל אותנו מהבושה של "נהמא דכיסופא" .גלו כיצד פעולה אחת קטנה של העמדת דלתות הופכת אותנו לשותפים של הקדוש ברוך הוא בבניין הנצח ,ואיך הופך המקדש הגשמי ל"גוף" המארח את ה"נשמה" השמימית היורדת ממרומים. שיעור מרתק על הקשר שבין הזיעה האנושית לאש האלוקית ,ועל היום שבו השמיים והארץ ייפגשו בבניין אחד מושלם. מצד אחד ,ניצבים דברי הרמב"ם בספר המצוות (מצווה כ') וספר החינוך (מצווה צ''ה) הפוסקים בבירור" :ועשו לי מקדש" – זוהי מצות עשה לדורות לבנות בית לשם ה' .חובה המוטלת על כתפי עם ישראל להקים מבנה גשמי להקרבת קרבנות ולקיבוץ גלויות. אך מן העבר השני ,עומדת מסורת מרטיטה המובאת ברש"י ובתוספות (סוכה מא ע"א ,ראש השנה ל ע"ב) ,המבוססת על הפסוק "מקדש ה' כוננו ידיך" .לפי דעה זו ,בית המקדש השלישי שאנו מצפים לו בכל יום אינו יציר כפי אדם ,אלא הוא בנוי ומשוכלל בשמי מרום ,וברגע הגאולה הוא פשוט יתגלה וירד באש מן השמים. הלב שואל בתמיהה :אם המקדש יורד מוכן מן השמיים כמתנה גמורה מהבורא ,מה נותר לנו לעשות? כיצד שייך לצוות אותנו "ועשו לי מקדש" לדורות ,אם בסופו של דבר המעשה אינו בידינו? האם המצווה הזו תישאר לנצח כ"מצווה תיאורטית" שלא תתקיים על ידי אדם? אנו יוצאים למסע של בירור ,שבו נגלה איך השערים הטבועים בארץ והאש היורדת מן השמיים משתלבים לבניין אחד ,שבו השותפות בין אדם לאלוקיו מגיעה לשיאה. מתוך הסתירה המרתקת שבין המקדש היורד מן השמיים לבין חובת המעשה האנושי, אנו ניגשים לברר את גדרי ההלכה שקבעו רבותינו הראשונים ,המעמידים אותנו על חומרת המצווה ותמידותה. מרן רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (ספר המצוות ,מצווה כ') כתב שיש מצוה לבנות בית הבחירה שנאמר ועשו לי מקדש .הרמב"ם אינו רואה במצווה זו אירוע חד-פעמי של דור המדבר או ימי שלמה המלך ,אלא חובה הלכתית צרופה הקיימת לדורות .לשיטתו ,בכל עת שיש בידנו אפשרות ושליטה ,אנו מצווים להקים את המבנה הפיזי שישמש כמרכז רוחני לאומה. בעל ספר החינוך (מצווה צ''ה) פירש וביאר את שורש המצווה וכתב מצות עשה לבנות בית לשם ה' ,כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו ,ושם תהיה העלייה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה ,שנאמר ועשו לי מקדש .ספר החינוך מדגיש את המטרה המעשית :המקדש הוא המקום המאחד את כלל ישראל תחת כנפי השכינה דרך העבודה הגשמית של הקרבנות והעלייה לרגל.

530 המורת תשרפ

מכאן עולה תמונה ברורה מהצד ההלכתי :התורה לא הסתפקה בכוונה שבלב או בציפייה פסיבית ,אלא תבעה "ועשו" – פעולה אקטיבית של בנייה .המצווה מנויה במניין המצוות לדורות ,ומשמעות הדבר היא שגם בעומק הגלות ,המשימה לבנות את הבית נשארת חקוקה על לוח ליבו של העם כחובה שעוד תמומש. הקביעה הזו של הרמב"ם והחינוך היא שמולידה את הקושי העצום מול דברי רש"י והתוספות .אם המצווה היא "לבנות" ,איך נקיים אותה כשהבניין יגיע מוכן מהשמיים? מתוך בירור חובת המעשה שנפסקה להלכה ,אנו עוברים אל המראה המרטיט שחזו נביאינו ורבותינו בתלמוד – המראה של בית מקדש שאינו נבנה בטיט ולבנים ,אלא באש לוהטת היורדת ממרומים. רש"י (סוכה מא ע"א) כתב ופירש כי בית המקדש העתיד שאנו מצפים לו ,בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים ,שנאמר (שמות טו ,יז) "מקדש ה' כוננו ידיך" .רש"י מעמיד אותנו מול מציאות פלאית :הגאולה האחרונה היא כולה מעשה ידי שמיים .בניגוד לבית הראשון והשני שנבנו על ידי שלמה המלך ועולי בבל והיו נתונים לכליה ,הבית השלישי הוא "מקדש ה'", ולכן הוא נצחי ובלתי ניתן להריסה ,כי הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא האדריכל והבנאי שלו. וכן בתוספות (שם) כתבו וביארו שזהו הטעם לכך שבגמרא במסכת ראש השנה (ל ע"ב) ובמסכת שבועות (טו ע"ב) עוסקים באפשרות שבית המקדש ייבנה בלילה או ביום טוב – דבר האסור בבנייה אנושית רגילה .התוספות מבהירים כי מאחר שהבניין ירד משמיים ,אין כאן איסור בנייה של אדם ,אלא נס אלוקי שאינו כפוף לגדרי הזמן והמלאכה המקובלים. המקור לשיטה זו נמצא במכילתא ובמדרש תנחומא ,הדורשים את שירת הים .שם נאמר "תביאמו ותטעמו ...מכון לשבתך פעלת ה' ,מקדש ה' כוננו ידיך" .חז"ל ראו בכך הבטחה שהמכון הסופי לשבתו של הקדוש ברוך הוא יהיה פעולת ידיו ממש. כאן מתחדדת הקושיה :אם הקדוש ברוך הוא "פעל" ו"כוננו ידיו" את המבנה כולו מלמעלה, לאן נעלמה מצוות "ועשו לי מקדש"? האם נהיה רק צופים מן הצד ברגע הגדול ביותר של ההיסטוריה? מתוך הסתירה הקוטבית שבין "מקדש ה' כוננו ידיך" לבין חובתנו הבלתי מתפשרת ל"ועשו לי מקדש" ,אנו פוסעים אל גילויו המרטיט של המהרי"ל דיסקין זצ"ל ,המגלה לנו כיצד החכמה העליונה הותירה לנו "פתח" – תרתי משמע – להשתתפות בבניין הנצח. המהרי"ל דיסקין זצ"ל (מובא בפירוש שיח יצחק בסידור אשי ישראל) ביאר ופירש את כפל ושינוי הלשון בתפילה" :והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו" .הוא חידש כי יש כאן שני שלבים נפרדים" .הראנו בבניינו" מתייחס לבניין המשוכלל והשלם שירד מן השמיים כמעשה ידי שמיים .אך מיד לאחר מכן אנו מבקשים "ושמחנו בתיקונו" – מה נותר לנו לתקן בבניין שאלוקים בנה?

531

גם לנשמה מגיע אוכל

וביאר המהרי"ל דיסקין זצ"ל את העניין על פי הפסוק באיכה (ב ,ט)" :טבעו בארץ שעריה". חז"ל דרשו כי בזמן חורבן הבית ,השערים לא נשרפו ולא נשברו ,אלא נגנזו ונטמנו עמוק בתוך האדמה .המהרי"ל דיסקין זצ"ל שואל :לשם מה היה צורך בנס הזה של גניזת השערים, אם בבית השלישי הכל ירד מוכן מלמעלה? וחידש וביאר כי הטעם לכך הוא "כדי שלא יהיו ישראל נכלמים" .הקדוש ברוך הוא ,ברחמיו המרובים ,לא רצה שנרגיש כעניים המקבלים לחם חסד ללא שום עמל .אם המקדש כולו ירד מוכן ,תימנע מאיתנו מצוות עשה של "ועשו לי מקדש" .לכן ,השאיר הבורא את מלאכת השערים בידינו .כאשר ירד המקדש מן השמיים ,הוא ירד ללא שערים ,ואז יבואו זקני ישראל ויעמידו את השערים שנגנזו בארץ .ובהמשך דבריו פירש עוד כי על פי ההלכה (בבא בתרא נג ע"א) ,העמדת דלתות נחשבת לעיקר הבניין ("העמדת דלתות הוא עיקר הבניין") .על ידי פעולה זו של העמדת השערים ,ייחשב לכלל ישראל כאילו הם בנו את הבית כולו ,ובזה תהיה שמחתם שלמה שזכו לקיים את מצוות העשה בידיהם ממש. מתוך ביאורו המאיר של המהרי"ל דיסקין זצ"ל על סוד השערים הגנוזים ,אנו פוסעים אל עבר קומה נוספת בהבנת בניין הנצח ,קומה המאחדת את עולם הרוח עם עולם המעשה בחיבור של גוף ונשמה. הערוך לנר (בחידושיו למסכת סוכה דף מ''א) חלק וביאר כי אין הכרח לומר שכל הבניין הפיזי ירד משמיים ,אלא ודאי שבית המקדש לעתיד לבוא ייבנה בניין ממש בידי אדם .הוא מחדש כי מצוות "ועשו לי מקדש" תקוים כפשוטה – עם ישראל יעסוק בבנייה גשמית של אבנים וטיט ,כפי שפסק הרמב"ם. הוא פירש וחידש כי מה שנאמר במדרשים "מקדש ה' כוננו ידיך" ושהוא ירד למטה ,הכוונה היא לבית מקדש רוחני שיבוא לתוך בית המקדש הנבנה גשמי כנשמה בתוך הגוף .לשיטתו, הבניין האנושי יהיה ה"כלי" ,והבניין השמימי יהיה ה"אור" שיצוק לתוכו תוכן אלוקי ונצחי. הוא ביאר עוד כי הדבר דומה למה שמצינו במשכן ובבית המקדש הראשון ,שם ירדה אש של מעלה לתוך האש של הדיוט שנבערה בעצים .כשם שמעשה האדם בהדלקת האש (אש הדיוט) לא סתר את ירידת האש השמימית ,כך בניין האבנים שבידי אדם לא יסתור את המקדש הרוחני שיוריד הבורא לתוכו. הוא הוסיף ופירש על פי המכילתא כי בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה .לעתיד לבוא ,המחיצות בין העולמות יפלו ,והקדוש ברוך הוא ישכין את המקדש הנסתר ש"כוננו ידיו" בתוך המקדש הגלוי שבנו בני ישראל .לפי זה ,המצווה "ועשו לי מקדש" לדורות מתקיימת במלואה ,שכן עלינו להכין את ה"גוף" הגשמי כדי שיזכה לארח בתוכו את ה"נשמה" של המקדש השמימי. מתוך איחוד העולמות שבין המקדש היורד באש למקדש הנבנה באבנים ,אנו ניגשים אל התביעה המוסרית הגדולה המופנית לכל יהודי בבניין עולמו הפנימי והלאומי.

532

המורת תשרפ

התביעה המוסרית העולה משילוב זה היא ההבנה כי אין "מתנות חינם" בעולם הרוחני. גם כאשר הקדוש ברוך הוא מכין עבורנו את המקדש המשוכלל והנעלה ביותר ,הוא תובע מאיתנו את ה"העמדת דלתות" .המוסר הנלמד כאן הוא שהאדם נדרש לעשות את המקסימום שביכולתו ,ורק על גבי המעשה האנושי – ולו הפעולה הקטנה של תליית השערים – יכולה לחול הקדושה השמימית .התביעה היא לצאת מהפאסיביות של הציפייה ,ולהכין את עצמנו למעשה. בנוסף ,עולה כאן תביעה לגבי הקשר בין הגוף לנשמה .אם המקדש השמימי יורד לתוך המקדש הגשמי כנשמה בתוך הגוף ,הרי שהמוסר מחייב אותנו לדאוג שה"גוף" – המעשים הגשמיים שלנו ,המצוות המעשיות והמידות – יהיה כלי נקי וראוי להכיל את האור האלוקי. אדם אינו יכול לצפות ל"אש של מעלה" שתשרה בתוכו ,אם הוא לא הבעיר תחילה את "אש ההדיוט" של העמל והיגיעה בתורה ובמצוות. יתרה מכך ,יש כאן מוסר של שותפות .הקדוש ברוך הוא לא רצה לבנות את הבית לבדו כדי ש"לא יהיו ישראל נכלמים" .המוסר מלמד על כבוד האדם – הבורא מעניק לנו את הזכות להיות שותפים בבניין הנצח שלו .התביעה המוסרית היא להעריך את הכוח שניתן לנו ,ולא לזלזל בשום פעולה קטנה ,כי היא זו שמשלימה את המלאכה העליונה. התביעה המוסרית האחרונה היא הציפייה המלווה במעשה .המוסר דורש מאיתנו שה"ועשו לי מקדש" לא יהיה רק זיכרון היסטורי ,אלא תוכנית עבודה חיה בלבנו .הידיעה שהשערים טמונים באדמה ומחכים לנו ,מחייבת אותנו לחיות בתודעה של בניין בכל רגע ,ולהיות מוכנים להושיט יד ולהעמידם ברגע שנשמע את קול הגאולה. מתוך בירור השותפות המופלאה שבין מעשה ידי אדם לירידת המקדש מן השמיים, אנו חותמים את הביאור בהבנה עמוקה על תפקידנו בבניין הבית ועל השמחה המחכה לנו בתיקונו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :התובנה הראשונה היא ערך המעשה הקטן. לעיתים אנו מרגישים שהשפעתנו על המציאות היא אפסית לעומת כוחו של הבורא, אך סוד השערים מלמד שדווקא הפעולה האנושית – ה"תיקון" הקטן שלנו – הוא זה שמעניק לנו את הבעלות והשמחה על המוגמר .עלינו לעשות את שלנו ,והשמיים ישלימו את השאר. אנו למדים על חשיבות הכלים .כשם שהמקדש הרוחני זקוק למבנה גשמי כדי לשכון בתוכו ,כך ההשראות הרוחניות שלנו זקוקות ל"כלים" של מעשים קבועים ,סדר יום של תורה ומצוות ומידות מזוקקות .בלי גוף ,הנשמה לא יכולה להאיר בעולם. תובנה נוספת היא עניין הבושה והשותפות .הקדוש ברוך הוא רוצה אותנו כשותפים ,לא כמקבלי נדבות .לכן ,בכל תחום בחיינו עלינו לחפש איפה אנו יכולים "להעמיד את השערים", איפה אנו יכולים לתת את חלקנו כדי שלא נהיה "נכלמים" בקבלת השפע האלוקי.

533

גם לנשמה מגיע אוכל

לבסוף ,נחיה בתודעה של גאולה .השערים כבר קיימים ,הם רק "טבועים בארץ" .עלינו להאמין שבכל רגע המציאות יכולה להשתנות ,והמוכנות הנפשית שלנו היא זו שתאפשר לנו לגשת אל השערים ולהעמידם במקומם בבניין השלישי.

עיקר העניין: בביאור מצוות "ועשו לי מקדש" (כה ח) ,עמדנו על הסתירה שבין פסק הרמב"ם (מצווה כ') וספר החינוך (מצווה צ''ה) המונים מצווה זו לדורות ,לבין דברי רש"י והתוספות (סוכה מא ע"א) המבארים כי המקדש העתיד ירד בנוי ומשוכלל מן השמיים .המהרי"ל דיסקין זצ"ל חידש וביאר כי השערים שנגנזו בארץ ("טבעו בארץ שעריה") הושארו במכוון לידי אדם ,וכשירד המקדש יעמידו ישראל את השערים ובכך יקיימו את המצווה וייחשב להם כאילו בנו את הבית כולו כדי שלא יהיו נכלמים .הערוך לנר (סוכה מא) פירש וחידש כי הבניין הגשמי ייבנה בידי אדם ,והמקדש השמימי ירד לתוכו כנשמה בתוך גוף ,בדומה לאש של מעלה שירדה על אש ההדיוט .נמצא כי מצוות הבנייה קיימת לדורות בשילוב שבין עמל אנושי להשראה אלוקית ,כאשר אנו מכינים את הכלי והבורא יוצק לתוכו את אור הנצח.