מדוע מותר לקבל קורבנות של נדרים ונדבות מגוי ואילו צדקה אסור לקבל מהם?
אסור לקבל מהם? עומדים אנו בפתח הפרשה ,ושומעים את הקריאה העתיקה המהדהדת מבין קפלי היריעות: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" .קולו של הבורא מצווה על בניו לבנות לו משכן,
מדוע מותר לקבל קורבנות של נדרים ונדבות מגוי ואילו צדקה אסור לקבל מהם? עומדים אנו בפתח הפרשה ,ושומעים את הקריאה העתיקה המהדהדת מבין קפלי היריעות: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" .קולו של הבורא מצווה על בניו לבנות לו משכן, מקום בו השכינה תשכון בתוך חומר וצורה .אך בין המילים ,מסתתרת הבחנה דקה ומטלטלת" :בני ישראל" – הם התורמים ,הם הבונים ,והם אלו שממונם הופך להיות חלק משריית השכינה .מתוך דברי התלמוד הירושלמי אנו למדים כי ישנה הגבלה ברורה – בני ישראל תורמים ,אך אין מקבלים מן הנכרים לבניין המשכן .הלכה זו אינה נשארת בין כתלי בית המדרש העתיק ,אלא יורדת אל שולחנו של מרן הפוסק כי אין לקבל צדקה מן הנכרים בפרהסיה .הטעם לכך מבהיל ברעיונו" :ביבש קציר תשברנה" – אנו מבקשים שכאשר תכלה זכותם של אומות העולם ,לא תעמוד להם עוד לחלוחית של חסד ,ובכך תבוא גאולתם של ישראל .והנה ,כאן מתפרצת השאלה בעוצמה :אם אנו כה חרדים לכל "לחלוחית" של זכות אצל הנכרי ,הכיצד פתחה התורה פתח רחב בפרשת אמור לקבל מהם נדרים ונדבות בבית המקדש? כיצד ייתכן שהקרבן העולה מהנכרי אינו מעורר את החשש של "ביבש קציר" ,בעוד שפרוטה של צדקה מעוררת סערה הלכתית? במסענו זה נבקש להבין את עומק ההבדל שבין צדקה המכפרת לבין נדבה המפארת ,בין פרנסת הגוף לבין עבודת המזבח ,וכיצד השפלת הקדושה מול העמים הופכת במעמקים לרוממות של השם יתברך. מתוך השאלה המנקרת בלבנו על פשר ההבדל שבין צדקה לקרבן ,אנו שבים אל המקורות הראשוניים בתורה ,שם נמתחו קווי המתאר שבין נדבת המשכן לבין עבודת המזבח הכלל-עולמית. בפרשתנו נאמר" :דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה ,ב) .התלמוד ירושלמי (תרומות פ"א ה"א) מדייק בלשון הכתוב" :דבר אל בני ישראל – בני ישראל תורמין ,ואין העובד כוכבים תורם" .התורה מייחדת את תרומת המשכן לבני ברית בלבד .מכאן אנו למדים שבעצם היסוד של השראת השכינה במבנה הפיזי, קיים צורך בטהרת המקור וביחוסו של הממון לזרע אברהם ,יצחק ויעקב. לעומת זאת ,בפרשת אמור אנו מוצאים פסוק המלמד שיטה שונה לחלוטין לגבי עבודת המזבח" :איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם" (ויקרא כב ,יח) .רבותינו בגמרא במסכת נזיר (דף סב ע"א) ובמסכת חולין (דף יג ע"א) דרשו מכפילות המילה "איש איש" – לרבות את העובדי כוכבים ,שהם נודרים נדורים ונדבות כישראל. הניגוד זועק :מדוע בבניין המשכן בפרשתנו התורה עוצרת את הנכרי בפתח ,ואילו במזבח היא קוראת לו "איש איש" ומאפשרת לו להקריב את נדבת לבו?
463 גם לנשמה מגיע אוכל
רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (ויקרא כב ,יח) כתב :וטעם איש איש ,להגיד כי הכל שווים בקרבנות הנדבה .הרמב"ן מלמדנו כי בקרבנות נדבה קיימת "שוויוניות" רוחנית .המזבח הוא המקום שבו האנושות כולה יכולה להכיר במלכותו של הבורא .אולם ,תרומת המשכן בפרשתנו עוסקת ב"דירה" לשכינה – ושם ,כביכול ,בעל הבית מבקש שקירות ביתו ייבנו רק מידי אוהביו ובני ביתו המובהקים. רבי אפרים לונטשיץ בספרו כלי יקר (שמות כה ,ב) ביאר :ויקחו לי תרומה – נאמר לשמי, להוציא את הנכרים שעושים לשם תפארתם .הכלי יקר מצביע על כך שתרומת המשכן מחייבת ביטול גמור של ה"אני" לצורך ה"לי – לשמי" .בעוד שבקרבן הנכרי יכול לבטא את נדבת לבו האישית ,הרי שבבניין המשכן נדרשת התלכדות של כל ישראל לישות אחת המבטלת עצמה לפני השכינה ,ושותפות נכרית עלולה להכניס ליסודות הבית אינטרסים של כבוד וגאווה המנוגדים למהות ה"תרומה". מתוך דברי המקרא המבחינים בין "תרומת המשכן" הייחודית לבין "קרבנות הנדבה" הפתוחים לכל ,אנו באים אל היכל התלמוד במסכת בבא בתרא ,שם נחשף הטעם המבהיל לאיסור קבלת הצדקה מן הנכרים. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף י ע"ב) מובא הדיון על קבלת צדקה מהעמים ,ושם נאמר הטעם" :ביבש קציר תשברנה" .רש"י (שם ד"ה ביבש) ביאר את עומק הדברים בלשון נוראה: "כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן – אז ישברו" .חכמינו מלמדים אותנו כי החסד והצדקה הם כעין "לחלוחית" וחיות המגינים על האדם ועל האומה .כל פרוטה של צדקה שגוי נותן לישראל ,בונה עבורו חומת הגנה רוחנית המעכבת את מפלת הרשעה ואת הגאולה השלמה. הגמרא שם (דף י ע"א) מביאה את דברי איפרא הורמיז ,אמו של המלך שפור ,ששלחה ארנקי של דינרים לרבי אמי ולא קיבלה ,ולאחר מכן לרבא שקיבלה רק כדי שלא לפגוע ב"שלום מלכות" וחילק אותה לעניי נכרים .מכאן למדו הפוסקים ,וכך כתב מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יו"ד סימן רנ"ד סעיף א') ,שאין מקבלים מהם צדקה בפרהסיה ,וכל ההיתר הוא רק בצינעא או משום שלום מלכות ,וגם אז יש להשתדל להעביר את הממון לעניי נכרים. כאן מתעצמת הקושיה :אם הצדקה אסורה משום שהיא מעניקה להם זכות וחיות ("לחלוחית"), מדוע בקרבנות המזבח לא חששו לכך? הרי גם הקרבן הוא מעשה של זכות ,ואולי אף נעלה מצדקה ,ואם כן מדוע שם התורה ריבתה "איש איש" לקבל מהם נדרים ונדבות? זאת ועוד ,הגמרא במסכת ערכין (דף ו ע"א) קובעת כי "עובד כוכבים שהתנדב מנורה או דבר אחר לבית הכנסת – מקבלים ממנו" .אם אנו חרדים לזכויותיהם של האומות עד כדי כך שאנו מוותרים על כספם עבור עניינו ,כיצד אנו מסכימים לקבל מהם פאר ונוי לבית השם? האם "ביבש קציר" נאמר רק על לחם לעני ולא על זהב למקדש?
464
המורת תשרפ
מתוך הסערה המחשבתית המבקשת להבין מדוע פרוטת הצדקה נדחית מפני ה"יובש" בעוד זבח הקרבן מתקבל בברכה ,אנו עולים אל קומתם של רבותינו הראשונים ומפרשי הרמב"ם והאחרונים ,המניחים את היסוד להבנת מהות הכפרה. בהגהות מימוניות (מובא בש"ך על חו"מ סימן רנ"ד ס"ק ד') מופיע תירוץ יסודי המבחין בין מסלולי הזכות השונים .הוא מבאר כי האיסור של "ביבש קציר תשברנה" נאמר אך ורק על דבר המכפר על הנפש .צדקה ,במהותה ,היא פדיון נפש – היא באה במקום עונש ודין ,ובכך היא מעניקה לנכרי חיות מגינה ("לחלוחית") המעכבת את הדין .לעומת זאת ,נדרים ונדבות של קרבנות עולה ,או תרומה של כלי שרת לבית הכנסת ,אינם באים לשם כפרה על חטא .אלו הם מעשי מצווה של כבוד ופאר ,המבטאים את הכרת הבריאה בבוראה ,ובדבר שאינו מכפר לא גזרו חכמים משום "ביבש קציר". רבנו משה בן מימון ,מרן הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ח' הלכה ח') פסק :עכו"ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחילה ...אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחילה .מפרשי הרמב"ם עמדו על כך שהחילוק בין המקדש לבית הכנסת מקביל לחילוק בין צדקה לנדבה. במקום שבו הנתינה נתפסת כחלק מחובת הבניין היסודית או ככפרה (כמו בקרבנות חטאת ואשם, שמהם באמת אין מקבלים מהנכרי) ,שם אנו מחמירים .אך בנדבה ונדר ,שהם רצון חופשי להוסיף כבוד לשמיים ,אין חשש שהזכות תהיה כה גדולה עד שתעצור את מהלך הגאולה. רבנו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (בתשובה ,מובא בבית יוסף יו"ד סימן רנ"ד) כתב :אין מקבלים מהם צדקה בפרהסיה משום חילול השם ,שיראו שישראל צריכים להם .הרשב"א מוסיף נדבך מוסרי-לאומי :מעבר לשאלת ה"זכות" של הגוי ,קיימת שאלת כבודם של ישראל .צדקה לעניים מבטאת דלות וחוסר אונים של האומה הנזקקת לשולחן זרים ,וזהו חילול השם. לעומת זאת ,כאשר גוי מביא קרבן למקדש או מנורה לבית הכנסת ,אין זה ביטוי לדלות ישראל ,אלא להפך – זוהי הודאה של העולם כולו בגדלות א-לוהי ישראל ,ודבר זה הוא כבוד לשמיים ולא חילול השם. מתוך יסודות הראשונים המבחינים בין כפרה לפאר ,אנו באים אל שולחן מלכים ,אל הכרעת ההלכה לדורות בדברי מרן והבאים אחריו ,המשרטטים את הגבול המעשי שבין המותר לאסור. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קנ"ד סעיף י"א) וכן ביו"ד (סימן רנ"ד סעיף ב') פסק את היסוד המבדיל :עובד כוכבים שהתנדב מנורה או דבר אחר לבית הכנסת ,מקבלים ממנו. אבל צדקה לעניים ,אין מקבלים מהם בפרהסיה .מרן מניח את היסוד שבו אנו צועדים :הבית, כמרכז של קדושה ,יכול לקלוט את נדבת העמים ,אך חסד המקיים את עניי ישראל צריך להישאר טהור בתוך האומה. רבי שבתי כהן בספרו ש"ך (יו"ד סימן רנ"ד סעיף קטן ד') העמיק בביאור החילוק שבין נדבה לצדקה ,וכתב :ודוקא בדבר שמכפר כגון צדקה יש את האיסור של ביובש קציר תשברנה,
465
גם לנשמה מגיע אוכל
אבל בדבר מצוה שאינו מכפר ליכא איסור .הש"ך מאמץ את שיטת ההגהות מימוניות ומבאר כי "ביובש קציר" הוא איסור התלוי בתוצאה הרוחנית של הנתינה .כיוון שצדקה "מגנה ומצלת" ,היא מעניקה לנכרי חוסן שמעכב את הדין עליו .נדרים ונדבות למזבח או לבית הכנסת ,לעומת זאת ,הם מעשים של נוי וכבוד שאינם פועלים כפרה על חטאי האדם ,ולכן אין בהם את הכוח המעכב את הגאולה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (או"ח סימן קנ"ד סעיף קטן נ"ד) הוסיף ודייק :והוא שיאמר בדעת ישראל הפרשתי .הוא מלמדנו שגם בנדבה המותרת ,נדרשת הכפפת הרצון של הנכרי לדעתם של ישראל .בכך אנו מבטיחים שהנתינה לא תהיה מעשה עצמאי המקנה לו "זכות" עצמית ,אלא חלק מהמפעל הישראלי הכללי. רבי יוסף תאומים בספרו פרי מגדים (או"ח סימן קנ"ד) ביאר :צדקה לעניים היא חיותם של ישראל ,ואסור שתבוא מיד זר .אבל בית הכנסת הוא כבוד השם ,וכבודו יתברך מתרבה כשגם רחוקים מביאים לו שי .הפרי מגדים נוגע בנקודה פנימית :צדקה היא עניין של קיום – "חיות", וקיומנו תלוי רק בהשם ובאחריות ההדדית שלנו .בית הכנסת והמקדש הם עניין של "גילוי מלכות" ,ובגילוי המלכות אנו חפצים שכל באי עולם יכירו במלך. רבי שלמה יהודה טבק בספרו שו"ת תשורת שי (יו"ד סימן רנ"ד) תירץ :כי יש להבחין בין זכות הפועלת בעולם הזה לבין זכות לעולם הבא; דווקא בצדקה שהיא בכלל גמילות חסדים שאוכלין פירותיהן בעולם הזה ,קיים החשש שעל ידי זה יהיה לגויים זכות לשעבד בנו ולעכב את הגאולה ,ולכן יש בה איסור .אבל נדרים ונדבות שהם לגבוה ,אין בהם פירות בעולם הזה אלא רק בעולם הבא ,ומאי איכפת לן אם יהיה לחסידי אומות העולם חלק בעולם הבא ,שהרי שם אין גלות ואין בזה עיכוב לישראל. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (במאמרו בספר הזיכרון להגר"י אברמסקי) הביא את דברי הש"ך והוסיף :כי ההבחנה בין כפרה להנאה היא המפתח להבנת הסוגיה .צדקה הניתנת לעני מגינה על הנותן מפני ייסורים ומכפרת על עוונותיו ,ובכך היא מעניקה לו חיות שמפריעה למשפט השם בעולם .לעומת זאת ,נדבה לבניין בית הכנסת או לישיבה אינה באה לכפר אלא לפאר, וכל שאינו בא לכפרה אין בו את האיסור של "ביבש קציר תשברנה". האור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון (יו"ד סימן רנ"ט ס"ק ד') תירץ :כי עיקר טעמא דהא מלתא הוא שאלת הכבוד וההכנעה; כאשר הגויים מביאים חפץ וכדומה לכבוד ולתפארת, שמו של הקדוש ברוך הוא מתעלה ואין בידינו לבטלו נגד רצונו יתברך ,ואדרבה מתעלית מעלת אומה ישראלית כי מלכם מלך על כל העולם כולו בכבודו ,ואיכא הכנעה של הסטרא אחרא לפני הקדושה ,בבחינת "מט רשע לפני צדיק" .משא"כ כאשר בעוונותינו מקבלים עניי ישראל מאומות העולם ,אז המצב הוא הפוך" ,צדיק מט לפני רשע" ,שהקדושה שהם ישראל נצרכים לאומות העולם ומתפרנסים מהם ,ולזה אסרנו לקבל מהם. מתוך בירור טעמיהם של גדולי הדורות ,המבחינים בין כפרת הנפש לבין רוממות
466
המורת תשרפ
הקודש ,אנו יורדים אל עולם המעשה לבחון את ההשלכות המעשיות העולות מתוך יסודות אלו. נפקא מינא ראשונה היא שאלת קבלת תרומות מגויים לצורך אחזקת לומדי תורה .לפי שיטת הש"ך וההגהות מימוניות ,אם התרומה נחשבת כצדקה המכפרת ,יש להימנע ממנה בפרהסיה משום "ביבש קציר" .אולם ,לפי יסודו של האור החיים הקדוש ,אם התרומה ניתנת באופן שמרומם את קרן התורה ומראה כי גם אומות העולם מכניעות עצמן לפני חכמי ישראל ,הרי שיש בכך משום "מט רשע לפני צדיק" וקידוש השם ,ויהיה מותר לקבלה כל עוד אין בה ביזיון לישראל. השלכה נוספת נוגעת להבחנה שבין בניית הקירות לבין רכישת כלים .מדברי התשורת שי עולה נפקא מינא חשובה :בצדקה יש "פירות בעולם הזה" ולכן היא מעכבת את הגאולה, אך בנדבה למקדש או לבית הכנסת ,שהיא "לגבוה" ,אין פירות בעולם הזה .מכאן יש שרצו ללמוד כי בתרומה המיועדת לצורכי נוי ופאר (כמו פרוכת או מנורה) קל יותר להתיר מאשר בתרומה המיועדת לצרכים קיומיים של הקהילה ,שבהם יש יותר משום "לחלוחית" המגינה על התורם בעולם הזה. נפקא מינא שלישית עולה לעניין "שלום מלכות" .בגמרא ראינו כי רבא קיבל צדקה מאיפרא הורמיז כדי שלא לפגוע בשלטון ,אך חילק אותה לעניי נכרים .למעשה ,כאשר מדובר בנדבה לבית הכנסת שאינה מכפרת ,אין צורך בפתרון זה וניתן להשתמש בממון ישירות לצורכי הבית ,שכן כאמור בדבר שאינו מכפר לא שייך החשש של "ביבש קציר". עוד נפקא מינא למעשה קיימת בשאלת כתיבת השם .אם הטעם להיתר הוא רוממות ישראל והכנעת הסטרא אחרא כדברי האור החיים הקדוש ,הרי שפרסום שם הגוי עלול להפוך את הקערה על פיה ולהיראות כחשיבות לגוי בתוך הקודש .לכן ,גם כשאנו מקבלים את הנדבה ,יש להקפיד שלא יהיה בזה משום "זיכרון" בולט שיעניק לו חשיבות עצמית בתוך היכל השם. לבסוף ,עולה נפקא מינא לעניין תרומות של ארגוני סיוע בינלאומיים .כאשר התרומה ניתנת כ"חסד" המציג את ישראל כנזקקים ,היא נאסרת משום "צדיק מט לפני רשע" .אך כאשר היא ניתנת כהכרה בזכותם של ישראל על ארצם או על קודשיהם ,היא נכנסת לגדר של נדבה המרוממת את שם השם בעולם. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות המבחינות בין חסד המקיים את הגוף לבין נדבה המרוממת את הקודש ,אנו מתעלים אל הקומה הרעיונית ,להבין את סוד ה"לחלוחית" המעכבת את הגאולה. ההרחבה הרעיונית בסוגיה זו נוגעת בשורש הנהגת השם בעולם .חכמינו מלמדים אותנו כי כל אומה ולשון חיה מכוח "זכויות" מסוימות שצברה .המושג "לחלוחית" מבטא חיות פנימית; כפי שהאילן זקוק ללחות כדי שלא יתייבש ויישבר ,כך האומות זקוקות למעשי
467
גם לנשמה מגיע אוכל
חסד כדי לשרוד את מידת הדין .כאשר ישראל מקבלים צדקה מן הנכרים ,הם כביכול מעניקים להם את האפשרות לבצע את המעשה הנעלה ביותר – החיית נפש אדם .חסד זה יוצר קטיגור חיובי בשמיים המעכב את מפלתם ,ובכך נדחית ישועתם של ישראל .זהו עומק הרעיון של "ביבש קציר תשברנה" – הגאולה תלויה בבירור המוחלט שבין הטוב לרע ,וכאשר הרשעה מתהדרת בחסד של "צדיק מט לפני רשע" ,המציאות נשארת בערבוב שמונע את התיקון השלם. יתרה מכך ,הרעיון של האור החיים הקדוש מלמדנו כי הקדושה אינה סובלת דלות רוחנית. כאשר ישראל נצרכים לבריות ,ובפרט לאומות העולם ,השכינה כביכול בגלות והקדושה מוכנעת תחת החול .אך בנדבת המזבח ,הסדר מתהפך; הגוי הוא זה שמכיר בכך שעושרו אינו שלו אלא של א-לוהי ישראל .כאן ,הנתינה אינה יוצרת "לחלוחית" של גאווה או זכות עצמית לנכרי ,אלא אדרבה ,היא מהווה ביטול של הסטרא אחרא אל הקדושה .במקום שבו הגוי הופך ל"טפל" אל הקודש הישראלי ,הנדבה שלו אינה מעכבת את הגאולה אלא משרתת אותה ,בהראותה כיצד "כל הגיא יינשא" וכל באי עולם מכירים במלכות השם. מתוך התבוננות ברעיון ה"לחלוחית" המעכבת את הדין ,אנו עולים אל הקומה המחשבתית ,לברר את ההבדל המהותי שבין מעשה הצדקה כ"פדיון נפש" לבין הנדבה כ"מתנה למלך". ההרחבה המחשבתית בסוגיה זו מציבה את האדם מול בוראו בשני מסלולים שונים. הצדקה ,ביסודה ,היא מעשה של הצלה; "וצדקה תציל ממות" .כאשר הגוי נותן צדקה לעני ישראל ,הוא פועל במישור של תיקון עצמי והגנה על נפשו ,ובכך הוא "קונה" זכות קיום בעולם הזה .מחשבת התורה היא שבזמן הגלות ,אין לנו רצון לסייע לאומות העולם לצבור זכויות קיומיות שיחזקו את אחיזתם בעולם ,ולכן אנו נמנעים מלהיות ה"אמצעי" שדרכו הם יזכו להגנה זו .זהו עומק המחשבה של "ביבש קציר" – אנו מייחלים לרגע שבו המערכת המוסרית המעוותת של האומות ,המשלבת חסד עם רשעה ,תתייבש ותתפוגג ,כדי לפנות מקום למלכות השם הטהורה. לעומת זאת ,נדבת המזבח או הנדבה לבית הכנסת נתפסת במחשבת היהדות כ"דורון למלך" .כאן ,הגוי אינו עוסק בהצלת עצמו ,אלא בכיבוד הבורא .במישור המחשבתי ,כאשר נכרי מביא מתנה למלך ,אין הוא הופך לבעל זכות על המלך ,אלא אדרבה ,הוא מבטא את הכנעתו המוחלטת .כפי שביאר הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בעקבות הש"ך ,בדבר שאינו מכפר ,הנתינה היא "לשם" ולא "לנפש" .המחשבה כאן היא שהעולם כולו נברא לכבודו של הקדוש ברוך הוא ,ואם נכרי מבקש לתת מחלקו לכבוד זה ,אין אנו מונעים זאת ממנו ,כי אין בנתינה זו "לחלוחית" המגנה על חטאיו ,אלא רק הכרה באמת הגדולה .בקרבן עולה ,שכולו כליל לשמיים ואין בו כפרה על חטא מסוים ,מתבטא הרעיון שהקדושה הישראלית היא המרכז שאליו מתנקזים כל כוחות העולם בביטול גמור. מתוך בירור המחשבה המבחינה בין פדיון הנפש לדורון המלך ,אנו עולים אל הקומה
468
המורת תשרפ
המוסרית ,לעצב את היחס הנכון שבין דאגה לקיומנו הגשמי לבין שמירת טהרתה ורוממותה של דתנו. ההרחבה המוסרית בסוגיה זו מעמידה אותנו בפני תביעה של עמידה איתנה וזקיפות קומה .המוסר היהודי מלמדנו כי קיימת סכנה מוסרית גדולה כאשר אדם או אומה נהיים תלויים לפרנסתם בחסדי זרים .כאשר עניי ישראל מקבלים צדקה מהעמים ,נוצר עיוות מוסרי שבו ה"קדושה" נזקקת ל"חול" כדי להתקיים ,ובכך נחלש כוחה הרוחני של האומה. המוסר של "ביבש קציר תשברנה" אינו רק עונש לנכרי ,אלא הוא תמרור אזהרה לישראל: אל תתנו ללחלוחית של זרים להחיות אתכם .האחריות המוסרית שלנו היא לדאוג זה לזה ,בבחינת "איש את רעהו יעזורו" ,כדי שקיומנו הפיזי יינק רק ממקורות של טהרה ואחווה פנימית. מנגד ,במישור של רוממות הדת ,המוסר מחייב אותנו להכיר בכך שהשם הוא א-לוהי כל הארץ .כאשר אנו מקבלים נדרים ונדבות למקדש ,אנו פועלים מתוך מוסר של "קידוש השם" .כפי שביאר הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בעקבות האור החיים הקדוש ,המוסר כאן דורש מאיתנו להפוך את הנכרי מתורם פטרוני למבקר כנוע .כאשר הוא מביא דורון למלך, הוא אינו עושה לנו טובה ,אלא הוא זוכה להשתתף במשהו הגדול ממנו .זהו התיקון המוסרי של העולם – שהכוחות החומריים של האומות ימצאו את מקומם לא כשליטים על דלותנו, אלא כמשרתים את רוממותנו .בכך אנו שומרים על מוסר של כבוד לאומי ודתי ,ומבטיחים שהשראת השכינה בתוכנו תישאר נקייה מכל שמץ של תלות או השפלה. מתוך בירור המוסר והנהגת הציבור בשמירה על כבוד הבית ,אנו חותמים את מסענו בתובנות המאירות את חיינו ומזקקות את תכלית הקדושה בבניין הקיים לדורות .התובנה הראשונה היא ההבנה שזכות הקיום שלנו נשענת על חסד פנימי; עלינו להישמר מלהפוך את נזקקותנו לפתח עבור זרים לצבור זכויות על חשבוננו ,ולחזק את הערבות ההדדית בתוך האומה. אנו למדים להבחין בין צורך אישי לבין כבוד שמיים; בעוד שבצרכינו הגשמיים עלינו להיות צנועים וגאים ,הרי שבכל הנוגע להאדרת שם השם בעולם ,עלינו לשמוח כאשר גם הרחוקים מכירים באמת ומבקשים להשתתף ברוממותה. הבחנה זו בין כפרה לפאר מלמדת אותנו שיעור בעומק הכוונה; אדם צריך לבחון את נתינתו – האם היא באה כ"שוחד" רוחני כדי להשקיט את מצפונו ,או שהיא נתינה טהורה של דורון למלך המבטאת ביטול והתעלות. תובנה נוספת היא החשיבות של "מראית העין" הלאומית; השמירה על כך ש"צדיק לא ימוט לפני רשע" מחייבת אותנו לנהל את קשרינו עם העולם מתוך עמדה של משפיעים ולא של מושפעים ,של בני מלכים המארחים ולא של עניים המתדפקים על הפתחים. לבסוף ,אנו למדים כי הגאולה תלויה בבירור המוחלט; ככל שנשכיל לזקק את מקורות
469
גם לנשמה מגיע אוכל
החיות שלנו ולהשאירם בטהרתם ,כך נקרב את הרגע שבו ה"יובש" של כוחות הרשע יאפשר לאור הגאולה להפציע ללא עיכובים.
עיקר העניין: בירורנו העלה כי קיים חילוק יסודי בין צדקה לבין נדרי קרבנות; צדקה אסורה לקבלה מהנכרים בפרהסיה משום "ביבש קציר תשברנה" ,כפי שביאר רש"י והש"ך ,כיוון שהיא מהווה כפרה ופדיון נפש המעניקים לנכרי "לחלוחית" וזכות קיום המעכבת את הגאולה .לעומת זאת ,נדרים ונדבות למזבח או לבית הכנסת מותרים לכתחילה ,כיוון שהם אינם באים לכפרה אלא לכבוד ונוי ,ובדבר שאינו מכפר לא שייך חשש הזכות המעכבת .התשורת שי הוסיף כי בנדבה לגבוה אין "פירות בעולם הזה" ולכן אינה מחזקת את ידי העמים בשעבוד ישראל .האור החיים הקדוש חתם את העניין בהסבר עוצמתי :צדקה לעני היא השפלת הקדושה ("צדיק מט לפני רשע"), בעוד נדבה למקדש היא קידוש השם והכנעת הסטרא אחרא לפני ישראל ("מט רשע לפני צדיק") ,ועל כן אנו מקבלים אותה בשמחה להגדיל שמו בעולם.