המקדש שבלב :איך בונים בית לה' בעולם של הסתר?

האם ידעת שגם ללא אבני הכותל ,אתה יכול לבנות בית לאלוקים בתוך הסלון שלך? מסע מרתק בין כתלי הלב והבית היהודי ,המגלה כיצד מצוות בניין המשכן הופכת מזיכרון היסטורי לתביעה יומיומית נוקבת .גלו איך התפילין הופכים למרכבה ,איך השלום בין בני

המקדש שבלב :איך בונים בית לה' בעולם של הסתר? האם ידעת שגם ללא אבני הכותל ,אתה יכול לבנות בית לאלוקים בתוך הסלון שלך? מסע מרתק בין כתלי הלב והבית היהודי ,המגלה כיצד מצוות בניין המשכן הופכת מזיכרון היסטורי לתביעה יומיומית נוקבת .גלו איך התפילין הופכים למרכבה ,איך השלום בין בני זוג מזמין את השכינה לדירה הפרטית ,ומדוע הקדוש ברוך הוא מעדיף "חתיכת לב" של יהודי פשוט על פני כל זהב שבעולם .שיעור על האדריכלות של הנשמה ,שבו כל יהודי הוא בנאי וכל רגע של התגברות הוא נדבך נוסף בבית המקדש השלישי שנבנה בתוכנו. כאשר אנו פותחים את פרשת השבוע וקוראים את הציווי המהדהד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ,הלב היהודי מחסיר פעימה מתוך געגוע .אנו מביטים סביבנו ורואים עולם יתום, ללא מזבח ,ללא קטורת וללא כוהנים בעבודתם .האם המצווה הזו היא רק זיכרון היסטורי לימים יפים שעברו? האם הציווי האלוקי נדם ברגע שבו עלה הבית בלהבות? התשובה היא מטלטלת ומרטיטה כאחד :הקדוש ברוך הוא ,שמלוא כל הארץ כבודו ואין מקום פנוי ממנו, אינו זקוק לקירות של אבן וקורות של ארז .הוא מחפש מקום לדור בו – בתוך הנשמה שלנו. בכל רגע ורגע ,בכל דור ודור ,התביעה לבנות משכן היא תביעה אקטואלית הבוערת בלב כל יהודי .אנו יוצאים למסע בנתיבי הנצח כדי לגלות איך גם היום ,בתוך החושך ,אפשר להפוך את הבית ,את הלב ואת המעשים למקדש מעט שבו השכינה מוצאת מנוח. מתוך הגעגוע לבית הגדול והקדוש ,אנו פונים אל הפסוק המהווה את הבסיס לכל בניין רוחני בדורנו ,ובוחנים כיצד השכינה ,שאיבדה את משכנה המרכזי ,מוצאת לה פינה חמה בין כתלי בתי המדרש" .ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ,ח). בגמרא במסכת מגילה (כט ע"א) פירש רבי יצחק על הפסוק "ואהי להם למקדש מעט" (יחזקאל יא ,טז) ,אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל .הגמרא חושפת בפנינו את הסוד של הישרדות האומה בגלות :הקדוש ברוך הוא לא נטש אותנו לחלוטין ,אלא צמצם את שכינתו לתוך ה"מקדש מעט" .זהו קיום חי של "ועשו לי מקדש" גם בימים של הסתרה. רש"י (קהלת ה ,ט) כתב שמצווה מסוימת היא כגון בית המקדש ובית הכנסת וספר תורה. מדבריו עולה כי בניין בית הכנסת אינו רק אמצעי טכני לתפילה ,אלא הוא גופה מצווה של בניין מקדש .בכל פעם שקהילה יהודית מניחה אבן לבניית בית כנסת ,היא מקיימת את הציווי המקורי של "ועשו לי מקדש". מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך הביא את דברי המגן אברהם (סימן רע"ו סק"ח) שמשמע ממנו דבניין בית הכנסת הוא גופה לאו מצווה אלא צורך תפילה .נראה שיש כאן חקירה עמוקה במהות המקדש שבימינו :האם הוא חפצא של קדושה כעין המשכן ,או שהוא רק "תשמיש מצווה" כדברי הרמב"ן בפרק בני העיר (מגילה כה ע"ב) ,שנועד לאפשר את עבודת הלב שהיא התפילה. האבני נזר (או"ח הערות סימן מב) ביאר כי למרות המחלוקת ,ברור לכל הדעות שבית הכנסת

516 המורת תשרפ

יונק את כוחו מקדושת בית המקדש .הוא מכנה זאת "מקדש מעט" לא רק כביטוי של כבוד, אלא כמציאות הלכתית שבה השראת השכינה תלויה בבניין הפיזי שאנו מקימים לה'. מתוך בתי המדרש והמבנים של "מקדש מעט" ,אנו פוסעים אל עבר הקדושה האישית והחבויה ,שם מגלים לנו רבותינו שגם גופו של היהודי והמצוות הקשורות בו יכולים להפוך למשכן של ממש לאור האינסוף. השל"ה הקדוש (חולין ,פרק תורה אור) כתב אחר שנחרב הבית ,כתב הקדוש רבי שמעון בר יוחאי (זהר ח"א דף קכ"ט ע"א) שעל תפילין נאמר" :ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה ח') שבסיבתם הקדוש ברוך הוא משרה את שכינתו בישראל לפי שהם סוד המרכבה וסוד האבות .השל"ה הקדוש חושף בפנינו סוד נורא :התפילין שיהודי מניח על ראשו וקשור על זרועו אינם רק "חפץ של מצווה" ,אלא הם הם המקדש .בכל בוקר ,כשיהודי מתעטף בתפילין, הוא בונה קירות של קדושה סביב מוחו וליבו ,והופך למקום ראוי להשראת שכינה. הוא ממשיך וביאר כי בתפילין ישנן אותיות שי"ן – אחת של שלוש רגלים ואחת של ארבע – כנגד האבות הקדושים וארבע חיות המרכבה ,ללמדנו שהאדם המעוטר בתפילין הופך להיות כביכול "המרכבה" שעליה רוכב כבוד השם בעולם הזה. השל"ה הקדוש (מסכת תענית) פירש עוד כי התפילין שהן סוד המרכבה שאדם מניח ,הוא המקדש ,גם יטהר האדם את עצמו וכל אבריו ,ואז הוא בצורת משכן ומקדש .כאן עובר הדגש מהחפץ החיצוני אל האדם עצמו .המקדש אינו רק מקום גיאוגרפי ,אלא מצב קיומי .כשאדם מטהר את מחשבותיו ,את דיבורו ואת מעשיו ,הוא הופך את אבריו ל"כלים" של משכן – המוח כנגד הארון ,הלב כנגד המזבח ,והפעולות כנגד עבודת הקורבנות. בזוהר הקדוש (ח"א דף קכ"ט ע"א ע"ב) חידש וביאר כי האדם הזוכה לכך הופך להיות "דירה נאה" לבורא עולם .זוהי קריאה מטלטלת לכל יהודי :אל תבכה רק על חורבן האבנים בירושלים, אלא בנה את האבנים שבישותך שלך. מתוך הבנת הקדושה המעוטרת בתפילין ,אנו חודרים אל לב ליבו של הפסוק ,אל אותה אות ו' ואותם דקדוקי מילים המהווים את שער הכניסה לנשמה ,ומגלים שהשכינה אינה מחפשת כתובת ,אלא היא מחפשת דייר. השל"ה הקדוש (מסכת תענית ,פרק נר מצווה) כתב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ,ושכנתי 'בתוכו' הוה ליה למימר ,אלא אמר ושכנתי 'בתוכם' כי כל אדם מחויב לעשות מקדש ,ודבר זה נוהג תמיד .השל"ה הקדוש מדייק בלשון התורה דיוק שמרעיד את כל תפיסת עולמנו: הקדוש ברוך הוא לא אמר שישכון בתוך הבניין ,אלא בתוך האנשים שבונים אותו .כל יהודי הוא "מקדש פוטנציאלי" ,והמצווה הזו אינה תלויה בזמן או במקום – היא ציווי נצחי לבנות חדר פנימי בלב שיוקדש למלך. רבי משה אלשיך (שמות כה ,ח) ביאר את הדברים בעומק נוסף וכתב כי עיקר השראת השכינה באדם הוא ולא בבית .האלשיך הקדוש מלמד אותנו שבית המקדש הפיזי בירושלים

517

גם לנשמה מגיע אוכל

היה רק השתקפות חיצונית של מה שצריך לקרות בתוך האדם .האבנים והזהב היו כלי עזר כדי לעורר את הלבבות ,אך המטרה הסופית הייתה תמיד שהאדם עצמו יהפוך למשכן. בספרי החסידות מבואר כי רצונו של הבורא הוא דווקא ב"דירה בתחתונים" ,אצל האדם הקטן העשוי בשר ודם .למרות שיש לו מלאכי השרת בשמי מרומים ,הקדוש ברוך הוא מתאווה דווקא לעבודתו של היהודי בעולם הזה ,הנלחם ביצרו ומקדיש את כוחותיו הגשמיים לקדושה .כל התגברות קטנה של אדם על תאוותיו היא בניית נדבך נוסף במקדש שבלב. רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים (שער א פרק ד) כתב והאריך להסביר שהאדם הוא כנגד בית המקדש ,ולבו הוא כנגד קודש הקודשים .הוא מזהיר באזהרה נוראה כי כשנכנסת מחשבה רעה או כעס וגאווה בלבו של אדם ,הרי הוא כמכניס צלם בהיכל ,שמכניס דבר טמא לתוך קודש הקודשים עצמו .המקדש ,לפי נפש החיים ,הוא המבנה הרוחני של אישיות האדם. מתוך היכל הנשמה פנימה ,אנו יוצאים אל עבר בניין הבית היהודי ,המקום שבו חיי המעשה והקשר הכי אנושי הופכים למקדש חי ,שבו השכינה אינה רק אורחת אלא דיירת קבע. בגמרא במסכת סוטה (יז ע"א) נאמר :איש ואשה זכו שכינה ביניהן .רש"י (שם) כתב וביאר כי יו"ד באיש וה"י באשה ,זהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם .רש"י מגלה לנו את אחד הסודות המרטיטים ביותר :השכינה אינה זקוקה רק לבתי כנסיות ,היא מחפשת את הבית הפרטי של כל אחד מאיתנו .כאשר יש שלום ,אהבה וקדושה בין איש לאשתו ,המבנה הפיזי של הבית הופך למשכן .האותיות י' וה' משמו של הקדוש ברוך הוא שזורות בשמותיהם ,וזהו הבניין האמיתי של "ושכנתי בתוכם". האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת (פרשת וישב) כתב וחידש דבר נפלא :דהנה איתא בגמרא איש ואשה זכו שכינה ביניהן ,וזהו ושכנתי בתוכם ,כשזוכים הדירה היא מקדש מעט וזהו הדלקת הנר בשבת כמו במקדש .האמרי אמת מלמד אותנו שנר השבת דולק בביתנו בדיוק כמו שהמנורה דלקה במקדש .עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל ,לא רק בירושלים אלא בכל שולחן שבת יהודי. הוא הוסיף ופירש דלכן רק בשמחת נישואין אומרים שהשמחה במעונו ,דהרי מעון הוא מלשון דירה ,לומר לך שכאשר מקימים בית יהודי בונים מקום מגורים לשכינה הקדושה. הקמת הבית היא מעשה של בניין המקדש ממש ,שבו השמחה היא של הבורא המוצא לו סוף סוף "דירה" בעולמו. הטור (אבה"ע סימן א') כתב שאדם השרוי בלא אשה שרוי בלא דירה .מרן רבי יוסף קארו בבית יוסף תמה על דבריו וכתב שאינו יודע טעמו ,והפרישה פירש שטעות סופר היא .אך לאור דברינו נראה לומר בכוונת הטור שחידש שאדם השרוי בלא אשה שרוי בלא דירה – שהכוונה היא שהוא אולי גר בבית פיזי ,אך לא עשה בביתו דירה ומשכן להקב"ה .רק על ידי הנישואין כדת וכדין וההתנהלות כדרך ישראל סבא ,זוכים לבנות את ה"דירה" האמיתית שהיא המשכן לשכינה.

518

המורת תשרפ

מתוך הבנת בניין הבית היהודי כמשכן לשכינה ,אנו צוללים אל עומק התביעה המוסרית המונחת ביסוד המצווה :כיצד הופך ה"זהב" וה"כסף" הדומם למציאות חיה של לב פועם ואוהב. התביעה המוסרית בפרשתנו היא בראש ובראשונה ההבנה שהקדוש ברוך הוא אינו חפץ בחומר ,אלא ב"לב" המונח בתוך החומר .התורה מצווה" :מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" .מכאן עולה מוסר נוקב :המשכן אינו יכול להיבנות מתוך כפייה או מתוך מילוי חובה יבש .הוא חייב לנבוע מתוך בעירה פנימית .היהודי בדור המדבר לא שקל את כמות הזהב שלו במאזניים של כדאיות ,אלא קרע חתיכת לב והניח אותה בתוך הבניין .זוהי "תרומת הלב" – המוסר המלמד אותנו שכל נתינה לקדושה חייבת להיות חדורה בנשמה. ספרי החסידות פירשו וביארו כי 13סוגי החומרים (זהב ,כסף ,נחושת וכו') עולים בגימטריה "אהבה" ( )13וגם "אחד" ( .)13המוסר הנלמד מכאן הוא שהחומר הגשמי הוא רק מעטפת למטרה אחת :לאחד את כל כוחות החיים שלנו תחת אהבת הבורא .כשאנו תורמים לצדקה, כשאנו מקדישים זמן לזולת או ללימוד ,עלינו לבדוק :האם זהו "זהב" קר ,או שזהו זהב הרצוף אהבה? האדם נתבע להפוך את ה"יש" שלו ל"תרומה" ,מלשון התרוממות – לרומם את העולם הזה אל שורשו הרוחני. יתרה מכך ,אנו מוצאים כאן מוסר של אחריות ציבורית .המשכן נבנה מ"חתיכות לב" של כלל ישראל .הבניין כולו הוא "לב אחד גדול" של אהבה .המוסר הזה תובע מאיתנו להבין שקדושת הכלל תלויה בנדיבות הפרט .כשאדם חוטא או מתרחק ,הוא לא רק פוגם בעצמו, אלא הוא מחליש את כל בניין האהבה של האומה .וכאשר עם ישראל חוטא" ,בניין האהבה מתמסמס" ,והמבנה הפיזי קורס מאליו – כי השכינה אינה שורה בבניין של אבנים ,אלא בבניין של לבבות. התביעה המוסרית אלינו היום היא פשוטה ומחייבת" :בלבבי משכן אבנה" .כל התגברות על כעס ,כל גילוי של חסד ,כל מילה של תפילה בבית הכנסת (מקדש מעט) ,הם הלבנים שמהן נבנה המשכן בזמננו .אנו נתבעים להיות האדריכלים של הקדושה בחיי היום-יום שלנו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :התובנה הראשונה היא שכל יהודי הוא "מקדש פוטנציאלי" .אין אדם שרחוק מדי ,ואין מקום שאינו יכול להפוך למשכן .כשאדם מטהר את מחשבתו או מתגבר על כעס ,הוא בונה באותו רגע את "קודש הקודשים" שבתוכו .הקדושה אינה נמצאת רק בירושלים ,אלא בקצה האצבעות של מי שבוחר לעשות טוב. אנו למדים ש"הבית" הוא המבצר הרוחני שלנו .השלום בין איש לאשתו אינו רק עניין משפחתי ,אלא אינטרס שמימי .כשאנו משקיעים באהבה ובקדושה בבית ,אנו מזמינים את השכינה לדור אצלנו בסלון ,במטבח ובחיי היו-יום .הבית היהודי הוא ה"דירה" שהקב"ה כל כך מתאווה לה. תובנה נוספת היא ערך ה"מקדש מעט" .ההתייחסות לבית הכנסת ולבית המדרש צריכה להיות כאל מקום של השראת שכינה ממשית .כשאנו נכנסים לתפילה ,אנו לא רק מקיימים

519

גם לנשמה מגיע אוכל

חובה ,אלא נכנסים להיכל המלך .הכבוד שאנו רוחשים למקום הוא הלבנים שמהן נבנה הקשר שלנו עם הבורא. לבסוף ,אנו מבינים את כוחה של ה"תרומה המזוקקת" .בניין המשכן מלמד שאיכות הנתינה חשובה מהכמות .חתיכת זהב שניתנה בלב בוער מאהבה ,בונה קומה רוחנית גבוהה יותר מזהב שניתן ללא נשמה .עלינו לשאוף שכל מצווה תהיה "רצופה אהבה".

עיקר העניין: בסוגיית קיום מצוות "ועשו לי מקדש" בזמננו ,העלינו כמה אופנים מרכזיים המלמדים שהמצווה נצחית ונוהגת תמיד .בגמרא במסכת מגילה (כט ע"א) פירש רבי יצחק ש"מקדש מעט" אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות ,ובמחלוקת רש"י והמגן אברהם (סימן רע"ו) התברר האם הבניין עצמו הוא מצווה או רק תשמיש מצווה. השל"ה הקדוש (מסכת חולין ותענית) פירש על פי הזוהר הקדוש שהתפילין הם המקדש והמרכבה ,ושהאדם המטהר את אבריו הופך להיות משכן חי לבורא .הוא דייק בלשון "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד ,כפי שביאר גם רבי משה אלשיך הקדוש שעיקר השכינה באדם היא .רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל בספרו נפש החיים (שער א') העמיק בהקבלה שבין מבנה המקדש למבנה הנפש ,והזהיר מחטא שהופך ל"צלם בהיכל" .במישור המשפחתי ,רש"י (סוטה יז ע"א) והאדמו"ר מגור זצ"ל בעל האמרי אמת ביארו שהשכינה שורה בין איש לאישה שזכו ,והבית היהודי הוא ה"מעון" והדירה לה' .עוד התבאר כי תרומת המשכן היא "תרומת הלב" העשויה מ 13-חומרים כנגד גימטריה "אהבה" ,המלמדת שרק בניין הבנוי מרצון פנימי וטהור ראוי להשראת שכינה.