מה הקשר בין פתיחת ארון הקודש לבריאות איברי האדם?

האם ידעת שביקור בבית הכנסת עשוי להיות המרשם הטוב ביותר לבריאותך? מסע מרתק אל סוד הקשר שבין קרשי המשכן לעצמות גופך ,המגלה כיצד כל פתיחת ארון קודש היא "תחנת טעינה" לאיבר אחר בגופך .גלו את החשבון המדהים של רמ"ח פעמים בשנה שבהן

מה הקשר בין פתיחת ארון הקודש לבריאות איברי האדם? האם ידעת שביקור בבית הכנסת עשוי להיות המרשם הטוב ביותר לבריאותך? מסע מרתק אל סוד הקשר שבין קרשי המשכן לעצמות גופך ,המגלה כיצד כל פתיחת ארון קודש היא "תחנת טעינה" לאיבר אחר בגופך .גלו את החשבון המדהים של רמ"ח פעמים בשנה שבהן יוצא ספר התורה ,וכיצד רגעים אלו הופכים לסגולה נדירה לשמירה ולרפואה .שיעור המלמד אותנו להביט אחרת על גופנו – לא רק כמכונה ביולוגית ,אלא כהיכל חי שהשכינה מתאווה לשכון בתוכו ,אם רק נשכיל לפתוח לה את הדלת. בכל פעם שגבאי בית הכנסת ניגש לפתוח את הפרוכת ,עוברת רעדה בקהל .אנו עומדים, משתחווים ומלווים בעינינו את ספר התורה היוצא למסעו אל הבימה .לרגע זה אנו קוראים "עת רצון" ,אך האם ידענו שברגעים הללו מתרחש תהליך של "בניין המשכן" בתוך הגוף שלנו ממש? הלב שואל :מה הקשר בין העץ והזהב של ארון הקודש לבין העצמות והגידים של

525 גם לנשמה מגיע אוכל

האדם העומד מולו? מדוע דקדקו רבותינו למנות בדיוק כמה פעמים בשנה נפתח ההיכל? ואיזו עוצמה טמונה בנוכחות הפיזית שלנו בבית הכנסת באותן שניות שבהן ספר התורה נגלה לעינינו? אנו יוצאים לברר את הסגולה המופלאה השומרת על רמ"ח האיברים ,ומגלים כיצד בכל הוצאת ספר תורה אנו זוכים לבנות מחדש את המשכן הפרטי שלנו ,ולהמשיך שפע של חיות ובריאות לכל חלקי גופנו. מתוך הבנת הסגולה הטמונה ברגעי פתיחת ההיכל ,אנו צוללים אל היסוד המחשבתי העמוק המונח בתשתית בניין המשכן – הידיעה כי האדם עצמו הוא-הוא המעון האמיתי לשכינה. רבנו חיים מוולוז'ין זצ"ל בספרו נפש החיים (שער א' פרק ד') כתב שכל עיקר עניין הקודש והמקדש ושריית שכינתו יתברך תלוי באדם עצמו .הוא מבאר כי המשכן הפיזי שבנה משה רבנו במדבר לא היה אלא השתקפות של ה"שיעור קומה" של האדם .כאשר יהודי מקדש את עצמו בקיום המצוות ,הוא הופך להיות המקדש הממשי שבו הקדוש ברוך הוא שוכן. הוא פירש עוד כי המצוות תלויות בשורשן העליון בפרקי אברי השיעור קומה כביכול של כלל כל העולמות כולם .לשיטתו ,לכל איבר בגוף האדם יש "צינור" רוחני המקביל למצווה מסוימת ולחלק מסוים במבנה המשכן והעולמות העליונים .לכן ,המשפט "היכל ה' היכל ה' המה" נאמר על בני האדם עצמם – כשהאדם מזכך את איבריו ,הוא הופך להיות "היכל ה'" מהלך על שתיים. הוא חידש וביאר כי על זה נאמר "ושכנתי בתוכם" – בתוכו לא נאמר אלא בתוכם ,לומר לך שבתוך כל אדם ואדם יש פוטנציאל להשראת שכינה .המשמעות היא שבריאות האיברים ותקינותם אינן רק עניין רפואי-גשמי ,אלא הן תוצאה של חיבור רוחני נכון אל המקור – אל התורה ואל המקדש. מכאן אנו מבינים את עומק הקשר :אם האדם הוא המשכן ,הרי שכל פעולה הנעשית במקדש מעט (בבית הכנסת) משפיעה ישירות על ה"מקדש" הפרטי שבו – על איברי גופו. מתוך הבנת היסוד של "נפש החיים" ,לפיו האדם הוא המקדש הממשי ,אנו צוללים אל הדיוקים המופלאים במבנה המשכן ,המגלים לנו כיצד כל קרש ,לולאה וקרס הם השתקפות של גוף האדם. בספר מעם לועז (פרשת תרומה) הביא מדברי הילקוט ראובני שבמשכן היו מ"ח קרשים, ומאה לולאות ,ומאה קרסים ,כנגד רמ"ח מצוות עשה ורמ"ח איברים .המעם לועז חושף בפנינו תרשים רוחני מדהים :המשכן לא נבנה באקראי ,אלא תוכנן כ"אדם גדול" 48 .הקרשים ,יחד עם הלולאות והקרסים שחיברו את היריעות ,מצטרפים למנין רמ"ח ( ,)248שהוא בדיוק מנין האיברים בגוף האדם. הוא פירש וביאר כי הדבר בא לרמוז שעיקר השראת השכינה היא על רמ"ח איברים שבאדם כשמקדשם כראוי .כלומר ,כאשר התורה מפרטת את סדר הקרשים והחיבורים ,היא בעצם

526

המורת תשרפ

נותנת לנו "הוראות הפעלה" לגוף שלנו .האיברים שלנו הם ה"קרשים" הנושאים את משכן הנשמה ,והמצוות שאנו עושים בהם הן ה"לולאות" המחברות אותנו אל הבורא. מכאן עולה הבנה עמוקה :אם המשכן והגוף הם יחידה אחת המשתקפת זו בזו ,הרי שכל חיזוק של "כלי המקדש" בבית הכנסת ,מחזק ממילא את האיברים המקבילים להם באדם העומד שם .כאשר אנו מכבדים את קרשי המשכן או את הארון המכיל את התורה ,אנו מעניקים חיות וקדושה לרמ"ח האיברים שלנו ,המקבילים לאותם חלקי משכן. הקשר הזה הופך להיות מוחשי ומרגש במיוחד ברגע שבו "הארון" – המכיל את התורה שהיא שורש החיים – נפתח אל מול הקהל. מתוך ההקבלה המדויקת בין קרשי המשכן לאברי האדם ,אנו מגיעים אל שיאו של הגילוי – החשבון המתמטי המפתיע שקושר בין לוח השנה היהודי לבין הבריאות הפיזית והרוחנית של כל אחד מאיתנו. הרי"ל (דין קריאה וספר תורה סעי' א' עמ' תמ"ט – בשינוי נוסחאות שם אות ד') חישב ומצא שרמ"ח פעמים בשנה מוציאים ספר תורה מארון הקודש .הרי"ל חושף בפנינו חשבון שמימי :בכל שנה ושנה ,הציבור זוכה לעמוד מול ארון פתוח בדיוק 248פעמים .החשבון כולל את ימי השני והחמישי ,שבתות (שחרית ומנחה) ,ראשי חודשים ,חגים ותעניות. הוא כתב וחידש כי סגולה היא להיות בבית הכנסת בזמן הוצאת הארון לשמירה על האיברים .הרי"ל מלמד אותנו שכל פתיחה של הארון "מכוונת" כנגד איבר אחד מרמ"ח איבריו של האדם .ברגע שספר התורה יוצא מהיכלו ,נפתח צינור של שפע וחיות לאותו איבר המקביל לאותה פתיחה .מי שנמצא בבית הכנסת ורואה את הארון נפתח ,זוכה שתתחדש עליו השמירה והבריאות באבריו. ספרי החסידות פירשו וביארו כי הרגע הזה הוא "עת רצון" שבו המלך יוצא אל העם .כיוון שהאדם הוא "היכל ה'" ,הרי שבזמן שפותחים את ההיכל של "מקדש מעט" ,נפתח גם הלב של האדם לקבל השפעה רוחנית שתחיה את גופו .זהו רגע של סנכרון בין המשכן הכללי למשכן הפרטי. הדבר מתחבר לדבריו של רבנו חיים מוולוז'ין זצ"ל ,שכן אם כל חיות האיברים תלויה בקדושה ,הרי שראיית ספר התורה – שהוא שורש כל המצוות והקדושה – היא ה"תרופה" הטובה ביותר לשמירה על שלמות הגוף והנפש כאחד. מתוך הגילוי המרעיש על מניין רמ"ח פתיחות ההיכל המקבילות לרמ"ח איברינו ,אנו עולים לקומה הרעיונית המבארת כיצד השתתפותנו בתפילה הופכת מהרגל של "מצוות אנשים מלומדה" למעשה של בניין ותחזוקה של המקדש הפרטי שלנו. ההרחבה הרעיונית כאן נוגעת במהות הקשר שבין ה"ראייה" לבין ה"השפעה" .כאשר אדם עומד בבית הכנסת ורואה את ספר התורה יוצא ,הוא לא רק צופה בטקס; הוא מחבר את המבט שלו למקור החיים .חז"ל מלמדים אותנו ש"עין רואה ולב חומד" ,אך כאן התיקון הוא

527

גם לנשמה מגיע אוכל

הפוך :העין רואה את הקדושה ,והאיברים "חומדים" את חיותם מהתורה .כל פתיחת היכל היא הזדמנות לכייל מחדש את המערכות הרוחניות המפעילות את גופנו. רעיון זה מלמדנו שהתפילה בציבור אינה רק עניין של "מניין" להגיד קדיש וקדושה ,אלא היא זמן של השראת שכינה קולקטיבית שבו כל יחיד נטען בכוחו של הכלל .אם הארון והמשכן בנויים כנגד האדם ,הרי שבית הכנסת הוא "מרכז השירות" של הנשמה והגוף. כשיהודי נמצא שם בזמן הוצאת ספר תורה ,הוא מצהיר שהתורה היא ה"מנוע" של חייו, ובכך הוא זוכה שהשכינה ,ששוכנת "בתוכם" ,תעניק שמירה מיוחדת לאבריו שמשמשים ככלים לאותה תורה. יתרה מכך ,סוד רמ"ח הפתיחות מלמד על הערך של העקביות .הקדוש ברוך הוא פרס את השמירה הזו על פני כל השנה כולה – בשני וחמישי ,בשבת ובחג – כדי ללמדנו שהקדושה צריכה ללוות אותנו בשגרה .לא פעם אחת בשנה אנו זקוקים לשמירה ,אלא בכל יום ויום אנו בונים מחדש את המשכן שבלבנו .העובדה שהסגולה תלויה ב"להיות בבית הכנסת" מדגישה שהשכינה מחפשת את החיבור הפיזי שלנו למקום הקדוש ,כי דרך המקום הגשמי זורם השפע לאברים הגשמיים. מתוך ההבנה כי גופנו הוא המשכן והתפילה היא זמן טעינתו ,אנו ניגשים אל התביעה המוסרית הנוקבת שסגולה זו מציבה לפתחנו. התביעה המוסרית הראשונה היא ההכרה באחריות על הפיקדון .אם רמ"ח איברינו הם קרשי המשכן ,הרי שאנו הופכים להיות ה"כהנים" המופקדים על תחזוקת ההיכל הזה .המוסר הנלמד כאן הוא שאדם אינו יכול לנהוג באבריו בזלזול או להשתמש בהם לעבירה ,ואז לצפות לסגולה של שמירה .התביעה היא לקדושת האיברים – שהעין שרואה את ספר התורה תהיה נקייה ,שהאוזן השומעת את קריאתה תהיה חסינה מלשון הרע ,ושהרגליים הרצות לבית הכנסת לא ירוצו לדבר מצווה בלבד אלא יתרחקו מן הכיעור .הסגולה של הרי"ל היא הבטחה לשמירה ,אך היא דורשת "כלי" ראוי לשכון בו. בנוסף ,עולה כאן תביעה מוסרית לגבי היחס לזמן התפילה .פעמים רבות ,דווקא ברגעים של הוצאת ספר תורה והחזרתו ,ישנה נטייה להקל ראש ,לשוחח עם השכן או לעיין בעלונים. המוסר העולה מהידיעה שזוהי "עת רצון" לבריאות האיברים ,תובע מאיתנו ריכוז וחרדת קודש .אדם העומד מול הארון הפתוח ומדבר דברים בטלים ,הרי הוא כמי שעומד מול רופא דגול המציע לו מזור למחלותיו והוא מפנה לו עורף .התביעה היא לנצל כל אחת מ-רמ"ח הפתיחות בשנה כדי לחזק את הקשר בין הנשמה לגוף. יתרה מכך ,יש כאן מוסר של "מידה כנגד מידה" .מי שטורח ובא לבית הכנסת בזמן ,מי שמכבד את התורה ביציאתה – זוכה שהתורה תכבד אותו ותשמור על בניינו האישי .המוסר מלמד שאין מתנות חינם בעולם הרוחני; השמירה על האיברים היא פרי של מאמץ והתמדה להיראות לפני ה' במקדש מעט. התביעה המוסרית האחרונה היא להבין את ערך הכלל .הסגולה קיימת בבית הכנסת,

528

המורת תשרפ

בתוך הציבור .המוסר תובע מהיהודי לצאת מבדידותו ולהצטרף לאומה .כשם שהקרשים היו מחוברים זה לזה בבריח התיכון ,כך האיברים שלנו שואבים את כוחם מהחיבור לכלל ישראל. האחריות המוסרית שלנו היא להיות חלק מה"בתוכם" ,כדי שנזכה להשראת שכינה אישית. מתוך בירור התביעה המוסרית לקדושת האיברים והכבוד הראוי למקדש מעט ,אנו חותמים את הסוגיה בהבנה כי כל צעד לבית הכנסת הוא נדבך בבניין הבריאות והרוח של האדם. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :התובנה הראשונה היא הגישה לזמן הוצאת ספר תורה .מעתה ,כשנראה את הארון נפתח ,לא נראה בזה רק "הפסק" בין התפילה לקריאה, אלא רגע של השפעה רפואית ורוחנית .עלינו לעמוד באימה ובשמחה ,מתוך תפילה שקטה שהאור היוצא מהלוחות יקדש וישמור על איברינו. אנו למדים להעריך את הגוף שלנו ככלי קודש .אם רמ"ח איברינו הם כנגד קרשי המשכן, עלינו להתייחס לכל תנועה ,לכל מבט ולכל דיבור בחרדת קודש .השמירה על הבריאות הופכת להיות חלק מעבודת ה' – אנו מתחזקים את ה"דירה" של השכינה בתוכנו. תובנה נוספת היא ערך העקביות .הרי"ל חישב רמ"ח פעמים בשנה; כלומר ,כל פעם חשובה. מי שמחסיר תפילה בציבור או מגיע באיחור לאחר הוצאת ספר תורה ,מחסיר לכאורה "תחנה של שמירה" לאחד מאיבריו .ההתמדה בבית הכנסת היא הדרך הטובה ביותר לביטוח רפואי שמימי. לבסוף ,נבין שהקשר עם הבורא הוא אישי ואינטימי" .ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד מאיתנו .גם כשאנו מרגישים חלשים או "שבורים" ,עלינו לזכור שהמשכן הכיל גם את שברי הלוחות .השכינה אוהבת לשכון בתוך מי שמפנה לה מקום בליבו ובאיבריו.

עיקר העניין: בביאור מצוות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה ח) ,העלינו יסוד מרעיד בדברי רבנו חיים מוולוז'ין זצ"ל בספרו נפש החיים (שער א' פ"ד) ,שכתב וביאר כי עיקר עניין המקדש ושריית השכינה תלוי באדם עצמו ,שהופך להיות היכל ה' ממשי על ידי קדושת איבריו ומעשיו .המעם לועז והילקוט ראובני פירשו כי מניין חלקי המשכן – מ"ח קרשים ,מאה לולאות ומאה קרסים – עולה לרמ"ח ,כנגד רמ"ח איבריו של האדם ומצוות העשה ,לרמז שהשכינה שורה על איברי האדם המקדשם .הרי"ל (דין קריאה וספר תורה) חידש ומצא בחשבון נפלא כי ספר התורה מוצא מהארון בדיוק רמ"ח פעמים בשנה ,וכתב כי להיות בבית הכנסת ברגעים אלו היא סגולה בדוקה לשמירה על רמ"ח האיברים .נמצא כי רגע פתיחת ההיכל הוא זמן של סנכרון בין המקדש הכללי למקדש הפרטי שבגוף האדם ,וזמן של השפעת חיות ובריאות לכל חלקי גופו של היהודי העומד לפני המלך.

529

גם לנשמה מגיע אוכל