מהיכן לקחו החרטומים מים להפכן לדם, והרי כל מימי מצרים ?נהפכו כבר לדם ע"י משה ואהרן

של עצם תפיסת הנס, גבולות הכישוף, ודרך ההתעקשות האנושית לברוח מן האמת. מכת דם מתוארת בלשון מוחלטת, חדה, כוללת. לא רמז, לא מיעוט, אלא הפיכה גמורה של המציאות. "ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם", ולאחר מכן מודגשת ההשלמה "ויהי הדם בכל

יש שאלות שהתורה עצמה מניחה על השולחן בכוונה תחילה, לא כשאלה טכנית אלא כבירור של עצם תפיסת הנס, גבולות הכישוף, ודרך ההתעקשות האנושית לברוח מן האמת. מכת דם מתוארת בלשון מוחלטת, חדה, כוללת. לא רמז, לא מיעוט, אלא הפיכה גמורה של המציאות. "ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם", ולאחר מכן מודגשת ההשלמה "ויהי הדם בכל .ארץ מצרים". לשון שאין בה סדק, שאין בה חרך, שאין בה פינה לבריחה ומתוך אותה לשון כוללת מתפרצת השאלה בעוצמה. כיצד ייתכן שלאחר שהמים כולם נהפכו לדם, עוד נמצא ביד חרטומי מצרים חומר גלם למעשיהם, עד שהכתוב מעיד עליהם "ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם". מהיכן באו המים. אם נאמר שנשארו מים, כיצד יתקיים "כל המים". ואם נאמר שלא נשארו מים כלל, כיצד פעלו החרטומים. ואם נאמר שמעשיהם אינם אלא אחיזת עיניים, מדוע התורה מייחסת להם עשייה. ואם נאמר שעשו ממש, מה .גבולה של אותה עשייה, ומה ביקשה התורה ללמדנו בהעמדתה מול נס משה ואהרן השאלה הזו חורגת בהרבה מן הפרט הטכני. היא נוגעת בשורש ההבחנה שבין נס אלוקי כולל לבין כוח כישוף אנושי מצומצם. האם הנס פועל על כל המים במהותם, או רק על תחום מסוים. האם גבולות הארץ, גבולות השעבוד, גבולות גושן, כולם שייכים להגדרת המכה. האם הכישוף יכול לפעול בתוך מציאות שכבר הוכתה בנס, או שהוא נזקק לשארית מציאות שלא נכללה בו. ובעיקר, מה מלמדת אותנו התורה בכך שדווקא במכה הראשונה ניתנה רשות .לחרטומים לעשות "כן", ולחזק בכך את לב פרעה נמצא שהשאלה איננה כיצד הצליחו החרטומים לבצע פעולה, אלא מדוע הותר להם להיראות כמי שמחקים את הנס, ומה המשמעות העמוקה של חיקוי זה בתוך מהלך המכות כולו. כאן מונח מפתח להבנת דרכי ההשגחה, גבולות השקר, והאופן שבו הרשע אוחז בפרטים .כדי להתכחש לכלל הפסוקים עצמם מציבים את הקושי בעוצמה שאינה מותירה מקום לדילוג. תחילה נאמר "וייט משה את מטהו על המים אשר ביאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו ויהפכו כל המים אשר . לא די בכך, אלא שהתורה מוסיפה ומרחיבה "והדגה אשר ביאור)(שמות ז כ "ביאור לדם (שם "מתה ויבאש היאור ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ויהי הדם בכל ארץ מצרים . לשון זו כוללת לא רק את הנהר עצמו אלא את כל מערכת המים שבתחום מצרים, עד)כא שנעשה חוסר מוחלט של מי שתיה. ורק לאחר ציור זה בא הפסוק "ויעשו כן חרטומי מצרים . מכאן עולה השאלה במלוא)(שם כב "'בלטיהם ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה .חריפותה, שהרי לאחר "ויהי הדם בכל ארץ מצרים" כיצד עוד נמצאו מים לפעול בהם כתב בפירוש "והפיכו מן מיא דגושן)(שמות ז כב רבנו יונתן בן עוזיאל בתרגומו על התורה לאדמא". מדבריו מבואר שמימי ארץ גושן לא לקו במכת דם, ומשם נטלו החרטומים מים ,והפכו אותם לדם בלטיהם. לפי דרך זו, אין סתירה בין לשון הכתוב לבין מעשה החרטומים אראו תשרפ שכן "כל ארץ מצרים" באה למעט את גושן, מקום מושב ישראל, וכדרכן של מכות שיש בהן .הפליה בין מצרים לישראל על הפסוק "ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים)(שמות ז כד רש"י בפרושו על התורה לשתות" כתב שהמצרים חפרו סביב היאור כדי למצוא מים, מפני שלא יכלו לשתות ממימי היאור שהפכו לדם. מדבריו עולה שבאותה שעה נמצאו מים חדשים שלא היו מן המים הגלויים, אלא מים שנמצאו בעומק הקרקע. ומתוך זה ביארו כמה מן המפרשים, שאותם מים מעטים שנמצאו על ידי חפירה לא נכללו מיד בנס, ואת אותם מים לקחו החרטומים .והפכו לדם ביאר שאין כוונת הכתוב להעמיד את החרטומים)(שמות ז כב הרמב"ן בפרושו על התורה כשווי ערך למשה ואהרן, אלא להודיע שהקב"ה נתן רשות לכישוף לפעול בדבר מועט כדי לנסות את פרעה. ולשיטתו, גם אם לקחו מים מועטים והפכום לדם, אין זה אלא שינוי פרטי שאין בו כדי לערער את הנס הכולל, שכן המכה האלוקית חלה על כלל המים המשמשים .את מצרים חידש ביאור יסודי על פי טבע ארץ)(שמות ז כב הגר"ז סורוצקין זצ"ל בספרו אזניים לתורה ,מצרים. הוא כתב שיאור מצרים הוא נהר הנילוס שמקורו בארצות דרומיות מחוץ למצרים ,ועובר בתחומה עד הים. ולפי זה ביאר שמכת דם חלה על המים בעת כניסתם לגבול מצרים ולא על המים במקורם מחוץ לגבול. ולשון הכתוב "ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם" פירושה כל המים שבתחום מצרים. ומעתה יובן, שהחרטומים יכלו לצאת אל מקום סמוך לגבול מצרים, טרם כניסת המים לתחום המכה, ושם בלטיהם הפכו מעט מים לדם, והראו לפרעה .כאילו גם הם עושים כן נמצא שכל דרכי מפרשי התורה עולות לקו אחד ברור. אין אף שיטה הסוברת שמעשה החרטומים היה בתוך מציאות שאין בה מים כלל. או שמדובר במימי גושן, או במים שנתגלו בחפירה לאחר המכה, או במים שמחוץ לגבול מצרים. ובכל הדרכים הללו מתברר שמעשה החרטומים היה מצומצם, חלקי, ונעשה רק כדי להחזיק את לב פרעה, ולא כדי לחקות את .הנס האלוקי בהיקפו ובמהותו חז״ל ניגשו לשאלה זו לא כבעיה טכנית של מקור מים, אלא כבירור עקרוני של גבולות נאמר כלל יסודי: אין הכשפים)(דף סז ע״ב הכישוף מול הנהגת הנס. בגמרא במסכת סנהדרין עושים אלא בדבר שיש בו ממש, אבל אין בידם לברוא יש מאין. כלל זה משמש מפתח להבנת ,מעשה החרטומים במכת דם. הם לא חידשו מציאות, לא יצרו מים, ולא פעלו על עולם ריק אלא נטלו דבר מועט וקיים והפכו אותו לדבר אחר. ממילא אין כאן סתירה ללשון התורה .שהמכה הייתה כוללת, שכן פעולתם לא נגעה למהות הכללית של מימי מצרים מבואר שכוחות הטומאה ניתנים להם רשות לפעול)(דף נה ע״א בגמרא במסכת עבודה זרה בעולם במידה מסוימת, כדי לנסות את האדם, אך אינם שוברים את הנהגת היסוד שקבע גם לנשמה מגיע אוכל הקב״ה. לפי זה, מכת דם, שבאה לשבור את אלוהות היאור ולהעמיד את מצרים מול אפסות ,אליליהם, לא ניתנה ביד החרטומים לבטלה או להרחיבה. כל שניתן להם הוא לפעול במעט .באופן שיאפשר לפרעה להיאחז בשקרו ולהקשיח את לבו נאמר במפורש שמה שעשו החרטומים לא הועיל למצרים)(שמות רבה ט פרשה ז במדרש רבה אלא הוסיף עליהם פורענות, שהרי אם המים המעטים שנמצאו נהפכו גם הם לדם, נמצא שמעשיהם לא הביאו רפואה אלא החמרת המכה. מדרש זה מבליט נקודה עמוקה: פעולת ,החרטומים אינה עומדת מול הנס אלא משרתת את הקשיית הלב, מוסיפה הרס על הרס .ומונעת הכרה באמת , נאמר שכוחות הכשפים פועלים בליטא, בהסתר)(פ״ז ה״ב ובתלמוד ירושלמי במסכת שבת בדרך של תחבולה, ואינם פועלים באור גלוי. דבר זה מדויק בלשון הכתוב "בלטיהם", לשון עטיפה והסתרה. הנס של משה ואהרן נעשה לעיני פרעה ולעיני עבדיו, בגלוי ובפרסום, ואילו מעשה החרטומים נעשה כלפי חוץ כאילו הוא דומה, אך במהותו הוא נסתר, מצומצם, וחסר .יכולת תיקון עיקרון כללי שדבר שנעשה לצורך הטעיה)(דף נג ע״ב עוד מצינו בגמרא במסכת פסחים .והקשיית הלב, אף אם יש בו ממש מסוים, אינו נחשב כמעשה בונה אלא כמעשה משחית עיקרון זה משתלב עם מדרש חז״ל על החרטומים, שעניינם לא היה אלא לספק לפרעה .'אמתלה להמשך סירובו, ולא לעמוד מול כוח ה מתוך דברי חז״ל מתברר קו אחד ברור. החרטומים פעלו רק במקום שבו נותרה שארית מציאות, רק במעט, ורק באופן שאינו משנה את הכלל. הנס האלוקי פועל על הכלל, על המהות, על יסוד החיים של מצרים, ואילו הכישוף האנושי פועל על פרט, על מקרה, ועל חיקוי חסר תוחלת. ולכן אין כל קושי מהיכן לקחו מים, שכן עצם השאלה מלמדת על ההבדל .המהותי בין שני סוגי הפעולה : ביאר שמה שעשו החרטומים אינו ענין שוה לנס)(שמות ז כב הרמב"ן בפרושו על התורה משה ואהרן, כי אין כחם אלא לעשות דבר בדבר מועט, והכל כדי לחזק לב פרעה, ולכן אף אם מצאו מעט מים והפכום לדם, אין זה מכח שמבטל או דוחה את המכה, אלא חיקוי .מצומצם שאין בו אלא הטעיה : כתב "והפיכו מן מיא דגושן)(שמות ז כב רבנו יונתן בן עוזיאל בתרגום יונתן על התורה לאדמא", ומבואר שמימי גושן לא הוכו במכת דם, ומאותם מים נטלו החרטומים לפעול .את פעולתם, נמצא שהמכה היתה בכל מצרים, אך מקום מושב ישראל נשאר מחוץ למכה : פירש על "ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים)(שמות ז כד רש"י בפרושו על התורה לשתות" שהיו חופרים סביב היאור למצוא מים מפני שלא יכלו לשתות ממימי היאור. ומתוך זה מתיישב שנמצאו מים בטורח רב שלא היו מן המים הגלויים, ובמים אלו אפשר להבין .כיצד היתה לחרטומים מציאות של מים להפכם לדם אראו תשרפ ,: חידש שהנילוס מקורו מחוץ למצרים)(שמות ז כב הגר"ז סורוצקין זצ"ל בספר אזניים לתורה והמכה חלה על המים בבואם לתחום מצרים, ולכן החרטומים יכלו לצאת אל מקום סמוך "לגבול קודם כניסת המים לתחום המכה ולהפוך שם מעט מים לדם, וזה פירוש "ויעשו כן .שאינו בתוך מצרים לאחר שנלקו המים, אלא קודם כניסתם לאחר שנתבארו דברי הראשונים והאחרונים, נתרגם עתה את הבירור לנפקא מינות ולמהלכי עומק, כדי שהשאלה לא תישאר כפלפול על פרט היסטורי, אלא תהפוך למראה .של תורה בחיים ראשית נפקא מינה בהבנת לשון הכתובים. כאשר התורה אומרת "ויהפכו כל המים אשר , אין זה מחייב שכל)(שם כא " ואחר כך "ויהי הדם בכל ארץ מצרים)(שמות ז כ "ביאור לדם מולקולת מים בכל מרחב מצרים הפכה מיד לדם בלא אפשרות מציאה של מים כלל, אלא שהמים המשמשים את מצרים, מערכת החיים שלהם, הנהר ותעלותיו ומימיו הנאגרים ,בתחומם, נהפכו לדם, עד שלא יכלו לשתות. וממילא ייתכן שיישארו מים מחוץ לגבול המכה ,)(שמות ז כד , או מים שנתגלו בחפירה כפי שמורה רש"י)(שמות ז כב כגון גושן לפי תרגום יונתן . נפקא מינה זו מלמדת)(שמות ז כב או מים קודם כניסתם לתחום מצרים לפי אזניים לתורה כלל גדול. לשון כוללת בתורה היא כוללת במישור התכלית והמציאות הנגלית, ולא בהכרח .במישור הפיזיקלי הדק שאדם מנסה להיתלות בו כדי לסתור את הענין ,)(שמות ז כב שנית נפקא מינה בהבנת כוח הכישוף מול הנס. לפי הרמב"ן בפרושו על התורה גם כאשר החרטומים עושים משהו, אין זה מקביל למשה, כי פעולתם היא מיעוטית וחסרת שליטה על הכלל. נמצא שכוח טומאה יכול להפיק חיקוי נקודתי, אבל אינו יכול לשלוט .במציאות כולה, ואינו יכול לשבור הנהגת ה'. זה יסוד בהשקפת התורה על כוחות של שקר .הם חזקים בתדמית, חלשים במהות שלישית נפקא מינה במבט על פרעה עצמו. אם החרטומים לקחו מים מגושן, או מן החפירות, או מן הגבול, הרי שפרעה אינו מתפעל מן הכלל אלא נאחז בפרט. הוא רואה ארץ שלמה שאין בה מים לשתות, והוא מחפש את המעט שניתן להציגו כחיקוי. זהו דפוס פסיכולוגי של רשע, של אדם שמבקש פתח מילוט מן האמת. די לו בפרצה קטנה כדי להכריז שאין כאן דבר. ממילא נפקא מינה לעבודת האדם, לזהות מתי הוא עצמו מחפש פרצות .זעירות כדי לא להשתנות ומכאן הרחבה רעיונית. מכת דם היא מכה ראשונה, יסודית, שמטרתה להפוך את מקור ,החיים של מצרים למקור מוות, כדי לשבור את האלילות בשורשה. מצרים חיה מן היאור בוטחת ביאור, סוגדת ליאור. והקב"ה הופך מים לדם, כאילו אומר. כאשר הופכים את החיים לאליל, החיים עצמם נהפכים למוות. החרטומים, במעשיהם, אינם אלא ממחישים את עומק העיוות. במקום לבקש מים, הם מוסיפים דם. במקום להציל, הם מחקים הרס. כאן נמדדת .כל תבונת עולם. האם היא מולידה תיקון, או רק יוצרה תירוץ .הרחבה מחשבתית נוקבת יותר. יש הבדל בין אמת לשקר לא רק בכמות, אלא בכיוון גם לנשמה מגיע אוכל אמת, גם כשהיא מכה, היא מכה כדי לפתוח דרך. שקר, גם כשהוא מחקה, הוא מחקה כדי .לסגור לב. לכן משה ואהרן הופכים מים לדם כדי להוציא את ישראל, כדי לשבור עבדות ,החרטומים הופכים מים לדם כדי לחזק לב פרעה, כדי להעמיק עבדות. אותו מעשה חיצוני .שתי תכליות הפוכות. כאן נחשף שהמעשה אינו נמדד רק בתוצאה אלא בכוונה ובמגמה הרחבה מוסרית. יש מצבים שבהם אדם פוגש נס פרטי בחייו, אות, התעוררות, דחיפה מן השמים, והתגובה שלו היא לחפש מיד חרטומים. למצוא הסבר, חיקוי, תירוץ, משהו שיאפשר לו להישאר בדיוק כפי שהיה. והמסר של מכת דם הוא שהבריחה הזו איננה חכמה אלא עצימת עיניים. כי גם אם תמצא לך מעט מים מחוץ לתחום, אתה עדיין עומד בתוך מצרים .מלאה דם. המציאות זועקת, והלב בוחר להתעקש ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: אדם צריך להיזהר שלא להעמיד את עצמו על ,פרטים קטנים כדי לא לראות אמת גדולה הזועקת מולו. יכולת לחקות אינה הוכחה לאמת לפעמים היא רק כלי לדחות שינוי. בכל בחירה יש לשאול. האם המעשה שלי מוסיף חיים ומים, או שהוא רק מוסיף עוד דם על דם. כאשר מופיע סימן מן השמים, אין הדבר נמדד אם אפשר להסבירו, אלא אם הוא קורא לי לתיקון. החכמה האמיתית איננה לדעת להפוך מים .לדם, אלא לדעת להחזיר דם למים, להחזיר חיים למקום שהתייבש :עיקר העניין:עיקר העניין מכת דם תוארה בלשון כוללת כדי ללמד שהקב"ה פגע במערכת החיים של מצרים ובשורש אלילותה, אך מעשה החרטומים אינו סתירה לכך, משום שפעולתם הייתה רק במים שלא נכללו במכה באותו אופן. או במימי גושן כפי שכתב תרגום יונתן , או במים קודם)(שמות ז כד , או במים שנתגלו בחפירה כפי שמורה רש"י)(שמות ז כב , ובאופן יסודי הרמב"ן)(שמות ז כב כניסתם לגבול מצרים כפי שחידש אזניים לתורה העמיד שכל פעולת החרטומים אינה אלא מיעוט המותר להם כדי לחזק)(שמות ז כב לב פרעה. בכך מתברר ההבדל בין נס אלוקי הפועל על הכלל ובא לתקן ולשבור אלילות, לבין כישוף אנושי הפועל על פרט ובא להטעות ולהקשיח את הלב. ובין מים לדם נרמז הסוד של כל חיי האדם. כשהלב נפתח לאמת, אפילו דם נהפך למים .חיים, וכשהלב נאחז בשקר, אפילו המים האחרונים נהפכים לדם