האם מותר לקבל מגוי תרומה לבית כנסת שכבר בנוי? הוכח מפרשת השבוע!

השבוע! עומדים אנו נפעמים אל מול מראהו המרהיב של המשכן בשלהי הקמתו ,כאשר ענני הכבוד כבר מתחילים לחופף על היריעות ,והנה מתעוררת שאלה המנסרת בחללו של עולם התורה:

האם מותר לקבל מגוי תרומה לבית כנסת שכבר בנוי? הוכח מפרשת השבוע! עומדים אנו נפעמים אל מול מראהו המרהיב של המשכן בשלהי הקמתו ,כאשר ענני הכבוד כבר מתחילים לחופף על היריעות ,והנה מתעוררת שאלה המנסרת בחללו של עולם התורה: מה יהא דינו של הבית כאשר קירותיו כבר עומדים על תילם? האם אותה קדושה עילאית המלווה את הבית דורשת גם כעת ,בשלב השלמות והנוי ,את טהרת הממון הישראלי בלבד, או שמא דווקא כעת ,כשהבניין אינו תלוי עוד בייסודו בנדבת העמים ,נפתח השער לקבלת

454 המורת תשרפ

עיטורים ופאר גם מידי אלו שאינם בני ברית? השאלה מתחדדת שבעתיים כאשר על שולחן מלכים עולה נדבה מיוחדת במינה – ספר תורה קדוש ,או כלי כסף מפוארים המוגשים על ידי מושלי המחוזות ואצילי האומות .הלב נחלק בין רצון להרבות בכבוד שמיים ובפאר הבית, לבין החשש שמא שמו של הנכרי החקוק על קודשי הקודשים יהווה פגיעה בזהותנו הפנימית ובזקיפות הקומה של עם הנבחר .האם ישנו חילוק בין עצם הממון המקיים את הבניין לבין הנצחת שמו של המנדב הנכרי בין הכתלים? בירור זה יוביל אותנו בספרנו בין גזירות הכתוב בפרשה ,דרך תשובותיהם המרתקות של גדולי הדורות האחרונים ,המבקשים להתוות את המצפן המדויק שבין הכרת הטוב לבין שמירת חומות הקדושה מיד נכרית. מתוך הסקרנות הרוחנית המבקשת להבין האם קדושת הבית שכבר עומד על תילו מאפשרת שותפות עם העמים ,אנו פונים אל פסוקי המקרא בפרשתנו ,שם נטמנו הזרעים להבנת היחס שבין "תרומת בני ישראל" לכלל נדבות האדם. "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה ,ב) .התורה כופלת את עניין התרומה; פעם אחת היא נותנת את הרשות "ויקחו לי תרומה" ,ופעם שנייה היא מצווה "תקחו את תרומתי" .כפילות זו מזמינה את מפרשי התורה לברר את גבולות הזמן והאישיות בנתינה זו. רש"י (שמות כה ,ב) פירש" :ויקחו לי – לשמי" .הוא מלמד שהעיקר הוא הכוונה לשם שמיים. כאשר הבית כבר בנוי ,עולה השאלה האם גם אז נדרשת אותה רמת "לשמי" המיוחדת לישראל ,או שמא הכללת נדבת העמים במבנה קיים אינה פוגמת בייחוד הזה. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כה ,ב) פירש" :מאת כל איש – מישראל ,והוא דבק עם דבר אל בני ישראל" .האבן עזרא עומד על כך שהציווי המקורי היה מתוחם לישראל .מכאן ניתן לדייק שאולי דווקא בייסוד המשכן ובבניינו הראשוני הייתה הקפדה יתירה ,אך לגבי תוספות ופאר לבית קיים ,ייתכן שהמחיצה גמישה יותר. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות כה ,ב) כתב" :ודבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה – כי רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה המשכן משלהם ,ולא משל אחרים ,כדי שתשרה שכינה בתוכם" .הרמב"ן מעמיק בשורש העניין :השראת השכינה תלויה בכך שהבית הוא "משלהם". מכאן עולה הדיון המרתק לגבי בית כנסת שכבר בנוי – האם תרומת נכרי למבנה קיים נחשבת כפגיעה בבעלות של "משלהם" ,או שמא כיוון שהשכינה כבר שורה שם ,שוב אין הממון הזר יכול להזיק. רבינו עובדיה ספורנו (שמות כה ,ב) פירש" :מאת כל איש אשר ידבנו לבו – כי לא רצה הקדוש ברוך הוא בזה בניין מלכים כבניין הורדוס ,אלא בנדבת לב ישראל בלבד" .הספורנו מצביע על הניגוד שבין פאר חיצוני לבין טהרת הלב .מכאן אנו למדים את הזהירות הנדרשת בקבלת מתנות מ"מלך" או "מושל מחוז" – האם המתנה נובעת מנדבת לב טהורה המכירה באמת ,או שמא היא "בניין מלכים" שכל מטרתו תפארת חיצונית. רבי אפרים לונטשיץ הכלי יקר (שמות כה ,ב) חידש" :ויקחו לי תרומה – למה נאמר לי ,לומר

455

גם לנשמה מגיע אוכל

שהתרומה צריכה להיות לשמי ,ואם יתנו אחרים יהיה זה לכבודם ולתפארת שמם" .הכלי יקר נוגע בנקודה הכואבת של הנצחת השם .הוא מזהיר כי נדבת אחרים עלולה להפוך את הקודש לכלי לקידום שמם ,וזוהי הסיבה שהתורה הגבילה את התרומה מלכתחילה לאלו שכוונתם לשמים באמת. התרגום יונתן בן עוזיאל (שמות כה ,ב) תרגם" :מלל עם בני ישראל ויסבון קדמי אפרשותא... תיסבון ית אפרשותי" .התרגום מדגיש את הפעולה המתמשכת של "תקחו" .יש כאן רמז לכך שבכל דור ודור ,כאשר באים לקחת תרומה לקודש ,עלינו לבחון האם היא עומדת במבחן ה"קדמי" – לפני השם ,או שהיא נתונה תחת השפעות זרות. מתוך יסודות המקרא המייחדים את נדבת המשכן לבני ברית ,אנו באים אל היכלי התלמוד, שם נתלבנו גדרי הקבלה מהעמים וההבדלים הדקים שבין קדושת המקדש למקדש המעט. בגמרא במסכת ערכין (דף ו ע"א) נאמר" :עובד כוכבים שהתנדב לבדק הבית ,אין מקבלין ממנו לכתחילה ,ואם נטלו אין מחזירין לו .היה דבר מסוים כגון קורה מחזירין לו ,כדי שלא יהיה להם דבר מסוים בבית המקדש ,שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית לא-לוהינו" .רש"י (שם ד"ה יגוד) ביאר את ההבדל המהותי שבין המקדש לבית הכנסת ,ולשון קודשו היא" :ויבננו בבית הכנסת" .מדבריו אלו דייקו גדולי הפוסקים כי מה שנאסר במקדש משום "דבר מסוים", הותר בבית הכנסת ,שבו אין אנו חוששים שמא יהיה לנכרי חלק וזיכרון בבניין. בתלמוד ירושלמי במסכת שקלים (פרק א הלכה ד) שנינו" :אמר רבי יוחנן :בתחילה אין מקבלין מהן לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים ,ובסוף מקבלין מהן דבר מסוים ואין מקבלין מהן דבר שאינו מסוים" .רבי יוחנן מעמיד חילוק דרמטי בין שלב ייסוד הבית לבין השלב שבו הבית כבר עומד על תילו .כאשר הקירות כבר בנויים ,החשש שהנכרי ירפה את ידי הבונים או יטען לבעלות על עצם היסוד נחלש ,ולכן נפתח פתח לקבלת עיטורים ופאר גם מאלו שאינם מישראל. המשנה במסכת שקלים (פרק א משנה ד) קובעת את היסוד להבחנה בין חובות הציבור לנדבות הלב" :העובד כוכבים והכותי ששקלו אין מקבלין מידן ...אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן". הגמרא במסכת עבודה זרה (דף כד ע"א) לומדת זאת מהפסוק שאמר משה רבנו לפרעה" :גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' א-לוהינו" .מכאן שקיים פתח לקבלת קרבנות ונדבות מהנכרי ,שכן הרצון להקריב להשם אינו מוגבל רק לבני ישראל ,אלא שייך לכל המבקש לחסות תחת כנפי השכינה בדרך של נדבה שאינה מכפרת. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ד ע"א) מובא המעשה בבבא בן בוטא שהשיא עצה להורדוס לבנות את בית המקדש כדי לכפר על כך שהרג את חכמי ישראל .מנגד ,הגמרא מציינת כי דניאל נענש על שהשיא עצה לנבוכדנצר לתת צדקה" :וחטאך בצדקה פרוק" .הדיון שם מבהיר כי ישנו הבדל בין צדקה הניתנת לעניים ,שמטרתה לכפר על החטא ולהגן על הנכרי, לבין נדבה לבניין הבית שיש בה משום כבוד שמיים ופאר לישראל .בבניין בית הכנסת, הצורך לפאר ולרומם את הבית הוא המכריע ,וכל עוד אין בזה משום חילול השם או ביזיון לישראל ,גוברת המצווה על החשש שבשותפות זו.

456

המורת תשרפ

מתוך בירור סוגיות התלמוד המבחינות בין "דבר מסוים" במקדש לבין נדבת הלב בבית הכנסת ,אנו עולים אל קומתם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,מעתיקי השמועה ,אשר שרטטו את גבולות ההיתר לקבלת נדבת העמים. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ח הלכה ח) כתב :עכו"ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחילה ,ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו .היה הדבר מסוים כגון קורה או אבן מחזירין לו כדי שלא יהא להן דבר מסוים במקדש ...אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחילה ,והוא שיאמר כדעת ישראל הפרשתי ,ואם לא אמר טעון גניזה שמא לבו לשמים .הרמב"ם מעגן להלכה את החילוק המהותי :בעוד שבמקדש ובחומות ירושלים החמירה התורה שלא לתת לנכרי "חלק וזיכרון" ,הרי שבבית הכנסת הקלו לקבל מהם לכתחילה .הטעם לכך נעוץ בעובדה שבית הכנסת הוא מקום תפילה שבו נדבת הנכרי אינה נחשבת כשותפות בבעלות על קדושת המקום אלא כמתנה לשם שמיים ,ובתנאי שכוונתו מיושרת לדעתם של ישראל. רבנו יהושע פלק בספרו דרישה ופרישה (יו"ד סימן רנט) ביאר :דבדק הבית אית ביה קדושה טפי .הדרישה עומד על כך שהאיסור במקדש נובע מעוצמת קדושתו ,בעוד שבית הכנסת, על אף מעלתו ,אינו מוגדר כבית השם המוחלט שבו נאסרה כל נגיעה של מי שאינו מצווה. לכן ,בבית כנסת שכבר בנוי ,הצורך בפאר ובנוי הבית גובר על החשש משיתוף הנכרי בבניין. רבנו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (מובא במגן אברהם סימן קנד ס"ק כג) כתב :מי שעשה היכל לבית הכנסת ורצה לכתוב שמו אין יכולים לעכב עליו דגם התורה פרסמה עושי מצוה .אמנם דברי הרשב"א נאמרו במקורם על ישראל המבקש להנציח את שמו על כלי קודש ,אך גדולי האחרונים דנו האם ניתן להקיש מכאן גם לנכרי .הרשב"א מלמדנו את היסוד שפרסום עושי מצווה הוא עניין חיובי ,אך כפי שנראה בהמשך ,כשמדובר בנכרי ,עולה החשש המוסרי והלאומי של "חלק וזיכרון" במקום המקודש לישראל בלבד. רבנו עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה (שקלים פרק א משנה ד) פירש :אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן – עולות בלבד ,אבל שלמים לא ,שהשלמים באים לכפר והם אין להם כפרה. הברטנורא מחדד את ההבחנה בין כפרה לבין נדבה .כאשר הנכרי נותן לבית הכנסת "מנורה או דבר אחר" ,אין זה בא לכפר על חטאיו כקרבן חטאת ,אלא כנדבה של כבוד ,ולכן הדבר מותר לכתחילה בשונה מצדקה לעניים המגינה ומכפרת. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יו"ד סימן רנ"ט סעיף ד') פסק :עובד כוכבים שהתנדב מנורה או דבר אחר לבית הכנסת ,מקבלים ממנו .והוא שיאמר :בדעת ישראל הפרשתי אותה .ואם לא אמר כן ,טעון גניזה .מרן מקבע את ההלכה כי בבית כנסת שכבר בנוי ,אין מניעה לקבל כלי קודש או פאר מהנכרי ,ובלבד שכוונתו משועבדת לדעתם של ישראל .התנאי של "בדעת ישראל" מבטיח כי המתנה תשתלב בקדושת המקום ללא שמץ של כוונה זרה. רבי אברהם יצחק גליק בספרו שו"ת יד יצחק (חלק ג' סימן רע"א) חידש :בעיניי הדבר פשוט דהוי כאומר בדעת ישראל הפרשתי שהרי עשה כן על פי עצת הישראל הנ"ל שהסביר לו לכבד

457

גם לנשמה מגיע אוכל

את הקהל בספר תורה שיקראו בו בבית הכנסת ,ועוד דהרי הוא נתן רק המעות וסמך על הישראל לקנותו וכן עשה ,ואם כן הכל נעשה על דעת הישראל .היד יצחק דן במקרה מיוחד של מושל מחוז שתרם ספר תורה בעצת יהודי .הוא מכריע כי כאשר הנכרי פועל בהדרכת יהודי ונותן רק את הממון לקניית החפץ ,הרי זה נחשב כאילו אמר במפורש "בדעת ישראל הפרשתי" ,שכן כל המהלך נעשה מתוך מטרה לכבד את הקהילה בדרך המקובלת עליה. רבי שלמה יהודה טבק בספרו שו"ת תשורת שי (חלק א' סימן ט"ו) ביאר :ששאלת בני אדם הדופקים על פתחי גויים לקבץ נדבות לצורך בנין בית הכנסת אי שפיר עבדי ...ומה שכתבת דאסור להשיאם עצה לעשות דבר מצווה ...נראה לי דווקא מידי דמכפר ומגן עליו ...ומתורת משה רבנו ע"ה למדנו שאמר לפרעה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' .התשורת שי דוחה את החששות של ביזיון או חילול השם בקבלת נדבה מהעמים לצורך בית הכנסת. לשיטתו ,המצווה של פאר הבית גדולה מהחשש של "חסד לאומים חטאת" ,והוא מוכיח זאת ממשה רבנו שביקש זבחים מפרעה .עם זאת ,הוא מסייג את דבריו בחשש מפני הדדיות שתחייב את ישראל לסייע לבתי תפילתם בעתיד. רבי אברהם זאב הלוי סג"ל איטינגא בספרו שבילי דוד (יו"ד סימן רנ"ד) כתב :אף דקיימא לן דעובד כוכבים שהתנדב דבר לבית הכנסת מקבלין ממנו ,מכל מקום לסיועי לבניין בית הכנסת אין מקבלין ממנו ...ודין בית הכנסת מדרבנן כדין בית המקדש .השבילי דוד מבחין בין מתנה של חפץ נייד לבין השתתפות בעצם בניין הקירות .לדעתו ,יש להקיש מאיסור בניין המקדש לבית הכנסת ,ולכן יש להחמיר ולא לקבל סיוע לבניין עצמו ,אלא רק לצרכים הפנימיים והמטלטלים של הבית. רבי יוסף תאומים הפרי מגדים (או"ח סימן קנ"ד במשבצות זהב סק"ז) ביאר :דבבית הכנסת אין להחמיר כל כך כבבית המקדש ,וכל דפריש בדעת ישראל שפיר דמי .הפרי מגדים מחזק את הגישה המקלה בבתי כנסיות ,ומסביר כי גזירת הכתוב "לא לכם ולנו" לא פשטה לקדושת בתי כנסיות שבגולה באותה חומרה ,ולכן יש לסמוך על דברי מרן בשולחן ערוך המקבל נדבתם לכתחילה. מתוך דברי רבותינו האחרונים שדנו בגדרי הקבלה ,אנו באים אל בירורם של גדולי הדורות האחרונים ,שהתמודדו עם שאלות אלו במציאות המורכבת של בניין ירושלים וקהילות הקודש בתפוצות. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן קמא) דן בעניין קבלת צדקה ונדבה ,והעיר כי הטעם שאין מקבלים מגוי צדקה הוא משום חילול השם בפרהסיה או "ביבוש קצירה", טעמים שאינם שייכים בנדבה לבית כנסת שנועדה לפאר את הבית .עם זאת ,הוא מדגיש כי ההכרעה בקבלת תמיכה משלטונות זרים מסורה אך ורק לגדולי הדור בכל דור ודור ,שכן יש בדבר עניינים נשגבים של השפעה רוחנית. הגרא"י וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י סימן נא וחלק יח סימן סו) כתב :הנה בספר שדי חמד מביא בשם ספר שבילי דוד שהעלה דאף דקיי"ל דעובד כוכבים שהתנדב דבר לבית הכנסת

458

המורת תשרפ

מקבלין ממנו ,מ"מ לסיועי לבניין ביהכ"נ אין מקבלין ממנו ...ברם אם יש מקום לחשוב כי מתחת לההתרמות הכספיות של הא"י טמונות כוונות לרעה ...כדי להשיג עי"כ אוהדים לפעולותיהם המסיונריות ,או כדי שיהא להם עי"כ דריסת רגל לחוות דעות בתדמית ביהכנ"ס בחיצוניותו או בפנימיותו ...אזי זה בבחינה של וחסד לאומים חטאת .הציץ אליעזר מחדש חילוק יסודי לגבי ירושלים :הוא פוסק כי בירושלים אין לקבל שום תרומה מגוי ,וזאת על פי דברי הרמב"ם (הלכות מתנ"ע פ"ח ה"ח) שאין מקבלים מהם לחומת ירושלים ולא לאמת המים שבה ,משום שנאמר "ולכם אין חלק וצדקה וזיכרון בירושלים" .לשיטתו ,אם בחפירת אמת מים אסור ,קל וחומר בבניית בית כנסת בתוך העיר הקדושה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (במאמרו בספר הזיכרון להגר"י אברמסקי) פסק כי מותר לקבל תרומות לבניין בית כנסת או לישיבה גם מנכרים וגם מקהילות רפורמיות ,בתנאי מפורש שלא יכתבו את שמם על קירות בית הכנסת ולא ינציחו אותם בתוכו .הוא סבור שנוי הבית ורווחת הלומדים גוברת על החשש ,כל עוד אין בדבר הנצחה שתיתן להם "חלק וזיכרון". מו"ר הגר"א וייס (בשיעוריו ובמנחת אשר) עומד על כך שעיקר ההיתר לקבל נדבה מגוי לבית הכנסת נובע מההבנה שאין כאן כפרה אלא כבוד שמיים ,אך הוא מדגיש כי יש להיזהר מליצור תלות נפשית או כלכלית בשלטונות הנכריים ,כדי שבית הכנסת יישאר בבחינת "משכנותיך ישראל" בטהרתו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (הלכות בית הכנסת סימן קנ"ט) כתב :נתבאר שמותר לקבל תרומות לבניין בית כנסת ,או לישיבה קדושה ...בתנאי שלא יכתבו את שמם על קירות בית הכנסת ,שלא ינציחו את שם הגויים והרפורמים על קיר בית כנסת מבית או מחוץ .הוא מבאר את החילוק המובא בש"ך (יו"ד סימן רנד ס"ק ד) שצדקה לעניים אסור לקבל מגוי כי היא מכפרת ,אבל נדבה לבית כנסת היא כמו קרבן עולה שמקבלים מהם ,כי אין בה כפרה אלא כבוד למקום. מתוך דברי רבותינו המבחינים בין עצם קבלת הממון לבין הנצחת השם ,אנו יורדים אל עולם המעשה לבחון את ההשלכות המעשיות העולות מבירור זה .נפקא מינא ראשונה היא שאלת ההנצחה והזכרת השם .אף על פי שמעיקר הדין מותר לקבל את החפץ או הממון לבית הכנסת ,הרי שלמעשה עולה הוראה ברורה מתוך דבריו של הרב אברהם יצחק גליק בשו"ת יד יצחק :אין לכתוב את שמו של הגוי על ספר התורה או על מעילו .הנצחה כזו נחשבת כ"גנאי לציבור" ,שכן אין זה ראוי שעל קודש הקודשים של עם ישראל יהיה חקוק שמו של מי שאינו בן ברית .הפתרון המעשי שהוצע הוא כתיבת השם בפנקס הקהילה בלבד ,כדי לקיים את הכרת הטוב מבלי לפגוע בקדושת הכלים. השלכה נוספת נוגעת לשפה שבה נכתבת ההקדשה .מדברי היד יצחק עולה כי כתיבת שם בלועזית (ובכלל זה אנגלית) על תשמישי קדושה היא אסורה .מכאן עולה נפקא מינא למעשה גם לגבי תורמים יהודים המבקשים לכתוב שמות בלועזית על מעילי ספרי תורה או פרוכות, שיש בדבר משום מכוער הדבר ואסור ,ובוודאי שכך הוא הדבר בתרומת נכרי.

459

גם לנשמה מגיע אוכל

נפקא מינא חשובה קיימת בהבחנה הגיאוגרפית שחידש הגרא"י וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר .למעשה ,יש להבדיל בין בתי כנסת שבתפוצות לבין בתי כנסת בירושלים .בירושלים, בשל קדושתה המיוחדת והפסוק "ולכם אין חלק וצדקה וזיכרון בירושלים" ,אין לקבל שום תרומה מנכרי ,אפילו לבית כנסת שכבר בנוי ,כדי שלא לתת להם אחיזה כלשהי בעיר הקודש. עוד עולה נפקא מינא לעניין זהות התורם וכוונתו .מאחר שההיתר מבוסס על כך שהנכרי אינו מבקש כפרה אלא כבוד ,עלינו לבחון היטב האם התרומה אינה משמשת ככלי תעמולתי למסיונריות או להשגת דריסת רגל בהחלטות הקהילה .במקרה שיש חשש כזה ,הנפקא מינא היא איסור גמור של קבלת התרומה ,בבחינת "וחסד לאומים חטאת". לבסוף ,קיימת נפקא מינא לעניין קיום מסיבות לכבוד התורם .כפי שהובא בשם האגרות משה והראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,גם במקום שמותר לקבל את הממון ,עריכת מסיבת כבוד ופרסום גדול לכבוד הגוי היא דבר מכוער .למעשה ,עדיף להשתדל להשיג את צורכי המצווה מיהודים ,ורק בהכרח גמור להשתמש בממון העמים תוך שמירה על צניעות והיעדר הנצחה בולטת. מתוך בירור גדרי המעשה והנפקא מינות העולות מהם ,אנו מתעלים אל הקומה הרעיונית, לבחון את עומק המושג "חלק וזיכרון" ואת המשמעות של בלעדיות הקדושה הישראלית במרחב הציבורי של בית הכנסת. ההרחבה הרעיונית בסוגיה זו נוגעת במהות הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמיים ,קשר המתבטא במילים שאמר נחמיה לסנבלט וחבריו" :ולכם אין חלק וצדקה וזיכרון בירושלים". המושג "חלק" מבטא בעלות ושותפות בייסוד" ,צדקה" מבטאת זכות מוסרית וכפרה ,ו"זיכרון" מבטא את השארת החותם האישי לדורות .הרעיון הטמון בהגבלת נדבת הגוי ,ובמיוחד את הנצחת שמו ,הוא ההבנה שבית הכנסת אינו רק מרכז קהילתי או "בית תפילה" במובן הכללי, אלא הוא משכנו של הקדוש ברוך הוא בתוך עמו .כאשר שמו של נכרי חקוק על כלי קודש או על קיר הבית ,נוצרת סתירה רעיונית; הזיכרון שנשאר בבית השם צריך להיות זיכרון של ברית ,של מצווה ושל שייכות פנימית ,וכל אלו הם נחלתם הייחודית של בני ישראל. יתרה מכך ,הרעיון של "חלק וזיכרון" מלמדנו שקדושה אינה נמדדת רק בפאר חיצוני. בניין המקדש והמשכן ,ובעקבותיהם בתי הכנסיות ,יונקים את כוחם מהזיהוי המוחלט שלהם עם זהות האומה .קבלת נדבה ללא הנצחה בולטת ,כפי שביאר הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף, מאפשרת את השימוש בחומר לטובת הקודש מבלי לשעבד את הרוח .אנו מעלים את הממון של העולם אל הקודש ,אך אנו שומרים על "זיכרון" הבית טהור ומזוקק .בכך אנו מצהירים כי גם אם העולם כולו מכיר בכבוד השם ותורם לכבודו ,הרי שהאינטימיות של התפילה והשראת השכינה ב"מקדש מעט" נשארת ברית עולם בין הקדוש ברוך הוא לבין בניו ,ללא שותפות של זר בתוך ההיכל. ועתה אנו ממשיכים אל הקומה המחשבתית ,לברר את שורש היחס שבין השפעת ישראל על העולם לבין שמירת הייחוד בתוך הקודש .ההרחבה המחשבתית בסוגיה זו מעמידה

460

המורת תשרפ

אותנו על ההבדל הדק שבין "השאת עצה" לנכרי לבין היענות לרצונו לתרום מרצונו הטוב. המחשבה היהודית מבחינה בין שתי הנהגות :מחד ,אנו מוצאים את דניאל שנענש על שהשיא עצה לנבוכדנצר לתת צדקה ,ומאידך את בבא בן בוטא שהשיא עצה להורדוס לבנות את המקדש .ההבדל טמון בשאלת הכפרה; כפי שביאר הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,צדקה הניתנת לעניים נחשבת כזכות המכפרת על חטאי הנכרי ומגנה עליו ("וחטאך בצדקה פרוק") ,בעוד שנדבה לבית הכנסת נתפסת כקרבן עולה – נדבה של כבוד שאינה באה על חטא. מבחינה מחשבתית ,כאשר אנו משיאים עצה לנכרי לתת צדקה ,אנו כביכול מתערבים במערכת השכר והעונש שלו ומנסים להצילו מגזר דינו .אך בבניין בית הכנסת ,המחשבה היא אחרת :אנו מאפשרים לעולם כולו להכיר במרכזיותו של הקודש .משה רבנו אמר לפרעה "גם אתה תתן בידינו זבחים" ,לא כדי לכפר על פרעה ,אלא כדי שפרעה יכיר בכך שכל רכושו משועבד לעבודת השם של ישראל .המחשבה העמוקה כאן היא שבית הכנסת הוא המגנט הרוחני של העולם; כאשר נכרי תורם לבית כנסת שכבר בנוי ,הוא אינו הופך לשותף בבעלות ,אלא הוא נכנע ומבטל את ממונו אל מול האמת הגדולה השורה בבית .זוהי מחשבה של גאולה – שגם כוחות החול של האומות ימצאו את תיקונם בנתינה לקודש ,מבלי לערב זר בתוך השכינה. מתוך בירור המחשבה על חיבור הממון של העולם אל הקודש ,אנו באים אל הקומה המוסרית ,לעצב את היחס הנכון שבין הכרת הטוב האנושית לבין השמירה על כבוד הציבור וטהרת הקודש. ההרחבה המוסרית בסוגיה זו עוסקת באחד הערכים הנעלים ביותר – הכרת הטוב .כאשר מושל או אדם שאינו בן ברית מבקש להשתתף בבניין בית השם או להעניק כלי קודש, המוסר מחייב אותנו שלא להשיב את פניו ריקם בביזיון .עם זאת ,המוסר התורני מלמדנו שהכרת הטוב אינה יכולה לבוא על חשבון "גנאי הציבור" .כפי שביאר הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בשם היד יצחק ,כתיבת שמו של נכרי על ספר תורה היא גנאי לקהילה. המוסר כאן הוא עדין ומדויק :עלינו למצוא את הדרך להודות לתורם ,אך מבלי להפוך את תשמישי הקדושה שלנו לשלט פרסומת עבורו .כתיבת שמו בפנקס הקהילה היא המעשה המוסרי המאזן – היא מנציחה את חסדו במישור האנושי-היסטורי ,אך שומרת על המרחב המקודש נקי מהשפעות זרות. בנוסף ,קיימת כאן תביעה מוסרית ליושרה .כפי שהזהיר הגרא"י וולדנברג ,עלינו לבחון האם ה"חסד" אינו מכסה על כוונות זרות של מסיונריות או רצון לדריסת רגל בניהול הבית. המוסר של "וחסד לאומים חטאת" דורש מאיתנו עירנות – לא לתת לידיים זרות לקנות את דרכן אל תוך קודשינו .נאמנותנו לזהותנו היא הערך המוסרי העליון ,והיא זו שמאפשרת לנו לקבל את עזרת העולם מתוך זקיפות קומה ולא מתוך ביטול עצמי .היכולת להבדיל בין ירושלים ,שבה "אין לכם חלק וזיכרון" ,לבין שאר המקומות שבהם מקבלים נדבה ,היא המצפן המוסרי שמגן על ליבת הקדושה של עם ישראל לדורות. מתוך בירור המוסר והנהגת הציבור בשמירה על כבוד הבית ,אנו חותמים את מסענו

461

גם לנשמה מגיע אוכל

בתובנות המאירות את חיינו ומזקקות את תכלית הקדושה בבניין הקיים לדורות .ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :התובנה הראשונה היא היכולת לשלב בין הכרת הטוב לבין שמירה על עקרונות; אנו לומדים להעריך את רצונו הטוב של כל אדם ,אך לעולם לא נאפשר לשיתוף הפעולה לטשטש את הזהות הייחודית של קודשינו. עלינו לזכור כי חפץ של מצווה נושא עמו משמעות רעיונית; כפי שאין לכתוב שם גוי על ספר תורה כדי למנוע גנאי ,כך עלינו להקפיד שבכל מעשה של קדושה בחיינו ,החזות החיצונית תהיה תואמת את התוכן הפנימי ,ללא עירוב של שפות או תרבויות זרות המסיחות את הדעת מהעיקר. ההבחנה של חכמינו בין ירושלים לתפוצות מלמדת אותנו שיעור בסדרי עדיפויות; ישנם ערכים ומרחבים שהם "קודש קודשים" שבהם אין מקום לפשרות או לשותפויות ,ועל האדם לדעת לסמן לעצמו את ה"ירושלים" האישית שלו ,שבה רק ערכיו הטהורים שולטים. אנו למדים כיצד להפוך את הממון של העולם לכלי של קדושה; על ידי התנאי "בדעת ישראל הפרשתי" ,אנו מעלים את החומר אל הרוח ומכפיפים את נכסי העולם לטובת עבודת השם בבית הכנסת. לבסוף ,עלינו להפנים כי בניית הבית אינה מסתיימת עם הקמת הקירות; גם כשהבית בנוי, הצורך לפארו ולרוממו נמשך ,ועלינו לעשות זאת בחוכמה ובתבונה ,מתוך התייעצות עם גדולי הדור המנחים אותנו כיצד לשמור על טהרת המשכן שבתוכנו.

עיקר העניין: בירורנו העלה כי על פי פסק מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך ,מותר לקבל נדבה מנכרי לבית כנסת שכבר בנוי ,בין אם מדובר בממון ובין אם מדובר בכלי קודש, ובלבד שיצהיר כי הוא מפריש זאת בדעת ישראל .עם זאת ,גדולי הפוסקים ובהם היד יצחק והראשל"צ רבנו הגר"י יוסף הדגישו כי יש להבחין בין קבלת הממון לבין הנצחתו; אין לכתוב את שמו של הגוי על ספרי תורה או תשמישי קדושה, שכן הדבר מהווה גנאי לציבור ופגיעה בזיכרון הישראלי של הבית .עוד התברר כי בירושלים החמירו גדולי הדור ובראשם הגרא"י וולדנברג שלא לקבל שום תרומה, משום שאין לנכרים "חלק וזיכרון" בעיר הקודש .העיקר העולה הוא שעל אף שבית הכנסת פתוח להכרת העולם בכבוד השם ,עלינו לעמוד על המשמר שכל פאר ונוי שנוספים לו ייעשו מתוך זקיפות קומה לאומית ,תוך שמירה על טהרת השפה העברית ועל ייחודו של המרחב המקודש לעם ישראל בלבד.

462

המורת תשרפ