האם הצפרדעים שמסרו נפשם ונכנסו לתנורים נשארו חיים וחזרו !ליאור? הוכח מפרשת השבוע

.אין מהן זכר אלא סיפור וזיכרון. אך מכת צפרדע איננה ככל המכות. היא חיה. היא זוחלת היא חודרת אל הבית, אל המיטה, אל התנור, אל המקום שבו האדם חש עצמו מוגן מכל .פולש. ובתוך אותה מכת חיים, מתגלה תופעה פלאית שאין לה אח ורע בשאר המכות כולן

יש מכות שבאות ונמחות. יש פורענויות שמטלטלות עולם שלם, וכאשר הן מסתיימות .אין מהן זכר אלא סיפור וזיכרון. אך מכת צפרדע איננה ככל המכות. היא חיה. היא זוחלת היא חודרת אל הבית, אל המיטה, אל התנור, אל המקום שבו האדם חש עצמו מוגן מכל .פולש. ובתוך אותה מכת חיים, מתגלה תופעה פלאית שאין לה אח ורע בשאר המכות כולן התורה מעידה בפירוש, שלא הכול נעלם, שלא הכול תם ונמחה, אלא שיש מי שנשאר. “וסרו .”הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך, רק ביאור תשארנה וכאן מתעוררת שאלה חדה ומטלטלת. מה פשר ההשארה הזאת. מדוע דווקא במכת צפרדע נותר שריד, מציאות קיימת, חיה או מתה, בשעה שבשאר המכות נאמר שהכול סר ונעלם. והרי בפסוקים עצמם נאמר “וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן החצרות ומן .השדות”, לשון ברורה של מיתה והיעלמות. ואם כן, מי הן אותן צפרדעים שנשארו ביאור האם אלו שלא עלו כלל. האם אלו שעלו ומתו. או שמא דווקא אותן שפרצו את גבול הטבע, נכנסו לתנורים הלוהטים, מסרו את נפשן לקיים דבר ה', ודווקא הן לא מתו אלא .חזרו למקומן גם לנשמה מגיע אוכל ,השאלה איננה טכנית ואיננה אגדית בלבד. היא נוגעת בעצם מושג מסירות הנפש, בשכרה בגבולות המכה ובמהות הנס. האם יש מציאות שבה בריה מוסרת עצמה לקיים רצון הבורא וזוכה להישאר. האם מכת צפרדע באה רק להכות את מצרים, או גם ללמד לדורות שיש מסירות נפש שאינה כלה אלא מתקיימת. ומה פירוש הפסוק “רק ביאור תשארנה”. האם .חזרה. האם שרידה. או שמא פירוש אחר לגמרי זו שאלה שחודרת אל עומק הפרשה ואל עומק מושג הנס, ומבקשת בירור מדוקדק בדברי חז”ל, בדברי הראשונים והאחרונים, ובמהות ההבחנה בין מכת השם למעשה כשפים, בין .'כליון מוחלט לבין קיום של זיכרון חי המעיד על יד ה :הפסוק היסודי בפרשת השבוע שעליו נבנית כל הסוגיה הוא דברי התורה בפרשת וארא .)(שמות ח ז ""וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך רק ביאור תשארנה כבר בפשוטו של מקרא ניכר ייחודו של פסוק זה. אין הוא אומר שכולן ימותו, ואין הוא אומר שכולן יסורו, אלא מחלק בין מקום למקום ובין גורל לגורל. יש סילוק מוחלט מן הבתים, מן החצרות ומן השדות, ולעומתו השארה ביאור. לשון זו מחייבת עיון. אילו הכוונה היתה שיישארו הצפרדעים שביאור בלבד, שלא עלו כלל, היה הכתוב יכול לומר בפשטות שיסורו מן הארץ ויישארו במקומן. העובדה שהתורה מדגישה "רק ביאור תשארנה" מלמדת .שיש כאן משמעות מהותית לעצם ההישארות נאמר חידוש גדול, שכל הצפרדעים שעלו על)(מזמור כח במדרש שוחר טוב על תהילים מצרים מתו, שנאמר "וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן החצרות ומן השדות", ואילו אותן שנכנסו לתנורים לא מתו, מפני שמסרו עצמן לשריפה כדי לקיים גזירתו של הקדוש ברוך הוא. ולפיכך לא שלטה בהן האש, ויצאו חיים מן התנור וחזרו ליאור, ועליהן נאמר "רק ביאור תשארנה". לפי דרך זו, אין ההישארות פרט טכני אלא שכר גלוי למסירות נפש, ומכת צפרדע .הופכת למכת אמונה בפנים יפות לפרשת וארא הלך בדרך זו וחידד, שאין הפסוק מדבר על אותן צפרדעים שלא עלו כלל מן היאור, שאותן ודאי אין סיבה שתמותנה, אלא על אותן שעלו וקיימו .דבר ה' בשלמות, נכנסו לבתים ולתנורים ולמשארות, והן הן שנאמר עליהן שישובו ליאור החזרה ליאור אינה חזרה מקרית, אלא השבה למקום הראשון, לאחר שקיימו שליחותן .במסירות גמורה ,במדרש שכל טוב נאמר טעם כללי, שאין הקדוש ברוך הוא מכלה את בריותיו לגמרי אלא משייר מהן זיכרון, כדי שיהיה אות והודאה לשמו הגדול. לפי דרך זו, עצם הישארות הצפרדעים ביאור אינה תלויה דווקא במסירות הנפש, אלא במהלך הנהגת ה' שאינו משמיד .בריאה בלא להשאיר ממנה עדות חיה למעשהו המשך חכמה ביאר את הדברים בכיוון רעיוני עמוק, שהשארת הצפרדעים ביאור באה .להורות על ההבדל המוחלט בין דבר הנעשה בדבר ה' לבין דבר הנעשה על ידי כשפים מעשה ה' יוצר מציאות קיימת ומוחשית, שיש לה המשך וקיום, כשם שכל הבריאה קיימת אראו תשרפ .מאז ששת ימי בראשית. לעומת זאת, מעשי כישוף ושדים אינם יוצרים מציאות בת קיימא לכן דווקא במכת צפרדע הושארו הצפרדעים ביאור, להראות כי זו בריאה אמיתית שנוצרה .בדבר ה' ולא דמיון חולף במאור ושמש הרחיב בכיוון נוסף, על פי דברי חז”ל שכישוף מתבטל במים, והוסיף שמדרך הכישוף להתבטל בבת אחת ולא בהדרגה. ומשה רבינו ביקש להראות למצרים שהמכה אינה מעשה כשפים, אלא הנהגה אלוקית, ולכן סרו הצפרדעים בהדרגה, ולא בבת אחת, ונשארו ביאור ולא נתבטלו במים. עצם ההישארות והאופן שבו סרו, נעשו הוכחה חיה לכך שאין .כה' אלוקינו לעומת כל הדרכים הללו, הבאר מים חיים פירש בדרך שונה, שכוונת משה באומרו "רק ביאור תשארנה" אינה לחזרה לחיים אלא להגבלת המיתה, שכל הצפרדעים שמחוץ ליאור ימותו, ולא יישאר מהן זכר, ורק אותן שביאור יישארו כמות שהן. לפי שיטה זו אין כאן נס .של חזרה מן האש, אלא הבחנה בין מקום המכה למקום שלא הוכה מתוך דברי המפרשים מתברר שכבר בשלב הפסוק ומפרשיו נפתחות כמה דרכים עקרוניות בהבנת מכת צפרדע, דרכים הנוגעות בשאלת מסירות נפש, בשכרה, במהות הנס ובהבחנה .בין בריאה אלוקית לבין כישוף בדברי חז״ל מצינו שהיסוד למסירות נפש של הצפרדעים אינו רק אגדה צדדית, אלא דרש תודוס איש)(דף נג ע״ב נידון עקרוני העומד בלב סוגיות הש״ס. בגמרא במסכת פסחים רומי מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן לכבשן האש, נשאו קל וחומר בעצמן מן הצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קידוש השם כתיב בהו ובאו ועלו בביתך ובתנוריך ובמשארותיך, אימתי משארות מצויות אצל תנור הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קידוש השם על אחת כמה וכמה. מדברי הגמרא מבואר בפשטות שחז״ל ראו בכניסת ,הצפרדעים לתנורים מעשה של מסירות נפש גמורה, ולא תנועה טבעית או כפויה בלבד שאם לא כן לא היה מקום לקל וחומר כלל, שהרי אין לומדים הנהגת בני אדם מבהמה אלא .ממעשה שיש בו בחירה או משמעות רוחנית רש״י בגמרא שם כתב על דברי תודוס, וביאר שעצם העובדה שנכנסו למקום מיתתן מוכיחה שמעשה זה היה חריגה מטבען הרגיל, ועל כן ראוי להילמד ממנו. אף שאין רש״י מאריך בפרטי שכרן של הצפרדעים, עצם קבלת הדרשה מורה שמעשה זה נחשב לפעולה .בעלת ערך ולא לאירוע מקרי בתוספות שם הקשו כיצד למדו חנניה מישאל ועזריה מצפרדעים והרי לא נצטוו על קידוש השם, ותירצו בכמה אופנים, אך מכל מקום לא ערערו על עצם ההנחה שהצפרדעים מסרו נפשן, אלא דנו בגדר החיוב הנלמד מכך. נמצא שלדעת בעלי התוספות, עצם מסירות הנפש .של הצפרדעים היא נתון ברור בסוגיה בענין כשפים, שדרך הכישוף)(דף סז ע״ב עוד יש לציין דברי הגמרא במסכת סנהדרין להתבטל במים, ודברים שנעשים על ידי טומאה אינם מתקיימים. סוגיה זו מהווה רקע חשוב גם לנשמה מגיע אוכל לדברי המאור ושמש והמשך חכמה, שכן אם הצפרדעים היו מעשה כישוף, היו מתבטלות מיד בבואן אל המים, ואילו העובדה שנשארו ביאור מלמדת שמעשה ה׳ היה כאן, ולא כח .טומאה חולף בענין צער בעלי חיים, שאין הקדוש ברוך הוא)(דף ז ע״ב עוד מצינו בגמרא במסכת חולין ,מקפח שכר כל בריה, ואפילו שכר שיחה נאה. אף שאין הגמרא מדברת שם על מכת צפרדע היסוד הכללי העולה ממנה הוא שאין מעשה טוב נאבד, ואף בריה שאין לה דעת כשל אדם ,זוכה לגמול על פעולתה. יסוד זה משתלב היטב עם דברי המדרש שוחר טוב והפנים יפות .הרואים בהישארות הצפרדעים ביאור שכר למסירות נפשן מתוך עיון בדברי חז״ל עולה, שהצפרדעים שבאו אל התנורים נתפסות בעולמם של חז״ל כמי שעשו מעשה חריג מטבען, מעשה שיש בו מסירות נפש, ומעשה כזה אינו מתבטל ואינו נעלם כיתר פרטי המכה. בין אם נאמר שחזרו חיים ליאור, ובין אם נאמר שנשארו כעדות .חיה למעשה ה׳, הרי עצם ההישארות אינה פרט טכני אלא חלק מן המסר האלוקי של המכה מן הדברים שנתבארו עד כה עולות נפקא מינות יסודיות, שאינן רק ביאור בפרשת השבוע .אלא בירור עמוק בהבנת הנהגת השם, שכר מסירות נפש, ומהות הנס נפקא מינה ראשונה נוגעת לעצם ההגדרה של מסירות נפש. אם הצפרדעים שנכנסו לתנורים לא מתו אלא חזרו חיים ליאור, כדברי המדרש שוחר טוב והפנים יפות, נמצא שמסירות נפש אין פירושה בהכרח אובדן החיים בפועל, אלא נכונות גמורה לאבד את החיים לשם קיום רצון השם. ומכאן יסוד גדול, ששכר מסירות נפש אינו תלוי בתוצאה החיצונית אלא בעצם העמידה המוחלטת מול רצון הבורא. זהו יסוד שיש לו השלכה רחבה בכל סוגיות קידוש .השם, גם במקום שנעשה נס והאדם ניצל ,נפקא מינה שנייה היא בהבנת ההבחנה בין מכת צפרדע לשאר המכות. לפי דרכי המפרשים ,אין זו מקרה שדווקא כאן נשארו הצפרדעים ביאור. או מפני שהן עדות חיה למעשה השם או מפני שהן שכר למסירות נפש, או מפני שהן הוכחה שהמכה איננה כישוף אלא בריאה ממשית. נמצא שמכת צפרדע אינה רק עונש למצרים אלא שיעור באמונה לדורות, ולכן יש .בה זכר מתמשך שאין בשאר המכות נפקא מינה שלישית נוגעת לשאלת השכר לבריות שאין בהן דעת כשל אדם. מדברי חז״ל עולה שגם בריה שאין מצווה ואינה בעלת בחירה כישראל, כאשר היא מקיימת גזירת השם בשלמות עד כדי מסירות נפש, יש לה שכר וקיום. זה מאיר באור חדש את דברי חז״ל שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, לא רק כעיקרון מוסרי, אלא כהנהגה ממשית .המתבטאת בנס גלוי ,ומתוך כך מתרחבת התמונה ברובד רעיוני. מכת צפרדע מלמדת שהעולם כולו, חי ודומם שותף בגילוי רצון השם. יש מי שמוכה ונכחד, ויש מי שמקיים שליחותו עד תומה וזוכה להישאר. ההישארות איננה מקרית אלא גילוי של יחס מיוחד כלפי מי שמקדש את דבר .השם במעשיו, אפילו אם הוא צפרדע אראו תשרפ ובהרחבה מחשבתית מתברר כאן יסוד עמוק עוד יותר. העולם אינו נמדד רק במבחן .התוצאה אלא במבחן הנאמנות. יש צפרדעים שחיות ונכחדות, ויש צפרדעים שנכנסות לאש ההבדל ביניהן אינו בכוחן אלא במקומן בתוך רצון השם. מי שנכנס אל תוך רצון השם עד .קצה הגבול, אינו נבלע ונעלם אלא נטמע בתוך המציאות האלוקית ונעשה חלק ממנה ,ובהרחבה מוסרית מתחדדת הקריאה לאדם. פעמים רבות האדם מבקש להישאר, להינצל לחיות, אך נמנע מלהיכנס אל התנור, אל המקום שבו נדרשת מסירות. מכת צפרדע הופכת כאן למראה חדה. לא כל מי שחי זוכה להישאר, ולא כל מי שמוכן למסור נפשו אובד. יש .חיים שהם היעלמות, ויש מסירות שהיא קיום נצחי ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: יש מצבים שבהם האדם נמדד לא במה שנשאר .ממנו אלא במה שהיה מוכן למסור. יש מקומות שבהם הכניסה לאש היא עצמה הדרך לחיים ויש הנהגות שבהן עצם הנכונות לקיים רצון השם עד הסוף יוצרת קיום עמוק יותר מן .הקיום הטבעי :עיקר העניין:עיקר העניין מכת צפרדע מגלה יסוד שאין כדוגמתו בשאר המכות. יש בריות שנשלחו להכות ויש בריות שנשלחו ללמד. אותן צפרדעים שנכנסו לתנורים לא היו רק שליחי פורענות אלא שליחי קידוש השם, ולכן לא נמחו מן העולם אלא חזרו למקומן. בין אם נאמר שחזרו חיים ובין אם נאמר שנשארו כעדות, המסר אחד הוא. מסירות ,נפש אמיתית אינה כלה אלא מתקיימת, והיא חקוקה בתוך סדרי הבריאה עצמה .לזיכרון עולם שאין כה' אלוקינו