האם אדם יכול להשביע אדם שעדיין לא נולד?

סוככים על העם היוצא לחירות ,אנו פוגשים במעשה פלאי המקפל בתוכו נאמנות של דורות וזיקה בלתי מנותקת בין אבות לבנים .התורה מספרת לנו ברטט כי משה רבינו ,בעיצומם של רגעי הגאולה הנשגבים ,אינו שוכח את הציווי העתיק" :ויקח משה את עצמות יוסף עמו",

בעומדנו על מפתן יציאת מצרים ,כשרוחות הגאולה כבר מנשבות בחלל העולם וענני הכבוד סוככים על העם היוצא לחירות ,אנו פוגשים במעשה פלאי המקפל בתוכו נאמנות של דורות וזיקה בלתי מנותקת בין אבות לבנים .התורה מספרת לנו ברטט כי משה רבינו ,בעיצומם של רגעי הגאולה הנשגבים ,אינו שוכח את הציווי העתיק" :ויקח משה את עצמות יוסף עמו", ומנמקת זאת בשבועה כפולה ומכופלת שהשביע יוסף את בני ישראל לפני פטירתו. והנה ,הגמרא במסכת סוטה מציירת תמונה דרמטית ומסעירה ,בה עומד רבן של ישראל על שפת הנילוס הגועש וקורא אל יוסף הצדיק הטמון במעמקים" :הגיעה השבועה שהשבעת את ישראל!".

53

גם לנשמה מגיע אוכל

קריאה זו ,המהדהדת ממרחק של מאות שנים ,מעוררת תמיהה רבתי המרעידה את אמות הסיפים של עולם ההלכה :כיצד יכולה שבועה שנאמרה לפני דורות ,בטרם באו רוב יוצאי מצרים לאוויר העולם ,לחייב את אלו שעדיין לא נולדו כלל? הרי יסוד מוסד הוא בדיני שבועות ,כפי שנפסק להלכה בשולחן ערוך ,שאין בכוחו של אדם להחיל שבועה על הנולדים אחר זמן ,ואם כן ,מהו תוקפה של אותה שבועה עתיקה שחייבה אף את משה רבינו עצמו? כיצד נמתח חוט השני של המחויבות מעבר לגבולות הזמן ,ואיך הופכת צוואתו של יחיד לחובה מוחלטת המוטלת על כתפי אומה שלמה ,דורות לאחר שהסתלק מן העולם? השאלה עומדת ותלויה בחלל בית המדרש ,מצפה לביאור עומק הקשר שבין השבועה ,הנולדים והמסורת העוברת מאב לבן. כדי לעמוד על סוד הנאמנות לדורות ולברר את תוקפה של השבועה המלווה את בני ישראל בצאתם ,עלינו להעמיק בפסוקי הפרשה המגלים את הקשר ההדוק שבין משה רבינו ליוסף הצדיק: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקוד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות יג ,יט). הקשר הישיר שבין הפסוק לשאלתנו נעוץ בלשון הכפולה "השבע השביע" .חזרה זו מלמדת כי אין מדובר בשבועה חד-פעמית של יוסף לאחיו ,אלא במנגנון של העברת התחייבות. השאלה ההלכתית המנקרת היא כיצד משה רבינו ,שנולד שנים רבות לאחר פטירת יוסף, נחשב כמי שמושבע ועומד על דבר זה ,והאם השבועה "דילגה" על פני דורות או שמא עברה בדרך אחרת. בתרגום אונקלוס (שמות יג ,יט) :ואדבר משה את גרמי יוסף עמיה ארי אומי אומי ית בני ישראל למימר מדכר ידכר ה' יתכון ותסקון ית גרמי מכה עמכון .אונקלוס מתרגם "אומי אומי" – השבע השביע .הביאור הישיבתי מצביע על כך שהתרגום שומר על הכפילות ,המרמזת על כך שיש כאן שבועה המולידה שבועה נוספת ,ואינה נשארת בגבולות הדור הראשון בלבד. בתרגום יונתן בן עוזיאל (שמות יג ,יט) :ודבר משה ית גרמי יוסף עמיה ארום אומי אומי ית בני ישראל למימר מדכר ידכר ה' יתכון ותסקון ית גרמי מכה עמכון .יונתן בן עוזיאל מדגיש את ציווי ההעלאה "עמכון" .הביאור הוא שהשבועה לא הוטלה על היחיד אלא על הכלל, על "בני ישראל" כישות אחת נצחית ,ובכך הוא מרמז לאפשרות של חלות שבועה על ציבור שחבריו מתחלפים. רש"י (שמות יג ,יט) כתב :השבע השביע -השביעם שישביעו לבניהם .רש"י מיישב את הקושי ההלכתי בדרך מופלאה :יוסף לא השביע את הנולדים בעתיד באופן ישיר ,אלא יצר שרשרת של התחייבויות הוא השביע את דורו ,והם השביעו את הדור הבא ,וכן הלאה. הביאור הישיבתי הוא שזוהי הדרך היחידה לחייב את הנולדים ,על ידי שכל אב משביע את בנו הקיים לפניו. רבי אברהם אבן עזרא (שמות יג ,יט) כתב :השבע השביע -כפול ,כדרך הלשון .או השביעם

54

חלשב תשרפ

שהם ישביעו בניהם .האבן עזרא מציע שתי דרכים ,אך השנייה שבהן עולה בקנה אחד עם הצורך לחייב את דור המדבר .הביאור הוא שהכפילות בלשון היא המקור לציווי להעביר את השבועה הלאה ,ובכך נפתרת בעיית ה"נולדים". רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (שמות יג ,יט) כתב :השבע השביע את בני ישראל -השביעם שגם בניהם יהיו בתוך השבועה הזאת ,כי השבועה לזרעו אחריו קיימת .הרמב"ן נוקט בקו מחשבה המייחס לשבועה כוח לעבור לזרע .הביאור הישיבתי הוא שהיות וכל ישראל הם גוף אחד ,שבועה שהתקבלה על ידי האבות מחייבת את הבנים כחלק מאותה ישות לאומית, מעין "שבועת הציבור". רבי חזקיה בן מנוח כתב (שמות יג ,יט) :השבע השביע -השביעם שכל אחד ואחד מהם ישביע את בנו ובנו לבנו עד שעה שיעלו .החזקוני מפרט את השרשרת בצורה ברורה .הביאור הוא שהשבועה הייתה מותנית בזמן – עד שעת הגאולה ,והחובה להעבירה הלאה הייתה חלק בלתי נפרד מתוכן השבועה עצמה. רבי עובדיה ספורנו כתב (שמות יג ,יט) :השבע השביע -כדי שלא יאמרו האחרונים לא נשבענו אנו ,השביעם שישביעו לבניהם .הספורנו מדגיש את החשש מפני התנערות מהתחייבות. הביאור הוא שהשבועה הכפולה נועדה למנוע פתחון פה מצד הדורות הבאים ,ועל ידי העברת השבועה מאב לבן ,היא הופכת לחובה אישית של כל אחד מיוצאי מצרים. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ הכלי יקר (שמות יג ,יט) :השבע השביע -לפי שיוסף ידע שישראל ישהו במצרים זמן רב ויתחלפו הדורות ,לכן הוצרך לכפול השבועה כדי שתהיה חלה על כל הנולדים עד עת פקודה .הכלי יקר מבאר כי הכפילות היא הפתרון המובנה לבעיית הזמן הממושך .הביאור הישיבתי הוא שיוסף "הכין את התרופה למכה" וכלל בשבועה המקורית את החובה להנחילה לדורות הבאים. הגאון רבי ברוך הלוי אפשטיין כתב בתורה תמימה (שמות יג ,יט) :דממה שהוכרחה המכילתא לדרוש דהשביע את בניו שישביעו לבניהם ,ראיה דאין שבועה חל על הנולדים .בעל התורה תמימה מדייק מכאן את היסוד ההלכתי הטהור :אם שבועה הייתה חלה מאליה על הנולדים, לא היה צורך בלשון כפולה ולא היה צורך במנגנון של "שישביעו לבניהם" .מכאן הוכחה לשולחן ערוך שאין שבועה חלה על מי שאינו בעולם. כדי לצקת תוכן יצוק ומעוגן במעמקי דברי רבותינו ז"ל ,עלינו לפנות אל ים התלמוד המברר את דמותו של משה רבינו כמקיים השבועה ואת היסודות של חלות התחייבות לדורות: בגמרא במסכת סוטה (דף יג ע"א) :תנו רבנן ,בוא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן עסוקין בביזה והוא עסוק במצות ,שנאמר חכם לב יקח מצות וגו' .ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו :סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור ,הלך משה אצלה ,אמר לה :כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו :ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו .הלך משה ועמד על שפת הנילוס ,אמר לו :יוסף יוסף ,הגיע העת שנשבע הקדוש ברוך הוא שאני גואל אתכם ,והגיעה השבועה שהשבעת את

55

גם לנשמה מגיע אוכל

ישראל ,אם אתה מראה עצמך מוטב ,ואם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך .מיד צף ארונו של יוסף .רש"י במקום (ד"ה הרי אנו מנוקין) מבאר :שאמרתם "והעליתם את עצמותי מזה" ,שאם אין אנו יכולין – אין אנו חייבין .הביאור הישיבתי העולה כאן הוא עוצמת הזיקה של משה רבינו לשבועה .הגמרא נוקטת בלשון "השבועה שהשבעת את ישראל" ,ומשמע מכאן שזוהי שבועה קיימת וחיה המחייבת את דור הגאולה באופן ישיר .משה פונה אל יוסף מתוך עמדה של מחויבות גמורה ,אך גם מתוך גדרי ההלכה של "אונס" – שאם לא יוכלו למצוא את הארון, פוקעת השבועה מאליה. בגמרא במסכת שבועות (דף כג ע"ב) :והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא? רש"י במקום מבאר שהתורה עצמה היא שבועה שחלה על כל הדורות כולם ,אף על אלו שלא היו שם. הביאור הישיבתי הוא שישנן שבועות החורגות מגדרי ה"אדם המשביע את חברו" והופכות ליסוד בזהות הלאומית .כשם שמעמד הר סיני מחייב את הנולדים מכוח השבועה שקיבלו עליהם האבות כגוף אחד ,כך ניתן להבין את שבועת יוסף כשבועה "ציבורית" המוטלת על כלל ישראל כישות נצחית שאינה מתחשבת בחילופי הדורות. בגמרא במסכת בבא קמא (דף פ ע"ב) :תנא ,כשהשביעו אותו ,לא אותו בלבד השביעו ,אלא אותו ואת כל הבאים אחריו .התוספות שם דנים ביכולת להשביע לדורות .הביאור הישיבתי הוא שבמקרים מסוימים ,השבועה חלה על "הנכסים" או על ה"תפקיד" ,וממילא כל מי שבא במקום האב או נכנס תחת הגדרת "בני ישראל" ,נכנס מאליו תחת עול השבועה .בנדון יוסף, השבועה הייתה תנאי ליציאה ממצרים ,ובכך הפכה לחלק בלתי נפרד מחוזה החירות של כל יהודי ויהודי. בתלמוד ירושלמי מסכת שבועות (פרק ג הלכה ח) :אמר רבי אמי ,בשבועה השביעם .מהו השבע השביע? אמר להן :השביעוני שאתם מעלים אותי ,והשביעו את בניכם שהן מעלים אותי .מפרשי הירושלמי ,כגון ה"פני משה" ,מבארים כי הכפילות "השבע השביע" היא המקור לכך שאין זו שבועה ישירה על הנולדים ,אלא ציווי על האבות לייצר שבועות חדשות .הביאור הישיבתי מחדד את ההבדל :השבועה המקורית של יוסף לא "נחתה" על משה ,אלא משה נשבע (או הושבע על ידי אבותיו) מכוח הציווי המקורי .הירושלמי מדגיש את הפעולה האקטיבית של כל דור ודור בבניית הקומה של המחויבות. בגמרא במסכת נדרים (דף ח ע"א) :האומר "אשנה פרק זה" -נדר גדול נדר לאלוהי ישראל. רש"י מבאר שדבריו של אדם לעצמו או לזולתו בענייני מצווה מקבלים תוקף של נדר .הביאור הישיבתי הוא שמאחר והעלאת עצמות יוסף היא מצווה של חסד של אמת והכרת הטוב, הרי שהשבועה עליה מקבלת משנה תוקף .ייתכן שדווקא בעניינים שבין אדם לחברו ובין הבנים לאבות ,החילה התורה כוח מיוחד בשבועה שתעבור הלאה ,כדי לשמר את היושרה והנאמנות של האומה. מתוך בתי המדרש של רבותינו הראשונים ,אנו דולים את היסודות המשפטיים המגדירים כיצד יכולה שבועה קדומה לחייב את אלו שטרם באו לעולם ,ומהו המנגנון המאפשר למילים שנאמרו בעבר להפוך לחובה בהווה:

56

חלשב תשרפ

רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם ,בספרו ספר המצוות (מצות עשה קנה) :השבועה שהשביע יוסף את אחיו ,לא היתה שבועה לאנשים פרטיים בלבד ,אלא היתה זאת הברית שכרת עם כל זרעו וכל בית ישראל שיעלוהו עמהם .הרמב"ם מאיר את ההיבט הלאומי של המעשה. הביאור הישיבתי הוא שיש הבחנה בין שבועה "פרטית" ,שבה האדם מחייב את חברו ,לבין "ברית" או התחייבות לאומית .במקום שבו השבועה נאמרת ל"בני ישראל" ככלל ,היא הופכת לחובת הציבור .הציבור ,כישות משפטית והלכתית ,אינו מת ואינו נולד – הוא קיים לנצח ,ולכן השבועה חלה עליו בכל רגע נתון ,גם כאשר הפרטים המרכיבים אותו מתחלפים. רבינו אשר בן יחיאל ,הרא"ש ,בפירושו למסכת שבועות (פרק ג סימן ח) :שבועה אינה חלה על מי שאינו בעולם בשעת השבועה ,ומה שאמרו ביוסף שהשביע את ישראל ,היינו משום שהשביעם שישביעו הם את בניהם ,וכן הלאה ,וכל דור ודור נעשה מושבע מפי קודמו. הרא"ש נצמד לקו ההלכתי הפורמלי .הביאור הישיבתי הוא שהפתרון לבעיה ההלכתית הוא טכני-שרשרתי .אין כאן "חלות" פלאית על הנולדים ,אלא ציווי של יוסף לאחיו ליצור מעשי שבועה חדשים .משה רבינו היה מושבע מפני שמישהו מהדור הקודם לו השביע אותו ,ובכך השבועה המקורית של יוסף קיבלה תוקף מחודש בכל דור. רבינו ניסים גירונדי ,הר"ן ,בחידושיו למסכת נדרים (דף ח ע"א) :שבועה שקיבלו עליהם האבות עבור הבנים ,אם היא בדבר מצווה או בטובת הנאה שהגיעה לבנים מכוחה ,חלה היא על הבנים מדין "זכין לאדם שלא בפניו" .הר"ן מחדש יסוד מרענן בדרכי הקניין והחלות. הביאור הוא שמאחר והעלאת עצמות יוסף הייתה תנאי או חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה שבו זכו הבנים ,הם "זכו" בטובה זו יחד עם השעבוד לשבועה .כאשר אדם מקבל טובה (יציאה ממצרים) ,הוא מקבל עליו גם את התנאים שהוצמדו לה על ידי המטיב ,ואפילו אם לא היה בעולם בשעת יצירת התנאי. רבינו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (סוטה יג ,א) :אף שמעיקר הדין אין אדם משביע את הנולדים ,מכל מקום בדרך המוסר והנאמנות המשפחתית ,הצוואה של האב מחייבת את הבנים לדורותיהם ,וכל המשנה ממנה הרי הוא עובר על דעת אבותיו .המאירי מעביר את מרכז הכובד מהדין היבש אל עולם המוסר .הביאור הישיבתי הוא שביחסים שבין יוסף לזרע יעקב ,השבועה לא נתפסה רק ככובל משפטי ,אלא כמחויבות מוסרית עמוקה .משה רבינו ראה את עצמו "מושבע" לא רק בגלל החלות ההלכתית ,אלא בגלל ההבנה שחובת הבנים להשלים את רצון אבותיהם היא יסוד קיומי באומה. רבינו בחיי בן אשר (שמות יג ,יט) :כפל הלשון "השבע השביע" בא ללמד שהיתה כאן שבועה על תנאי ,שכל מי שיצא ממצרים לא יצא אלא על דעת שיעלה את עצמותיו ,ובזה חלה השבועה על כולם .רבינו בחיי מבאר שהשבועה הפכה ל"דין בדיני הגאולה" .הביאור הוא שיוסף קבע את סדרי יציאת מצרים .מי שרוצה להיות חלק מהגאולה ,מקבל על עצמו את כלליה .מאחר ומשה רבינו הוא הגואל ,הוא המייצג העליון של אותה גאולה המותנית בהעלאת העצמות ,וממילא הוא המושבע הראשי עליה. כדי להעמיד את ההלכה על תילה וליישב את קושיית ה"נולדים" המהדהדת בין קירות

57

גם לנשמה מגיע אוכל

בית המדרש ,עלינו לעיין בדבריהם של גדולי הפוסקים והאחרונים אשר חתרו להבנת גדרי השבועה לדורות: מרן רבי יוסף קארו זצוק"ל פסק בשולחן ערוך (יו"ד סימן רכח סעיף לה) :אין אדם יכול להשביע את הנולדים אחר זמן .אבל נידוי וחרם חל על דורות הבאים .מרן קובע את הגבול הברור של כוח השבועה .הביאור הישיבתי הוא ששבועה היא "חובת הגוף" של הנשבע ,וגופו של מי שעדיין לא בא לעולם אינו יכול להשתעבד .לעומת זאת ,נידוי וחרם הם כוחות רוחניים החלים על ה"ציבור" או ה"זרע" ,ולכן הם עוברים הלאה .מכאן מתחזקת הקושיה :אם שבועה אינה חלה על נולדים ,כיצד חייבה שבועת יוסף את דורו של משה? הגאון רבי יהודה עייאש כתב בספרו שו"ת בית יהודה (חושן משפט סימן א) :יש להקשות ,לגבי השבועה שהשביע יוסף הצדיק את אחיו להעלות את עצמותיו ,ואשכחן דחלה השבועה גם על הנולדים ...ומתרץ :דלא קשיא ,דהתם השבועה שהשביע יוסף לאחיו לא הייתה בסתם ,אלא השביעם שישביעו לבניהם .הבית יהודה מיישב את הסתירה בין השולחן ערוך למקראות. הביאור הוא שהשבועה המקורית כללה בתוכה "מצווה" על השומעים ליצור חלות חדשה בבניהם .הכוח המחייב של משה לא נבע ישירות מפי יוסף (דבר שאינו אפשרי הלכתית) ,אלא מהשבועה שהטילו עליו אבותיו שראו את יוסף .השבועה של יוסף הייתה למעשה "מנוע" שהניע שרשרת של שבועות אנושיות. הגאון רבי אברהם דנציג בספרו חיי אדם (כלל קכח סעיף ז) ביאר :שבועת הרבים חמורה משבועת היחיד ,ויש בה כוח לחייב גם את הבאים אחריהם מכוח הברית הכללית של ישראל. בעל החיי אדם נוטה לומר שבשבועה שנעשתה במעמד "בני ישראל" ,יש דין מיוחד של "ברית" .הביאור הישיבתי הוא שכאשר האומה כולה מקבלת עליה דבר ,היא פועלת כישות אורגנית אחת .כמו שחובות של מדינה עוברות מדור לדור למרות שהאזרחים מתחלפים, כך שבועה שהוטלה על "כנסת ישראל" מחייבת את כל מי שמשתייך לגוף זה ,גם אם נולד מאוחר יותר. הגאון רבי יחזקאל לנדא בספרו נודע ביהודה (מהדורא קמא ,יו"ד סימן פב) דן ביסוד חובת הבנים לקיים שבועת אבותיהם :אף שאין השבועה חלה עליהם מדין נדר ,מכל מקום מחויבים הם מצד כבוד אב ומצד המנהג שקיבלו עליהם האבות עבורם .הנודע ביהודה מוצא נתיב חלופי לחובה .הביאור הוא שהחיוב אינו נובע מ"דיני שבועות" הקלאסיים ,אלא מ"דיני המוסר" והמסורת .משה רבינו הרגיש "מושבע" כי הוא ראה בצוואת יוסף חוב קדוש שעובר בזרעו של יעקב .לפי זה ,המילים "אנו מנוקים משבועתך" בגמרא בסוטה נאמרו על הזיקה המוסרית הזו ,שאפילו היא פוקעת במקום אונס. הגאון רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצווה עו) ביאר :כל שבועה שהיא לצורך מצווה וקיבלוה עליהם הרבים ,יש לה כוח של תקנה קבועה לדורות ,ודינה שונה משבועה סתמית של יחיד על חברו .המנחת חינוך מחלק בין נושאי השבועה .הביאור הישיבתי הוא ששבועת יוסף לא הייתה "עסק פרטי" ,אלא חלק מסדרי הגאולה והחסד הלאומי .שבועה כזו מקבלת

58

חלשב תשרפ

תוקף של "דין תורה" או "תקנת נביאים" ,וכוחה יפה לחייב את כל מי שנכנס תחת כנפי הגאולה ,ללא קשר לזמן לידתו. כדי להשלים את התמונה ההלכתית והמחשבתית בסוגיית השבועה לדורות ,עלינו לעיין בדבריהם של מאורי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו ,שדלו פנינים ממעמקי הסוגיה וביארו את כוחה של ההתחייבות העוברת במסורת: הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק כתב בספרו משך חכמה (שמות יג ,יט) :כי יוסף ידע שכאשר יגאלו ישראל יצאו בחיפזון ובמהומה ,וחשש שמא מתוך הטרדה ישכחו את עצמותיו ,לכן עשה את השבועה כעניין של "תנאי בגאולה" – שכל עצם הגאולה והיציאה תלויים בזה .המשך חכמה מחדש יסוד עמוק :אין כאן רק "שבועה" במובנה הרגיל ,אלא הגדרה מחודשת של המציאות .הביאור הישיבתי הוא שיוסף הטמיע את העלאת עצמותיו בתוך ה"דינמיקה" של יציאת מצרים .ממילא ,כל מי שמשתתף בגאולה ,בין אם נולד בזמן השבועה ובין אם לאו ,מקבל על עצמו את כלליה .הגאולה והעלאת העצמות הפכו לישות אחת בלתי נפרדת ,ובכך נפתרת שאלת ה"נולדים" – שהרי הם נולדו לתוך מציאות של גאולה המותנית בשבועה זו. מרן הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף כתב בספרו שו"ת יביע אומר (חלק י -חושן משפט סימן ו) :שבועה של ציבור או של נבחרי הציבור עבור הכלל ,כוחה יפה לחייב את כל הנלווים אליהם ואת הבאים אחריהם ,משום שהציבור הוא גוף אחד שאינו משתנה עם חילופי הדורות .הגר"ע יוסף מאושש את היסוד הציבורי .הביאור הוא שיש הבדל תהומי בין "שבועת היחיד" ל"שבועת הציבור" .בעוד שהיחיד מוגבל בזמן ובגוף ,הציבור הוא נצחי. שבועת יוסף נאמרה ל"בני ישראל" – שם קיבוצי הכולל את כל זרע יעקב בכל הזמנים. לכן ,משה רבינו ראה עצמו מושבע ,לא כפרט שנולד לאחר זמן ,אלא כחלק מאותו "גוף כללי" שקיבל עליו את המשימה. הגאון רבי שמעון שקופ בספרו שערי יושר (שער ה פרק ב) דן ביסוד החיוב של בנים במעשי אבותיהם :יש כוח ביד האבות לשעבד את הבנים בדברים שיש בהם תועלת לבנים ,וכל שכן בדברים שהם מצווה ,וזהו דין מדיני המשפט והקניין ולא רק מדיני שבועה .הגר"ש שקופ מעביר את הדיון לעולם המשפטי הכללי .הביאור הישיבתי הוא שזכותו של האב להוריש לבנו נכסים ,כרוכה ביכולתו להוריש לו גם "חובות" המחוברים לאותם נכסים .מאחר שהבנים "יורשים" את הזכות להיגאל ואת הקשר לאבות ,הם יורשים גם את ההתחייבות הקשורה בכך .משה רבינו ,כיורש המנהיגות והברית ,נכנס בנעלי האבות המושבעים וממילא הפך למחויב בעצמו. הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חישוקי חמד (סוטה יג ,א) ביאר :שבועת יוסף היתה שבועה שחלה על "החפצא" של עצמותיו ועל "החפצא" של ארץ מצרים ,שאין לצאת ממנה ללא העלאת העצמות ,ודבר החל על החפץ מחייב את כל מי שבא במגע עמו .הגר"י זילברשטיין מציע מבט מחודש .הביאור הוא שהשבועה יצרה איסור חפצא על היציאה ממצרים ללא יוסף .זהו אינו "חוב גברא" על האדם הנשבע ,אלא "דין" בדרך היציאה .ממילא,

59

גם לנשמה מגיע אוכל

כל מי שנמצא במצרים וכפוף לדיני היציאה ממנה ,מוצא את עצמו מחויב בשבועה זו ,ללא קשר לשאלה מתי נולד ,שכן הוא כפוף למציאות שנוצרה ב"חפץ". הגאון רבי אליעזר יהודה וולדינברג כתב בספרו ציץ אליעזר (חלק יז סימן נח) :כי משה רבינו היה מושבע מכוח שבועת הציבור שקיבלו עליהם דור המדבר מחדש בערבות הדדית ,וכל ערבות של כלל ישראל כוללת בתוכה את האחריות לקיים את דברי האבות .הציץ אליעזר מדגיש את מושג הערבות .הביאור הישיבתי הוא שבישראל "כל דור ערב לחובות הדור הקודם" .משה רבינו ,כראש הערבים ,נטל על עצמו את השבועה כחלק מחובת הערבות הלאומית .אין זו חלות ישירה של שבועת יוסף עליו ,אלא קבלה מרצון של המנהיג על עצמו את חובות האומה שנצטברו לאורך הדורות. מתוך בירור הסוגיה של שבועת יוסף המהדהדת לאורך הדורות ,עולות כמה נפקא מינות מרכזיות המתרגמות את היסודות הללו למציאות החיים וההלכה בימינו :נפקא מינא ראשונה נוגעת לתוקפן של צוואות משפחתיות וקהילתיות .למעשה ,אנו לומדים כי למרות ששבועה אינה חלה על נולדים באופן פורמלי ,הרי שקיים מנגנון של "שישביעו לבניהם" .התרגום למציאות הוא שצוואה רוחנית או התחייבות של אב המוטלת על בניו הקיימים ,יוצרת חובה מוסרית והלכתית על הבנים להמשיך את אותה מסורת .הביאור הישיבתי הוא שזוהי הדרך לשמר "ברית משפחתית" לדורות – לא על ידי כפייה של העבר על העתיד ,אלא על ידי הנחלה אקטיבית של המחויבות מאב לבן בכל דור ודור. נפקא מינא שנייה עוסקת בהתחייבויות של הציבור ושל מוסדות .לאור דברי הגר"ע יוסף והחיי אדם ,עולה כי שבועה או התחייבות שקיבל עליו "הכלל" (כגון ועד קהילה ,הנהגת עיר או מוסד) חלה גם על החברים החדשים המצטרפים לאחר מכן .הביאור הוא שהציבור נחשב כ"חפצא" אחד נצחי שאינו מתחלף .ממילא ,אדם שנכנס לקהילה שיש לה תקנות עתיקות או נדרים קהילתיים ,הרי הוא נכנס תחת אותה "שבועה" מכוח היותו חלק מהגוף הציבורי, בדומה למשה רבינו שנחשב מושבע מכוח היותו חלק מ"בני ישראל". נפקא מינא שלישית מתייחסת לתנאים במעשי חסד וטובה .מדברי המשך חכמה והר"ן אנו לומדים כי אדם המעניק טובה לזולתו (כמו יוסף שהציל את משפחתו מרעב) יכול להתנות את קבלת הטובה בהתחייבות עתידית .התרגום המעשי הוא שבמקום שבו דור הבנים נהנה מהישגי דור האבות (כגון ירושת נכסים או זכויות קהילתיות) ,הם מחויבים בתנאים שהוצמדו לאותן זכויות .אין כאן שבועה על הנולדים ,אלא "דין בירושה" – מי שרוצה את ה"זכות" (הגאולה) ,חייב לקבל עליו את ה"חובה" (העלאת העצמות). נפקא מינא רביעית ואחרונה נוגעת לגבולות האחריות במקום אונס .מדברי משה רבינו על שפת הנילוס" ,אם לאו הרי אנו מנוקים משבועתך" ,אנו למדים יסוד גדול בהלכות נדרים ושבועות העוברים במסורת :גם התחייבות עתיקה וקדושה כפופה לגדרי ההלכה של "אונס רחמנא פטריה" .הביאור הישיבתי הוא שהנאמנות לדורות אינה "עיוורת"; היא דורשת מאמץ עילאי (כמו של משה שחיפש את הארון) ,אך ברגע שהדבר הופך לבלתי אפשרי מבחינה

60

חלשב תשרפ

אובייקטיבית ,השבועה פוקעת .זוהי הנחיה למנהיגים ולבנים המנסים לקיים צוואות אבות – המאמץ הוא החובה ,אך המציאות קובעת את גבולות האחריות. עומק הרעיון הטמון בשבועה שאינה פוקעת עם חילופי הדורות נוגע בשורש הקשר שבין הפרט לנצחיות האומה .ברובד הרעיוני ,אנו מגלים כי יוסף הצדיק לא ראה באחיו ובבניהם יחידים נפרדים ,אלא חוליות בשרשרת אחת של "כנסת ישראל" .הביאור הוא שבעוד שהגוף הגשמי כפוף למגבלות הזמן והלידה ,הנשמה הלאומית היא ישות רציפה. השבועה של יוסף לא הייתה "חוזה משפטי" חיצוני ,אלא הזרקת תוכן של נאמנות לתוך ה AND-של האומה .עומק העניין הוא שהמחויבות ליוסף הפכה לחלק מהזהות של כל יהודי היוצא ממצרים; לא מדובר באדם זר המשביע אדם זר ,אלא באב המשביע את "עצמו" דרך הדורות הבאים שלו. זאת ועוד ,בירור עומק הרעיון חושף את מושג "הזיכרון כגאולה" .יוסף ידע כי הגלות עלולה להשכיח מהעם את מוצאם ואת הבטחת האבות .על ידי השבועה ,הוא יצר עוגן של זיכרון שאינו תלוי ברצון המשתנה של כל דור .הביאור הישיבתי הוא שהשבועה שימשה כגשר רוחני :היא חיברה את דור המדבר אל ימי האבות בחברון .משה רבינו, בלקחו את עצמות יוסף ,לא רק קיים מצווה טכנית ,אלא הצהיר כי הגאולה הנוכחית היא המשך ישיר של ההיסטוריה הקדומה .השבועה לדורות היא הכלי שבאמצעותו התורה מנצחת את השכחה ,והופכת את הנולדים לשותפים פעילים בברית שלא הם כרתו ,אך הם אלו שזוכים לפירותיה. ברובד פנימי יותר ,הסוגיה נוגעת במידת ה"התבטלות" של המנהיג כלפי העבר .משה רבינו, האיש שדיבר עם השכינה פנים אל פנים ,עומד על שפת הנילוס ומכפיף את עצמו לשבועה של יוסף .עומק הרעיון הוא שאין גאולה ללא שורשים .המצפן המוסרי של התורה מלמדנו כי גם החדשנות הגדולה ביותר (יציאת מצרים ומתן תורה) חייבת לינוק מהמחויבות ליסודות הישנים .היכולת להרגיש "מושבע" על דבר שנאמר לפני מאות שנים היא המבחן האמיתי של בני חורין – הידיעה שחירות אינה פריקת עול מהעבר ,אלא היכולת לבחור בנאמנות לצוואת האבות מתוך הבנה שהיא זו שמעניקה משמעות לחיי ההווה. החיבור של סוגיית השבועה לדורות אל עמקי נפש האדם מגלה לנו את הכוח האדיר הטמון בתחושת השייכות והמחויבות של הפרט אל מה שקדם לו .ברובד הנפשי ,אדם אינו "אי בודד" בזמן; כל אחד מאיתנו נושא בקרבו שבועות ונדרים סמויים של דורות עברו – ערכים ,ציפיות ומסורות שעצבו את אישיותנו עוד בטרם נולדנו .הביאור הנפשי הוא שדווקא המחויבות הזו, שנראית לכאורה כ"כובלת" ,היא זו שמעניקה לאדם יציבות ומשמעות .משה רבינו המחפש את עצמות יוסף מלמד אותנו שהנפש מוצאת את עוצמתה כאשר היא מחברת את ה"אני" העכשווי אל ה"אנחנו" ההיסטורי. זאת ועוד ,הסוגיה נוגעת ביכולת של האדם לגשר על פני "תהומות של שכחה" בתוך חייו שלו .לעיתים אדם מבטיח לעצמו הבטחות ברגעי התעלות ,אך כעבור זמן הוא מרגיש כ"אדם שנולד מחדש" וכבר אינו חובש את אותו כובע של המחויבות הישנה .התורה מלמדת אותנו

61

גם לנשמה מגיע אוכל

דרך שבועת יוסף ש"האדם הוא אחד" לאורך כל תחנות חייו .הביאור הוא שעלינו לפתח משמעת עצמית של נאמנות ל"אני הקודם" שלנו .כשם שמשה הרגיש מחויב לשבועת יוסף העתיקה ,כך הנפש נדרשת לכבד את הבריתות שכרתה עם עצמה ועם אלוהיה ברגעי האמת, גם כשנראה שהזמן והנסיבות השתנו לחלוטין. ברובד של תיקון המידות ,המפגש של משה עם יוסף על שפת הנילוס הוא שיעור במידת הענווה וההתבטלות .מנהיג בסדר גודל של משה יכול היה בקלות לומר ש"השבועה לא חלה עליי הלכתית" ,אך הוא בחר בנאמנות מוחלטת .הביאור הוא שהאצילות הנפשית נמדדת ביכולת של האדם לקחת אחריות על מה שלא הוטל עליו בכפייה ,אלא מכוח המוסר והלב. זוהי הזמנה לכל אדם לבחון את "עצמות יוסף" שבחייו – אותן משימות וחסדים שהושארו לו על ידי קודמיו – ולראות בהן זכות גדולה ולא נטל .היכולת להרגיש מושבע למען הזולת, גם כשהוא כבר אינו נמצא כאן כדי לתבוע זאת ,היא המדרגה העליונה של חסד של אמת וזיכוך הנשמה. היסוד המוסרי המזדקק מתוך שבועת יוסף המלווה את משה רבנו ,מציב בפני האדם מצפן פנימי המכוון את צעדיו בשאלות של נאמנות ,יושרה וזיכרון .המוסר העולה מכאן הוא שהתחייבות אינה נמדדת רק בכלים של "חלות משפטית" קרה ,אלא בכוחו של המוסר הטבעי .המצפן המוסרי מורה לאדם כי כאשר הוא נכנס לנעליים של קודמיו ,הוא מקבל עליו לא רק את נכסיהם אלא גם את ערכיהם ואת הבטחותיהם .הביאור הוא שחברה מוסרית אינה יכולה להתקיים אם כל דור יתחיל את דף ההיסטוריה מחדש; המצפן מכוון אותנו להבין שהיושרה האישית שלנו נבחנת ביכולתנו לכבד בריתות ישנות ,גם אם לא היינו שם כשנכרתו. מצד שני ,המצפן המוסרי פונה אל המשעבד והמטיל את החובה .יוסף הצדיק מלמד אותנו שמי שמבקש להבטיח את העתיד ,חייב לייצר מערכת של חינוך והעברת ערכים – "שישביעו לבניהם" .המוסר הנלמד מכאן הוא שהדרך להבטיח שערכינו ימשיכו לחיות אינה על ידי כפייה עיוורת ,אלא על ידי יצירת שרשרת של הסכמה מרצון בכל דור ודור .הביאור הישיבתי הוא שהמצפן מכוון את האדם להשקיע בחיבור הלבבות של הבנים למשימת האבות .רק כאשר הבן מרגיש ש"עצמות יוסף" הן גם הפיקדון שלו ,השבועה הופכת ממחויבות חיצונית לשליחות פנימית. לסיום ,קיים כאן יסוד מוסרי של "ניקיון השבועה" במקום חוסר יכולת .משה רבנו עומד על שפת הנילוס ומגדיר את גבול האחריות המוסרית" :אם לאו הרי אנו מנוקים". המצפן הפנימי מלמדנו שהמוסר התורני אינו דורש מהאדם את הבלתי אפשרי .הביאור הוא שהיושרה דורשת מאמץ עילאי וחיפוש מדוקדק ,אך ברגע שהאדם עשה כל שביכולתו והדבר נשגב ממנו ,התורה מעניקה לו את ה"ניקיון" המוסרי .המצפן מורה לנו שהאחריות היא על ה"השתדלות" ולא רק על ה"תוצאה" ,ובכך הוא משחרר את האדם מרגשות אשם משתקים ,כל עוד פעל בנאמנות ובאמת. מתוך מסע הבירור במעמקי שבועת יוסף והנהגת משה רבינו ,אנו דולים שלוש תובנות יסודיות המאירות את חיי היום-יום שלנו ומעניקות פשר למחויבויותינו :התובנה הראשונה

62

חלשב תשרפ

היא "סוד הנאמנות לשרשרת הדורות" .בחיי המעשה ,אנו פוגשים לעיתים צוואות של הורים, מנהגים קהילתיים או מסורות משפחתיות שנראים כנטל מן העבר .התורה מלמדת אותנו שקיום ה"שבועות" הללו הוא הסוד לקיומנו כעם נצחי .התובנה לחיים היא שכיבוד רצון האבות אינו "שיעבוד" אלא בניית קומה נוספת בבניין האישי שלנו .אדם המכבד את עברו ומקיים את הבטחות קודמיו ,בונה לעצמו אישיות יציבה וערכית ,שאינה נתונה לרוחות המשתנות של הזמן. תובנה שנייה היא "האחריות על החינוך להמשכיות" .יוסף הצדיק לימד אותנו שאי אפשר לסמוך על כך שהערכים יעברו מאליהם .כדי ששבועה תחייב את ה"נולדים" ,עלינו לייצר מנגנון של "שישביעו לבניהם" .התובנה למעשה היא שחובתנו להנחיל את הערכים שלנו בדרך של דיבור ,חינוך ודוגמה אישית ,עד שהם יהפכו לחלק בלתי נפרד מנפשם של הדורות הבאים .עלינו להפוך את השליחות שלנו לשבועה חיה בלב בנינו ,כדי שהם ירצו להמשיך אותה מתוך בחירה ולא רק מתוך כפייה. תובנה שלישית היא "גבול המאמץ והיושרה האישית" .משה רבינו מלמד אותנו שגם מול השבועה הקדושה ביותר ,האדם נדרש לפעול בתוך גבולות המציאות .התובנה לחיי היום-יום היא שעל האדם לעשות את המקסימום המוטל עליו – לחפש את ה"ארון" בכל כוחו – אך עליו גם לדעת מתי הוא "מנוקה" מן האחריות .השלווה הנפשית מגיעה מהידיעה שעשיתי ככל שביכולתי בנאמנות ,וכי ברגע שהדבר נשגב ממני ,הקדוש ברוך הוא פוטר אותי מן החיוב.

עיקר העניין: בסיכומו של הבירור ,אנו מוצאים כי עיקר העניין בסוגיית השבועה לדורות הוא הפיכת ההתחייבות החיצונית למחויבות פנימית של זהות .השאלה האם אדם יכול להשביע את מי שטרם נולד חושפת את הפלא של כנסת ישראל :היכולת להיות גוף אחד שבו העבר ,ההווה והעתיד שלובים זה בזה. עיקר העניין הוא שלפי שורת הדין ,אכן אין שבועה חלה על הנולדים ,אך התורה יצרה מסלול של "שבועת השרשרת" ו"ברית הציבור" .משה רבינו לא לקח את עצמות יוסף רק בגלל ציווי משפטי יבש ,אלא משום שהוא הבין שהגאולה אינה שלמה ללא הנאמנות לשורשים .השבועה של יוסף הייתה הכרזת אמונה בכך שעם ישראל יחזור לארצו ,ומשה רבינו ,כגואל ,ראה עצמו מחויב לממש אמונה זו .המסר העמוק עבורנו הוא שהכרת הטוב ונאמנות לאבות הן התשתית שעליה נבנית חירות אמיתית ,וכי החוט המקשר בין הדורות הוא הכוח שמניע את גלגלי הגאולה עד עצם היום הזה.

63

גם לנשמה מגיע אוכל