האם כאשר אדם נדר ממון לצדקה או לבית המקדש ואינו משלם ,מותר לגזבר להיכנס לביתו וליטול את חובו ,או שמא חל עליו האיסור התורני של לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו?

מותר לגזבר להיכנס לביתו וליטול את חובו ,או שמא חל עליו האיסור התורני של לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו? ניצבים אנו מול שאלה המרתקת את עולם המשפט והקדושה כאחד ,בירור הנוגע בלב ליבו

האם כאשר אדם נדר ממון לצדקה או לבית המקדש ואינו משלם, מותר לגזבר להיכנס לביתו וליטול את חובו ,או שמא חל עליו האיסור התורני של לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו? ניצבים אנו מול שאלה המרתקת את עולם המשפט והקדושה כאחד ,בירור הנוגע בלב ליבו של כבוד האדם וקניינו אל מול חובתו לקודש .התורה הזהירה אותנו באזהרה חמורה שלא לפלוש לרשותו של לווה ,גם כאשר הוא מעכב את כספנו תחת ידו ,וציוותה בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט .אך מה יהיה הדין כאשר הנושה אינו בשר ודם אלא הקדש ,וכאשר החוב אינו תוצאה של הלוואה אלא פרי של נדבה והתחייבות לצדקה? האם קדושת הבית ופרטיותו של האדם נדחית מפני הצורך להוציא ממון המיועד לשמיים? אנו יוצאים לבירור מעמיק בין כותלי בית המדרש ,לבחון האם גזבר ההקדש הוא כשליח בית דין או כנושה רגיל ,והאם יש לחלק בין חוב שנוצר מרצון לבין חוב של הלוואה, כדי להבין האם בבית השם ובצדקה פקע איסור הכניסה לבית. מתוך הסערה המחשבתית המבקשת להכריע בין חובת התשלום לקודש לבין איסור הכניסה לביתו של אדם ,אנו פונים אל פסוקי המקרא המהווים את היסוד לבניין המשכן ולגביית התרומה" .דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה ,ב) .התורה משתמשת בלשון ציווי כפולה ,ומדייקת בלשון "ויקחו" ולא בלשון נתינה ,דבר שעורר את רבותינו מפרשי התורה לעמוד על אופי הגבייה של ממון ההקדש. רש"י (שמות כה ,ב) פירש" :ויקחו לי – לשמי" .כלומר ,התרומה צריכה להיות מופרשת ומיועדת לשמו של הקדוש ברוך הוא ,ואין היא שייכת עוד לבעלים ברגע שהוקדשה. רבי חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש (שמות כה ,ב) כתב" :לשון ויקחו ולא ויתנו, להורות שאם לא רצו לתת מעצמם כופין אותם ,כי התרומה היא חוב המוטל עליהם" .האור החיים הקדוש מחדש כי הציווי "ויקחו" מטיל אחריות על הגבאי והגזבר ליטול את הממון, ומשמע מכאן שיש כוח של כפייה ביד הממונים על הקודש להוציא את הנדבה ממי שנדב ליבו ואינו מקיים. הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין בספרו העמק דבר (שמות כה ,ב) ביאר" :לשון קיחה משמעו שלוקחים בעל כרחו של אדם ,וזה בא ללמדנו שיש כוח לבית דין או לגזברים לכפות על הצדקה ועל התרומה" .העמק דבר מדגיש כי התורה לא הסתפקה בבקשת נדבה ,אלא העניקה סמכות גבייה אקטיבית לממונים ,וזאת משום שברגע שהאדם נדב ליבו ,הממון כבר אינו נחשב רכושו הפרטי אלא רכוש השמיים הממתין להיגבות. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כה ,ב) פירש" :וטעם ויקחו – שיביאו אל משה ,וכל אחד יקח מחלקו ויתן" .האבן עזרא מפרש את הקיחה כפעולה של הפרשה מחלקו של אדם אל הקודש, מה שמחזק את ההבנה שהממון הופך להיות מובדל מרכושו של האדם לטובת המשכן.

440 המורת תשרפ

רבי עובדיה ספורנו (שמות כה ,ב) כתב" :ויקחו לי תרומה – שיפרישוה משלהם לגבוה". הספורנו מחדד שהתרומה צריכה להיות מופרשת ומורמת מהחולין אל הקודש ,ומכאן שהגזבר הבא ליטול את התרומה אינו נושה בחוב אישי אלא גובה פיקדון ששייך לגבוה. מתוך בירור יסודות המקרא ולשון "ויקחו" המלמדת על כוח הכפייה המסור ביד גזברי ההקדש ,אנו באים אל היכלם של חז"ל בתלמוד הבבלי ,לבחון את גדרי התביעה והגבייה הלכה למעשה. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נד ע"א) נאמר" :גזברים תובעים אותם בשוק" .הגמרא עוסקת בסדר הגבייה של אלו שנדרו להקדש וטרם שילמו את חובם ,ומציינת כי המקום שבו הגזברים פוגשים את הנודרים לתביעת החוב הוא בשוק. הרש"ש (בבא מציעא נד ע"א) כתב" :משמע להדיא שגם לגזברים של הקדש יש איסור להיכנס לביתו של הנודר" .הרש"ש מדייק מלשון הגמרא שציינה דווקא את השוק כמקום התביעה, כי גם כאשר מדובר בחוב להקדש ,אין הגזבר רשאי לפרוץ את חומת הפרטיות של האדם ולהיכנס לביתו ,אלא עליו להמתין למציאתו ברשות הרבים ,בדומה לדין בעל חוב רגיל שנאמר בו בחוץ תעמוד. הגאון רבי מאיר אריק בספרו טל תורה (בבא מציעא נד ע"א) חידש" :דחה ראיה זו על פי מה שכתב הרא"ש בבבא קמא (סימן י"ב) ,דאז היה המנהג שלא היו נכנסים לביתו של אדם לתבוע מאתו חוב כלל ,אפילו שליח בית דין ,אלא בשוק היו תובעים" .הטל תורה מבאר כי אין לדייק מלשון הגמרא איסור הלכתי על הגזברים ,אלא מדובר בתיאור המנהג שהיה רווח בזמנם, שכל תביעות הממון נעשו בשוק כדי לשמור על כבוד הבריות ,אך אין בכך כדי ללמד שבחוב הקדש חל האיסור התורני של לא תבוא אל ביתו. בגמרא במסכת בבא קמא (דף קיג ע"א) נאמר" :שליח בית דין שבא למשכנו ,לא יכנס לביתו למשכנו אלא עומד מבחוץ והוא מוציא לו את העבוט" .הגמרא קובעת את הגדר היסודי בפריעת חוב ,ובבית המדרש דנים האם גזבר הקדש נחשב כשליח בית דין ,שמחד גיסא אסור לו להיכנס לבית הלווה ,אך מאידך גיסא יש לו כוח כפייה בחוץ. מתוך דברי חז"ל המשרטטים את גבולות התביעה בשוק ,אנו עולים אל קומתם של רבותינו הראשונים והאחרונים ,המלבנים את ההבדל היסודי שבין חוב שנוצר מהלוואה לבין חוב המגיע מכוח מצווה או חובה קהילתית. רבנו יצחק אלפסי ,הרי"ף (מובא בספר התרומות שער א' חלק ג' דין ב') כתב :שאם הלווה אלם ורע מעללים ומעיז פנים מלפרוע חובו מותר להיכנס לביתו לדעת את מצפוניו ...כדאמרינן ממשכנין על הצדקה ,וכן אנו עושים בצרכי קהל ובגרמות ...דצדקה ומס שאני ,שלא באו עליו דרך הלוואה ,ולא נאמר עליהם בחוץ תעמוד והאיש .הרי"ף מחדש יסוד מרעיד בעולם ההלכה ,ומבאר כי האיסור "בחוץ תעמוד" נאמר אך ורק בחוב שנוצר בדרך של הלוואה ,ששם התורה חסה על כבודו של הלווה .אך בצדקה ,במס ובצרכי ציבור ,הממון אינו חוב אישי אלא

441

גם לנשמה מגיע אוכל

חובה דתית וציבורית ,ולכן אין לאדם הגנה של פרטיות ביתו מפני הגזברים הבאים לגבות את הממון המיועד לקודש או לעניים. רבנו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (בבא קמא סימן י"ב) פירש :דאז היה המנהג שלא היה נכנסין לביתו של אדם לתבוע מאתו חוב ,רק בשוק היה תובעין .הרא"ש מבאר כי מה שנזכר בגמרא שתובעים בשוק אינו איסור דין תורה להיכנס לבית ,אלא מנהג של כבוד ודרך ארץ .מכאן ניתן ללמוד שבמקום שבו הדין מחייב גבייה תקיפה ,כמו בהקדש ,אין המנהג הזה מעכב את הגזבר מלהיכנס לבית. רבנו שמואל הסרדי בספרו ספר התרומות (שער א' חלק ג') כתב :שבצדקה ובמסים לא נאמרה אזהרת לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ,שהרי אין זה נושה בלווה שלו ,אלא שליח המצווה הגובה את השייך לעניים או למקדש .בעל ספר התרומות מדגיש כי הגזבר אינו נחשב "נושה" במובן המקראי של המילה .הנושה הוא אדם פרטי המבקש את ממונו חזרה ,אך הגזבר הוא ידה הארוכה של המצווה ,ולכן סמכותו רחבה יותר ואינה מוגבלת לפתח הבית. רבנו יעקב בן אשר בספרו הטור (חו"מ סימן צ"ז סעיף כ"ז) כתב :והביא תשובת הרי"ף שכתב דבצדקה ומס שאני שלא באו עליו דרך הלוואה ...וכן נראה עיקר .הטור מאמץ את הכרעת הרי"ף ומבסס את ההלכה שחובות שאינם הלוואה אינם נכללים בהגנה התורנית של "בחוץ תעמוד" ,ומכאן שהדרך פתוחה בפני הגזבר להיכנס לבית כדי למשכן את מי שנדר לצדקה ואינו משלם. רבינו עובדיה מברטנורא (ערכין פרק ה משנה ו) פירש" :חייבי ערכים ממשכנין אותן ,גזבר נכנס לביתם ונוטל בעל כרחם" .הברטנורא קובע דברים כדרבונות ומלמדנו כי במצוות ערכין ,שהיא נדר של אדם לתת את ערכו להקדש ,אין הגזבר צריך להמתין בחוץ .הסמכות שניתנה לו היא לפרוץ אל תוך רשות היחיד של האדם וליטול את המשכון כדי להבטיח את תשלום החוב לשמיים. רבי יום טוב ליפמן הלר בספרו תוספות יום טוב (שקלים פרק א סעיף ג) ביאר" :דבהקדש מותרים להיכנס לתוך הבית לקחת משכון ,ואינו דומה לבעל חוב" .התוספות יום טוב מעגן את ההלכה בכך שקדושת ההקדש ותביעת המקדש עומדות מעל להגנות הממון הרגילות של אדם פרטי ,והוא מדגיש שאין ללמוד מדיני הלוואה לדיני הקדש. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן בספרו אהבת חסד (פרק ז נתיב החסד סעיף כ) כתב" :שאם אחד נדר בפיו איזה סך לצדקה ,מותר להיכנס לביתו למשכנו ,משום שאין זה בא על ידי הלוואה, והרי הוא כערב ושכר כתף שמותר למשכנו" .בעל החפץ חיים זצ"ל משווה את דין הצדקה לדינים אחרים שבהם החיוב נוצר באופן ישיר ולא כהלוואה של ממון ,ומבאר כי בכל אלו לא גזרה התורה את איסור הכניסה לבית. הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג בספרו שו"ת היכל יצחק (אבה"ע חלק א סימן נא) ביאר" :כי כל טעם איסור כניסה לבית הוא משום עוגמת נפש של הלווה כלפי המלווה שהטיב עמו ,אבל בהקדש ובצדקה שהוא חובו כלפי המקום או כלפי העניים ,לא שייך טעם זה" .הוא מעמיק

442

המורת תשרפ

בהבנה המוסרית של האיסור ומסביר מדוע בחובות של מצווה הפקירה התורה את פרטיות הבית לטובת הגבייה. הגאון רבי מאיר דן פלוצקי בספרו כלי חמדה (פרשת ויצא) כתב" :מביא בשם התוספות יום טוב במסכת שקלים דהקדש מותרים להיכנס לתוך הבית לקחת משכון ,וזה מילתא דפשיטא כיון דלא הויא חוב של הלוואה" .הכלי חמדה קובע בפשיטות גמורה כי ההבחנה היסודית בתורתנו היא בין הלוואה ,שהיא מעשה של חסד בין אדם לחברו שבו הקפידה תורה על כבוד הלווה ,לבין התחייבות להקדש שהיא חובה גמורה שאין בה את גדרי "נושה" ו"עבוט". הגאון רבי יצחק שמלקיס בספרו שו"ת בית יצחק (יו"ד חלק ב סימן פה) כתב" :נסתפקתי אם בגזבר הממשכן עבור הקדש שייך לאו דלא תבוא אל ביתך" .הבית יצחק ,למרות דברי הראשונים שהובאו לעיל ,מעלה צד של ספק; אולי עצם הכניסה לביתו של אדם ללא רשותו, גם לצורך שמיים ,יש בה משום פגיעה בפרטיות שהתורה ביקשה להגן עליה ,וייתכן שגם גזבר הקדש נכלל באזהרה הכללית של כבוד הבית. הגאון רבי מאיר אריק בספרו מנחת פתים (חו"מ סימן צז) ביאר" :תמה על דבריו של הבית יצחק שלא ראה שדבר זה מפורש בראשונים ,ופסק דבצדקה והקדש אין איסור כניסה לבית כלל" .המנחת פתים דוחה את ספקו של הבית יצחק בכוח דברי הרי"ף והרא"ש ,וסובר שברגע שנקבע כי צדקה ומס אינם בגדר הלוואה ,הרי שכל האיסור התורני פקע מהם מעיקרו ,ואין מקום להחמיר במקום שהראשונים הקלו בפירוש. רבי שלמה הכהן מווילנא בספרו שו"ת בנין שלמה (חלק חו"מ) פירש" :כי עיקר האיסור להיכנס לבית הוא כדי שלא לבייש את הלווה על דחקותו ,אבל במי שנדר לצדקה ואינו משלם ,הרי הוא מעיז פנים נגד גבוה ,ועל כגון דא לא חסה תורה על כבודו בתוך ביתו" .הוא מוסיף רובד מוסרי להלכה ,ומבאר כי ההגנה על הבית ניתנה לאדם שנקלע למצוקה כספית, ולא למי שמסרב לקיים את מוצא שפתיו כלפי שמיים. מתוך דברי רבותינו הפוסקים המבחינים בין חוב של חסד לחובה של קודש ,אנו יורדים אל שדה המעשה לבחון את ההשלכות המעשיות העולות מתוך בירור הלכתי זה בחיי היום יום ובסדרי הגבייה של מוסדות התורה והחסד. הסמכות לכניסה לבית בחובות שאינם הלוואה :הנפקא מינא היסודית העולה מהכרעת הרי"ף והטור היא שבכל סוגי החובות שאינם נובעים מהלוואת ממון ,כגון חובות לצדקה, מיסים לקהילה או התחייבות למוסדות חינוך ,אין הנתבע נהנה מההגנה התורנית של בחוץ תעמוד .למעשה ,במקום שבו הדין מאפשר גבייה בכפייה ,הגזבר או שליח הציבור רשאי להיכנס לבית כדי ליטול משכון ,דבר האסור בתכלית האיסור במלווה ולווה רגילים. הבחנה בין סוגי התחייבות לצדקה :יש לחלק בין אדם שקיבל על עצמו לתרום סכום מסוים, לבין אדם שלווה כסף מקופת הצדקה והתחייב להחזירו .במקרה השני ,על אף שמדובר בכספי צדקה ,מכיוון שהממון הגיע לידו בדרך של הלוואה ,חוזר עליו האיסור להיכנס לביתו למשכנו ,שכן התורה תלתה את האיסור באופי העסקה ולא רק בזהות בעלי הממון.

443

גם לנשמה מגיע אוכל

גביית חובות ועד בית וארנונה :לאור דברי ספר התרומות ,חובות המוטלים על האדם מכוח היותו חלק מקהילה או שותפות בבניין ,אינם נחשבים להלוואה .לכן ,גובה מטעם הציבור או ועד הבית העוסק בגביית חובות אלו ,אינו עובר על לאו דאורייתא אם נכנס לבית (בכפוף לחוקי המדינה וסדרי הדין) ,כיוון שאין כאן שם של נושה ולווה. כבוד הבריות אל מול זכות הגבייה :אף על פי שמצד הדין הקלו בפירוש בהקדש ובצדקה, נפקא מינא חשובה עולה מדברי הרא"ש על המנהג הקדום לתבוע בשוק .גם כאשר ההלכה מתירה כניסה לבית ,מוסר התורה והנהגת חכמים מלמדים שיש להשתדל למצות את הגבייה בדרכים שאינן פוגעות בפרטיות ובכבוד האדם ,ואין להיכנס לבית אלא כאשר הלווה מעיז פנים או כשאין דרך אחרת לגבות את חוב ההקדש. דין ערב ושכר כתף :כפי שציין האהבת חסד ,כל חיוב שנוצר ללא הלוואה ,כגון שכר עבודה או התחייבות של ערב ,דינו כצדקה לעניין זה .המעסיק שחייבים לו כסף או הגזבר הגובה נדרי צדקה ,יכולים לפעול בתקיפות גדולה יותר מאשר המלווה ,מה שמדגיש את האחריות הגדולה המוטלת על האדם לקיים את דיבורו והתחייבויותיו. מתוך הבירור המעשי המלמד כי חוב הקודש אינו כפוף למגבלות הפרטיות של הלוואה רגילה ,אנו מתעלים אל הקומה הרעיונית ,להבין את פשר ההבדל המהותי שבין חוב לחברו לבין חוב לשמיים. ההבדל הרעיוני שבין חוב הלוואה לחוב צדקה והקדש טמון בשורש הממון וביחס האדם כלפיו .בחוב הלוואה ,מדובר במערכת יחסים של חסד שבין אדם לחברו; המלווה נתן מרכושו כדי לסייע לזולתו ,והתורה חסה על כבוד הלווה בתוך ביתו כדי שלא להוסיף בושה על צערו. כאן הממון נתפס כקניין אנושי ,והאיזון הוא בין זכות הקניין של המלווה לבין זכותו של הלווה לפרטיות ולכבוד מינימלי .אך בחוב לצדקה ולהקדש ,המבט משתנה; הממון המובטח לשמיים אינו נחשב עוד לרכושו של האדם .ברגע שיצאה המילה מפיו "הרי זה קודש" ,הממון הופך להיות פיקדון שהשמיים הפקידו בידו ,והוא רק מחזיק בו זמנית. עומק הרעיון הוא שבצדקה אין האדם נותן "משלו" ,אלא הוא מחזיר לבורא את חלקו בעולם .לכן ,כאשר הגזבר נכנס לבית ,אין הוא "פולש" לרשותו של אחר ,אלא הוא בא ליטול את מה ששייך לקודש ממקום שבו הוא מוחזק שלא כדין .הבית ,שאמור להיות מבצרו של האדם ,אינו יכול לשמש מקלט לממון שאינו שייך לו .מכאן אנו למדים כי בעוד שבין אדם לחברו יש מקום למרחב פרטי ומוגן ,הרי שכלפי שמיים אין האדם יכול להסתתר בתוך ביתו; האמת והחובה לקודש פורצות את כל המחיצות ,ומלמדות כי כל רכושנו וכל בתינו אינם אלא כלים לעבודת השם ,ואין להם קיום עצמאי המנותק ממוצא שפתיו של האדם כלפי בוראו. מתוך הבירור הרעיוני המלמד כי אין הבית יכול לשמש מסתור לממון השייך לשמיים, אנו פונים אל הקומה המחשבתית ,להתבונן בפרדוקס המופלא שבין נדבת הלב לבין הגבייה בכפייה. ההתבוננות המחשבתית בסוגיה זו מעלה שאלה עמוקה :אם התורה הגדירה את התרומה

444

המורת תשרפ

כדבר הבא מאת כל איש אשר ידבנו לבו ,כיצד ייתכן שגזבר נכנס לבית ונוטל בעל כרחו? התשובה טמונה בהבנת טבעו של הרצון האנושי .המחשבה היהודית מלמדת כי רצונו הפנימי והאמיתי של כל יהודי הוא לעשות רצון קונו ולהיות שותף בבניין המקדש ,אלא שלעיתים היצר והנגיעות האישיות מכסים על רצון זה ויוצרים מסך של סרבנות .הקיחה בכפייה והכניסה לבית אינן מעשה של אלימות ,אלא מעשה של חשיפת האמת; הגזבר מסייע לאדם להוציא מן הכוח אל הפועל את נדבת הלב שכבר נאמרה בפיו. עומק נוסף טמון בהבנה שברגע שהאדם הקדיש את הממון ,הוא יצר מציאות רוחנית חדשה .הממון הזה כבר נדבק בו ניצוץ של קדושה ,וכשהוא נשאר בביתו של האדם בניגוד להבטחתו ,הוא הופך להיות כוח מעכב ומזיק לנפשו .הקיחה בעל כרחו היא למעשה חסד עם הנודר ,שכן היא מנקה את ביתו ומצפונו מהחוב המכביד עליו .המחשבה היהודית תופסת את הגזבר לא כגובה חוב קר ,אלא כשליח המשיב את הסדר העולמי למקומו – האדם מבטיח מרצונו החופשי ,והמערכת התורנית מוודאת שהרצון הזה לא יישאר כהבטחה ריקה ,אלא יתממש במציאות ,גם אם לשם כך יש צורך לעבור את סף דלתו של האדם ולממש את מוצא שפתיו. מתוך הבירור המחשבתי המלמד כי הכפייה אינה אלא חשיפת רצונו הפנימי של האדם ,אנו באים אל הקומה המוסרית ,לעצב את המצפן האישי סביב האחריות למילה הכתובה והנאמרת. היסוד המוסרי העולה מכך שמותר לגזבר להיכנס לביתו של אדם המעכב נדרי צדקה, מלמדנו כי המילה היוצאת מפי האדם היא בעלת תוקף מציאותי מחייב שאינו פחות ממעשה פיזי .בעולם המוסר ,קיים פיתוי לחשוב כי כל עוד הממון נמצא בביתי ובשליטתי ,אני הוא הריבון עליו ,וההבטחה שנתתי היא רק כוונה טובה שניתן לדחותה .התורה מציבה כאן תביעה מוסרית חריפה :הדיבור יוצר בעלות .אדם שנדר לצדקה ואינו משלם ,אינו רק "מבטל הבטחה" ,אלא הוא מחזיק בביתו רכוש שאינו שלו .פריצת הגזבר אל תוך הבית אינה פגיעה בפרטיות ,אלא היא תוצאה של פגיעת האדם עצמו ביושרתו; מי שמכניס לביתו ממון גזול או מעכב קודש ,הוא זה שפרץ את חומת המוסר המגנה על ביתו. המוסר היהודי תובע מהאדם עקביות מוחלטת בין פנים לחוץ .הבית אמור להיות מקום של שלמות ואמת ,וכאשר ישנו פער בין הנדבה שבלב ובפה לבין המעשה בפועל ,הבית מאבד את קדושתו כמרחב מוגן .התובנה המוסרית היא שחירותו של האדם ופרטיותו בביתו אינן זכויות מוחלטות המנותקות ממחויבותו לאמת .כבוד הבית נשמר כל עוד האדם מכבד את ברית המילה שלו .הכניסה לבית למשכן על הצדקה מזכירה לנו כי האחריות המוסרית שלנו כלפי החלש וכלפי שמיים היא תובענית ואינה עוצרת במפתן הדלת ,והיא דורשת מאיתנו להיות אנשי אמת שתוכם כברם ,מתוך הבנה שהיושר הוא הערובה היחידה לכבודו האמיתי של האדם. מתוך הבירור המוסרי המלמד כי היושר האישי הוא המקנה לבית את קדושתו והגנתו, אנו חותמים את משאנו בתובנות המאירות את הנהגתנו בעולם המעשה ובהגדרה המזוקקת של תכלית הגבייה לקודש .התובנה המרכזית המלווה אותנו היא שחובת האדם לקיים

445

גם לנשמה מגיע אוכל

את מוצא שפתיו אינה רק עניין של נימוס ,אלא התחייבות משפטית ורוחנית הפורצת את גבולות הפרטיות. עלינו להבין כי כאשר אנו מבטיחים תרומה או צדקה ,הממון הזה משנה את סטטוס הבעלות שלו באותו רגע ,ועלינו להתייחס אליו כאל פיקדון שאינו שייך לנו עוד. ההלכה מלמדת אותנו כי כבוד הבית וההגנה על הפרטיות ניתנו לאדם המשתמש בביתו כמרחב של יושר ,אך מי שמעכב בו חובות מצווה ,מסיר במו ידיו את המחיצה המגינה עליו. בכל משא ומתן או התחייבות קהילתית ,עלינו לזכור כי חובות שאינם נובעים מהלוואה – כגון מיסים ,שכר עבודה או נדרים – דורשים מאיתנו זהירות יתירה ,שכן בהם אין לנו את ה"הגנה" של דחיית פירעון המקובלת בחובות רגילים. השאיפה של כל יהודי צריכה להיות כזו שגזבר ההקדש לעולם לא יצטרך להגיע אל פתח ביתו ,לא מפני הפחד מהכניסה לבית ,אלא מתוך ההבנה שהרצון הפנימי שלנו והמעשה החיצוני צריכים להיות מאוחדים תמיד.

עיקר העניין: בירורנו העלה כי התורה וחכמי הדורות הבחינו הבחנה חדה בין חוב הלוואה ,שבו חסה התורה על כבוד הלווה ואסרה כניסה לביתו ,לבין חובות הקדש וצדקה שבהם הותר לגזבר להיכנס ולמשכן .יסוד הדבר הוא שצדקה ומס אינם בגדר נושה ולווה, אלא הם חובות המוטלים על האדם מעצם הווייתו כחלק מהקודש ומהקהילה ,ובהם לא נאמרה הגנת "בחוץ תעמוד" .ראינו כי למרות כוח הכפייה המוקנה לגזברים, המטרה היא להביא את האדם לידי השלמת רצונו הטוב ולמניעת מצב שבו ממון שאינו שלו ישהה ברשותו .העיקר העולה הוא שהאמת והיושר הם הבריח התיכון של חיינו ,וכי המילה שאדם מוציא מפיו כלפי שמיים היא מחייבת ומוחלטת, ומחייבת אותנו לנהוג בממוננו בקדושה ובאחריות מלאה.