מדוע היה צורך במסורת פלאית של נטיעת ארזים על ידי יעקב אבינו במצרים ,ולא ניתן היה פשוט לרכוש עצי שיטים מהגויים ומתגרי אומות העולם שעברו במדבר?

אבינו במצרים ,ולא ניתן היה פשוט לרכוש עצי שיטים מהגויים ומתגרי אומות העולם שעברו במדבר? כיצד צמחו ארזים ענקיים בלב המדבר השומם ,ומדוע סירבו בני ישראל להשתמש בקיצורי דרך

מדוע היה צורך במסורת פלאית של נטיעת ארזים על ידי יעקב אבינו במצרים ,ולא ניתן היה פשוט לרכוש עצי שיטים מהגויים ומתגרי אומות העולם שעברו במדבר? כיצד צמחו ארזים ענקיים בלב המדבר השומם ,ומדוע סירבו בני ישראל להשתמש בקיצורי דרך ולקנות עצים מהסוחרים הנודדים? בשיעור זה נחשוף את הדרמה ההיסטורית שהחלה בנטיעתו המסתורית של יעקב אבינו במצרים ,מאות שנים לפני הקמת המשכן .ננתח את קושיות הט"ז ורבנו חיים פלטיאל ,ונגלה דרך דברי ה"נחלת יעקב יהושע" מדוע דווקא עצי המשכן היו חייבים להיות נקיים מחשש "אשרה" כדי לכפר על חטא העגל .נלמד על משמעות המילה "עומדים" כמפתח ליציבות רוחנית ,ונתבונן בדמותו של יעקב כאיש הצופה למרחוק ונוטע עבורנו את הכלים להשראת השכינה .השיעור מעניק מבט עמוק על חשיבות הטהרה במקורות הממון והחומר ,ועל האחריות שלנו להכין היום את ה"קרשים" שעליהם ייבנה עתיד האומה. אנו עומדים מול פלא גדול .בני ישראל יוצאים ממצרים ,ובידם קורות ענק של עצי שיטים. רש"י מלמדנו שאין אלו סתם עצים ,אלא "הקרשים" – אלו שהוכנו מראש ברוח הקודש .אך השאלה זועקת :הרי מצינו שבני ישראל קנו מאכלים מהסוחרים במדבר ,כפי שלמדו חז"ל על הפסוק "וכסית את צאתך" – אם כן ,מדוע לא קנו גם את העצים? מהו הסוד הטמון בייחוסם של העצים דווקא לנטיעתו של יעקב אבינו? אנו יוצאים למסע בעקבות ה"ארזים" של האומה, כדי להבין מהו ההבדל בין חומר גלם הנקנה בשוק לבין חומר גלם שספג את רוח האבות. מתוך השאלה המרתקת על מקורם של עצי המשכן ,אנו פונים אל פסוקי הפרשה ואל פירושו המכונן של רש"י ,המגלה לנו שהמשכן לא נבנה מחומרים מזדמנים ,אלא מחזון עתיק יומין. "ועשית את הקרשים עצי שטים עומדים" (שמות כו ,טו). התורה משתמשת בה"א הידיעה – "הקרשים" – דבר המורה על משהו ידוע ומוכר .רבי שלמה יצחקי ,רש"י (שמות כו ,טו) כתב וביאר את המילה "הקרשים" ,שהוא פירש שהיה לו לומר "ועשית קרשים" כפי שנאמר בכל דבר אחר במלאכת המשכן .מהו "הקרשים"? מאותן העומדים ומיוחדין לכך. רש"י הוסיף וחידש כי יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתיד הקדוש ברוך הוא לצוות על עשיית משכן במדבר מעצי שטים .הוא פירש שיעקב נטע ארזים במצרים וציווה את בניו להעלותם עמהם בצאתם ,כדי שיהיו מזומנים בידם .הוא ביאר שזהו יסוד הפיוט "טס מטע מזורזים קורות בתינו ארזים" ,המלמד על הזריזות וההכנה המוקדמת של האבות למען השראת השכינה של הבנים. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כו ,טו) כתב והקשה על דברי הקדמונים ,והוא פירש שקשה להבין כיצד הוציאו בני ישראל קרשים כה רבים וארוכים ממצרים ,בעוד המצרים סבורים היו שהם יוצאים רק לזבוח שלושה ימים .הוא חידש סברא אחרת ,שמא היה יער של עצי

643 גם לנשמה מגיע אוכל

שטים סמוך להר סיני ,ומשם כרתו את העצים .עם זאת ,הוא חתם דבריו שאם קבלה היא ביד אבותינו שהוציאום ממצרים – "נסור אל משמעתם". חזינן מדברי רש"י יסוד עצום :קדושת המשכן אינה מתחילה ברגע בנייתו ,אלא היא נעוצה בהכנה המוקדמת של יעקב אבינו .העצים הללו אינם סתם חומר גלם ,אלא הם "הקרשים" – עצים שספגו את האמונה והציפייה של הגלות עוד לפני שהחלה מלאכת הקודש. מתוך דברי רש"י המעמידים אותנו על מסורת האבות ,אנו באים אל שולחנם של האחרונים, המבקשים להבין את ההכרח שבנטיעה המוקדמת אל מול האפשרויות הטבעיות שעמדו בפני בני ישראל במדבר. מרן רבי דוד הלוי סגל בספרו דברי דוד (תרומה) כתב והקשה על דברי רש"י ,והוא פירש שמא היו יכולים לקנות את העצים בארצות אחרות מתגרי אומות העולם שעברו במדבר. הוא חידש והביא ראיה מהגמרא במסכת יומא (דף עה ע"א) על הפסוק "וכסית את צאתך" ,שם מבואר שבני ישראל קנו מאכלים וסחורות מהגויים במדבר .אם כן ,הוא ביאר ,מה ההכרח שיעקב אבינו נטע אותם דווקא במצרים? מדוע לא יכלו לקנותם בשוק החופשי של המדבר? רבי יעקב יהושע פאלק בספרו נחלת יעקב יהושע (תרומה) כתב וחידש חילוק מהותי בין קניית מאכלים לקניית עצים למשכן ,והוא ביאר זאת על פי הגמרא במסכת עבודה זרה (דף נג ע"ב) .הוא פירש שדוקא במאכלים אין חשש איסור בקנייה מהגויים ,אך באילנות ועצים ישנו חשש כבד שמא מדובר בעצי אשרה שנעבדו לעבודה זרה .הוא חידש והוסיף שכל המשכן נועד לכפר על חטא העגל ,וכפי שמבואר במסכת תמורה ,אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה. הוא ביאר שאילו היו קונים עצים מהגויים ,היה חשש תמידי שמא העץ הזה שימש לפולחן אלילים ,ואי אפשר לבנות את היכל ה' מחומר גלם שנטמא בעבודה זרה .לכן ,הוא פירש, הוצרך יעקב אבינו להכין להם עצים טהורים ומזוקקים ,שגדלו תחת השגחתם של בני ישראל מראשיתם ,ללא שום שמץ של חשש איסור. חזינן מדברים אלו שהמשכן דרש טהרה מוחלטת לא רק במעשה הבנייה ,אלא בשורש העמוק של החומר .כדי לכפר על עבודת האלילים של העגל ,היה צריך חומר גלם שהוא "מקשה אחת" של קדושה מרגע נטיעתו ,דבר שלא ניתן היה להשיג בשווקי המדבר. מתוך בירור הצורך בטהרת העצים למען כפרת העגל ,אנו פונים אל דברי רבותינו הראשונים המנתחים את מציאות הטבע במדבר ,ומגלים מדוע השממה לא יכלה לספק את צורכי המשכן בכוחות עצמה. רבנו חיים פלטיאל (שמות כו ,טו) כתב והקשה על דברי רש"י ועל המדרש ,והוא פירש מדוע לא נאמר בפשטות שלקחו עצי שיטים מן המדבר עצמו ,שכן הדרך של עצים אלו לגדול במקומות צחיחים ובמדבריות .הוא ביאר שעל פניו היה נראה פשוט יותר לכרות עצים הגדלים פרא במדבר מאשר לסחוב קורות ענק ממצרים.

644

המורת תשרפ

אולם הוא כתב וחידש תירוץ נפלא המבוסס על דברי הנביא ,והוא פירש שוודאי אין עץ שיטה מצוי במדבר סיני בדרך הטבע .הוא ביאר זאת על פי הפסוק בישעיהו (מא ,יט)" :אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן" .הוא חידש מפסוק זה כי נתינת עץ השיטה במדבר נחשבת להבטחה עתידית ולנס ,ומכאן הוא פירש שמכלל שהנביא מבטיח לתת אותם במדבר ,הרי שאין דינם להיות שם כעת. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כו ,טו) כתב וביאר בשיטתו כי אמנם היה יער עצי שיטים סמוך להר סיני ,אך הוא פירש זאת כהכנה מיוחדת של ההשגחה .עם זאת ,רבנו חיים פלטיאל חידש שהמדבר השומם לא הציע את העצים הללו באופן טבעי שמתאים לבניין קבוע ומכובד של משכן ,ולכן לא הייתה ברירה אלא להסתמך על מה שהוכן מראש. חזינן מדבריו כי המדבר ,כשמו כן הוא ,מקום של חורב ושיממון .כדי לבנות את בית ה' ,היה צורך בעצים בעלי שיעור קומה ואיכות שאינם נמצאים בין שיחי המדבר הדלים. השילוב בין חוסר ההימצאות הטבעי לבין הצורך בעצים שאינם עצי אשרה ,מחזיר אותנו אל אותה נטיעה מופלאה של יעקב אבינו ,שהפך את גלות מצרים למשתלה של קדושה עבור הדורות הבאים. מתוך בירור המציאות הטבעית והרוחנית של עצי השיטים ,אנו עוברים להתבונן במהותם הפנימית של הקרשים המכונים "עומדים" ,ומגלים את הקשר העמוק שבין יציבות העצים לבין עמידתם של המשרתים בקודש. "ועשית את הקרשים עצי שטים עומדים" (שמות כו ,טו). רבי שלמה יצחקי ,רש"י (שמות כו ,טו) כתב וביאר את המילה "עומדים" ,שהוא פירש שדרך גדילתן היו ,שהיו מעמידים אותם כפי שגדלו באילן – ראשם למעלה ועיקרם למטה .הוא חידש ש"עומדים" פירושו גם שעומדים הם לעולם ,שאין ריקבון שולט בהם והם מחזיקים את הבניין ביציבות נצחית. רבינו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פ"ה הי"ז) כתב וביאר את חובת העמידה של הכהנים בשעת העבודה ,והוא פירש שאין עבודה אלא מעומד ,שנאמר "לעמוד לשרת בשם ה'" .הוא חידש שהעמידה היא תנאי הכרחי בקדושת השירות ,וכהן שעבד מיושב – עבודתו פסולה .הוא ביאר שישנו דמיון מהותי בין הקרשים לכהנים :כשם שהקרשים הם ה"עומדים" המחזיקים את יריעות המשכן ,כך הכהנים הם ה"עומדים" המחזיקים את עבודת הקודש. רבי אפרים לונטשיץ בספרו כלי יקר (שמות כו ,טו) כתב וחידש רעיון עמוק בחיבור שבין יעקב לקרשים .הוא פירש שהמילה "עומדים" רומזת למלאכים ,עליהם נאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" .הוא ביאר שיעקב אבינו ,שראה בחלומו מלאכים ניצבים על הסולם ,ביקש להעניק לבניו את אותה יציבות רוחנית .הקרשים שנטע יעקב הם כנגד אותם מלאכים ,המקשרים שמים וארץ בעמידה איתנה שאינה משתנה. חזינן שהבחירה בעצים שנטע יעקב אינה רק בגלל טהרתם ,אלא גם בגלל ה"קומה"

645

גם לנשמה מגיע אוכל

שהם מייצגים .עץ שנקנה מהגויים הוא חומר דומם ,אך עץ שנטע יעקב הוא בחינת "חי" העומד ומשרת לפני ה' יחד עם הכהנים .העמידה של הקרשים מבטאת את נצחיות האומה, ששורשיה נטועים באבות וצמרתה מגיעה עד כיסא הכבוד. מתוך בירור המהות של עצי השיטים כ"עומדים" וכמייצגים את כוחם של האבות ,אנו באים לגזור את הנפקא מינות למעשה ,המלמדות אותנו כיצד לבנות את בתי הקדש שלנו בדורות הללו מתוך זיקה לשורשים ולטהרה. נפקא מינה ראשונה נוגעת לזהות התורמים והבונים של בתי כנסת ומוסדות תורה .למעשה, כפי שלמדנו מהצורך בעצים שנטע יעקב כדי לכפר על חטא העגל ,כך גם בבניין בית כנסת יש להקפיד שהממון והחומרים יבואו ממקור טהור ושאינו קשור בעבירה .התובנה המעשית היא שכאשר בונים מקום להשראת שכינה ,איכות החומר אינה נמדדת רק ביופיו החיצוני או במחירו בשוק ,אלא ב"ייחוס" שלו – האם הוא בא מתוך עמל כפיים כשר ומרצון טהור של "מטע מזורזים". נפקא מינה נוספת עולה בעניין ההכנה המוקדמת למצווה .למעשה ,כפי שיעקב אבינו הכין את העצים מאות שנים מראש ,כך יש ערך מוסף למצווה שנעשית מתוך הכנה ממושכת ולא מתוך דחף של רגע .התובנה למעשה היא שחפץ מצווה שהוכן ביישוב הדעת ,כמו עורות לתפילין שנעבדו לשמן מתחילתם או עצים שנבחרו במיוחד לבניית ארון קודש ,נושאים עליהם קדושה יתרה מחפצים שנקנו מן המוכן מהשוק הכללי. נפקא מינה שלישית היא החשיבות של "כדרך גדילתן" בבניית כלי קודש .למעשה ,אנו לומדים מהקרשים ה"עומדים" שיש לשמור על צורתו המקורית והטבעית של החומר כפי שבראו הקדוש ברוך הוא .התובנה היא שבעולם של חומרים סינתטיים ותחליפים, ישנה מעלה גדולה להשתמש בבניית בתי כנסיות בחומרים טבעיים (אבן ,עץ ,מתכת) המבטאים את היציבות והעמידה הנצחית של התורה ,כפי שהיו הקרשים במשכן שלא שלט בהם ריקבון. חזינן שהדאגה של יעקב אבינו לנטיעת הארזים אינה רק פרט היסטורי ,אלא היא הוראה לדורות :בית השם נבנה מחומרים שיש להם עבר ,שיש להם שורש ,ושנשמרו בטהרה מכל שמץ של פסול. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות על טהרת החומר ויציבותו ,אנו מתעלים אל מרחבי הרעיון ,להתבונן בדמותו של יעקב אבינו – האיש הצופה למרחוק ונוטע את עתיד בניו בתוך אדמת נכר. ההרחבה הרעיונית בסוגיה זו מגלה לנו את סוד ה"נטיעה" בחיי הרוח .נטיעת הארזים על ידי יעקב אבינו במצרים היא הביטוי העילאי לראיית הנולד של צדיק .יעקב אינו רואה רק את השעבוד הממשמש ובא ,אלא הוא רואה את המשכן שיקום מתוך האפר .הוא מלמד אותנו שכל "בניין" של קדושה דורש הקדמה של "נטיעה" .נטיעה היא פעולה שתוצאותיה

646

המורת תשרפ

אינן נראות מיד; היא דורשת סבלנות ,אמונה וביטחון בתהליך ארוך טווח .יעקב נטע את הארזים כדי להחדיר בלב בניו את האמונה שעוד יצאו מכאן ,ושעוד יזכו להשראת שכינה. הארזים הללו היוו "תעודת ביטוח" רוחנית – כשבני ישראל ראו את הארזים גדלים במצרים, הם ידעו שיש להם יעד ומטרה מעבר לסבל היומיומי. רעיון זה מוביל אותנו להבנה שאין דבר גדול שנבנה בחלל ריק .כל תורה שאנו לומדים, כל מידה טובה שאנו קונים וכל חינוך שאנו מעניקים לצאצאינו ,הם בבחינת "נטיעת ארזים". אולי היום אנו במצרים ,בתוך המיצרים של החומר והקושי ,אך הנטיעות שאנו נוטעים היום הן שיהיו "הקרשים" של משכן העתיד .הראייה למרחוק של יעקב אבינו מלמדת אותנו שהצדיק אינו חי רק את הרגע ,אלא הוא חי את השליחות ההיסטורית של האומה ,ומכין את הכלים להשראת השכינה עוד לפני שהציווי ניתן. זאת ועוד ,הבחירה דווקא בעץ השיטה ,המכונה "שטים" ,רומזת על הפיכת ה"שטות" לקדושה .העולם הזה מלא ב"רוח שטות" ,ויעקב אבינו מלמד אותנו לקחת את אותם כוחות, את אותם "עצי שטים" ,ולהפוך אותם ל"עומדים" – ליציבים וקדושים .הנטיעה במצרים, מקום השטות והערווה ,היא ההוכחה שניתן לצמוח ולהצמיח קדושה גם במקומות הנמוכים ביותר ,בתנאי שהשורשים מחוברים למסורת האבות ולחזון הגאולה. מתוך ההרחבה הרעיונית על כוח הנטיעה של יעקב אבינו ,אנו מעפילים אל היכלי המחשבה ,להתבונן במושג ה"זמן" היהודי המשתקף בקרשי המשכן ,ומגלים כיצד הקדושה מבטלת את המרחק שבין העבר הרחוק לעתיד המיוחל. ההרחבה המחשבתית בסוגיה זו מגלה לנו שהמשכן אינו רק מבנה פיזי ,אלא הוא נקודת מפגש שבה הזמן אינו לינארי .כאשר בני ישראל עומדים במדבר ובונים את המשכן ,הם אינם משתמשים בעצים שכרתו זה עתה ,אלא ב"זיכרון חי" .הארזים שנטע יעקב לפני מאות שנים הופכים להיות ההווה של המשכן .המחשבה היהודית מלמדת ש"מעשה אבות סימן לבנים" אינו רק דמיון בין אירועים ,אלא השפעה ממשית של כוח האבות על פועלם של הבנים. הקרשים הללו נושאים בתוכם את דמעותיו של יעקב ואת תקוותו ,ובכך הם מחברים את דור המדבר אל שורשי האומה. זאת ועוד ,עומק המחשבה כאן טמון במושג ה"הכנה" .בעולם המודרני ,הערך נמדד בתוצאה הסופית ,אך במחשבת ישראל ,ה"הכנה" היא חלק בלתי נפרד מגוף המצווה .העובדה שהעצים הוכנו מאות שנים מראש מלמדת שהקדושה אינה "נוחתת" על האדם בפתאומיות ,אלא היא פרי של תהליך הבשלה ארוך .כפי שהארז זקוק לשנים רבות כדי לצמוח ולהתחזק עד שיהיה ראוי להיות קרש במשכן ,כך גם נפש האדם זקוקה לזמן של צמיחה והכנה כדי להפוך למשכן לשכינה .הזמן במצרים לא היה רק זמן של סבל ,אלא זמן של "צמיחה שקטה" של הארזים, המקבילה לצמיחתה של האומה מתוך כור הברזל. המחשבה הזו מעניקה מבט חדש על חיינו :אנו חיים בתוך "המשכיות" .הקרשים שהיו "עומדים" במצרים ,והיו "עומדים" במדבר ,הם אלו שמחזיקים אותנו גם היום .האמונה אינה

647

גם לנשמה מגיע אוכל

משהו שאנו "ממציאים" בכל דור מחדש ,אלא היא "ירושה" של ארזים נטועים .כשאדם מבין שהוא חלק מרצף של זמן שבו יעקב אבינו דואג לו מראש ,הוא שואב כוח לעמוד איתן כקרש, מול כל רוחות הזמן המנשבות בחוץ. מתוך ההרחבה המחשבתית על איחוד הזמנים בקרשי המשכן ,אנו באים אל שדה המוסר, ללמוד מהארזים הנטועים על חובת האחריות האישית והלאומית המוטלת על כל אחד מאיתנו כלפי העתיד שטרם נולד. ההרחבה המוסרית בסוגיה זו מעמידה אותנו על מידת ה"השקעה בזולת" .יעקב אבינו נוטע עצים שהוא יודע בוודאות כי הוא עצמו לא יזכה לראות בבניינם ,ואף בניו שנטעו עמו לא יזכו להשתמש בהם .זהו מוסר השכל כביר על "נטיעה למען הדורות" .אדם אינו חי רק עבור עצמו ועבור סיפוקיו המיידיים ,אלא עליו להיות שותף בבניית "קרשים" שישרתו את נכדיו וניניו .המוסר כאן הוא היכולת לפעול מתוך אלטרואיזם טהור ,להכין את התשתית הרוחנית והחומרית למי שיבוא אחרינו ,מתוך ידיעה שהמשכיות האומה תלויה בזריעה של היום. זאת ועוד ,אנו למדים מוסר של "עקביות וטהרת המקור" .כפי שביאר ה"נחלת יעקב יהושע", החשש מעצי אשרה מלמד שגם מטרה קדושה כמו בניין המשכן אינה מקדשת אמצעים פסולים .המוסר דורש מאיתנו לבחון את ה"שורשים" של כל מעשה ושל כל תרומה .אדם אינו יכול לבנות היכל של חסד על גבי חומרים שנגזלו או שבאו מתוך עבודה זרה ואינטרסים זרים .ה"עמידה" של הקרשים היא גם עמידה מוסרית – יושרה שמתחילה מהנטיעה ועד לציפוי הזהב הסופי. לבסוף ,יסוד ה"מזומנים בידכם" שציין רש"י מלמד על מידת הנטילת אחריות .יעקב לא הסתפק בנבואה שה' יעזור ,אלא הטיל על בניו את החובה הפיזית והמייגעת לשמור על העצים הללו ולשאת אותם בגלות .המוסר הוא שהשראת שכינה דורשת "התעוררות דלתתא" – עלינו להיות מוכנים עם הכלים ביד ,מזומנים וזמינים למצווה ברגע שתגיע .מי שאינו טורח בערב שבת ,לא יהיו לו "קרשים" לבנות את המשכן ביום פקודה. מתוך בירור שורשי עצי השיטים ,החל מנטיעתו של יעקב אבינו במצרים ועד להקמת המשכן במדבר ,אנו אוספים את פניני המחשבה וההלכה לכדי הנהגה ברורה של בניין וקדושה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :התובנה הראשונה היא עליונות הטהרה בשורש המצווה .למדנו כי כדי להקים משכן שיכפר על חטא העגל ,אין להסתמך על חומרים מן השוק שקיים בהם חשש של עבודה זרה .התובנה המעשית היא שכל היכל של קדושה, בין אם הוא בית כנסת פיזי ובין אם הוא מפעל חיים רוחני ,חייב להיבנות מיסודות טהורים ומרכוש שאין בו שמץ של פסול מוסרי או דתי. תובנה נוספת היא כוחה של ההכנה המוקדמת .רש"י מלמדנו שחשיבותם של הקרשים נבעה מכך שהיו "מזומנים בידכם" .בחיים הרוחניים ,היכולת לעמוד בניסיון או לבנות בניין של קבע תלויה ב"ארזים" שנטענו בלבנו ובלב ילדינו שנים רבות קודם לכן .המצווה אינה מתחילה ברגע הביצוע ,אלא ברגע ההכנה והציפייה לקראתה.

648

המורת תשרפ

תובנה שלישית היא האחריות הבין-דורית .יעקב אבינו מלמד אותנו שצדיק אינו נוטע עבור עצמו ,אלא עבור נכדיו שיעמדו במדבר מאות שנים אחריו .התובנה היא שעלינו להשקיע היום בערכים ובמוסדות שאת פירותיהם יקצרו הדורות הבאים ,מתוך אמונה וביטחון בנצחיותה של האומה ובייעודה האלוקי.

עיקר העניין: סודם של עצי השיטים במדבר הוא סוד החיבור שבין שורשים עמוקים למטרה נעלה .השאלה מדוע לא קנו עצים מהגויים נענית בתשובה אחת מהדהדת :המשכן אינו "פרויקט הנדסי" שאפשר לרכוש עבורו חומרים בשוק ,אלא הוא "יצירה נשמתית" שכל סיב וסיב בה ספוג ברוח האבות .יעקב אבינו נטע את הארזים במצרים כדי שבתוך החושך הגדול ביותר ,בני ישראל יראו עצים של גאולה גדלים לנגד עיניהם .הקרשים שהיו "עומדים" כדרך גדילתם ,מייצגים את היהודי ששורשיו נטועים במסורת וראשו מגיע לשמים ,יהודי שאינו נרקב בשיממון המדבר ואינו מתכופף מול רוחות הזמן .כפי שביאר ה"נחלת יעקב יהושע" ,הניקיון מחשש אשרה הוא תנאי לכפרה; רק חומר שנשמר בטהרה מידיו של יעקב ועד לידיו של בצלאל, יכול להפוך למשכן לשכינה .זהו "עיקר העניין" – שהבניין שאנו בונים היום תלוי בטהרת הנטיעה שנטענו אתמול ,ובעמידה האיתנה שלנו כ"קרשים" המובילים את האור הלאה אל העתיד.

649

פרשת תצווה

לע"נ הגאון רבי ישראל בן רבי מסעוד זצוק"ל אבוחצירה סידנא בבא סאלי ד' אדר תשמ"ד

הווצת תשרפ