כאשר רוצים לבנות בבית כנסת ארון קודש מזהב או מפיתוחי עץ מרהיבים ביופיים מה עדיף? הוכח מפרשת השבוע!

מרהיבים ביופיים מה עדיף? הוכח מפרשת השבוע! מה יקר יותר בביתו של מלך – זהב טהור או אמנות שובת לב? מסע מרתק בין פרשת תרומה לבנייני הפאר של ירושלים הקדומה ,החושף את הסוד המוסרי שמאחורי ארון הקודש .בואו

כאשר רוצים לבנות בבית כנסת ארון קודש מזהב או מפיתוחי עץ מרהיבים ביופיים מה עדיף? הוכח מפרשת השבוע! מה יקר יותר בביתו של מלך – זהב טהור או אמנות שובת לב? מסע מרתק בין פרשת תרומה לבנייני הפאר של ירושלים הקדומה ,החושף את הסוד המוסרי שמאחורי ארון הקודש .בואו לגלות מדוע העדיפו חכמי ישראל אבני שיש פשוטות על פני זהב נוצץ ,וכיצד הפך "חסרון הכיס" למדד של קדושה .בין דברי האור החיים הקדוש המעמיק בערך ההקרבה ,לבין גלי הים שהשתקפו בכותלי המקדש ,נלמד מהו ההידור האמיתי שבו אנו עוטפים את התורה: האם זהו הממון שאנו נותנים ,או שמא הלב והיופי שאנו יוצקים לתוך העץ והאבן. עמדו נא בעיני רוחכם בלב היכלו של מלך ,במקום אשר נבחר להשראת שכינה בתוך קהל עדת ישורון .הנה ניצב בפנינו נדיב לב ,אשר רוח השם פיעמה בו להדר את כבוד התורה במיטב כספו ומרצו .לפניו נפרסו שתי תכניות מלאכת מחשבת ,וכל אחת מהן שובת לב ומטלטלת את הנפש בדרכה שלה .התכנית הראשונה מציעה ארון קודש מחופה בזהב טהור, יצירה של פאר מנצנץ ויקר המציאות ,שכל שעל בו מבטא הקרבה כספית עצומה וחיסרון כיס כבד מנשוא; קירות של זהב אופז המעידים על רצונו של האדם לתת את היקר לו ביותר למען השם .מנגד ,מוצעת תכנית של ארון קודש העשוי עץ משובח ,המעוטר בפיתוחים נדירים ומרהיבי עין ,מעשה ידי אומן חרש וחושב שהשקיע את כל תבונתו כדי לייצר יופי שאין לו אח ורע ,אף שעלותו הממונית נמוכה בהרבה מציפוי הזהב. כאן מתפרצת השאלה במלוא עוזה והדרה :מהי חובת ההידור בבית השם? האם הקדוש ברוך הוא חפץ ב"יקר" – בשווי הכספי המוחלט המבטא מסירות נפש של ממון ,או שמא הוא חפץ ב"יפה" – בנוי ובחן המלבב את העין ומרומם את רוח המתפללים? האם עלינו לבכר את הזהב הכבד והיקר על פני האומנות המרהיבה והזולה יותר? בלב הדיון הזה עומדת השאלה היסודית בעבודת השם :האם המדד לקדושה הוא מחיר השוק או שמא חותם היופי? מתוך הסערה המחשבתית בין יוקר הממון לנוי העין ,אנו פונים אל המקורות הראשוניים בפרשתנו ,שם נמנו חומרי המשכן וסדר חשיבותם לדורות. רש"י (שמות כה ,ז) כתב" :לפי שהיו צריכים לאפוד ולחשן ,לא נתנום עם שאר הנדבה למלאכת המשכן ,אלא הנשיאים הביאו אותם בנדבתם ,כענין שנאמר והנשיאים הביאו את אבני השהם" .רש"י מבאר את המציאות ההיסטורית של הבאת האבנים הללו ,שהיו שונות משאר הנדבות בכך שהגיעו דרך הנשיאים ולא מהעם כולו. רבי אברהם אבן עזרא (שמות כה ,ז) פירש" :אמר הכתוב אבני שהם ,כי הם השנים שעל כתפות האפוד ,ואבני מלואים הן השתים עשרה שעל החשן" .האבן עזרא מדגיש את הייעוד הספציפי והיוקרתי של האבנים הללו ,המיועדות לבגדי הכהן הגדול ,דבר המצדיק את יוקרן ומעמדן המיוחד. הרמב"ן (שמות כה ,ז) ביאר" :והנה אבני השהם והמלואים יקרים מאד ,ולא נמצאו בישראל ,וגם לא נתנום בנדבה עם שאר הדברים ,אבל הנשיאים הביאו אותם ...והנה לא היה בהן ענין אחר

483 גם לנשמה מגיע אוכל

אלא שהיו אבנים יקרות מאד למלאות בהן האפוד והחשן" .הרמב"ן עומד על כך שהאבנים הללו היו נדירות ביותר במדבר ,ועל כן הבאתן הייתה בבחינת נס או נדבה ייחודית של המנהיגים. החזקוני (שמות כה ,ז) כתב" :אבני שהם ואבני מלואים ,לפי שכל הנדבות דברים הנאכלים או הנשרפים או הנשחקים ומשתנים לגמרי ממלאכתן ,חוץ מאבני שהם ומלואים שנשארים בעיניהם ובגופם ,לכך נכתבו באחרונה" .כאן אנו רואים הסבר חדש לסדר הכתובים – לאו דווקא בגלל ערכן ,אלא בגלל אופיין הפיזי שנשאר שלם ואינו מעובד או נשחק כמו השמן או הזהב. הכלי יקר (שמות כה ,ז) חידש" :למה איחר אבני שהם לכתבם באחרונה ,לפי שהנשיאים נתעצלו בנדבת המשכן ואמרו יתנדבו הציבור מה שיתנדבו ומה שיחסר אנו נשלים ,לכן איחר הכתוב נדבתם" .הכלי יקר קושר את מיקום האבנים בפרשה למידת הזריזות של הנותן ,ומכאן שהתורה מעריכה את ה"לב" וה"מהירות" יותר מאשר את שווי האבן עצמה. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (שמות כה ,ז) פירש" :צריך לדעת למה איחר הכתוב נדבה זו מכל י"א המינים הקודמים ,והיה לו להקדימה לסדר הזהב והכסף שהם מעולים ויקרים מהם .ואולי כי לצד שהביאום העננים כמאמרם ז"ל ...לזה סדר נדיבותם אחר כל הנדבות שמביאים ישראל מכיסם ועל ידי טורח ,כי מעלת הנדבה תהיה כפי שיעור חסרון המביא ממנה וטורח המצאתה" .האור החיים הקדוש מזקק את היסוד העולה מכל המפרשים – שיש מעלה לזהב שנקנה בטורח ובחסרון כיס על פני אבנים יקרות שהגיעו בחינם. מתוך בירור דברי מפרשי התורה על סדר הנדבות והמעלה שבחיסרון הכיס ,אנו פונים אל ים התלמוד ,לראות כיצד הכריעו חכמים בזמן שהיה המקדש בנוי ,כאשר עמדה על הפרק שאלת ציפוי הזהב מול יופי האבנים. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ד ע"א) נאמר" :מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו .במאי בנייה? אמר רבה :באבני שישא ומרמרא ...סבר למחפייה בדהבא ,אמרו ליה רבנן :שבקיה ,דהכי שפיר טפי ,דמחזי כי אדוותא דימא" .בגמרא זו נחשף רגע היסטורי של הכרעה אדריכלית והלכתית; הורדוס ביקש לכפר על הריגת חכמים על ידי פיאור המקדש בזהב טהור שיחפה את כל הכתלים ,אך חכמי ישראל עצרו בעדו .הם הורו לו להותיר את אבני השיש הכחולות והלבנות כמות שהן ,משום שגווניהן יצרו מראה הדומה לגלי הים, והכריעו כי מראה זה "שפיר טפי" – יפה ומהודר יותר מברק הזהב היקר. וביאר רש"י (שם)" :גלי הים שהם נעים ונדים והעין משתעשעת בראייתן" .רש"י מבהיר כי המדד להעדפת חכמים היה "שעשוע העין" וההנאה האסתטית של המביט .לפי ביאור זה, הרי שחכמים העדיפו את היופי הוויזואלי על פני השווי הממוני והיקר של הזהב ,ומכאן ראיה חזקה לנידון דידן שעדיף לעשות ארון קודש מפיתוחי עץ מרהיבים מאשר לחפותו בזהב יקר אם העץ נאה יותר. ובתוספות (שם ד"ה דמחזי) כתבו" :דמחזי כי אדוותא דימא ,ואם היה מחפהו בזהב לא היה נראה כל כך יפה" .בעלי התוספות מדגישים כי ציפוי הזהב היה עלול לגרוע מהיופי המיוחד של האבנים ,ולכן ויתרו על היוקר בשביל הנוי.

484

המורת תשרפ

בתלמוד ירושלמי במסכת יומא (פרק ו ה"ב) נאמר" :מבעיה ליה משובח בגופו או משובח במראהו מי קודם ...נשמעינה מן הדא :אביב קצור ,יבש לקצור ,אביב קצור קודם .הדא אמרה משובח בגופו קודם" .הירושלמי דן בשאלה דומה לגבי קרבנות ,ומביא ראיה מהעומר שאם יש תבואה "אביב" (לחה וטובה) שהיא כבר קצורה ,היא קודמת לתבואה יבשה שעדיין צריכה קצירה. ופירש קרבן העדה (שם)" :משובח בגופו קודם ,כלומר שאם הוא שמן וטוב בגופו אף שאין מראהו יפה כל כך ,הוא קודם למשובח במראהו" .הרי שלפי פשיטת הירושלמי ,השבח המהותי והאיכותי (בגוף הקרבן) קודם לנוי החיצוני של המראה .לכאורה יש כאן סתירה בין הבבלי המעדיף את "אדוותא דימא" (היופי) לבין הירושלמי המעדיף את "משובח בגופו" (האיכות והיקר). מתוך הסתירה המתקבלת בין הכרעת חכמי הבבלי המבכרים את היופי על פני הזהב ,לבין הכרעת הירושלמי המעדיף את המשובח בגופו ,אנו עולים אל קומת הראשונים והאחרונים המלבנים את סוד עומקם של הדברים. המהרש"א (בבא בתרא ד ע"א) כתב בחידושי אגדות" :דמחזי כאדוותה דימא ,דאפשר שכוונו בזה למה שכתוב בפרק כיסוי הדם לגבי התכלת שהיא דומה לים ,והים לרקיע ורקיע לכיסא הכבוד" .המהרש"א מחדש כאן הבנה עמוקה; חכמים לא העדיפו את ה"יופי" כערך אסתטי בלבד ,אלא כערך רוחני-סמלי .גלי הים של השיש הכחול נועדו להזכיר למביט את כיסא הכבוד .לפי זה ,אין מכאן ראיה להעדיף סתם פיתוחי עץ "יפים" על פני זהב "יקר" ,שהרי בזהב יש את מעלת היקר והחשיבות ,ואילו בשיש היה עניין סגולי של דמיון לים. רבנו אברהם חיוט בספרו תורת חיים (בבא בתרא שם) כתב" :על ידי השיש הכחול ,כאשר הקב"ה יסתכל בבית המקדש מיד הוא ייזכר בזכות אבות שנמשלו לגלי הים ,כמבואר בסנהדרין 'צהלי קולך בת גלים' בתו של אברהם יצחק ויעקב שעשו מצוות כגלי הים" .התורת חיים מוסיף נדבך נוסף; היופי של הכתלים לא נועד לשעשע את העין האנושית גרידא ,אלא לעורר זכות אבות לפני המקום .מכאן שאין לבטל את מעלת ה"יקר" וה"חסרון כיס" שבזהב עבור יופי שאין בו משמעות רוחנית מכוונת. רבנו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (בפירושו למסכת יומא פ"ו) ,נדרש לסוגיית הירושלמי שהבנו וביאר שהעדיפות למשובח בגופו נאמרה דווקא בקרבנות ,שם המהות של בעל המום או השומן היא המכרעת את ערך ההקרבה ,אך במלאכת המשכן והיכלו של מלך ,ייתכן שגדר "נוי" מקבל משקל אחר לגמרי. רבנו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (בבא בתרא ד ע"א) כתב" :ואף על פי שהיה בידו לחפותו בזהב ,הניחוהו באבני שיש ...מפני שזה נראה יותר נאה ,ונוי המקדש מצווה רבה היא" .המאירי מדגיש את המושג "נוי המקדש" כמצווה עצמאית .לשיטתו ,היופי אינו רק "שעשוע עין" ,אלא חלק מחובת ה"אינווהו" של המשכן והמקדש ,ונוי זה יכול לדחות אפילו את היוקרה של הזהב. רבנו יוסף חיים זיע"א בספרו בן יהוידע (בבא בתרא ד ע"א) כתב" :נראה לי כיוונו בזה שיהיה

485

גם לנשמה מגיע אוכל

ההידור הזה במקדש מצד ראיית העיניים ,לתקן מה שסימא את עינו של עולם" .הבן איש חי מחדש כאן טעם סגולי וייחודי להעדפת היופי של השיש בבית המקדש ,שהיה בו צורך מיוחד לתיקון חטאו של הורדוס .לפי דבריו ,העדפת ה"נוי" על ה"זהב" לא הייתה כלל גורף, אלא הוראה לשעתה ולעניין מסוים ,וממילא חוזרת העדיפות לזהב היקר המבטא את עוצמת הנדבה של התורם. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן קנ"ג ס"ק כ"ג) כתב" :כל כלי הקודש והיכל השם צריכין להיות נאים ומהודרים כפי כוחם של הציבור ,וכל המוסיף בהידור הרי זה משובח" .המשנה ברורה מדגיש את חובת ההידור הכללית ,אך מציין כי המדד הוא "כפי כוחם" ,כלומר היכולת הממונית של הציבור .מכאן ניתן לדייק שעיקר ההידור הוא בנתינה המקסימלית של האדם ,ופחות בצורה האסתטית הנבחרת. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (שבת ,כרך א' עמ' ש"ח) כתב" :הידור מצווה הוא עד שליש ,ומכאן ואילך משל גבוה ,וכל שהמצווה נעשית בהידור רב יותר וביופי המושך את הלב ,יש בזה קידוש השם ונוי למצווה" .מדבריו נלמד כי היופי המושך את הלב הוא חלק בלתי נפרד מקידוש השם שבמצווה ,ולכאורה יש מקום להעדיף את פיתוחי העץ המרהיבים אם הם אכן גורמים להתפעלות רבה יותר אצל המתפללים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג' עמ' תנ"ד) כתב" :אף שיש עניין גדול בנוי המצווה לראיית העין ,מכל מקום שבח המצווה בגופה ובדמיה יקר הוא מאד לפני המקום, שהרי אמרו חז"ל כפי הצער אגרא" .דבריו מחזקים את היסוד שהזכרנו בשם האור החיים הקדוש בפרשתנו – שהערך המוסף של המצווה מגיע דווקא מחסרון הכיס ומהקושי הכספי שהאדם קיבל על עצמו. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת תרומה) חידש" :יש לחלק בין נוי המצווה לבין חשיבות המצווה .נוי המצווה הוא בראייה החיצונית ,אך חשיבות המצווה היא במעשה האדם ובקרבנו" .לשיטתו ,ארון קודש מזהב יקר נחשב ל"חשוב" יותר בשמיים ,גם אם העין האנושית נהנית יותר מפיתוחי העץ ה"יפים". מתוך בירור דברי האחרונים והפוסקים ,אנו עולים אל קומתם של גדולי הדורות האחרונים, המזקקים את השאלה המעשית של בניין ארון הקודש לכדי הכרעה חיה המשלבת את חובת הלב עם כבוד המקדש. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק י' סימן כ"ט) כתב" :הידור מצווה האמור 'זה אלי ואנווהו' ,ודאי שעיקרו הוא ביופי הנראה לעין ,שהרי אנווהו מלשון נוי הוא .ומכל מקום, אם הזהב היקר מראה על הכנעה וביטול הרצון של האדם למול כבודו יתברך ,יש בו מעלה רוחנית שעולה על הנוי החיצוני" .מו"ר הגרש"ה וואזנר מציב כאן משוואה עמוקה :הנוי הוא המטרה הוויזואלית ,אך הקרבת הממון בזהב היא המטרה הרוחנית של "ביטול הרצון". רבי רפאל ברוך טולידאנו בספרו קיצור שלחן ערוך (הלכות בית הכנסת) כתב" :בית הכנסת צריך שיהיה יפה ומהודר מאד ,לעורר היראה והכבוד בלב הנכנסים אליו" .לשיטתו ,המדד

486

המורת תשרפ

העיקרי אינו מחיר החומר אלא השפעתו על נפש המתפלל .אם פיתוחי העץ משרים אווירה של הוד וקדושה יותר מאשר הזהב ,הרי שהם קודמים ,שכן תכלית הנוי היא לעורר את הלב לעבודה. רבנו יחזקאל אברמסקי בספרו חזון יחזקאל (על הירושלמי) ביאר" :מעלת חסרון הכיס שכתב האור החיים הקדוש היא מעלה בנותן המצווה ,אך מעלת הנוי היא מעלה בחפץ המצווה. ובבואנו לבנות ארון קודש לציבור ,עלינו להעדיף את מעלת החפץ שיהיה נאה ככל האפשר". כאן מופיע חילוק מבריק; עבור התורם באופן פרטי ,הזהב היקר עדיף כי הוא מקריב יותר, אך עבור הכלל ,ארון הקודש היפה ביותר הוא המהודר ביותר. רבנו שלמה זלמן אוירבך בספרו מנחת שלמה (סימן ע"ג) כתב" :יש להיזהר שהיופי לא יהיה מופרז עד שיבוא לידי ביטול הכוונה בתפילה ,והזהב אף שהוא יקר מאד ,לעיתים הוא צנוע יותר ביופיו מפיתוחים המושכים את העין יותר מדי" .כאן נכנס שיקול חדש – הצניעות שבפאר; לעיתים הזהב ,למרות יוקרו ,משדר כבוד מאופק הנכון יותר לבית השם מאשר אומנות עץ מנקרת עיניים. רבנו משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ב' סימן קי"א) כתב" :אין לקבוע מסמרות בדבר ,והכל לפי המנהג והמקום .אם במקום ההוא נחשב הזהב כשיא הכבוד למלך ,יש להעדיפו ,ואם האומנות נחשבת יותר ,היא ההידור" .לשיטתו ,המוסכמה החברתית של "מה נחשב מכובד" היא המגדירה את ה"נוי" וה"יקר". מתוך בירור דברי רבותינו גדולי הדורות ,אנו יורדים אל עולם המעשה לבחון את ההשלכות המעשיות העולות מתוך ההתנגשות שבין יוקר החומר לנוי הצורה בבניין היכל ה'. הנפקא מינא הראשונה נוגעת להכרעה בין חומרים סינתטיים יפים לחומרים טבעיים יקרים .אם נלך בשיטת האור החיים הקדוש שהמדד הוא חסרון הכיס ,הרי שיש להעדיף שיש טבעי ויקר גם אם מראהו פחות "נוצץ" מחיפוי דמוי שיש חדיש ויפה יותר .לעומת זאת, אם נלך בשיטת רבנן בבניין הורדוס ,הרי שכל חומר שמביא לתוצאה של "שפיר טפי" ונוי לעיניים ,הוא המהודר יותר למצווה. השלכה נוספת קיימת בעניין חלוקת תקציב הקהילה .כאשר עומד סכום כסף מסוים לבניית ארון הקודש ,האם להשקיע את רובו בחומר גלם יקר (כמו עץ ארז נדיר או ציפוי כסף) ,או להשקיע את עיקר הממון בתשלום לאומן מומחה שיעשה פיתוחים מרהיבים בחומר זול יותר .לפי המהרש"א והבן איש חי ,הנוי צריך להיות בעל משמעות רוחנית ומעוררת לב ,ולכן עדיפה ההשקעה באומנות המשרה אווירת קודש על פני יוקר החומר כשלעצמו. נפקא מינא שלישית עולה בשאלת "הידור מצווה עד שליש" .אם יש לפנינו ארון קודש נאה במחיר מסוים ,וארון קודש יקר ממנו אך יופיו זהה או פחות ממנו ,האם חובה להוסיף שליש במחיר כדי לקנות את היקר יותר מחמת חסרון הכיס? מדברי הירושלמי שהבאנו על "משובח בגופו" ,עולה שאם השבח הוא בגוף החפץ ואיכותו ,יש להעדיפו .אך מדברי המאירי נלמד שהנוי הוא המצווה המכרעת ,ואם אין תוספת יופי ביקר ,אין חובה להוסיף בדמים.

487

גם לנשמה מגיע אוכל

נפקא מינא רביעית נוגעת לתיקון טעויות בעיצוב .במקרה שבו נבנה ארון קודש מחומר יקר מאוד אך התוצאה הסופית אינה נאה לעין ,האם מותר (או חובה) לכסות את החומר היקר בחיפוי פשוט יותר שיהפוך את הארון ליפה יותר? לפי הנהגת חכמים עם הורדוס ,היופי של "אדוותא דימא" גובר על הצורך להראות את הזהב ,ולכן יש להעדיף את התיקון האסתטי על פני הצגת העושר הממוני. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות ,אנו עולים אל הקומה הרעיונית ,לבחון את המאבק הנצחי שבין ה"חומר" לבין ה"צורה" במרחב המקודש של עבודת השם. ההרחבה הרעיונית בסוגיה זו נוגעת בשורש הגדרת ה"חשיבות" בעולמנו .מצד אחד ,הזהב היקר מייצג את עולם החומר בשיא עוצמתו הממונית .כאשר אדם בוחר בזהב ,הוא מקריב את המשאב המוחשי ביותר שיש לו – את הונו – ובכך הוא מבטא הכנעה מוחלטת לפני הבורא .זהו היסוד של חסרון הכיס עליו עמד רבנו אור החיים הקדוש בפרשתנו; הערך אינו נמצא ביופי האובייקטיבי ,אלא במידת הוויתור של האדם על רכושו למען שמו יתברך .כאן, החומר היקר הופך למדד לעוצמת הקשר בין הנברא לבוראו. מצד שני ,פיתוחי העץ המרהיבים מייצגים את עולם ה"צורה" והרוח .היופי אינו נמדד בגרמים של מתכת יקרה ,אלא בתבונה ,בכישרון ובמעשה החושב של האדם .חכמים שהורו להורדוס להעדיף את השיש הדומה לים על פני הזהב ,לימדונו שהקדושה חפצה ברוממות הרוח .היופי האסתטי הוא שער שדרכו הנשמה מתעוררת; הוא אינו "שעשוע עין" ריקני ,אלא כלי שדרכו האדם מתפעל מגדולת הבורא .ה"נוי" הוא המקום שבו החומר מפסיק להיות רק "חומר" והופך ל"שירה". הסתירה לכאורה בין הזהב היקר לעץ היפה היא למעשה השלמה .הזהב נותן את ה"כובד" והחשיבות ,בעוד הפיתוחים נותנים את ה"נשמה" והחן .בבניין ארון הקודש ,אנו מנסים לחבר את שני הקטבים הללו – להביא את הכי טוב שיש לנו (היקר) ,אך לעשות זאת בדרך שמדברת אל הלב (היפה) .המסר הרעיוני הוא שהקדוש ברוך הוא אינו חפץ בעושר כשלעצמו וגם לא באמנות לשם אמנות ,אלא בשילוב שבו האדם נותן את מיטב כספו כדי ליצור מציאות של יופי שמשרה שכינה בישראל. מתוך ההרחבה הרעיונית על המאבק שבין החומר לצורה ,אנו צוללים אל פנימיות הנפש, לבחון כיצד משפיעים הפאר והיופי על עולמו הפנימי של האדם העומד לפני קונו. ההרחבה המחשבתית בסוגיה זו מגלה לנו שההתלבטות בין הזהב היקר לפיתוחים היפים אינה רק שאלה של אדריכלות ,אלא שיקוף של מבנה הנפש האנושית .האדם מורכב מגוף ונשמה; הזהב ,ביציבותו ובערכו המוחשי ,פונה אל הצורך של האדם ב"ביטחון" וב"חשיבות". כשאדם רואה זהב בארון הקודש ,הוא חש את כובד המשקל של התורה ,את היותה הדבר היקר ביותר בחייו ,וזהו חיבור של יראה והכנעה .לעומת זאת ,הפיתוחים והנוי פונים אל עולם הרגש והדמיון של הנשמה .היופי המרהיב "משעשע" את העין ,כפי שביאר רש"י ,אך ברובד המחשבתי השעשוע הזה הוא פתיחת הלב .היופי ממיס את המחיצות הגשמיות ומאפשר לאדם להתרגש מהתפילה מתוך חדווה ושמחה.

488

המורת תשרפ

יתרה מכך ,המחשבה היהודית מלמדת ש"זה אלי ואנווהו" פירושו להדמות לו; כשם שהוא חנון ורחום ,אף אתה היה חנון ורחום .במובן העמוק ,הידור המצווה ביופי ובממון הוא ניסיון של האדם להוציא מהכוח אל הפועל את הדרת הקדושה שבתוכו .הבחירה ביופי של פיתוחי העץ על פני הזהב ,כפי שהציעו חכמים להורדוס ,מלמדת אותנו שיעור במחשבת התפילה: הקדוש ברוך הוא אינו רוצה רק את ה"הקרבה" הכספית הקרה ,אלא הוא חפץ שהאדם ימצא "טעם" וחיות בעבודתו .כשהארון יפה למראה ,האדם מרגיש שבית הכנסת הוא "ביתו" הרוחני, מקום שנעים לשהות בו ,ובכך המחשבה הופכת מרוכזת וזכה יותר. המחשבה המזוקקת העולה מכאן היא שההידור האמיתי הוא זה שמצליח להפוך את החומר הגס לשקוף .אם הזהב גורם לאדם לחשוב רק על עושר ,הוא עלול להחטיא את המטרה .אך אם פיתוחי העץ גורמים לאדם להתפעל מחכמת הבורא שנתן בינה באדם ליצור יופי כזה ,הרי שה"נוי" השיג את תכליתו המחשבתית העליונה – חיבור בין הנברא ליוצרו דרך שער היופי. מתוך הבירור המחשבתי על השפעת היופי והיקר על נפש המתפלל ,אנו קרבים אל הקומה המוסרית ,המבקשת להעמיד את האדם מול מניעיו הכמוסים ביותר בעת שהוא בא לפאר את בית השם. ההרחבה המוסרית בסוגיה זו נוגעת ביושרה הפנימית של הנתינה .כאשר אדם עומד בפני הבחירה בין הזהב היקר לבין פיתוחי העץ המרהיבים ,המצפן המוסרי שלו נדרש לשאלה: למען מי אני בונה? האם הפאר נועד להאדיר את שם התורם ,או שמא להאדיר את כבוד השכינה? הזהב ,למרות יוקרו הרב ,עלול לעיתים להפוך למפגן של עושר ראוותני המדגיש את יכולתו הממונית של האדם .המוסר הנלמד מדברי האור החיים הקדוש בפרשתנו הוא שמעלת המצווה נמדדת ב"חסרון הכיס" – כלומר ,במידת הוויתור העצמי של האדם למען שמים .אם הבחירה בזהב נובעת מתוך רצון כנה לתת להשם את הכי טוב שיש לי ,גם אם הדבר דורש ממני הקרבה כספית עצומה ,הרי שזהו מוסר של מסירות נפש. אולם ,קיים גם מוסר של ענווה והתחשבות בכלל .כפי שראינו בבניין הורדוס ,חכמים העדיפו את ה"נוי" המשרה אווירה של ים ורקיע על פני ברק הזהב .המוסר העולה מכאן הוא שההידור האמיתי אינו נמדד בתו המחיר ,אלא ביכולת של החומר לשמש כלי לעבודת השם של הזולת .אם פיתוחי העץ משרים בלב הציבור יראה ,רוממות ונועם התפילה יותר מאשר הזהב המנקר עיניים ,הרי שהבחירה בהם היא מעשה מוסרי של הקשבה לצורך הרוחני של הקהל. המוסר היהודי מלמדנו שה"יקר" וה"יפה" צריכים לשרת את ה"טוב" .ארון קודש מוסרי הוא כזה שבו הממון (הזהב) או הכישרון (הפיתוחים) אינם עומדים לעצמם ,אלא מתבטלים אל מול התורה המונחת בתוכם .השאלה המוסרית אינה "מה יותר יקר" ,אלא "מה מביא את האדם לידי ענווה ויראה גדולה יותר מול בוראו" .הבחירה במה ש"שפיר טפי" – היפה יותר המשרה רוח טהרה – היא הביטוי המוסרי העמוק ביותר של הכלל "זה אלי ואנווהו". ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :התובנה הראשונה היא שהמדד האמיתי למצווה

489

גם לנשמה מגיע אוכל

הוא ההשקעה והלב; כפי שלימדנו האור החיים הקדוש ,הקדוש ברוך הוא מעריך את ה"חסרון כיס" ואת הטורח האישי .בכל פעם שאנו באים לקיים מצווה ,עלינו לזכור שערכה אינו נמדד רק בתוצאה הסופית ,אלא במידה שבה היינו מוכנים לוותר על נוחותנו וממוננו למען כבוד שמיים. אנו למדים שיופי הוא כלי רוחני ולא רק אסתטי; כפי שחכמים העדיפו את מראה גלי הים במקדש ,עלינו לשאוף שהסביבה הרוחנית שלנו – בבית הכנסת ובביתנו – תהיה נאה ומזמינה .יופי המשרה רוגע ורוממות רוח עוזר לנשמה להיפתח לתפילה ולעבודה שבלב. תובנה נוספת היא היכולת לבכר את ה"צורה" על ה"חומר"; לעיתים דווקא הדברים הפשוטים יותר ,המושקעים בהם מחשבה ותבונה (כמו פיתוחי העץ) ,מהודרים יותר מהדברים היקרים והנוצצים .עלינו לחפש את ה"שפיר טפי" – את מה שבאמת עושה את הדבר ליפה ומשמעותי, ולא להיגרר אחרי ראוותנות חיצונית של זהב ודמים בלבד. אנו למדים על חשיבות הזיכרון והסמליות; כפי שהשיש הכחול הזכיר את זכות האבות ואת כיסא הכבוד ,כך עלינו לצקת משמעות עמוקה לתוך המעשים הגשמיים שלנו .חפץ של מצווה צריך להיות כזה המעורר בנו מחשבות של קדושה וחיבור למקור. לבסוף ,אנו מבינים את חשיבות הציבור; בבניין בית השם ,השיקול המכריע הוא מה יביא את הקהל לידי התפעלות ויראה .עלינו להיות קשובים להשפעה של מעשינו על הסובבים אותנו ,ולוודא שההידורים שלנו אכן משרתים את המטרה הנעלה של השראת שכינה בישראל.

עיקר העניין: בירורנו העלה כי השאלה בין ארון קודש מזהב יקר לבין ארון מפיתוחי עץ יפים נוגעת בשורש מושג הידור המצווה .רש"י (שמות כה ,ז) ביאר כי אבני השוהם הביאו הנשיאים באחרונה ,והראשל"צ רבנו אור החיים הקדוש חידש כי התורה איחרה את אזכורן כדי ללמד שמעלת הנדבה היא כפי שיעור חסרון הכיס והטורח ,ולפי זה יש עדיפות לזהב היקר המבטא מסירות ממון .מאידך ,בגמרא במסכת בבא בתרא (ד ע"א) ראינו כי חכמים הורו להורדוס להעדיף אבני שיש המדמות גלי ים על פני ציפוי זהב ,משום שזהו מראה "שפיר טפי" .המהרש"א והתורת חיים ביארו שיופי זה אינו אסתטיקה גרידא אלא סמל לכיסא הכבוד ולזכות אבות .בהכרעה המעשית, מו"ר הגרש"ה וואזנר ומו"ר הגר"א וייס לימדונו לשלב בין השניים :הנוי החיצוני הוא חובת "ואנווהו" המעוררת את הלב ,אך חשיבות המצווה בגופיה נמדדת בהקרבת האדם .על כן ,אם פיתוחי העץ מרהיבים יותר ומשרים קדושה ,הם המהודרים ,אך אם הזהב נעשה מתוך רצון לתת את המירב להשם ,יש בו מעלה של חסרון כיס שאין לה תחליף.

490

המורת תשרפ