האם בשבת אומרים "ובנה ירושלים" בברכת המזון כיון דאין בנין בית המקדש דוחה שבת?
בית המקדש דוחה שבת? האם ניתן לבקש על בניין ירושלים בעיצומה של השבת ,למרות שהלכה פסוקה היא שאין בניין בית המקדש דוחה שבת? סוגיה זו ,המפגישה בין דברי הגמרא ביבמות ובסוכה לבין
האם בשבת אומרים "ובנה ירושלים" בברכת המזון כיון דאין בנין בית המקדש דוחה שבת? האם ניתן לבקש על בניין ירושלים בעיצומה של השבת ,למרות שהלכה פסוקה היא שאין בניין בית המקדש דוחה שבת? סוגיה זו ,המפגישה בין דברי הגמרא ביבמות ובסוכה לבין פסיקת המגן אברהם והחתם סופר ,חושפת רובד עמוק של אמונה .הבירור ההלכתי מעלה כי נוסח הברכה "ובנה ירושלים" נותר על כנו בשבת משני טעמים עיקריים :האחד ,משום שהמקדש העתיד ירד בנוי ומשוכלל מן השמיים בדרך ניסית שאינה מלאכה אנושית; והשני, משום שזהו "טופס ברכה" קבוע המבטא את נחמת ישראל הנצחית .הסוגיה מלמדת אותנו כי השביתה ממלאכה אינה מחלישה את הציפייה ,אלא להפך – היא מזקקת אותה לבקשה על גאולה שמימית שמעל לטבע ,ומחברת את קדושת הזמן של השבת עם קדושת המקום של ירושלים למקשה אחת של עדות למלכות ה' בעולם. מתוך הקידוש והמנוחה של יום השבת ,כשאדם מישראל יושב אל שולחנו ,הוא נערך לברך את בוראו על הארץ ועל המזון .אך כשהוא מגיע לברכה השלישית ,ברכת "בונה ירושלים",
542 המורת תשרפ
הוא ניצב מול סתירה פנימית המרעידה את כותלי המחשבה .מצד אחד ,אנו מתפללים בלהט "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו" ,תחינה לבניין הבית המצוי בלב כיסופיו של כל יהודי .אך מצד שני ,ההלכה חקוקה בסלע :בניין בית המקדש אינו דוחה את השבת. הלב שואל בתמיהה :כיצד ניתן לבקש על בניין ירושלים בעיצומו של יום השבת ,בשעה שבאותו רגע ממש חל איסור גמור לבנות את המקדש? האם אין בבקשה זו משום תרתי דסתרי ,כביכול אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיעשה מלאכה האסורה ביום קדוש זה? דמיינו את אותם בעלי בתים שמחמת ספק זה שינו את נוסח הברכה ותהו האם התפילה על הבניין רלוונטית בשעה שהפטישים והאזמלים חייבים לשבות .אנו יוצאים לברר האם הציפייה לבניין ירושלים כפופה לדיני המלאכה של שבת ,או שמא יש בבניין העתיד סוד אחר ,שמימי ונשגב ,הפורץ את גדרי הטבע ומתעלה מעל איסורי השביתה ,ומדוע פסק המגן אברהם כי המשנה מהנוסח הרגיל אינו אלא טועה. מתוך הסערה המחשבתית האופפת את ברכת "בונה ירושלים" בעיצומה של השבת ,אנו ניגשים לברר את שורשי הדברים בתורה הקדושה ,שם הונח היסוד למצוות בניין המקדש והגבולות שהוצבו לה. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ,ח) .התורה מצווה על הקמת משכן ושראיית שכינה בתחתונים .אולם ,בפרשת ויקהל אנו מוצאים את הציווי על השבת מוצמד לציווי על מלאכת המשכן" :ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'" (שמות לה ,ב) .מכאן למדו חז"ל כי השבת מקדימה את בניין המשכן וגוברת עליו. רבי שלמה יצחקי ,רש"י (שמות לה ,ב) כתב וביאר "הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן ,לומר שאינה דוחה את השבת" .רש"י מעמיד את היסוד ההלכתי כי למרות גודל מעלת בניין בית ה' ,השביתה ממלאכה ביום השביעי היא ערך עליון המעכב את הבנייה הפיזית. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות לה ,א) כתב ופירש כי משה רבנו הקהיל את כל העדה כדי להזהירם על השבת קודם מלאכת המשכן .הוא ביאר כי מכיוון שהמשכן נקרא "משכן העדות" והוא עדות לישראל ,היה צורך להדגיש שהשבת היא העדות הגדולה ביותר לבריאת העולם ,ולכן היא קודמת לכל עשייה אחרת. רבי אברהם אבן עזרא (שמות לה ,א) כתב וביאר כי מלאכת המשכן ,אף שהיא "מלאכת שמיים" ,אינה דוחה את השבת משום שהשבת היא זיכרון למעשה בראשית שקדם למשכן. הוא פירש שהמילה "קודש" בשבת מלמדת על קדושה עצמית שאינה תלויה במעשי אדם, בעוד המקדש מקבל קדושתו על ידי מעשי ידינו. רבי עובדיה ספורנו (שמות לה ,ב) כתב וחידש כי הטעם לכך שהשבת אינה נדחית הוא "כדי שלא יחשבו שבעשיית המשכן וכלים ישיגו התכלית המכוון בשבת" .הוא פירש כי תכלית המקדש היא השראת שכינה ,והשבת עצמה היא הזמן שבו הנפש זוכה להשראת שכינה ללא צורך במעשה ובנייה. רבי אפרים לונטשיץ בספרו כלי יקר (שמות לה ,ב) כתב וביאר את הקשר שבין המקדש
543
גם לנשמה מגיע אוכל
לשבת ,ופירש שכשם שהקב"ה שבת במעשה בראשית רק לאחר שהשלים את העולם ,כך האדם צריך לשבות מעבודת המשכן כדי להראות שהמקדש הוא עולם קטן ושלם .הוא חידש כי דווקא השביתה היא זו שנותנת למקדש את כוחו הרוחני. רבי משה אלשיך ,האלשיך הקדוש (שמות לה ,א) כתב וחידש כי ישנו הבדל מהותי בין הקורבנות שדוחים שבת לבין הבניין שאינו דוחה .הוא פירש כי הקורבן הוא עבודה קיימת המקרבת את האדם ,בעוד הבניין הוא רק "הכנה" ומושב לאלוקות ,ואין בכוח ההכנה לדחות את קדושת השבת הקבועה וקיימת. מתוך יסודות המקראות ומפרשי התורה שהעמידונו על קדושת השבת הגוברת על בניין המשכן ,אנו באים אל היכלי התלמוד כדי לעמוד על גדרי הדין ועל הפלפול בדברי התנאים המבררים את עומק השביתה במקדש. בגמרא במסכת יבמות (דף ו' ע"א) כתבו ודרשו" :יכול יהיה בנין בית המקדש דוחה שבת? תלמוד לומר :את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו -כולכם חייבין בכבודי" .הגמרא מעמידה את היסוד כי כבוד השבת ,שהוא כבודו של הבורא יתברך ,קודם למלאכת הבניין ,שכן גם העוסקים במקדש חייבים בשמירת השבת ככל ישראל. בגמרא במסכת שבועות (דף ט"ו ע"ב) כתבו וחידשו את הדין שאין בונים את בית המקדש בלילה ,ופירשו שם שגם אין בניינו דוחה שבת ויום טוב .הגמרא לומדת זאת מהפסוק "וביום הקימו את המשכן" ,ללמדנו שדווקא ביום ולא בלילה ,ודווקא ביום חול ולא ביום קדוש. בגמרא במסכת שבת (דף ק"ל ע"א ודף קל"א ע"א) הובאה שיטת רבי אליעזר המפורסמת בעניין מכשירי מצווה .רבי אליעזר כתב וחידש כי "מכשירי מצווה דוחים את השבת" ,ופירש שאם המצווה עצמה דוחה שבת (כמו מילה או קורבן) ,הרי שגם הפעולות המאפשרות את קיומה דוחוֹ ת .כאן מתעוררת התמיהה העצומה :מדוע לשיטת רבי אליעזר לא ידחה בניין המקדש את השבת ,שהרי ללא בית לא ניתן להקריב קורבנות תמידין ומוספין הדוחים שבת? בגמרא במסכת מגילה (דף י' ע"א) פירשו וביארו את שיטת רבי אליעזר לעניין קדושה ראשונה וקדושה שנייה .הגמרא כתבה כי לדעתו "מקריבין אף על פי שאין בית" ,וביאר בזה החתם סופר (שבת קל"א ע"א) שנמצא שבניין הבית אינו נחשב "מכשירי מצווה" הכרחיים להקרבה ,שכן ניתן להקריב גם בלעדיו ,ועל כן אין הבניין דוחה שבת גם לשיטתו. בגמרא במסכת סוכה (דף מ"א ע"א) כתבו וחידשו חידוש מרטיט לעניין בניין המקדש העתידי. הגמרא דנה שם באפשרות שבית המקדש ייבנה בלילה או ביום טוב ,ורש"י (שם) כתב וביאר: "הני מילי בבנין הבנוי בידי אדם ,אבל מקדש העתיד שאנו מצפים בנוי ומשוכלל הוא ,יגלה ויבא מן השמים" .הגמרא והמפרשים כאן פותחים צוהר להבנה שבניין שמימי אינו כפוף למגבלות של מלאכת אדם האסורה בשבת. מתוך ים התלמוד והמדרשים ,אנו מעפילים אל היכלי הראשונים והאחרונים ,המעמידים אותנו על פשר הבקשה לבניין ירושלים בעיצומה של השבת ומיישבים את הסתירה בין חובת השביתה לבין הכיסופים למקדש.
544
המורת תשרפ
רבינו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (בחידושיו למסכת ברכות דף מח ע"ב) כתב וביאר בעניין שינוי מטבע הברכות בשבת .הוא פירש כי אין לשנות את נוסח הברכה הקבוע בשבת ,וחידש כי תפילה על העתיד אינה נחשבת כביטול מצוות השביתה של ההווה .הוא מבאר כי בברכת המזון אנו מזכירים את תכלית המנוחה והנחמה ,ובניין ירושלים הוא שיא הנחמה ,ולכן אין זה סותר את קדושת היום. רבינו אשר ,הרא"ש (בפירושו למסכת ברכות פרק שביעי) כתב וביאר בשם הירושלמי את הדין של שאלת צרכיו בשבת בתוך נוסח התפילה .הוא פירש כי "טופס ברכות כך הוא" ,וביאר שבמקום שתיקנו חכמים נוסח קבוע הכולל בקשה ,אין בכך משום איסור שאלת צרכיו בשבת .הוא מחדש שברכת "בונה ירושלים" היא חלק בלתי נפרד מברכת המזון שנקבעה לדורות ,ועל כן היא נאמרת כצורתה בכל עת. רבינו אברהם מן ההר (בחידושיו למסכת סוכה דף מא ע"א) כתב וחידש בעניין בניין המקדש שייבנה בשבת .הוא פירש את דברי הגמרא כי המקדש העתיד "יגלה ויבוא מן השמים" ,וביאר שמכיוון שאין כאן מלאכת אדם של בנייה פיזית אלא התגלות אלוקית ,אין בזה שום חשש של חילול שבת .הוא מסיק מכאן שהבקשה "ובנה ירושלים" בשבת היא בקשה על אותו בניין שמימי שאינו תלוי במלאכה האסורה. רבינו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (מסכת שבת דף קלא ע"א) כתב וביאר את דברי רבי אליעזר לעניין מכשירי מצווה .הוא פירש כי גם לשיטת רבי אליעזר שבנייה היא מכשיר מצווה ,במקדש גילתה התורה בפירוש "את שבתותי תשמורו" שהשבת עומדת בפני עצמה. הוא חידש כי הבקשה על הבניין בשבת היא בקשה על ה"תוצאה" המוגמרת ועל השראת השכינה ,ולא על פעולת הבנייה האסורה. בעלי התוספות (מסכת ברכות דף מח ע"ב) כתבו וביארו בשם התלמוד ירושלמי את השאלה האם מותר לומר "רוענו זוננו פרנסנו" בשבת .הם פירשו כי מכיוון שזהו נוסח קבוע ,אין בכך איסור ,וחידשו כי הוא הדין לעניין בניין ירושלים .הם ביארו שאין הברכה נחשבת כבקשה על מלאכה האסורה בשבת ,אלא כביטוי של הודאה ותקווה לנחמה השלמה. רבי משה שיק בספרו המהר"ם שיק על המצוות (מצוה צ"ה) כתב וביאר את שיטת רבי אליעזר הסובר שמכשירי מצווה דוחים שבת .הוא הקשה שאם בניין המקדש הוא הכרחי להקרבת קורבנות התמיד והמוספין שדוחים שבת ,מדוע לא ידחה הבניין עצמו את השבת מטעם "מכשירי מצווה" .הוא תירץ כי כאן מדובר בגזירת הכתוב מיוחדת מהפסוק "את שבתותי תשמורו" ,המלמדת שגם במקום שיש סברא לדחות ,התורה אסרה זאת במפורש .עוד הקשה המהר"ם שיק מדוע הגמרא במסכת שבת ,כשהיא מחפשת למעט מקרים משיטת רבי אליעזר, אינה מזכירה את בניין המקדש כדוגמה למכשירין שאינם דוחים ,וציין כי הדבר צע"ג. רבי משה סופר בספרו חתם סופר (על הגמרא במסכת שבת דף קל"א ע"א) כתב וחידש יישוב נפלא לקושיית המכשירין .הוא פירש כי רבי אליעזר לטעמו במסכת מגילה ,שם הוא סובר ש"מקריבין אף על פי שאין בית" .הוא ביאר כי אם ניתן להקריב את הקורבנות הדוחים שבת
545
גם לנשמה מגיע אוכל
גם ללא בניין הבית ,הרי שבניין המקדש אינו נחשב "מכשירי מצווה" הכרחיים לפעולה זו, וממילא אין שום סיבה שידחה את השבת לשיטתו. רבי יששכר בער אידרנשטיין בספרו שו"ת באר שבע (סימן ע"ג) כתב וביאר את המנהג של אותם בעלי בתים ששינו את הנוסח בשבת ל"ותבנה ירושלים" .הוא פירש כי טעמם היה מחמת האיסור לבנות בשבת ,אך דחה מנהג זה מכל וכל וקרא לו "מנהג שטות" .הוא חידש שני טעמים לקיום הנוסח הרגיל :האחד ,על פי רש"י בסוכה ,שהבית העתיד ירד משמיים ולכן בניינו אינו נחשב מלאכה האסורה בשבת .והשני ,שברכת "ובנה ירושלים" היא חלק מ"טופס הברכה" הקבוע ,וכשם שמותר לבקש "זוננו ופרנסנו" בשבת בתוך נוסח הברכה ,כך מותר לבקש על בניין ירושלים למרות שהבנייה בידי אדם אסורה ביום זה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קפ"ח) פסק את הנוסח הקבוע של ברכת המזון הכולל "ובנה ירושלים" גם בשבת .רבי אברהם גומבינר בספרו מגן אברהם (סימן קפ"ח ס"ק ד') כתב וביאר כי האנשים האומרים בשבת "ותבנה ירושלים" (בלשון עתיד רחוק או בשינוי מהנוסח המקורי) מנהג שטות הוא בידם .הוא פירש כי אין לחוש לסתירה של בניין ושבת ,שכן הבקשה היא על עצם הנחמה והשלמת הבית ,דבר שאינו עומד בסתירה לקדושת השבת. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן קפ"ח ס"ק ט') כתב וביאר את דברי המגן אברהם והבאר שבע .הוא פירש כי שינוי הנוסח ל"ותבנה" הוא טעות, וחידש כי עיקר הבקשה בשבת היא על הבניין השמימי .הוא ביאר שמאחר שמקדש העתיד "בנוי ומשוכלל הוא ויבוא מן השמים" ,הרי שאין כאן שום סתירה למלאכת שבת ,שכן פעולה אלוקית אינה נחשבת "מלאכה" האסורה עלינו ,ועל כן שפיר דמי לבקש עליה בכל עת. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק ה' סימן כ"ז) כתב וביאר את עומק העניין של תפילה על המקדש בשבת .הוא פירש כי השבת היא מעין עולם הבא ,ודווקא ביום זה ,שבו אנו טועמים מהקדושה השלמה ,ראוי לבקש על הבית שהוא מקור הקדושה .הוא חידש כי הבקשה "ובנה ירושלים" אינה בקשה על פעולת הבנייה הגשמית בלבד ,אלא על גילוי כבוד שמיים בעולם ,וגילוי זה הוא תכליתה של השבת ,ולכן אין בזה משום שאלת צרכים האסורה. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת תרומה) כתב וביאר את הסתירה בין בניין המקדש לשבת ביסוד עמוק .הוא פירש כי האיסור לבנות את המקדש בשבת נאמר רק על המעשה האנושי ,אך ה"חפצא" של המקדש והקדושה שבו אינם בסתירה לשבת .הוא חידש כי כשאנו אומרים "ובנה ירושלים" בשבת ,אנו מתפללים על אותה בחינה של מקדש שמעל הזמן והמלאכה .הוא ביאר כי נוסח הברכה שקבעו חכמים הוא נצחי ,והוא כולל בתוכו את כל צורות הבניין – בין זה שבידי אדם ובין זה שבידי שמיים – ומכיוון שישנה אפשרות של בניין שמימי בשבת ,הנוסח נשאר על כנו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (סימן קפ"ח) כתב ופסק כדברי השו"ע והאחרונים שאין לשנות כלל מהנוסח בשבת .הוא פירש כי מי שמשנה מנוסח "ובנה" ל"ותבנה" לא רק שטועה בהבנת הדין של בניין שמימי ,אלא הוא פוגע במטבע שטבעו חכמים בברכות .הוא
546
המורת תשרפ
חידש כי ירושלים נקראת "משוש כל הארץ" ,ושמחת ירושלים היא שמחת השבת ,ולכן הזכרת בניינה היא חלק מעונג השבת ומהנחמה שאנו מבקשים ביום זה. רבי יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק (סוכות ,מאמר ב') כתב וביאר את הקשר הפנימי שבין בניין המקדש לשבת .הוא פירש כי השבת היא "סוף מעשה במחשבה תחילה" ,והמקדש הוא הבית שבו המחשבה התחילה הזו מתגלה .הוא חידש כי התפילה על המקדש בשבת היא בעצם תפילה על השלמת הבריאה ,ואין לך בקשה המתאימה יותר ליום השבת ,שבו אנו מעידים על שביתת הבורא לאחר השלמת עולמו. מתוך הבירור ההלכתי והרעיוני בדברי רבותינו ,המלמדים כי התפילה על בניין ירושלים בעיצומה של השבת היא בקשה על בניין נשגב ושמימי ,אנו באים לגדור את הדברים בנפקא מינות למעשה המשפיעות על הנהגתנו בתפילה ובמחשבה. הנפקא מינא הראשונה והישירה ביותר היא ההקפדה על נוסח ברכת המזון .למעשה ,אין לשנות כלל מהנוסח הקבוע "ובנה ירושלים" למילים כגון "ותבנה" או כל שינוי אחר המנסה להתאים את הברכה לאיסור הבנייה בשבת .מי שמשנה מהנוסח עובר על דברי חכמים שקבעו "טופס ברכות" אחיד ,ומתעלם מהאפשרות ההלכתית שהמקדש העתיד ירד בנוי ומשוכלל מן השמיים בדרך ניסית שאינה כרוכה בחילול שבת. נפקא מינא נוספת עולה לעניין התודעה של האדם בעת התפילה .מתוך דברי הבאר שבע והמגן אברהם ,אנו למדים כי כשאדם מתפלל "ובנה ירושלים" בשבת ,עליו לכוון אל אותו בניין אלוקי שאינו תלוי במלאכת אדם .התובנה המעשית היא שדווקא בשבת ,כשאנו שובתים מכל יצירה גשמית ,עלינו להעמיק את האמונה בבניין שכולו רוחניות ואור ,בניין שאינו כפוף למגבלות הזמן והחומר. עוד נפקא מינא חשובה נוגעת לדין שאלת צרכיו בשבת .למרות שבדרך כלל אין לבקש בקשות אישיות בשבת ,הרי שבקשת בניין המקדש נחשבת ל"צורכי רבים" ולחלק בלתי נפרד מן הנחמה והעונג של היום .למעשה ,אנו למדים מכאן כי כל בקשה שהיא חלק מנוסח התפילה והברכות שתיקנו חכמים ,מותרת ואף חובה לאומרה בשבת כצורתה ,ואין לנו לחשוש שמא אנו מבקשים דבר שאינו מתאים לקדושת היום. הנפקא מינא האחרונה עוסקת ביחס שבין "מכשירי מצווה" למצווה עצמה .כפי שביארו המהר"ם שיק והחתם סופר ,הרי שגם אם בניין המקדש הוא הכנה לקורבנות ,התורה הפרידה בין קדושת השבת למלאכת הבנייה .למעשה ,זה מלמדנו שבעבודת השם יש חשיבות להפרדה בין ה"אמצעי" ל"מטרה"; גם כשעוסקים בדבר קדוש כבניין המקדש ,עלינו לדעת לעצור ולהיכנע לציווי האלוקי של השביתה ,מתוך הבנה שהשביתה עצמה היא חלק מבניין המשכן הפנימי בנפש. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות המורות לנו לאחוז בנוסח הברכה כפי שהנחילונו חכמים ,אנו עולים אל הקומה הרעיונית המבארת את המהות המשותפת של השבת והמקדש – שני עמודי התווך של העדות היהודית בעולם.
547
גם לנשמה מגיע אוכל
השבת והמקדש אינם שני מושגים נפרדים המתנגשים זה בזה ,אלא הם שתי דרכים שונות להגיע אל אותה מטרה :השראת שכינה .בעוד המקדש הוא "קדושה במקום" ,השבת היא "קדושה בזמן" .הרעיון העמוק בכך שבניין המקדש אינו דוחה שבת טמון בהבנה שהשבת היא המקדש הרוחני הקדום ביותר .עוד לפני שנבנה הבית מאבנים וזהב ,נבנה הבית שבין האדם לבוראו דרך השביתה ממלאכה .כשאנו אומרים "ובנה ירושלים" בשבת ,אנו מחברים בין קדושת הזמן לקדושת המקום ,ומצהירים כי שניהם יונקים מאותו מקור אלוקי המבקש "ושכנתי בתוכם". הרעיון של "מקדש העתיד היורד משמים" אינו רק פתרון הלכתי לסוגיית המלאכה בשבת, אלא הוא יסוד מחשבתי כביר .הוא מלמדנו שגאולת ירושלים אינה רק תוצאה של פטישים ומסמרים ,אלא של התגלות רוחנית .הבקשה בשבת היא על בניין שכולו "מעשה ידי שמיים", כזה שאינו זקוק למלאכת אדם כדי להתקיים .בכך אנו מבטאים רעיון של אמונה מוחלטת: הגאולה האמיתית היא זו שתפרוץ את גדרי הטבע ותופיע כאור הבהיר של השבת ,ללא מאמץ אנושי המוגבל בזמן ובמקום. יתרה מכך ,הרעיון של "טופס ברכות" מלמד על נצחיות הקשר .חכמים תיקנו נוסח אחד לכל הימים כדי לומר לנו שהכיסופים לירושלים הם מעל לזמן .בין אם זה יום חול של מלאכה ובין אם זו שבת של מנוחה ,הלב היהודי תמיד מכוון לאותה נקודה .העמידה על הנוסח הקבוע בשבת היא הצהרה רעיונית :ירושלים אינה "צורך" גשמי שאנו מבקשים עליו כשאנו צריכים בניין פיזי ,אלא היא חלק מזהותנו הרוחנית .השבת אינה מונעת מאיתנו לבקש על המקדש ,אלא היא מזקקת את הבקשה הזו והופכת אותה מתחינה על לבנים וטיט לבקשה על השלמת מלכותו של הקדוש ברוך הוא בעולם. לבסוף ,השביתה ממלאכת המקדש בשבת מבטאת את שיא ההתבטלות של האדם .גם כשאנו עוסקים בדבר הקדוש ביותר – בניית בית לה' – אנו עוצרים כשהבורא מצווה עלינו. הרעיון הוא שהציות לקדוש ברוך הוא גדול יותר מבניית הבית עבורו .השבת מלמדת אותנו שהמטרה של המקדש אינה הבניין עצמו ,אלא הקשר עם המצווה .לכן ,התפילה בשבת "ובנה ירושלים" היא בעצם אמירה :אנו רוצים את ביתך ,אך אנו רוצים אותו בדיוק כפי שאתה תבנה אותו – בקדושה ,במנוחה ובשלמות המוחלטת של יום השבת. מתוך הבנת הקשר המהותי שבין שביתת השבת לבניין המקדש ,אנו יורדים אל עמקי הנפש והאמונה ,אל המקום שבו התפילה על ירושלים הופכת משאלה הלכתית לחוויה פנימית המרטיטה את הלב בכל סעודת שבת. ההרחבה המחשבתית בנקודה זו נוגעת בגעגוע התמידי של הנשמה לביתה האמיתי .השבת היא זמן שבו אדם מישראל משיל מעצמו את טרדות הפרנסה והחומר ,ונשמתו היתרה מבקשת את מקומה .כשאנו מברכים "ובנה ירושלים" בשבת ,אנו נוגעים בנקודה של "בית" – הבית האישי שבו אנו יושבים והבית הלאומי אליו אנו שואפים .האמונה מלמדת אותנו שדווקא בשבת ,כשהעולם נראה מושלם ושלו ,אנו חייבים להזכיר לעצמנו שירושלים
548
המורת תשרפ
עדיין אינה בבניינה .הגעגוע הזה אינו יוצר עצבות ,אלא הוא מזקק את השמחה והופך אותה לשמחה של ציפייה ותקווה. כאן נכנס סוד ה"בניין השמימי" אל תוך עבודת הנפש .המחשבה שהמקדש יכול לרדת מן השמיים בשבת מעניקה לאדם כוח להתגבר על תחושת ה"אין אונים" מול החורבן .בעולם המעשה של ימי החול ,אנו רגילים לכך שהכל תלוי במאמץ שלנו ,בבנייה הפיזית ובעמל הכפיים .אך בשבת ,התורה מלמדת אותנו שישנה מציאות של גאולה שאינה זקוקה לפטיש ואזמל .המחשבה הזו משחררת את הנפש מהייאוש ומלמדת אותנו שישנן ישועות שבאות כהרף עין ,מלמעלה למטה ,מתוך שביתה והתבטלות גמורה לרצון ה'. יתרה מכך ,ההתעקשות על נוסח "ובנה ירושלים" מלמדת אותנו על היציבות הפנימית של היהודי .בעולם משתנה ומלא תמורות ,הנוסח הקבוע הוא העוגן של האמונה .אדם המברך באותן מילים בשבת כבחול ,בונה בנפשו את ההבנה שהאמת היא נצחית ואינה משתנה לפי הנסיבות .התחושה הזו מעניקה ביטחון עצום; ירושלים תבנה ,והיא נבנית בתוכנו בכל רגע שבו אנו מייחלים לה ,ללא קשר לשאלה האם היום הוא יום מלאכה או יום שביתה. לבסוף ,האמונה בברכה זו בשבת מלמדת אותנו על ערכה של ה"הכנה" .כפי שראינו ,בניין המקדש הוא "הכנה" לקורבנות .בנפש האדם ,המקדש הפרטי הוא המקום שבו הוא מכין את עצמו להשראת שכינה .כשאנו שובתים בשבת ומברכים על הבניין ,אנו מצהירים כי גם השביתה שלנו היא סוג של בניין .לפעמים ,המעשה הגדול ביותר שאדם יכול לעשות למען בית המקדש הפרטי שלו הוא פשוט לעצור ,להפסיק את ה"בנייה" החיצונית ,ולתת לשכינה לרדת מן השמיים אל תוך הלב פנימה. מתוך הצלילה אל נבכי הנפש והגעגוע ,אנו מגבשים כעת את המצפן המוסרי העולה מתוך גבולות הקדושה ,מצפן המורה לנו כיצד לסדר את עולמנו הפנימי ואת ערכינו למול עשייה וקדושה. ההרחבה המוסרית הנלמדת מאיסור בניין המקדש בשבת מציבה בפנינו תביעה נוקבת בעניין סדרי העדיפויות בחיים .המצפן המוסרי מורה לנו כי גם המטרה הנעלה ביותר – בניית בית לה' – אינה מצדיקה רמיסה של גבולות הקדושה שקבע הבורא .מוסר זה מלמד את האדם ענווה :לעיתים ,הרצון שלנו "לפעול" ו"לבנות" למען שמיים נובע מצורך אישי באישור ובעשייה ,אך המוסר העליון הוא לדעת מתי לעצור .השביתה מהבניין היא אמירה מוסרית שציווי השם קודם לכל יצירה אנושית ,וכי עבודת השם האמיתית היא לעשות את רצונו בדיוק כפי שציווה ,ולא כפי שאנו מבינים את גודל המצווה. מוסר נוסף עולה מההתעקשות על "טופס הברכה" כפי שביאר הבאר שבע .המצפן המוסרי כאן הוא נאמנות למסורת ולכלל .גם אם לאדם נדמה בשכלו הפרטי שיש כאן סתירה לוגית, עליו להכפיף את דעתו לדעת חכמים שתבעו את מטבע הברכות .המוסר הנלמד הוא שאין לאדם להיות "צדיק יותר מבוראו" או לשנות ממנהג קדמונים מתוך סברות כרס .הנאמנות לנוסח הקבוע "ובנה ירושלים" מבטאת מוסר של המשכיות וביטול היש הפרטי למול כנסת ישראל כולה.
549
גם לנשמה מגיע אוכל
יתרה מכך ,דברי האלשיך הקדוש על כך שהבניין הוא רק "הכנה" לעומת הקורבנות שהם ה"תכלית" ,מעניקים לנו מצפן מוסרי להבחנה בין עיקר לטפל .לעיתים אדם משקיע את כל מרצו ב"בניין" החיצוני – במעטפת ,ברושם ובכלים – ושוכח שהעיקר הוא עבודת הלב הפנימית .המוסר כאן קורא לנו לבדוק האם אנו בונים את הבית בשביל המושב של האלוקות או בשביל להתהדר בבניין .השבת ,שבה אנו שובתים מהבניין ,מזכירה לנו שהתכלית היא השראת השכינה בתוך הלב ,דבר שניתן להשיגו גם ללא הפטישים והאזמלים. לבסוף ,המצפן המוסרי מזכיר לנו את ערך הציפייה .העובדה שאנו מברכים על הבניין בשבת מלמדת אותנו שמוסרית ,אדם חייב לחיות בתודעה של "מצפה לישועה" בכל רגע. המוסר היהודי תובע מאיתנו לא להשלים עם החיסרון ,גם בתוך שלמות השבת .היכולת לשאת את הסתירה שבין השביתה בהווה לבין התקווה לבניין בעתיד ,בונה באדם אישיות מורכבת היודעת להעריך את היש אך לעולם לא להפסיק לשאוף אל היותר ,אל ירושלים הבנויה. מתוך מסענו המרתק בין כותלי המקדש ושביתת השבת ,בין קושיות המהר"ם שיק ליישובי החתם סופר ,אנו באים כעת לאסוף את כל פניני האמונה וההלכה אל תוך חיי המעשה שלנו, ולחתום את הפרק הזה בנשמה יתירה. תובנות הסוגיה לחיי היום-יום מלמדות אותנו שאין שום סתירה בין עולם המעשה לעולם הרוח .כשאנו מברכים "ובנה ירושלים" בשבת ,אנו לוקחים איתנו את הידיעה שהגאולה האמיתית היא זו שבאה מתוך הקדושה .אנו למדים להעריך את הכוח שבשביתה ,ולהבין שדווקא כשאנו עוצרים את המלאכה בידיים ,אנו פותחים את הפתח לבניין שמימי שאין לו סוף .התובנה המעשי היא לחיות כל שבת בתודעה של גאולה ,מתוך נאמנות מוחלטת למטבע שטבעו חכמים בברכות ,ומתוך ציפייה דרוכה למקדש שיירד מן השמיים.
עיקר העניין: סוד הברכה "ובנה ירושלים" בשבת הוא סוד החיבור בין הניגודים .מצד אחד ,אנו עומדים לפני מציאות הלכתית שבה המקדש נסוג מפני השבת ,ללמדנו שהשביתה היא היא כבודו של מקום .אך מצד שני ,הלב היהודי אינו מסוגל לשבות מכיסופיו לירושלים אפילו לרגע אחד .חכמים ,בחוכמתם הנבואית ,קבעו נוסח שאינו משתנה, כדי לומר לנו שהבניין האמיתי של ירושלים הוא מעל למלאכת כפיים .כשאנו מברכים בשבת ,אנו מתפללים על אותה ירושלים של מעלה ,שבניינה אינו דוחה שבת אלא הוא עצמו תמציתה של השבת .השילוב שבין הדין האוסר בנייה לבין התפילה המבקשת בניין ,יוצר את המרחב שבו יהודי חי – מציית לחוק אך חולם על הגאולה ,שומר את השבת אך מצפה בכל רגע למקדש שיופיע באש מן השמיים.
550
המורת תשרפ